תיקון הברית ימי השובבי"ם

ימי השובבים ת"ת

(ראשי תיבות של הפרשיות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה)

…וזה בחינת שובבי"ם, שבהם נוהגים הכשרים להתענות ולצעוק להשם יתברך בתפילות וסליחות. כי באלו הימים קורין בתורה בענין גלות מצרים וגאולתם, שהיה על ידי צעקה… וכמו כן צריכין עתה בגלות הזה…

וזהו בחינת "שובו בנים שובבים", שעיקר כל הצרות והגלויות ר"ל הם על ידי חסרון הדעת, שזהו בחינת "שובבים", שכל אחד הולך בעולם כמו משוגע ושובב ממש, כמו שכתוב "וילך שובב בדרך לבו", וכשיבין האדם בעצמו כל זאת, איך הוא שובב ומשוגע ממש, כי הולך אחר שרירות לבו, ואינו מסתכל על תכליתו הנצחית, בודאי יחוס על עצמו, ויצעק הרבה להשי"ת. (ליקו"ה הל' גילוח).

תפילה לימי השובבי"ם – תפילה נפלאה לתיקון היסוד

יצחק ברסלבר…

כלל ישן הוא בעולמם של חסידי ברסלב, שכל אימת שמגיעים ימי התעוררות ותשובה, הריהם קופצים על כך בכל לב, ומנצלים היטב את ההזדמנות לשפוך שיח לפני שוכן מרומים. שהרי, לבו של חסיד ברסלב מלא וגדוש הוא ממילא בכל אותה התעוררות שמשרישה בו חסידות ברסלב, בכל אותם דברים נוראים שהכניס בו רביה"ק. די לו אפוא, רק למצוא הזדמנות, וכל אותה התעוררות בוקעת החוצה.

הלא כן אמר רביה"ק לתלמידו רבי נפתלי, שהלב צריך להיות מלא כל כך שדי יהיה בפתיחה כלשהי כדי שיפרוץ החוצה. אף על עצמו אמר רבינו ז"ל, שכל התורות הנוראות שהוא משמיע, אין הוא אומרם אלא לאחר שהם פורצים מלבו החוצה…

כך, שלבם של חסידי ברסלב מאז ועד היום, מלא וגדוש הוא געגועים עזים לעבודת השי"ת, ואין לך הזדמנות קטנה שבה אין התלהבותם פורצת ויוצאת, בצורת תפילה, צעקה, ריקודים, המחאת כף וכו' וכו'.

כאלה הם הימים הקדושים של השבועות בהם קוראים פרשיות שובבי"ם ת"ת, הנקראים "ימי השובבים", שאם כי לא הכל יודעים את מהותם, הרי הם מנוצלים היטב על ידי עובדי השי"ת המיוחדים והכשרים, וביחוד אצל אנ"ש חסידי ברסלב.

תיקון הברית ימי השובבים :

בימים הללו, בולטת הצעקה להשי"ת בתפילות ובסליחות הנאמרים השכם בבקר. אך ישנם גם, המתענים בימים קדושים אלה. אצל אנ"ש נהגו לא לטעום דבר הבא מן החי יום אחד בכל שבוע מימי השובבי"ם (בדרך כלל: יום חמישי) ולהרבות בשבועות אלו באמירת תהלים, שכן בליקו"מ (ח"ב תורה ע"ג) מובא ש"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו" סופי תיבות "תהלים תשובה", שעל ידי תהלים זוכים לתשובה. ואם בימים אלו מתחילה פרשת שמות הרי יש לאמירת תהלים חשיבות מרובה. ידוע גם שלמוהרנ"ת היו בימי השובבי"ם שני סדרים באמירת תהלים.

ובמה אמנם מיוחדים הם ימי השובבי"ם שבהם מרבים בתשובה ובתפילה? עוד בדברי המקובלים הקודמים למורינו האר"י הקדוש מוזכר, שימים אלה מהווים תיקון על אותן 130 שנה הידועים של אדם הראשון. אותם ניצוצות קדושים, שהושלכו על ידו לעמקי הקליפות, הולכים ומתבררים בימים אלה, בכל שנה ושנה וביחוד בשנת העיבור.

ומן הכלל על הפרט: שבועות אלה ידועים, כמסוגלים ל"תיקון קרי" לכל יחיד ויחיד. ימי השובבי"ם מסוגלים אפוא, להוצאת הניצוצות הקדושים שנפלו לסטרא אחרא, ומתקנים את האדם ממכשלות נוראים הללו.

אלא שכמובן, אין עיצומם של ימים מכפרים מעצמם, ומבלי שתהיה התעוררות מלמטה – מצד האדם – לא תהיה התעוררות מלמעלה – מן השמים. כי על כן, נדרשים אנחנו באותם ימים לכל אותן תפילות וזעקות להשי"ת וסליחות הבקר, בהם מחלים אנו פני שוכן מרום, לסלוח לעווננו ולחטאתנו.

מיוחדים הם שבועות אלו, בהם קורים בתורה את פרשת גלות בני ישראל במצרים, ועבודתם הקשה ממנה זעקו ונאנחו. וכידוע לכל מי שטעם מתורת רבינו, הרי כל מה שעבר על בני ישראל עד היותם לעם, קורה עם כל יחיד ויחיד בכל דור ודור. ואם באותם שבועות קוראים בתורה את פרשת צעקותיהם של ישראל, הרי גם לנו הם ימי זעקה.

ואם אמרנו "צעקה", הרי כוונתנו לצעקה דווקא. שכן, בדברי רבינו הקדוש, ישנו דגש רב על חלק הצעקה שבתפילה. ואם התפילה מתחלקת לעשרה סוגים, כמוזכר בדברי חז"ל, הרי הצעקה היא המובחרת שבכולם. ומדברי רבינו אנו למדים, על הסגולה המיוחדת שהצעקה טומנת בחובה.

תורה מעניינת בליקוטי מוהר"ן, במושג "מקיפים", יש בחלק א' תורה כ"א. ואגב לימוד אותה תורה, מקבלים אנו הרגשה מצויינת במעלת הצעקה להשי"ת.

"מקיפים" – הם הדברים השכליים הסובבים את מוחו של האדם מבחוץ, אותם טרם זכה להכניס אל מוחו פנימה ולהבינם. מדובר ברעיונות עדינים עד מאד, ומופשטים מכדי שיוכל האדם מבחינתו לעמוד עליהם. לכך דרושה רק התקדשותו של האדם, ב"שבעת הנרות" שלו. כלומר, "שיקדש את פיו וחוטמו ועיניו ואזניו", ועל ידי זה הוא יהיה מוכשר להכניס למוחו את כל אותן ההשגות הרוחניות המקיפות את מוחו.

מאידך, ישנם השגות מופשטות עוד יותר, שעדיין לא הגיעו אף לידי "הקפת" מוחו של האדם, מחמת דקותם וריחוקם מהבנתו האנושית המגושמת, ועדיין אותן השגות "לא נולדו" והם בבחינת "עיבור", שלא יצאו עדיין לאויר עולמו של האדם הרוצה להבינם.

לכך, אומר רביה"ק, עלינו לפנות ולראות מה עושה היולדת בשעה שהיא עומדת להביא את העובר לידי לידה. שמן הטבע שהטביע בה הבורא יתברך שמו, הריהי צועקת "וראמת ע' קלין" (-צועקת שבעים קולות), וכך בא הוולד ויוצא לאויר העולם.

כך הוא גם בהולדת המוחין. כלומר, כשחפץ האדם להביא לידי כך שהשגות והבנות עמוקות בתורה שלא הבינם לפני כן כלל, יבואו לידי גילוי ויתחילו להקיף את מוחו. ש"הצעקה שאדם צועק בתפילתו ובתורתו כשנסתלקין המוחין, בבחינת 'עיבור', אלו הצעקות הם בחינת צעקות היולדת, והקב"ה שהוא יודע תעלומות של המוחין, איך נתעלמו, הוא מאזין צעקותינו, והצעקה הוא במקום צעקת השכינה, כאילו השכינה צועקת, ואז מולדת המוחין. וזה בחינת 'הקול מעורר הכוונה' – היינו המוחין".

כך שיש לצעקה סגולה עצומה, להוליד את ה"מוחין". כלומר, המחשבה היתה לפני כן בהעלם ו"עיבור", ורק אחר כך, כשנולדה המחשבה ובאה לכלל מקיפי המוח, יש בידי אדם להכניסה לשכלו ולהבינה במוחו, אם רק יקדש ויטהר את כלי הקליטה שלו, שהם הפה, העיניים, האוזניים והחוטם.

"וכשאדם לומד תורה ואין מבין בה שום חידוש, זה מחמת שהמוחין והשכל של התורה והלימוד הזה הן בבחינת עיבור". ובכלל, מה "שאנו רואים כמה חכמות עמוקות שאין יכולת במוח האנושי להבין על בוריו" – כל זאת מחמת דקותם של הדברים וגסותו של האדם, שאינו מסוגל לקולטם טרם יצעק ויקדש עצמו.

ואם כל זה בפרטיות אצל כל אדם, הרי ישנן השגות גבוהות עוד יותר, "כמו הידיעה והבחירה, שאין מוח שכל אנושי יכול להבין את הידיעה הזאת". ורק לעתיד לבא, כשתמלא כל הארץ דעה, נוכל להבין איך תואמת ידיעתו הקודמת על השי"ת את מעשיו של כל אחד עם חופש הבחירה, ועוד כהנה השגות עליונות, שאז יבינם כל אחד לפי דרגתו, ואף 'זאב עם כבש ונמר עם גדי' יוכלו לגור יחדיו, מחמת שלימות דעתם אז. שכן כל החסרונות, הכעס, האכזריות "וכל החסרונות שיש לאדם, הן פרנסה או בנים, או בריאות הגוף, וכל שאר החסרונות, הכל הוא בחסרון הדעת" – כדברי רבינו בהמשך דבריו.

כלומר, אילו היה אדם מבין בשלימות את מצבו הרוחני על בוריו, לא היה אצלו אף מחסור גשמי בגדר חסרון ואף לא היה בא לידי מחסור כלשהו "וגם הגלות, הוא רק מחסרון הדעת. כמו שכתוב(ישעיה ה') לכן גלה עמי מבלי דעת", ורק לעתיד-לבוא תושלם הדעת, ואז ימולאו כל החסרונות, ונצא מן הגלות.

הרי שמעתה מבינים אנו מדוע הועילה להם לבני ישראל במצרים הצעקה, כדי לצאת מן הגלות והשעבוד. שכן על ידי צעקתם, השלימו את דעתם והועלמו חסרונותיהם, ויצאו מן הגלות.

"וזה בחינת הגלות הארוך האחרון המר הזה, שהכל נמשך מחסרון הדעת, מתעלומות המוחין דקדושה. ובשביל זה השי"ת שולח צרות מצרות שונות ר"ל בכלל, ובפרטיות – על כל אחד ואחד – הכל כדי שיצעק האדם אל ה', שעל ידי זה יוליד המוחין מתעלומתן. כל אחד לפי בחינתו, שעל ידי זה תהיה הגאולה שנקראת 'לידה' בבחינת 'כי חלה גם ילדה ציון את בניה'. כי עתה, בסוף הגלות, הוא בבחינת, 'כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה' הנזכר בהתורה הנ"ל. ולזה צריכין צעקה, שיצעק כל אחד כפי מה שיודע חסרון דעתו, שהוא רחוק מהשי"ת ומהתורה כל כך. וכל הצעקות שצועקין ישראל, הנם במקום צעקת השכינה, ועל ידי זה, מולדת המוחין כמ"ש שם, שבזה תלויה הגאולה כנ"ל (לקו"ה שם).

מעתה, מובנת היטב פעולת הצעקה בימי השובבי"ם, בהם מעוררים אנו את פעולת בני ישראל במצרים, שצעקו ונגאלו הודות לצעקתם. "וכל זה צריך כל אדם לידע בכל זמן, שכל זה עובר גם עתה על כל אחד ואחד, ומשכיל על דבר טוב, החפץ באמת לאמיתו, יבין מזה עצות והתחזקות, להתקרב לנקודת האמת. וכשרואה שבאין על דעתו קושיות ובלבולים, כמה וכמה הוא צריך לצעוק להשי"ת. כי על ידי צעקה מולידין המוחין מתעלומתן".

עצם ההבנה שמבין האדם שדעתו חסרה ושבגלל זה הוא נבוך ומבולבל בעניינים שונים שבקדושה, וביחוד בענין התקרבותו לצדיק האמת, עצם ידיעה זו יש בה די, כדי לגרום לאדם צורך לצעוק, כדי להשלים את דעתו.

וזה בחינת שובבי"ם, שבהם נוהגים הכשרים להתענות ולצעוק להשי"ת… וכשיבין האדם בעצמו כל זאת, איך הוא שובב ומשוגע ממש… בודאי יחוס על עצמו ויצעק הרבה להשי"ת.

בברכת התורה ולומדיה

ברכה והצלחה ישועות ונחמות