נמצאנו לומדים ממשמעות הפסוק של פרשת השבוע בשלח "אז ישיר משה".

שכשהשם יתברך עושה לאדם ישועה, והצלה, ומרחם עליו, ועושה לו נס – [אז] מתבקש מאיליו שתפרוץ [עכ"פ] מתוך לבו שירה לה', כהכרת הטובה, ומתוך אהבת ה'. ובודאי שג"כ ראוי שהדבר יבוא ג"כ לידי ביטוי בפה ובקול.

נמצא שבאמת, כמעט בכל עת- ראוי לשיר לה', הן רב הן מעט, שהרי מודים אנחנו לך… על נסיך ונפלאותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהריים,

שהרי השי"ת עושה לכל יחיד ויחיד ניסים תדירים, וקל וחומר לכלל ישראל…,

שיר של הנשמה.

בס"ד, לכבוד… אחדשה"ט!

בעזרת ה' אכתוב לך משהו השייך ל- פרשת השבוע בשלח.

כתוב בפרשת השבוע פרשת השבוע בשלח (שמות טו, א) "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'" אז כשראה הנס הנפלא, התעורר לבו מתוך הכרת הטוב להודות לה' מתוך שירה פיוטית, מתוך אהבה, ומתוך הכרה פנימית בגדולת ה', שירת הלב, שירת הנשמה, שירה מתוך חשק נמרץ להביע בפה מלא רחשי הלב.

כי יש שירה ויש שירה.

יש שירה בפה בקול נעים וסילסולים [ולפעמים גם מתוך הצגה שלימה] ונטולת נשמה, או מתוך פניות, וכוונה לשם כסף ולשם כבוד. בבחינת "נתנו עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיה יב'-ח)

ויש שירת הלב והנשמה, לכבוד השי"ת לשם שמים, מתוך אהבת הבורא, מתוך הכרת הטוב, מתוך כוונה טהורה [ולפעמים גם מתוך קול שבור ורצוץ, אבל מלב חם] וזו היא שירת משה רבינו הלא תראה שמשה רבינו היה כבד לשון וכבד פה, ומתוך מצב כזה, עיקר שירתו היתה שירת הנשמה.

ונמצאנו לומדים ג"כ ממשמעות הפסוק "אז ישיר". שכשהשם יתברך עושה לאדם ישועה, והצלה, ומרחם עליו, ועושה לו נס – [אז] מתבקש מאיליו שתפרוץ [עכ"פ] מתוך לבו שירה לה', כהכרת הטובה, ומתוך אהבת ה'. ובודאי שג"כ ראוי שהדבר יבוא ג"כ לידי ביטוי בפה ובקול.

נמצא שבאמת, כמעט בכל עת- ראוי לשיר לה', הן רב הן מעט, שהרי מודים אנחנו לך… על נסיך ונפלאותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהריים, שהרי השי"ת עושה לכל יחיד ויחיד ניסים תדירים, וקל וחומר לכלל ישראל,

[ובפרט ליושבי ארץ  ישראל, אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה, מראשית השנה ועד אחרית השנה (דברים יא,יב)].

והנה שירת משה – שירת צדיק האמת, היא שירה גם לכל בני ישראל, והיא שירה לדורות. שירה ניצחית. ובודאי שהיא שירה ראויה, ולא כל שר-ראויה שירתו שתהיה  נישרת ע"י הציבור, וק"ו לדורות. [וטיפשות הוא לשאוף לכך].

ועכ"פ אף מי שאינו זוכה להביא דברי הכרת הטוב לה' לשירה, ראוי עכ"פ להביאה לידי ביטוי מילולי, ולהודות לה' מתוך שמחה והכנעה.

וזה בחי' מה שרגיל בפי הרבה יהודים כשרים [והרבה נשים צדיקות] לומר תמיד בכל עת ברוך ה', ברוך ה', תודה לא-ל, ישתבח שמו [לעד].

ג-ט צו דאנקען, טוב להודות לה', הודו לה' כי טוב. וכן אצל כל הלועזים בלשונם (כגון Thanks god , וכו').

וצריכים לנהוג כן, אפילו בטובה שנראית להיות פעוטה, והשי"ת שש ושמח, עם כל הכרת הטוב.

וכבר אמר רבינו נחמן מ- ברסלב ז"ל שכשאדם מודה לה' על הטוב אשר גמל עמו, אומרים בשמים בלשון תמיה "זהו טוב-עוד אני אראה לך מהו טוב", ומעורר למעלה שייטיבו עמו בכפלי כפליים. ועוד יותר מזה.

(ולהיפך ח"ו מי שרוטן, והוא בבחינת המתאוננים, ותמיד יש לו טענות רח"ל ח"ו כלפי מעלה, אומרים למעלה בתמיה. זה רע.. עוד תראה.. רח"ל ח"ו, רחמנא לישזבן) אבל מידה טובה מרובה בחמש ריבוא אחוזים, וכנודע מחז"ל.(יומא עו.)

בברכת התורה וכטו"ס ראש ישיבת ברסלב

שמעון יוסף ויזנפלד הכהן