לב אבן

חיי מוהר"ן תמא

פעם אחת דבר רבנו זכרונו לברכה עם רבי יעקב יוסף מענין עבודת ה' כדרכו תמיד,

וספר לו משל למלך ששלח את בנו למרחקים ללמד חכמות.

אחר כך בא הבן לבית המלך מלמד בכל החכמות כראוי.

פעם אחת צוה המלך על הבן לקח איזה אבן גדול מאד כמו אבן הרחים, ולטל ולשא אותו על עליות ביתו.

ומסתמא לא היה יכול הבן הנ"ל לשא ולרום את האבן כי היה אבן גדול וכבד מאד.

ונצטער הבן מאד על שאי אפשר לו למלאת רצון אביו המלך,

עד שגלה לו המלך דעתו אחר כך ואמר לו היעלה על דעתך שאני אצוה עליך דבר כבד כזה,

לקחת את האבן כמו שהוא ולשא ולרום אותו, התוכל לעשות דבר זה על פי חכמתך הגדולה.

אך אין כונתי לזה כלל, רק כונתי היה שתקח פטיש חזק ותכה ותפוצץ את האבן לחתיכות קטנות,

ובזה תוכל להעלות אותו על העליה.

כמו כן השם יתברך צוה עלינו שנשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים, ולבבנו הוא לב האבן.

והוא אבן גדול וכבד מאד ואי אפשר להרים אותו להשם יתברך בשום אופן,

רק על ידי שנקח פטיש ונשבר ונפוצץ את לב האבן ואז נוכל להרים אותו.

והפטיש הוא הדבור, עד כאן המשל והבן [את הדברים למעשה וחיי היום יום]!!

התעוררות הלב

פעם אחת דבר רבנו זכרונו לברכה שצריכין לעסק הרבה באמירת תהלים ותחנות ובקשות והתבודדות וכו'.

ושאל אותו הרב רבי יודל זכרונו לברכה איך לוקחין לב (רצונו לומר איך זוכין שיהיו הדבורים בהתעוררות הלב).

השיב לו רבנו זכרונו לברכה, תאמרו לי אצל איזה צדיק קבלתם התעוררות הלב, העקר הוא האמירה בפה.

רצונו לומר להרבות בדבורים של תחנות ובקשות בפה, והתעוררות הלב בא ממילא: