הרצון הוא עיקר שלימות הנשמה – חלק א

אומר רבי נתן מברסלב : כי עיקר הוא הרצון. שצריך האדם להרגיל את עצמו לכסוף ולהשתוקק ולהתגעגע בכל עת להש"י ולתורתו ומצותיו ולהשתדל תמיד שיהיו לו רצונות טובים חזקים דקדושה. 

הרצון הוא עיקר שלימות הנשמה

וכמו שאמר רבינו (רבי נחמן מברסלב) ז"ל בשיחתו הקדושה עמנו באותה העת שגילה התורה הנ"ל.., כי אז שמענו השיחה הקדושה הנדפסת בהשיחות הר"ן מתחלת עוה"ז אינו כלום, שמבואר שם עוצם מעלת הרצון אל הקדושה, כי אמר רבינו (רבי נחמן מברסלב) ז"ל שעיקר עבודת ה' הוא הרצון

[לא שאדם יגיד "אני מאמין בלב" כדרך העולם לחשוב שבזה הם פוטרים את עצמם.., ולא עושים כלום בעבודת השם, לא שומרים תורה ולא מקיימים מצוות, ולא מתפללים, רק יושבים בטלים עם האמונה המדומה שלהם בלב המלא דמים עכורים ורצונות לתאוות והבלי העולם הזה… זה בטח לא הכוונה !!]..,‎

[אלא הכוונה היא] כי לעבוד ה' [בשלימות] איני יודע מי הוא זה שיוכל לומר שיעבוד הש"י ואפילו מלאך ושרף אינו יכול התפאר שיוכל לעבוד ה' וכו' [בשלימות הראויה למלכו של עולם]..,

רק העיקר הוא הרצון להש"י,

ואע"פ שנדמה שהכל רוצים להתקרב להשי"ת, כי הכל חפצים ליראה את שמך, אעפ"כ לא מבעיא שאין אדם א' דומה לחבירו בענין הרצון, כ"א גם באדם אחד אין יום א' דומה לחבירו בענין הרצון וכו', כמבואר שם ע"ש,

וכן דיבר מזה רבינו ז"ל כ"פ בכמה לשונות שהעיקר הוא רק הרצון והכיסופין שירצה ויכסוף תמיד ברצון חזק לעשות רצונו יתברך באמת [דהיינו לקיים מצוות ותורת השם, ולהיות בדביקות עבודתו יתברך תמיד], ואם אעפ"כ אינו זוכה – מה לעשות [אנוס רחמנא פטרי].., ויתגבר לבלי להפסיק ולבטל הרצון ח"ו, רק ירצה יותר ברצונות חזקים יותר ויתגבר ברצון חזק וכיסופין גדולים להש"י תמיד בכל עת לעולם ועד, כי העיקר הוא הרצון: 

כי באמת עיקר התכלית הטוב של הנשמה הקדושה הוא שתזכה לתכלית שלימות הרצון שהוא בחי' רצון שברצונות שתזכה הנשמה שיהיו לה רצונות חזקים אמתיים להש"י עד שתזכה להכלל ברעוא דרעווין שהוא רצון שברצונות שזהו השלימות והמעלה העליונה מכל המעלות.

כמו שמצינו שמשה רבינו ע"ה שהוא מבחר מין האנושי ומי לנו גדול ממשה רבן של כל הנביאים והצדיקים האמתיים של כל הדורות ובסוף בעת הסתלקותו שאז זכה בוודא ילתכלית שלימות המעלה שא"א להשיג וכל עיקר עוצם הפלגת מעלתו הוא שזכה בעת הסתלקותו הקדושה להכלל ברעווא דרעוין שהוא רצון שברצונות כמבואר בזוה"ק (תרומה) שהסתלקות משה היה בשבת במנה ברעווא דרעווין.

נמצא

ששלימות הרצון הוא גבוה מן הכל וכל עיקר התכלית של כל התורה והמצוות הוא לזכות לרצון ולהכלל ברצון העליון. כי משה רבינו הוא בעצמו בחי' התורה והמצוות וע"כ משה רבינו גימ' תרי"ג כי הוא בעצמו בחי' כלליות תרי"ג מצוות התורה, ותכלית שלימות מעלת משה רבינו הוא שנכלל ברצון שברצונות ברעווא דרעווין כנ"ל.

נמצא

שתכלית כל המצוות שהם בחי' משה רבינו כנ"ל עיקר התכלית הוא לזכות לרצון בשלימות שהוא בחי' רצון שברצונות כנ"ל. כי כל המצוות אנו עושין – שיהיה לרצון לפניו [לעשות רצונו של אבינו ומלכינו] כשארז"ל נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, היינו שנזכה ע"י המצוות להכלל ברצון העליון, שהוא בחי' הסתלקות משה שהוא כלליות התורה והמצוות כנ"ל: 

כי עיקר ירידת הנשמה לזה העולם העכור והשפל הוא רק בשביל הרצון, כדי שתזכה לרצון בשלימות, ובשביל זה הוכרחה הנשמה לירד ולהתרחק ממקום מעלתה, ולבוא בעולם הגשמי העכור והשפל ולהתלבש בגוף גשמי בחומר עגב ומגושם בזה העולם העשיה בתכלית הריחוק ממקום כבודה. וכל זה הי' בשביל הרצון.

כי הש"י רצה לזכות את ישראל שיזכו לכל טוב לטוב האמתי בשלימות העולה על הכל.

והשי"ת יודע שעיקר תכלית הטוב הוא לזכות לרצון בשלימות כנ"ל. ע"כ הוכרחה הנשמה להתרחק ממקום כבודה. ולירד לזה העולם הגשמי כדי שיתגבר הרצון ביותר. כי זה ידוע בחוש שכל מה שנתרחקין יותר מתגבר הרצון ביותר.

כי הבן כל זמן שהוא אצל אביו אע"פ שאהבתו חזקה מאד אף על פי כן אין שייך לומר שיש לו רצון וגעגועים לאביו מאחר שהוא אצלו תמיד. אבל כשהבן נוסע מאביו לאיזה מקום אז הוא מתגעגע ברצון חזק לאביו. וכל מה שהבן נתרחק יותר מאביו מתגברים ביותר הרצונות והכיסופים והגעגועים לאביו.

וע"כ הוכרחה הנשמה לירד ממקומה הגבוה מאד מאד ולהתלבש בזה העולם הגמשי הרחוק בתכלית הריחוק משורש נשמת ישראל כדי שיתגבר הרצון של הנשמה ביותר מחמת שהיא רחוקה מאד משולחן אביה. כי כל מה שרחוקין יותר מאביו מתגבר הרצון יותר כנ"ל ובאמת זה עיקר הנסיון והבחירה של האדם. כי באמת כל מה שרחוקין יותר הרצון מתגבר ביותר. וכל זמן שהרצון בשלימות כראוי בוודאי יזכה ע"י זה ההתרחקות דיקא למעלה נפלאה. כי יזכה להכלל ברצון העליון. ברצון שברצונות ע"י רצונו החזק מאד שזכה בזה העולם הרחוק דייקא כנ"ל. כי דייקא מחמת גודל ההתרחקות זכה לרצון חזק בשלימות כנ"ל. אשר רק בשביל זה ירד לזה העולם כדי לזכות כאן דייקא לרצון העליון מחמת שזה העולם רחוק ביותר בתכלית הריחוק כנ"ל.

אבל הש"י נתן בחירה לאדם, וע"כ את זה לעומת זה עשה אלקים. כי ברא בה העולם כמה דברים והלביש בהם חיותו ית' ונתן בחירה להאדם דהיינו שיש גם רצונות לתאוות [והבלי] עולם הזה [בחורות צעירות ונאות, אוכל טעים, סרטים, מדיה און ליין, חדשות, מקומות לבילוי וביזבוז הזמן והממון..,] שאלו הרצונות הם מתנגדים כנגד רצון דקדושה.

כי עיקר כל התאוות הם רצונות נפולים [כי באמת אין שום תאווה כלל אמר רבינו – כי הכל מותר !! רק שיהי' כרצון השם יתברך על פי תורתו !! כי צרכים להתחתן ולהוליד ילדים.., וצריך אוכל טוב לכבוד שבת קודש וימים טובים, ובגדים נאים לכבוד השם.., אבל צריך שיהי' בקדושה על פי התורה דהיינו לישא אישה בנישואין על פי דכרי התורה להתחייב לה/אליה בכתובה.., ואוכל מותר רק שיהי' בהכשר הראוי, בגדים שיהיו יפים מותר אבל בצניעות הראויה.., וכן הלאה והלאה..,]

וע"כ נקראים תאוות שהוא בחי' חמדה ורצון וכשמתגברים ח"ו התאוות של העוה"ז שהם רצונות דסטרא אחרא, אזי ח"ו נפגם הרצון דקדושה. עד שח"ו יכול לשכוח לגמרי את הרצון דקדושה עד שישכח מלכסוף ולהשתוקק להש"י [לזכור בשכר ובתכלית עולם הבא ותענוגותיו].

ובאמת הש"י ברא כל הדברים שבעה"ז שיש לאדם תאוה אליהם ברא הכל לטובתינו. בשביל קיום האדם. כי באמת לא הי' אפשר להאדם להתקיים בעוה"ז אפילו שעה קלה לגודל רצון וכיסופין והשתוקקות הנשמה הקדושה שבאדם. אשר היא משתוקקת תמיד לשוב אל דודה למקור חוצבה ברצון חזק ותקיף מאד, כי שורש הנשמה למעלה הוא ממקור הרצון. מבחי' רעווא דרעווין שהוא שורש נשמת ישראל הכלולים במשה רבינו אשר טבע הנשמה תמיד לכסוף ברצון חזק מאד להשי"ת בפרט בבואה לעוה"ז נשפל והגשמי הרחוק בתכלית הריחוק ממקום קדושתה. אשר מחמת זה מתגבר כאן בעוה"ז הרצון יותר ויותר כנ"ל.

וע"כ מגודל הפלגת עוצם הרצון החזק שיש להנשמה בעוה"ז לשוב למעלה לשורשה. לא היה אפשר להנשמה שתתקיים בהגוף אפילו שעה קלה. ע"כ למחיה שלח אלקים כל עניני אכילה ושתי' וכיוצא אשר ברא אלקים בזה העולם אשר על ידיהם יכולה הנשמה להתקיים בהגוף בזה העולם.

כי בכל התאוות שבזה העולם מלובש בהם רצונות עליונים [רק שיש בחירה, לטוב ולרע ומה לעשות עם התאוות לבחור בדרך התורה והמצוות לאכול כשרות ראויה, ולברך לפני האוכל כרצון השם או לנגוס כבהמה ללא תכלית ומטרה..,] כי יש בכולם ניצוצות קדושות עליונות שהם נמשכין מרצון העליון, ומחמת שהנשמה מוצאת גם בזה העולם רצונות עליונים המלובשין בכל דבר, ע"כ היא מרוצה קצת להתמהמה בזה העולם. כדי להעלות אלו הרצונות כדי שיתוסף עלי' אור הרצון יותר ויותר ע"י שתזכה להעלות כל הרצונות הנפילים המלובשין בכל עסקי העוה"ז באכילה ושתיה וכיוצא.

נמצא

שבאמת כל הדברים של העוה"ז שיש להאדם רצון ותאוה אליהם הכל הוא לטובה בשביל קיום העולם כנ"ל. וע"כ מתקיים נפש האדם בקרבו ע"י אכילה ושתיה מחמת שבהם מלובש רצונות עליונים. אשר רק עי"ז יש קיום להנשמה בזה העולם מחמת שמוצאת גם כאן רצונות עליונים כנ"ל.

אבל מחמת שאלו הרצונות מלובשים בדברים גשמיים, יש בהם אחיזת הסיטרא אחרא [הצד האחר – דהיינו יצר הרע המפיל את האדם לעבירות ולהפסיד חיי עולם הזה והבא, כשאינו משתמש בהם כרצון השם יתברך על פי תורתו], ע"כ צריך האדם להתגבר מאד שלא יפול לתאווה לרצון גשמי ח"ו אשר עי"ז ח"ו יהי' נפגם הרצון דקדושה ח"ו כנ"ל.

ע"כ צריכין להסתפק במועט מאד בכל עיני העוה"ז ואפילו מעט המוכח צריכן להתגבר מאד מאד שיהי' בקדושה ובטהרה [לדקדק בהלכה לחשוב מה רצון השם יתברך ומה התכלית ומה יצא לי ממעשי..,] באופן שלא יהי' נפגם עי"ז הרצון דקדושה, רק אדרבא ע"י כל מה שאוכל ושותה וכיוצא יזכה לרצון דקדושה יותר ויותר, כ"ש רבינו (רבי נחמן מברסלב) ז"ל במ"א שמי שזוכה יכול לקבל בעת האכילה דייקא הארת הרצון: 

מכיוון שהמאמר של רבי נתן ארוך מאד

על כן חילקנו אותו ל2 מאמרים – אז…. עד כאן חלק א !!