שמחת פורים

הצילני מקליפת המן עמלק

וקדשני (וזכני) לקדושת מרדכי ואסתר

שמחת פורים

יום גדול פורים לאדונינו, יום קדוש הכלול מכל הימים הקדושים. כנודע מדורשי רשומות, שפורים ר"ת פסח וסוכות ראש השנה יום הכפורים מתן תורה, ללמדך, ששקול פורים כנגד כל המועדות (ועיין ליקו"מ ח"א ל, ו וישסף, ר"ת שבועות סוכות פסח). במועדות כתוב – "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד), בפורים – "יום משתה ושמחה" (אסתר ט, יח), וכנודע מהמציאות ששמחת פורים עולה על כולנה, עלכן לעתיד לבוא כל המועדות בטלים חוץ מפורים (שוח"ט משלי ט). ונטעים את הענין מעט.

פסח ידוע מהאריז"ל, שהנזהר במשהו חמץ בפסח, מובטח לו שלא יחטא כל השנה. והרי ידוע מרבינו ז"ל (ליקו"מ ח"ב עד, וסימנך עד דלא ידע), שהצרוף של פורים מרומז בפסח, שנאמר (שמות כג) שבעת ימים תאכל מצות.. כי בו יצאת ממצרים ולא יראו פני ריקם. כי פורים הוא דרך לפסח, שיהיו יכולים להיות נזהרים מחמץ, וכמ"ש הפוסקים ששלושים יום מלפני פסח, כלומר מפורים, חלה החובה להיות נזהר מחמץ, וצריכים להתחיל ללמוד הלכות פסח. כי עצם היכולת לבצע בדיקת חמץ מדוקדקת (הן החמץ הגשמי, הן החמץ שבלב, ובמוח של כל אחד ואחד) – תלוי בשמחה ובמוחין דגדלות. כי בלי שמחה העבודה לא מתחילה, ואם התחילה נפסקת, ואם אינה נפסקת – הולכת

בעצלתיים, כנודע מהמציאות שהכל תלוי בשמחה, שזה בחי' גודל השמחה של ריקודים והמחאות כף ושיכרות ומילי דבדיחותא, שאנו שואבים לתוכנו בפורים, שהם כלי נפלא להיפטר מכל פירור של חמץ.

וכנודע מ"ש רבינו ז"ל (שם), כי בתחילה היו כל ההתחלות מפסח, וע"כ כל המצות הן זכר ליציאת מצרים ועכשיו… (ולא סיים… אבל ידוע שרבינו אמר שעכשיו) כל ההתחלות הן מפורים. כי בעקבתא דמשיחא הכל תלוי בשמחה, התלויה במילי דשטותא. וכנודע מ"ש רבינו ז"ל, שפני הדברים הם שאי אפשר להגיע לשמחה כ"א ע"י מילי דשטותא (עיין בשיחות הר"ן כ, ובכ"מ, וחיי"מ, ובימי מוהרנ"ת ח"ב לז, וע"ע בלקו"מ ח"ב [כד] [מח]).

וגם גדול פורים מפסח, כי בפסח לא נגזר אלא על הזכרים, ובפורים גם על הנקבות, כמ"ש חז"ל.

סוכות הנרמזת בוי"ו של פורים, רמז ל- לולב, ול- ו' קצוות שמנענעים אותו. כי סוכות ע"ש (ויקרא כג, מג) כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, שהם ענני הכבוד, שהיו שומרים עלינו מכל צר ואויב, ובמיוחד מעמלק, ראש הצוררים והאויבים, כמ"ש (במדבר כד, כ) ראשית גוים עמלק, כי עיקר זוהמת המן עמלק, זוהמה שהטיל הנחש הוא – עצבות ומרה שחורה, שמתגברים על כל יהודי, ולא מניחים אותו לשמוח בה' ובתורתו, במצוותיו, ובצדיקים, ובשום דבר שבקדושה.

וע"כ נצטווינו במיוחד בסוכות (דברים טז, יד) ושמחת בחגך והיית אך שמח – להכניע את זוהמת הנחש, זוהמת עמלק, המטיל ספק ובלבול – שמא הלולב והאתרוגים והסוכה לא כשרים, ועכ"פ לא מהודרים. אבל עיקר חובת הכנעתו ומחייתו הוא בפורים, וע"כ מרבים במילי דשטותא בכל עוז (לקוה"ל הל' נפילת אפיים ד – ד, ה).

וזה בחינת דעת הנאמר בסוכות, כמ"ש (ויקרא כג, מג) למען ידעו דורותיכם. ויין הנאמר בסוכות, כמ"ש ושמחת בחגיך, ואין שמחה אלא ביין (פסחים קט.). וע"כ אז הפסולת של השמחה והיין חשובים, כמ"ש בתוה"ק (דברים טז, יג) באספך מגרנך ומיקבך, שיש לעשות הסוכה מפסולת היקב (עיין סוכה יב.), שזה בחינת דעת. ויין הנאמר אצל זוהמת הנחש הוא ס"א, הוא עמלק, כמ"ש (בראשית ג, א) הנחש היה ערום, ובר דעת, וע"כ פתה אותם לאכול מעץ הדעת שהיה גפן, כמ"ש חז"ל (ב"ר יט, ר' מאיר בברכות מ., וכמ"ש במ"ר י, ד) יין מסכה לו חוה ושתה, שזה בחי' 'לא זכה' הנאמר ביין.

וזה בחי' גודל הדעת הנזכר בפורים, שזוכים לדעת נפלא נורא ואיום, כי היין של פורים הוא בחי' 'זכה' הנאמר ביין, בחי' יין המוסיף דעת, כמו שאמר רבא: חמרא וריחא פקחני ('ריחא' זה בחי' מרדכי ואסתר, בחי' מור דרור, והדס – שזה בחי' ביטול לצדיקים, שזהו עיקר הדעת, ואשר ע"כ זכה מוהרנ"ת זצ"ל יותר מכולם (וכדלקמן)), שע"י השתיה של פורים – זוכים לתקן פגם עץ הדעת טוב ורע, שרצו לדעת יותר ממה שהורשו, שזה גרם כל הקלקולים והפגמים שנמשכו מאכילת עץ הדעת טוב ורע (שזה בחי' מה שרבינו ז"ל ציוה לבלי לכוון בשם ה', כי אם כוונה פשוטה, כי גם ריבוי האמת – שקר הוא, ופגם גדול הוא, כי מי שרוצה ברוב אמת באומרו אמא, אם יכוון ויפרט כל דמות אבריה – מרוב אמת יפגום ויפגום ח"ו).

וע"כ עיקר תיקון פגם עץ הדעת הוא ע"י השתיה של פורים, שזוכים לדעת עצום, לדעת שלא יודעים, בחי' עד דלא ידע, שהרי עיקר הידיעה – לדעת שלא יודעים! ודייקא ע"י זה זוכים לבחי' שער ן', להכניע השער ן' דקליפה של הנחש, שע"כ ציוה המן לעשות עץ גבוה חמישים אמה. כי החקירה בשורש טוב ורע, ולמה רשע וטוב לו וצדיק ורע לו, וכח הבחירה וידיעה ובחירה – הם מבלבלים את האדם הרבה מאד, כי ע"י חקירה ופילוסופיה אפשר להתבלבל ולטשטש התחומים של טוב ורע, כי באמת בשורש ובמציאות אין שום רע בעולם כלל. וע"כ נתבלבל אדה"ר מאד באכילת עץ הדעת טו"ר, ונעשה מין וחירף וגידף, כשאחז"ל (סנהדרין לח:).

וזה בחי' גודל החשק וההתלהבות שזוכים להתעורר בפורים ע"י שתיית יין בקדושה עד דלא ידע ממש, שזה בחי' עיקר עבודת ה' בעקבתא דמשיחא, שהס"א והבלבול מתגבר מכל הצדדים וצידי הצדדים, וע"כ דייקא ע"י הבלבול של השכרות של פורים – יש להתחיל בעבודת ה', כנ"ל שכל ההתחלות הן מפורים, כי אל תאמר כשאפנה דעתי מבלבולים אשנה, שמא לא תפנה (וזריזים מקדימים למצוות – דוחה כל ההידורים). וע"כ מתוך הבלבול יש לחטוף מה שניתן לחטוף, כי האי עלמא כבי הילולה דמיא [דשכיחא ביה בלבול ושכרות] חטוף ואכול, ודייקא עי"ז זוכים אח"כ לישוב הדעת ולהצלחה נפלאה בעבודת ה'.

ראש השנה זאת הבחינה המבוארת בלקו"מ (ח"ב עד) שעכשיו.. כל ההתחלות הם מפורים.

א. כי הכל תלוי בשמחה, והיא המנוע של כל דבר שבקדושה, וע"כ באמת קשה העבודה של שמחה מאד מאד, כי כל ההתחלות קשות, וק"ו שמחה שהיא ההתחלה של כל ההתחלות. כי אע"פ שמצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, וכל אחד רוצה לשמוח תמיד, ובמיוחד בפורים, אעפ"כ הס"א אורב ומדכא ואינו נותן. וע"כ ההתחלה היא מפורים, עם ריבוי צדקה – שהוא פתח גדול לכל דבר שבקדושה (עיין לקו"מ ח"ב ד). ושמחת מריעות – ע"י הסעודה, והמשתה, ומשלוח מנות, וריבוי מילי דשטותא, הכל כדי לשמוח בה' ובתורתו, שלזה צריכים השתדלות מרובה לעשות כל טצדקי להיות בשמחה.

ב. כי ראש השנה הוא בחי' אתכסיא, בחי' (תהלים פא, ד) תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו, "בכסה" דייקא, שזה בחי' פורים שהכל באתכסיא, בחי' (אסתר ב, כ) אין אסתר מגדת, "אסתר" – בחי' (דברים לא, יח) ואנכי הסתר אסתיר. ובכל המגילה אין שום שם קדוש גלוי, אם כי האריז"ל מנה גם צירופים של ר"ת וס"ת של שמות קודש. ועל כן כל הנסים שהתרחשו בנס של פורים היו נסים נסתרים, שזה גודל מעלת פורים המלמדנו שהכל נסים, ואין שום טבע בעולם כלל, והכל ביד ה'. שזה בחי' מה שאנו אומרים ג"פ ביום "ועל נסיך ונפלאותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים", שכפשוטו נעשים ניסים עם כל אחד מאתנו באופן תמידי, ומי שיעבוד על מידת הענוה והכרת הטוב – יזכה לראותם ממש במו עיניו, כל יום ויום.

יום כיפור א. ביוה"כ ישנה הבחינה שאוכלים (בערב יוהכ"פ) כדי שיהא כוח לצום. נמצא שהאכילה היא אכילה לצום, ואילו בפורים ישנה הבחינה שצמים כהכנה לסעודת ושמחת פורים, שזאת הבחינה שר' זירא צם מ' יום לשכוח דרך לימוד הבבלי, כדי שלא יבלבל אותו בלימוד הירושלמי. כי צריכים הכנה רבה לשמחה דקדושה.

ב. נודע מה דאיתא בתיקוני זוהר ובכתבי האריז"ל, שיום כפורים = כְּפוּרִים, 'כף' הדמיון, נמצא שפורים גדול יותר!! כי ביוה"כ העבודה היא מיראה, ובפורים – מאהבה. ואין להאריך כעת בגודל ההבדל שיש בין העובד את השי"ת מיראת עונשו, לעובדו בכל ליבו, בלב שלם מרוב אהבתו.

ג. ועוד – שעיקר מעלת הבכיה, התשובה, והחרטה, היא דייקא כשהיא מחמת שמחה וחדוה (עיין בלקו"מ ח"א קעה), שמרוב שמחתו וגעגועיו להשי"ת הוא מתחרט על שמרד כנגדו בימים הראשונים, ומתעורר לו בכיה מחמת רוב השמחה, וזה עיקר מעלת הבכיה שתהי' מתוך שמחה. וזה בכיה ר"ת (תהלים פט) בשמך יגילון כל היום, עיי"ש. ואין "יגילון כל היום" בשמו יתברך כמו בפורים, שכל היום מיועד לשמחה ולגילה, וע"כ באמת בפורים נתעוררים הכשרים לבכיה ותשובה.

כי עיקר קליפת המן עמלק היא להטיל ספק ולהשכיחו מה' ומתורתו ומצדיקיו, עד שנתרחק וחוטא ובמיוחד בפגם^–הברית (כנודע), בחי' (דברים כה, יח) אשר קרך בדרך, "קרך" – היינו קרי, "בדרך" – היינו דרך גבר בעלמא. ופורים ע"י רוב השמחה והבכיה, מרוב השמחה והיין, ממשיכים הזיכרון [בחי' נכנס יין יצא סוד] הטמון והנשכח, שזה בחי' (שם יז – יח) זכור את אשר עשה לך עמלק.. לא תשכח, ועי"ז זוכרים כל הפגמים, ובמיוחד פג"ה, ומתעוררים לחרטה ותשובה אדירה, ולבכי גדול, מתוך שמחה. ואז נתקיים (תהלים קיט, קעו) תעיתי כשה אובד בקש עבדך, ואז אנו מבקשים כל הניצוצות שנתפזרו ונאבדו, והכל חוזר לקדושה, בבחי' (איוב כ, טו) חיל בלע ויקיאנו, ר"ת השם הק' חב"ו, שזה בחי' ההקאה של פורים, שאנו מקיאים הלכלוך, והקליפות מקיאות ניצוצות הקדושה.

מתן תורה – שבועות. כמ"ש חז"ל (שבת פח.) ע"פ הפסוק (שמות יט) ויתיצבו בתחתית ההר, א"ר אבדימי: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם. אמר רבא: אעפ"כ אח"כ קבלוה בימי אחשורוש (מאהבה, ע"י בפרש"י), דכתיב (אסתא ט) קיימו וקבלו היהודים – קיימו מה שקבלו כבר. וכבר נודע פי' המהר"ל, שזכו אז לגילוי אלוקות במידה כה גדושה עד שלא היה מקום לבחירה כלל, כי היה בירור אלוקות עד ביטול הבחירה במעמד הר סיני, שזה בחי' "כפה עליהם הר כגיגית" – משא"כ בפורים שהכל היה בדרך נס נסתר, וקבלו אלוקותו מאהבה.

וע"י אהבה זדונות נעשים זכויות, שזה בחי' השמחה ומשתה של פורים. שהרי החטא של אותו דור היה שנהנו מסעודתו של אותו רשע, כי עצם האכילה מכיוון שהיה ע"י צו המלך היה בו אונס, אבל במקום להצטער על אכילתם, נהנו מסעודתו של אותו רשע, וההנאה היתה החטא. וכנודע מה שאמר רבינו ז"ל, שאם האדם אוכל חזיר, עכ"פ שלא יתלקק ממנו. וג"כ נהנו מהפריצות וכו' וכו', ומכל מה שהתרחש בסעודה של אותו רשע. ואם כן ע"פ דרכי התשובה היו מחויבים בתשובת המשקל, דהיינו צומות וסיגופים ויסורים ח"ו, כנגד ההנאה של איסור שנהנו, ולא משתה ושמחה! אלא מכיוון שקיבלו מחדש את התורה, ועשו תשובה מאהבה, הזדונות נהפכו ממש לזכויות. וע"כ תיקונם היה ע"י אהבה בתענוגים, משתה ושמחה שיתמשך לנצח, אכי"ר.