מה עושה יהודי בשעת מצוקה, בשבי בחולי ובעוני?
עושה 'ויצעקו', קורא לה'.
ומה יעשה מי שאינו יודע לקרוא בשם ה'? צרה.
לעם ישראל במצרים היתה בעיה קשה יותר, מפני שאז לא היה עדיין כביכול להקב"ה שם. באין שם איך תקרא ואיך תזמין את ה' למצבך, איככה תיגאל?
מי שעשו לה' את שמו הגדול הם האותות והמופתים של יציאת מצרים ומתן תורה שלאחר מכן, כדכתיב 'ותעש לך שם'. התורה כולה
שמותיו של הקב"ה, אבל עד מתן תורה לא היה לו יתברך שם.
השם הוא מטרת הבריאה, שכן הקב"ה ברא את עולמו כדי להיקרא רחום וחנון ושאר שמות, וזו תכלית כל מעשה שמים וארץ. מי שמגשים את היעוד הזה בעיקר הוא האיש היהודי שבבחירתו מקיים את רצון ה' עד ששם ה' נקרא עליו.
יהודי הוא שמו של ה'. דא עקא, קודם שיצאנו ממצרים אין ליהודי תורה, ממילא אין בידיו לקיים רצון ה', ואם כן אין לקב"ה שם – אנה
יפנה היהודי שבגלות? באיזה שם יקרא?
זו שאלה שהקשה משה להשי"ת בסנה:
'ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם'?
התשובה שניתנה לו היא 'כה תאמר לבני ישראל אהי"ה שלחני אליכם'.
מה משמעותו של שם אהי"ה? הזהר הקדוש אומר 'אהי"ה דא אנא זמין למהווי' –
אני מוכן להיות. השם הזה הוא היסוד לבריאת העולם. הבריאה נועדה לגלות את שם ה', וכיוון שראה הקב"ה את הצדיקים שעתידים
להיבראות ולגלות שמו בכל הארץ, ברא את הכל. כלומר הבריאה נבראה עבור העתיד לבוא, וכפי שמבטא זו שם אהי"ה, דהיינו אני
מקיים עולמי על שם מה שאהיה.
שבת אגין עלוהי הנהגה דומה מתקיימת גם כלפי האדם החוטא כדי לאפשר לו לשוב בתשובה. החוטא הרי פוגם בשם ה' ובכך שומט את הקרקע תחת רגליו, אין לו על מה להישען, מהיכן יחיה עד שישוב בתשובה?
אכן זהו נס. תשובה קדמה לעולם, המבקש לשוב בתשובה מצוי בבחינת 'אנא זמין למהוי', על שם מה שהוא עתיד להיות, מקבלת
אותו התשובה בכנפיה.
רעיון זה מולבש גם בסדר טהרת המצורע שבפרשתנו. על מנת שייטהר מסגיר הכהן את המצורע מחוץ למחנה, הוא מתרחק מחברת בני אדם 'וטמא טמא יקרא'.
המצורע קרוי 'האיש המיטהר', ועל פי דרכנו זהו האיש הבא להיטהר, בבחינת אנא זמין למהוי, ומכאן פתח הטהרה שלו.
על פי עומקם של דברים אהי"ה זו הארה של אתערותא דלעילא, דהיינו – הבחירה של ה' לקיים את העולם ואת האדם אף על פי שאינם ראויים, רק מפני שכך הוא יתברך רוצה, ועל סמך המצב שלעתיד לבוא יתוקנו כל הקלקולים.
אור מופלא זה מאיר מדי שבוע בשבת קודש. שבת נקראת 'תכלית מעשה שמים וארץ'. השבת כביכול צופה מתוך שית אלפי שנין אל
העתיד לבוא, ומשם משתקפת בה מציאות מתוקנת, ועבור אותה מציאות עתידית זוכה העולם שוב ושוב בקיומו, חרף כל הקלקולים.
בשבת טמון אם כן כוח תיקון יוצא דופן שהציל את העולם כמה פעמים. הפעם הראשונה אירעה בשבת בראשית. ביום שישי שקדם
לה חטאו אדם וחווה בעץ הדעת, ובעקבות כך איבדו הם והעולם את זכות הקיום.
ואולם שעות ספורות לאחר מכן, התקדשה שבת בראשית. שבת זו הגיעה לעולם רוחני הרוס וחרוב עד היסוד, ובכל זאת, כפי שמלמדים
הספרים הקדושים – כיוון שבאה שבת חזר העולם בבת אחת למצב מתוקן כמעט לחלוטין, ובמשך עשרים וארבע שעות של שבת שרר
בעולם כולו אור גדול של תיקון. על כך נאמר בזהר 'שבת אגין עלוהי' ששבת הגנה על אדם הראשון ועל העולם כולו. גם למחרת השבת
כאשר שב העולם לשגרתו, עדיין היה מצבו מתוקן לאין ערוך מהמצב ששרר בו ביום שישי.
כי גדול שמי כאן למעשה מצוי פתח התקווה של עם ישראל במצרים. הצרה הצרורה שהעיבה על נשמות ישראל שבאותו הדור, היא שלא נמצאו בידיהם די זכויות שיספיקו לעורר את נס הגאולה. לא היתה תורה ולא היו מעשים טובים. מה עשה ה'? הפעיל עבורם כוח עצום ונפלא, התעוררות עליונה שאינה מתחשבת בזכויות או מעשים טובים, אלא פועלת ברצון ה' לבד, וכוח זה הוא שהוציא את ישראל ממצרים.
לכוח הזה קוראים שבת, שכן השבת איננה ממתנת על ישראל שיקדשו אותה כמו שאר המועדות שתלויים בבית דין. שבת חלה
מצד עצמה, ברצון ה'. לפיכך קרויה שבת שקודם הפסח שבת הגדול. הנס של פסח היא השבת שאילולא היא לא יכלו אבותינו
לצאת ממצרים. שום זכות לא עמדה להם אלא השבת שמשמעותה אתערותא דלעילא, רצון עליון. לכן קרויה השבת שבת הגדול – משום שעל ידו שמו של ה' 'גדול' כדכתיב 'כי גדול שמי', וכן אנו אומרים 'בעבור שמו הגדול'.
(ע"פ ליקו"ה או"ח שבת ד')