פנינים 4

עיקר גדר האדם

הוא עשיית חסד עם הבריות – זה גדר האדם, שדרכו לגמול חסד מה שאין כן החי, כמבואר בדברי רבינו ז"ל במאמר ימי חנוכה (ל"מ ח"ב ב. ד). וע"כ החסידה לא זכתה להיות בין העופות הטהורות כמבואר בסדר שמיני (ויקרא יא) שאע"פ שעושה חסד במזונות, מ"מ אינה עושה חסד עם הנצרכים כי אם עם חברותיה כפרש"י שם, היינו שעושה חסד מסיבות אנוכיות, בחי´ שמור לי ואשמור לך.

נמצא שכל חסדיה של החסידה עושה – למען עצמה, משא"כ האדם הראוי לשמו שעושה חסד עם הנצרך כפי רצון הבורא ית"ש, ללא חשבונות קטנוניים ואהבה עצמית.

ומזה יש לנו ללמוד שהאדם שאינו עושה חסד כנ"ל נוטל הנשמה מחסדו, כי הכל עושה למען עצמו, אם למען כבודו, אם למען שבבוא היום יפרע חסדו, ואזי אין חסדו נקרא חסד, ואזי הוא אינו נקרא אדם באמת כ"א בשם המושאל.

וזה בחי´ משרז"ל (יבמות סא.) רשב"י אומר: אתם קרויים אדם ואין העכו"ם קרויים אדם, וכן פסק הרמב"ם מהאי טעמא שאין גוי מטמא באוהל כי (במדבר יט) אדם כי ימות באוהל – קאי רק אמי שנקרא אדם, דהיינו ישראל (עיין רמב"ם הל´ טומאת מת פ"א הי"ג, והל´ אבל פ"ג ה"ז). ואע"פ שמרן הב"י כתב (יורה דעה סי´ שעב ס"ב) שקברי עכו"ם נכון ליזהר הכהן מלילך עליהם, מ"מ כבר מבואר בשו"ת אבני נזר דרוב הראשונים ס"ל כהרמב"ם דהלכה כרשב"י בזה.

וע"כ ג"כ אין חסדם נקרא בשם חסד כלל כמ"ש חז"ל (ב"ב י:) עה"פ (משלי יד) וחסד לאומים חטאת, כל צדקה וחסד שאומות עכו"ם עושין חטא הוא להן שאינם עושין אלא להתגדל בו ולהתיהר בו ולחרף אותנו, וכמ"ש חז"ל (שבת לו:) כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמן וכו´, (מתוך הספר ישמאין על ליקו"מ)

אֲמִירַת תְּהִלִּים מְסֻגָּל לִתְשׁוּבָה

כִּי כָּל סֵפֶר תְּהִלִּים נִתְיַסֵּד רַק עַל דֶּרֶךְ זֶה, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד בְּעַצְמוֹ: "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' וְכוּ' לַחֲזוֹת בְּנעַם ה'", וּכְתִיב: "הוֹרֵנִי הַשֵּׁם דַּרְכֶּךָ אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ" וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הַרְבֵּה פְּסוּקִים, וַאֲפִלּוּ כָּל הַתְּפִלּוֹת שֶׁהִתְפַּלֵּל לְהִנָּצֵל מִשּׂוֹנְאָיו, כָּל כַּוָּנָתוֹ לְהִנָּצֵל מִשּׂוֹנְאֵי הַנֶּפֶשׁ, שֶׁהֵם הַיֵּצֶר הָרָע וְחֵילוֹתָיו, כִּי כָּל הָאוֹיְבִים וְהַשּׂוֹנְאִים נִמְשָׁךְ גַּם כֵּן מֵהֶם.

הַכְּלָל שֶׁכָּל כַּוָּנַת דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בְּסֵפֶר תְּהִלִּים הוּא לְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁנִּזְכֶּה לְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה, וּלְהִנָּצֵל מִכָּל הַשּׂוֹנְאִים וְהַמּוֹנְעִים וְהַמְעַכְּבִים מִלַּעֲבד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת.
כִּי כָּל סֵפֶר תְּהִלִּים הוּא מֵהִתְבּוֹדְדוּת שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְעַל כֵּן הֵם חֲמִשָּׁה סִפְרֵי תְּהִלִּים כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה, הַיְנוּ שֶׁעָשָׂה מִתּוֹרוֹת תְּפִלּוֹת, שֶׁזֶּה עִקַּר שְׁלֵמוּת הַתְּפִלָּה שֶׁהִיא בְּעַצְמָהּ בְּחִינַת דָּוִד כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַאֲנִי תְּפִלָּה".

וְעַל כֵּן עִקַּר הִתְעוֹרְרוּת הַתְּשׁוּבָה הִיא עַל יְדֵי אֲמִירַת תְּהִלִּים, כִּי עִקַּר הַתְּשׁוּבָה זוֹכִין עַל יְדֵי שֶׁעוֹשִׂין מִתּוֹרוֹת תְּפִלּוֹת, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת תְּהִלִּים כַּנַּ"ל. (השתפכות הנפש אות ב)

אֲפִלּוּ מִי שֶׁנָּפַל מְאד חַס וְשָׁלוֹם

אֲפִלּוּ אִם נָפַל לַעֲבֵרוֹת חַס וְשָׁלוֹם, צָרִיךְ גַּם כֵּן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ יִרְאָה גְּדוֹלָה מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְהִתְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ בְּכָל נְקֻדָּה וּנְקֻדָּה, שֶׁיּוּכַל לְמַלֵּט אֶת נַפְשׁוֹ מֵרַע וְלִמְשׁךְ אֶת עַצְמוֹ לְאֵיזֶה טוֹב.
וְאַל יִפְטר אֶת עַצְמוֹ, מֵאַחַר שֶׁכְּבָר נָפַל כָּל כָּךְ אִם כֵּן הֻתַּר לוֹ הַכּל חַס וְשָׁלוֹם, חָלִילָה לא תְּהֵא כָּזאת בְּיִשְׂרָאֵל, כִּי אֵין חֹשֶׁךְ וְאֵין צַלְמָוֶת לְהִסָּתֵר שָׁם כָּל פּוֹעֲלֵי אָוֶן.
כִּי גַּם בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת וּמִתַּחְתָּיו צְרִיכִין לִירָא אֶת הַשֵּׁם מְאד מְאד כִּי בְּכָל מְקוֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ. (הִלְכוֹת בְּכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה הֲלָכָה ד' אוֹת י"ד עַיֵּן יִרְאָה אוֹת ק"ד)

תפילה על ביטול הדינים מהאדם

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הָאוֹמֵר לְעוֹלָמוֹ דַּי יאמַר לְצָרוֹתַי דַּי, וִירַחֵם עָלַי בְּרַחֲמָיו הַמְּרֻבִּים בְּרַחֲמָיו הַגְּדוֹלִים, בְּכחַ הָרַחֲמִים שֶׁחָתְרוּ וְהִשִּׂיגוּ כָּל הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים, וְיַמְתִּיק וִיבַטֵּל כָּל הַדִּינִים מֵעָלַי וּמֵעַל כָּל בְּנֵי בֵיתִי, וּמֵעַל כָּל הַנִּלְוִים אֵלַי, וּמֵעַל כָּל יִשְׂרָאֵל.

כִּי אֵין מִי שֶׁיַּעֲמד בַּעֲדֵנוּ עַתָּה בַּדּוֹר הַזֶּה בְּעוּקְבוֹת מְשִׁיחָא בְּאַחֲרִית הַיָמִים הָאֵלֶּה, בְּעֵת צָרָה הַזּאת, כִּי אִם כּחַ וּזְכוּת כָּל הַשִּׁבְעָה רוֹעִים וְכָל הַצַּדִּיקִים שׁוֹכְנֵי עָפָר, כּחָם וּזְכוּתָם הַגָּדוֹל יָגֵנּוּ עָלֵינוּ, וְיַמְלִיצוּ טוֹב בַּעֲדֵנוּ, וְיַעֲשׂוּ כְּחָכְמָתָם הַגְּדוֹלָה, וּכְרַחֲמֵיהֶם הַמְרֻבִּים וְיַמְתִּיקוּ וִיבַטְּלוּ מֵעָלֵינוּ כָּל מִינֵי דִינִים שֶׁבָּעוֹלָם, בְּאפֶן שֶׁנִּזְכֶּה מֵעַתָּה לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת.

יִהְיֶה נִמְשָׁךְ עָלַי וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה דִקְדֻשָּׁה, וְאֶשְׁכַּח לְגַמְרֵי דַרְכִּי הָרָע וּמַחְשְׁבוֹתַי הָרָעוֹת וְהַמְבֻלְבָּלוֹת מְאד וְאֶזְכֶּה מֵעַתָּה לַחְשׁוֹב רַק בְּתוֹרָה וַעֲבוֹדָה בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה גְדוֹלָה וְלִהְיוֹת דָּבוּק בְּךָ וּבְצַדִּיקֶיךָ הָאֲמִתִּיִּים וּבְתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה תָמִיד, בְּאפֶן שֶׁאֶזְכֶּה לֵידַע וּלְהָבִין תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה עַל בּוּרְיָהּ וַאֲמִתָּתָהּ, וְעַל יְדֵי זֶה אֶזְכֶּה לְרַפּאת אֶת נַפְשִׁי מִכָּל מַכְאוֹבֶיהָ וְתַחֲלוּאֶיהָ וּמַכּוֹתֶיהָ הָאֲנוּשׁוֹת וְהָרַבּוֹת וְהָעֲצוּמוֹת מְאד מְאד בְּלִי שִׁעוּר וָעֵרֶךְ וּמִסְפָּר, אֲשֶׁר הִרְבֵּיתִי לְהַחֲלוֹתָהּ וּלְהַכּוֹתָהּ לְיַסְּרָהּ וּלְהַכְאִיבָהּ, עַל יְדֵי רִבּוּי עֲווֹנוֹתַי וּפְשָׁעַי הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים מְאד, אֲשֶׁר אֵין שׁוּם דֶּרֶךְ לְרַפּאתָהּ כִּי אִם בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לְבַד וּבִישׁוּעָתְךָ הַגְּדוֹלָה וְהָעֲצוּמָה, כִּי מִמְּךָ לא יִפָּלֵא כָּל דָּבָר.