עדינות הנפש היא שורש נשמת היהודי ובני תורה

עדינות הנפש היא שורש נשמת היהודי, וכמה צער 'היה ויש' כשרואים דמויות עם תורה אבל בדיבור גס ובהתנהגות טבעית (שלא בשעת ההצגות לעיני רבים, או רבנים) מאד גסה.

עדינות הנפש:

(ויקרא-א-א) "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד".

ואמרו חז"ל (מדרש הגדול-כאן) אמר רבי זריקא, וכי תעלה על דעתך שהיה משה מניח את השכינה והולך לו לצד אחר, שלכן כתיב בו קריאה (ויקרא אל משה)?!

אלא לא בא הכתוב אלא להודיע ענוותנותו וצניעותו (אידלקייט, כלומר עדינות הנפש) של משה.

בנוהג שבעולם אדם שהמלך רגיל לדבר עמו בכל עת – הוא נכנס ויוצא שלא ברשות, מפני שלבו גם במלך, אבל משה רבינו עליו השלום אינו כן, אף על פי שדיבר עמו הקב"ה פנים אל פנים כמה פעמים, היה עומד ומרתיע ורועד, ונוהג כבוד בשכינה, כאילו לא נדבר עמו מעולם,

ובדבר הזה זכה משה למה שלא זכה אדם מעולם, שכל זמן שיכנס – מיד שכינה מדברת עמו שנאמר (במדבר ז-פט) ובבא משה אל אוהל מועד לדבר אתו, וישמע את הקול מדבר אליו, הדא הוא דכתיב (משלי כז-יח) ושומר אדוניו יכובד. ע"כ.

מידת העדינות היתה טבועה באופן נפלא אצל כל עם ישראל מאז ומתמיד, והדבר היה מאד ניכר און ס'האט געשפריצט (כלומר ניתז החוצה, וניכר באופן ברור ומובהק) שכל יהודי היה חפצא של אדם עדין ובעל דרך ארץ מופלג, ובפרטי פרטיות יוצאי ליטא, היו מופלגים במידת העדינות, עד כמה זמן אחרי קום המדינה, שאז למדו להיות צברים למחצה, וגם קלטו לתוכם כל מיני… ולמעשה מה שהיה איננו, בבחי' (תהלים קו-לה) ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם.

אבל עדיין יהודים שמתנהגים כיהודים מקוריים (שומרי תורה וחרדים מה' ומתנהגים ע"פ דרך התורה) עדיין לעומת החילונים ולעומת הגויים עדינים הם מאד לאין ערך.

מאידך ישנם עמי הארץ ובעלי תשובה רבים שהם גסים מאד, ומכניסים הגסות פנימה, ומורישים אותה, וחלקם אף שלמדו תורה, אך התורה לא לימדה אותם, כי למדו עניינים רבים כולל דרך ארץ למען המידע, ולא כדי להשתנות ולקיים.

וכמה צער 'היה ויש' כשרואים דמויות עם תורה אבל בדיבור גס ובהתנהגות טבעית (שלא בשעת ההצגות לעיני רבים, או רבנים) מאד גסה. והגסות הזאת מתפשטת בכל תחומי החיים, הכל מגיע להם, והם הראשונים לחטוף, גם מה שאינו שלהם, נכנסים לתחום חבריהם, צועקים ומחרפים ומגדפים ונוערים כחמור גם ברחוב (ועוד מתפארים בכך שהם אנשי אמת, ואומרים האמת בפרצוף) דורכים גם על היבלות של זולתם, ובכלל דורסים דרך הילוכם אחרים, ולא מרגישים.

מקפידים על "כבודם" יותר מעל הכל, ויכולים להגיב בגסות גם באופן שמסכנים אחרים, וכבר אמרו חז"ל (ברכות יט.) בכ"ד מקומות ב"ד מנדים, ואחד מהם המגיס דעתו כלפי מעלה.

ואמרו (שם כד:) המגהק ומפהק הרי זה מגסי הרוח. ואמרו (שבת לג.) סימן לגסות הרוח עניות, ואמרינן בקידושין מט: מאי עניות? עניות דתורה. ואמרו (סוכה כט:) בשביל ד' דברים נכסי בעה"ב יוצאים לטמיון… על גסות הרוח וגסות. וגסות הרוח כנגד כולם, ואמרו (תענית ח.) המגיס דעתו עליו מביא אף בעולם, ואמרו (מגילה יג:) אם הגיס דעתו – הקב"ה משפילו,

ואמרו (סוטה ד:) כל אדם שיש בו גסות הרוח, לבסוף נכשל באשת איש, וכאילו עובד ע"ז וכאילו כופר בעיקר וכאילו בא על כל העריות וכו'. ואמרו (שם ה.) כל אדם שיש בו גסות הרוח לבסוף מתמעט וראוי לגדעו כאשירה. אמר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור ביחד בעולם.

ויהי רצון שנזכה לענוה וצניעות ועדינות הנפש יהודית שורשית.

בברכת התורה וכטו"ס שמעון יוסף הכהן ויזנפלד – ישיבת נצח מאיר

להורדה והדפסה של העלון השבועי לשבת – https://drive.google.com/file/d/

• מידת ה- ענווה
• פרשת השבוע לילדים ויקרא
• מהי גאווה?
• כמה מילים בגנות מידת הגאווה
• ליקוטי תפילות צט | תפילה להנצל מגסות רוח ולזכות לענווה