כיבוד הורים אחרי פטירתם | פרשת השבוע מסעי

האם כל החיים הקפדתם על כיבוד אב ואם? ההורים יקרכם נפטרו לעולמם – דע/י לך שיש מצווה מהתורה של כיבוד הורים אחרי פטירתם ! כנסו לכבד את ההורים…

כיבוד הורים אחרי פטירתם

(במדבר לג-לח) "ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי הוי'ה וימת שם, בשנת הארבעים לצאת בנ"י מארץ מצרים בחודש החמישי (אב) באחד לחודש".

ממה שהתורה טרחה להשמיענו יום פטירת הצדיק (והוא היארצייט היחידי המוזכר בכל התורה ונ"ך במפורש) שמע מינה: יארצייט – מילתא היא. והדבר מוזכר ג"כ בשולחן ערוך (אורח חיים סי' תק"פ, ס"ב וז"ל באחד באב מת אהרן הכהן. ע"כ. ועיין ברש"י (יבמות דף קכב, ד"ה תלתא ריגלי בריש העמוד) שכתב שבתשובת הגאונים מצאתי כל הני רגלי דאמוראי היינו יום שמת בו אדם גדול, קובעים אותו לכבודו, ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום – מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו, ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם. ע"כ.

כתוב בתורה (בעשרת הדיברות, שמות כ-יב / דברים ה-טז) כבד את אביך ואת אמך, ואמרו חז"ל (קידושין לא:) מכבדו בחייו, ומכבדו במותו. ורוב הפוסקים ס"ל שלאחר מותם הוה דאורייתא. וע"י שמירת יום היארצייט הוא מקיים כיבוד אב ואם. וה"ה, וק"ו בשמירת יארצייט רבו, וכנפסק בשו"ע (יורה דעה סי' רמ ס"א),

וז"ל: חייב אדם בכבוד רבו ויראתו יותר מבשל אביו. ע"כ. (ובודאי שאין הכוונה שיקדש רק את יום היארצייט, וכל השנה יתנהג כבהמה וגוי), וכדאיתא בקש"ע – (גאנצפריד. סי' קמג-סכ"א) מי שהוא באמת רוצה לכבד את אביו ואת אמו יעסוק [כל השנה וכל החיים] בתורה ובמעשים טובים, שזהו הכבוד הגדול להאבות, שאומרים הבריות "אשרי לאב ואם שיגדלו בן כזה. אבל אם אין הבן הולך בדרך הישר – הרי אבותיו ישאו חרפה עליו, והוא מבייש אותם בבושה שאין גדולה הימנה. ע"כ.

וכך כתב בקב הישר (פרק פ) כשם שברא טבא מזכי אבא (שבן טוב מזכה את אביו), כך ברא בישא (בן רע) – הוא גורם דמענישים את אביו ואת אמו (כשלא הוכיחו וחינכו והדריכו בנם כדבעי), לכן עוון בנים פוקד על אבות.

וכמ"ש האור החיים הקדוש (בראשית מו-ל) וז"ל: ודבר ידוע הוא, כי הצדיקים יותר יחפצו בהעדר הבן בהיותו בן מביש. ע"כ. וכתב בעל תורה תמימה (בספרו מקור ברוך ח"ב, פטו-ג, ובח"ג פכ"ז) שהסברה נותנת שאין לך פחיתות בכבוד יותר מזה ששוכח אדם את הוריו [ומוריו] ואת זיכרונם לאחר מותם, שזה מורה על מניעת חשיבותם אצלו, ורגשי אהבה אליהם. ע"כ.

וכתב החינוך (מצוה לג) משורשי מצוה זו (כאו"א) שראוי לו לאדם, שיכיר ויגמול חסד, למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית, לפני האלקים ואנשים, ושיתן אל לבו, כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם [וק"ו רבו שמביאו לעולם הבא הטוב והנצחי], ועל כן ראוי לו לעשות להם כל הכבוד, וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו..

ואיתא בדברי האריז"ל (ראה בשער הגילגולים – הקדמה כב) שביום היארצייט מעלים את נשמת הנפטר ממדריגה למדריגה, ומהיכל אל היכל יותר גבוה, ומועיל לכך אמירת הקדיש עבורו.

וכתב ג"ע מוהרנ"ת זצ"ל (לקוטי הלכות או"ח ה"ח-אות ט) שכמו בכל שנה ושנה יש ראש השנה שאז עיקר כל התיקונים, וממנו נמשכים על כל השנה כולה,

כן ביום היארצייט צריכים לעשות תיקונים עבור הנפטר להעלותו עוד. ויש הרבה מה להאריך, ואכמ"ל.

בברכת התורה וכטו"ס שמעון יוסף הכהן ויזנפלד – ישיבת נצח מאיר

להורדה והדפסה של העלון השבועי לשבת – פרשת מסעי – בקישור הבא https://drive.google.com