רבי נחום ב"ר יהונתן שטראקס (שוסטר)

לאחר חשיפת כפר קבורתו של רבי נחום שוסטר על ידי מערכת "ניצוצות" לפני כשנה. וחשיפת קברו על ידי הרב ישראל מאיר גבאי. במסע מטלטל ורווי חוויות משחזר רבי ישראל מאיר את הנסיעה מלאת המניעות והקשיים לגבול הרוסי, התאונה הקשה שבדרך, בירורים עקרים במשרדי העיריה, ראשי עיר  שנחרדים לכבודו ללא מציאת הקבר, ושיחה עם קשישה מקומית שהובילה אל היעד הנכסף • החודש לרגל היו"צ הוקמה מצבה מפוארת על קברו • תמונות מצורפות מהמצבה המשופצת בפרסום ראשון.

מאת: שלמה רוזנברג, אהרן קליגר- ירחון ניצוצות. צילומים: אהרן קליגר, מכון ברסלב – 'הר המור', 'ניצוצות', 'אהלי צדיקים'.

יום חמישי פרשת חוקת שנת תשמ"א. חסידים ואנשי מעשה מאנ"ש עומדים צפופים, מאזינים לקול שיחתו השבועית של הרה"ח רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל, והוא מספר: "בזמננו היה כפר אחד, שנקרא 'סיניצא', שכל אנשי הכפר שבו התגיירו. וגיורם היה באומן, כי הרבנים פחדו לגייר אותם מפחד השלטונות, אולם אנ"ש הסתכנו והשתדלו עבורם עד שגיירום. רבי לייב הרב מאומאן הוא זה שגיירם בפועל, ונסע אליהם ושהה עמם בימי חג הפסח, והם בהיותם עשירים מופלגים הכינו לו מכל טוב, אולם הוא הזהיר את אנ"ש לבל יוודע הדבר, והאחריות על גירותם תופנה לאנ"ש.

"הם היו אנשים מלומדים, אמידים וגיבורים, וסיפרו לאנ"ש שעיקר ההתעוררות להתגייר בא להם מחמת הסתירות שמצאו בספריהם. הגרים הללו היו גיבורי כח מיוחדים בגשמיות, גבוהים ואיתנים ורחבי עצמות. כולם כאחד באו לראש השנה לאומן. בקלויז היה שולחן מיוחד מלא גרים. והנשים הגרות שהצטרפו עמם מילאו את כל עזרת הנשים. הן עמדו כל שעות התפילה, ורק בכו ובכו והוזילו דמעות כמים, מפני שלא ידעו אות אחת מהסידור. הן היו נשים כשרות, ובגלל שלא ידעו להתפלל, היו מתפללות בתמימות בשפתן הן, בדמעות שליש.

אומן שלפני המלחמה הייתה אבן שואבת לגרים שנדבקו בה, ואנשי שלומנו קרבום כל העת. הנה עדותו הנוספת של רבי לוי יצחק והפעם על גר מהעיר לאדיז'ין:

"עוד זכור לי סיפור מגר צדק שהיה מתושבי לאדיז'ין הסמוכה לאומן. הוא היה גיבור חיל, יפה תואר ועשיר גדול. היו לו שדות ופרדסים רבים. לבסוף, עם השתלטות הקומוניזם, נטלו ממנו את כל רכושו והפך לעני ואביון.

"הוא נתגייר בשנות זקנותו כשהיה בגיל ששים וחמש, ואז ערך 'ברית מילה' ומשתה ושמחה לאנשי שלומנו באומן. זכורני שהשתתפתי בשמחת הברית שלו. בעת ההיא שרר רעב כבד בכל האזור ההוא, ולא ראו חתיכת לחם בעיניים. אבל הוא הביא רכב גדול מלא וגדוש במאכלים ומעדנים עבור סעודת המצווה שתיערך לאחר הברית מילה, וכולם באו בהמוניהם להשתתף בברית ובסעודה שלאחריה, לשמוח עם היהודי החדש ועם המזון המשופר שהושפע עליהם בעיצומו של הרעב הכבד. הברית מילה נערכה בביתו של הגר הידוע, דניאל (שהתגורר בשנותיו האחרונות בירושלים). הוזמן לשם מוהל, שאמנם היה מוהל מומחה אך חשש מאד לעשות את הברית בכוחות עצמו, ורצה לשתף עמו רופא לפקח על הברית. אך הגר צדק לא הסכים. הוא עמד על דעתו שיעשו מיד את הברית, ואכן קיימו את רצונו, והייתה שם שמחה גדולה מאד.

"אנשי שלומנו יצאו בריקוד נלהב. לאחר הברית, ולמראה הריקוד החסידי, קפץ הגר מהמיטה והצטרף עמנו לריקוד… לאחר מכן נערכה סעודה דשנה, שהיה בה כל טוב, והחייתה את הציבור. עד היום הזה חרות בלבי אותה ברית מילה".

עוד מאוצר סיפוריו של רבי לוי יצחק: "זכור לי מאומן, מאותם גרים, דניאל הגר, שבערוב ימיו הגיע לירושלים, ונסתלק בה בשם טוב (בסביבות שנת תשל"ט). אשתו הייתה יהודיה, והנאצים רצחו אותה ואת בנו שנולד לו, אך אותו השאירו לפליטה. הוא זעק והתחנן לרוצחים שיהרגו גם אותו, כי הוא הרי גם יהודי שנתגייר, אך לא נענו לו והשאירו אותו בחיים".

מי ששימש כרבם של גרי הצדק ובשנים מאוחרות יותר הלך גם להתגורר בקרבם בכפר 'סיניצא' ונטמן בה הוא הרה"ח רבי נחום שטרקס (שוסטר = סנדלר) ז"ל.

השנים הן שנות התר"ס. אורו של רבנו מתחיל לזרוח אט אט במדינת פולין כאשר מעטים, בודדים ממש, מתקרבים אליו. נחום הוא נער בשנת השבע עשרה לחייו, בן העיירה 'לומאז" הפולנית, שהתייתם לא מכבר מאביו. ובעצת אחיו נסע לברדיטשוב והפך לשוליה של אחד הסנדלרים.

נחום, שבא לברדיטשוב כדי למצוא מקור למחייתו, מצא את עצמו ביום מן הימים נמשך אל חסידי ברסלב אשר כמותם לא ראה ולא הכיר מימיו. הם האירו פניהם אליו וקירבוהו, ולימדו אותו את עצותיו הקדושות של רבנו.

ובכן הסנדלר הטרי שב לפולין, ללומאז" עיירתו השוכנת מרחק לא רב מלובלין כשכולו בוער בעבודת ה', מכוחה של האש שניצתה בליבו בברדיטשוב, שם בכח אמונתו התמימה קירב את הרבנים גאוני הדור רבי מרדכי הלברשטט ורבי שלמה גבריאל, ולאחר מכן את החסיד רבי אפרים קרקובסקי בעיירה פשעדבורז.

"רבי נחום היה יהודי ירא שמים בתכלית", משחזרת הרבנית שרה גלבך. "הוא היה גר ברחוב של הברסלברס רחוב 'בזלנסקי' הצמוד לקלויז הישן וקרוב מאוד לבית בו גדלתי, ובשכנות לרבי לוי יצחק בנדר, לרבי אליהו חיים רוזי'ן, ולר' מאתעס. הסנדלרייה שלו שכנה לא רחוק, הוא היה יהודי שמח ונדיר בתמימותו.

"הקשר שלו עם הגרים התפתח דווקא בשל תמימותו, והם אהבו אותו מאוד. פרנסתו של ר' נחום הייתה בדוחק רב, אך הגרים השפיעו עליו כסף ושאר דברים כי הם היו אנשים אמידים וכסף לא היה חסר להם.

"בשנותיו האחרונות עבר רבי נחום לגור בקרבת הגרים", סיפר רבי לוי יצחק בזיכרונותיו, "הוא למד עימם שיעורי תורה, הלכה וספרי רבינו, והיה מעיר אותם לחצות. הוא היה נכבד ונערץ עליהם, ואהבוהו מאד. בנו יואל היה גר בעיר חרקוב, והיה קצין בצבא הרוסי. כשנפטר רבי נחום ונקבר בכפר הגרים, הוא פעל ועשה השתדלויות, בקשריו וסמכויותיו, להוציא את עצמות אביו, כדי להטמינם בחרקוב. לאחר שהצליח אצל אנשי השלטון והגיע לכפר לבצע את משאלתו, לא עלה הדבר בידו, הגרים התנגדו בכל תוקף, 'אנו זכינו שהצדיק שוכב אצלנו, לא ניתן לנגוע בו ולהוציאו מתוכנו!…' זעקו.

 "וכשמדברים מנחום שוסטער, מה מדברים ממנו?" שאל רבי לוי יצחק, "מדברים ממעשיו הטובים, מההתבודדות שלו, אה אח… כאן למטה הוא מכונה 'שוסטער', אבל שם למעלה הוא מלאך…"

שנים רבות חלפו מאז פטירתו של רבי נחום שוסטר וקבורתו בכפר הגרים. ערב ראש השנה תשמ"ט, פוגשים אנ"ש שהגיעו לאומן אדם שזקנו מאפיר, כובע לראשו ושק בידו. ושואל אותם "לאן יהודים" לצדיק! הם עונים, "שאבעס גייט מען אין בית עולם אריין?" "בשבת הולכים לבית הקברות?" הוא תמה בקול למולם. "יואל שטרקס", הוא הציג את עצמו והושיט להם יד. "מניין אתם?" שאל. "מירושלים", הם ענו. "הבן של נחום שוסטר?" "כן!" ענה, "באתי עכשיו מקברה של 'הינדה' אחותי, וכבר עשרות שנים אני בא מחרקוב הרחוקה לאומן ועולה על קברה וקבר בעלה, גיסי רבי ישראל לייב שוֶועץ". "ומה לכם פה?" שאל יואל, הפגישה האקראית עם החסידים הממה אותו לחלוטין, שנים רבות חלפו מאז ראה אנשים עם חזות כזו ברחובות אומן, זרם של דמעות קלח מעיניו והוא כלל לא טרח לנגבן. "בגיל שמונה עשרה לקחו אותי לצבא", המשיך יואל לספר, "כל מה שינקתי מבית אבא הלך ונשכח ממני. התפילות, המנהגים, המצוות, האמונה. לא נשאר בי כלום למעט מנהג העלייה לקברה של אחותי מידי ראש השנה, ופתאום אחרי כל כך הרבה שנים לראות חסידים כמוכם ברחובות אומן, אני חושב שאני חולם".

מאז הוא התקרב חזרה ליהדות עלה לארץ ישראל והפך לחסיד ברסלב מן המניין, ומשך שנים נסע כל ראש השנה לאומן במסירות נפש עד שנתו האחרונה.

בכל אותן שנים הפציר יואל ברב ישראל מאיר גבאי שיסע עימו לכפר הגרים לשקם את בית הקברות בו טמון אביו רבי נחום, אלא שרבי ישראל מאיר גבאי טרוד היה עד לצווארו בחיפוש ושיפוץ קבריהם של גדולי החסידות ברחבי המדינה, שרק נחלצה זה עתה ממסך הברזל שסגר עליה שנים כה רבות. חוץ מרבי נחום טמונים בבית החיים המקומי עוד עשרות גרי צדק, מצבות הן לא דבר שמתכלה. הן נשחקות, מתאבקות, מיטשטשות אבל לא נעלמות. לו היינו יודעים את שם הכפר ומיקומו עוד ניתן היה להציל את בית הקברות ולגלות את מצבתו של רב הכפר רבי נחום".

מזיכרונותיו של הר"ר זלמן שמואל נפתליס, נודע לנו כי בכל ביקור של רבי יואל באומן הייתה אחייניתו הגב' דבורה בת רבי ישראל לייב שווץ, מגיעה מחרקוב ומתלווה אליו לימי ראש השנה באומן. מי היא, האם היא חיה והיכן מקום מושבה היה נסתר ונעלם.

כפי שחשפנו לפני כחצי שנה, היה זה בתום ראיון עם הרבנית גלבך, בררנו לתומנו על דבורה, הצאצאית היחידה שעוד זוכרת את סבה ואת העיר אומן של מעלה. בספונטניות האופיינית לה היא ירתה: "כן, היא הייתה אצלי לפני שבועיים בביקור". נדרכתי. "מי?" ביקשתי לוודא. "דבורה גרבוז, הבת של הינדה, בתו של רבי נחום. היא שומרת על קשר ומבקרת מידי פעם בירושלים, הנה לך מספר הטלפון שלה".

"אודער יידיש אודער רוסיש", היא הבהירה לנו כבר בתחילת השיחה מבית האבות שברחובות. קבענו להיפגש. בעלה סלומון נלווה אליה, בן תשעים ושתיים, צלול וחד כתער. דיבורה יידישאי וזיכרונה מעורר השתאות. אלבומים רבים המתינו לנו על שולחן סלון הבית, תעודת לידה ופטירה של רבי נחום, תמונתו של רבי נחמן שטרקס בצעירותו ואפילו תמונתו של רבי דוד שטרקס מפולין אחיו של רבי נחום.

דבורה מספרת על הימים באומן בצילם של חסידי ברסלב ולאחר שעה ארוכה אנו מבקשים ממנה להעלות זיכרונות מהסבא הגדול רבי נחום ומהעיר אומן. "סבא רבי נחום היה רבם של הגרים, הוא התגורר בעיר הגדולה 'חרקוב' בסמוך לבניו, והיה לו גם בית בכפר של הגרים. הכפר נמצא לא רחוק מעיר הגדולה 'וורונז' בכפר הנקרא 'אברמובסקה'. רוב הגרים התגוררו בשכונת 'ולנה קלומבסקי'. הגרים אהבו את אבא אהבת נפש, הוא השקיע עבורם את נשמתו. הוא היה להם לאב והם הרעיפו עליו אהבה גדולה, לרבי נחום היו ארבעה ילדים: אימי הינדה הבכורה, יואל, ברוך ויעקב.

"היה זה בשנת תרצ"ו, כמה ימים לפני חנוכה. סבא רבי נחום הגיע לאומן להשתטח על הציון הקדוש ולבקר אותנו בני משפחתו. בדרכו חזרה לכפר הגרים, ב'ווגזל' – תחנת הרכבת הוא נפטר, ותלמידיו קברו אותו בכבוד גדול בכפר הגרים". בתעודת הפטירה שנמצאת ברשותה של הנכדה מופיעה סיבת המוות: 'לא ידועה'. בתעודת הפטירה מופיעה שנת הלידה: תרל"ב, ותאריך פטירתו בחודש כסליו שנת תרצ"ו.

שבועיים חלפו מאז פורסם המאמר והריאיון המטלטל עם נכדתו של רבי נחום, בתו של רבי יואל, הגב' דבורה גרבוז מחולון, והנייד צלצל. קולו העמום של הרב ישראל מאיר גבאי נשמע ממנו מערבות אוקראינה ביתו הראשון. "מה נשמע?" הוא שאל רטורית. "חיכינו לך", הפטרנו. היה ברור שהוא יצלצל, "עוד שבוע אני בא ארצה לעשרים וארבע שעות", הוא יידע אותנו לקונית, "אני רוצה לראות את תעודת הפטירה המקורית". שיחת וועידה שקיימנו על אתר לגברת גרבוז סגרה את המפגש בו במקום.

כאמור חשפה הגברת גרבוז ב"ניצוצות" (גליון 12) לראשונה את תעודת הפטירה של סבה רבי נחום. עד כה היו רבים שחיפשו את כפר הגרים בו הוא נטמן אלא שהיו כמה כפרים כאלה ורובם נעקרו, תעודת הפטירה שהתגלתה פתע פתאום ונחשפה ב'ניצוצות' עם כתבת רקע גדולה לדמותו של רבי נחום הציתה את דמיונו של הרב גבאי.

חצי שנה חלפה מאז הפגישה מערכת ניצוצות את הרב גבאי והגברת גרבוז בסיומה גמלה בו ההחלטה לצאת לחיפוש הקבר ויהי מה אלא שמזג האוויר הסוער עמד בעוכרו, מהשיחות של המערכת עם הרב אביגדור נאתיקוב רבה של מחוז וורונז' השוכנת במערב רוסיה עלה כי האזור כולו מושלג לחלוטין עד גובה של מטר וחצי ואין כל אפשרות לצאת לחיפוש בית העלמין. "ובכלל", אמר הרב, למיטב ידיעתי "ואני הרבה שנים באזור, אין סיכוי למצוא פה בית עלמין, הכל נהרס"

אבל לא אדם כרב גבאי יתייאש. "נחכה לקיץ שיפשיר", הוא אמר. בשבוע שעבר צלצלנו אליו, "כמדומני שכבר הפשיר", הנחנו.

בשבוע שעבר הוא יצא לדרכו עם מעט מידע והרבה אמונה. פיסת הנייר שקיבל מגרבוז של תעודת הפטירה הייתה כוללנית מידי, רב המחוז שהביט בה כשנשלחה אליו לא נתן לה סיכוי. "הרגשתי שאני עומד בפני סגירת מעגל לקיים את הבטחתי ליואל מחד, ומאידך להשיב למבול הפניות שזרמו אלי מחסידות ברסלב כולה בעקבות הכתבה".

נהגו של הרב גבאי, אלג האיץ את רכב הסקודה וסחט את דוושת הגז. היה עליו לגמוא כמה מאות ק"מ מפאסטוב, שם נמצא ציונו של רבי אברהם המלאך שזה עתה סיים לשפץ, אל תוככי רוסיה.

רגילים הם אלג וישראל מאיר בדרכים. מאות אלפי ק"מ נסעו הם יחדיו בעבודת הקודש של איתור ושיפוץ קברי צדיקים בה עוסק רבי ישראל מאיר מאז נפילת מסך הברזל. אלא שהפעם תחושת בטן בלתי מוסברת פשטה בו בישראל מאיר, שהוא הולך לקראת מסע מפרך רצוף מניעות.

כעבור שעה של נסיעה נרדם אלג על ההגה והרכב התנגש בעוצמה רבה במעקה הבטיחות של הגשר עליו הם נסעו. הרכב התהפך ונזרק כמאה מטר לעבר השני של הגשר, בנס החטיא הרכב את הנהר שמתחת לגשר והתגלגל אל השדה הפתוח. המכוניות הסמוכות נעצרו בחריקה וניגשו למכונית ההפוכה בחרדה. הם ציפו לנורא מכל, הרכב התרסק ונמעך לחלוטין. אלג הוצא ממנו כשהוא מחוסר הכרה במצב בינוני, לעומתו בנס גלוי יצא הרב גבאי מהרכב כשידיו חבולות ורגלו נקועה.

אחרי הנס החליט הרב גבאי כי הוא ממשיך לאברמובקה, הכפר המצוין בתעודת הפטירה בכל מחיר, "לא רציתי לתת לס"מ לנצח אותי, הרגשתי שכבר כמה חודשים הוא נלחם בי כל אימת שרק חשבתי לצאת לדרך".

הרכבת מקייב הביאה אותו לוורונז' עיר המחוז ומשם הוא שם את פעמיו אל כפר הגרים. בבית העירייה הביט בו הפקיד בתימהון. "אין כאן בית קברות של יהודים, לא מה שאני יודע", הוא אמר ביבושת ושלח את הרב גבאי מעל פניו, "הרגשתי אבוד", מספר הרב גבאי, "אחרי כל המאמץ להגיע לחור הנידח הזה מתברר שנסעתי לשווא. לא יכולתי להסכים עם זה והחלטתי להתעקש". בצר לו הפעיל הרב גבאי את קשריו הנודעים וראש עיריית וורונז' נחפז לפגשו אישית. אחרי שדיבר עם כמה מההיסטוריונים של העיר אמר, "גרו פה הרבה יהודים שפעם היו רוסים כמונו אבל אין כאן בית עלמין יהודי". גבאי היה נואש.

לפתע הבחין עוזר ראש העיר כי בראש מסמך תעודת הפטירה מופיעה החותמת קזאנקה. "סביר להניח שהן נקברו בקזאנקה הסמוכה, גם היא עיירה יהודית לשעבר, צא לשם".

הרב גבאי יצא לדרכו, לא לפני שראש העיר של וורונז' תיאם עבורו עם ראש עיריית קזאנקה את בואו. בפתח הכפר המתין ראש העיר הנרגש לאורח הדגול, הן לא בכל יום מגיע שליח חשוב מטעם עיריית המחוז, מששמע על רצונו לאתר קבר ישן בבית עלמין יהודי ביקש ממנו ללכת עימו לזקני הכפר. "אולי הם שמעו משהו, אבא שלי סיפר לי שגרו פה יהודים, יש פה גם בית עלמין יהודי אבל הוא עתיק לעומת התאריך אותו אתם מחפשים. אבל יש כפר סמוך אלינו 'אילינקה' שמו, שכולו היה יהודים, גם שם יש בית עלמין יהודי מתקופה מאוחרת יותר".

כעבור כמה דקות הגיעה המשלחת לכפר הסמוך, היה מי שטרח ליידע אותם כי בכפר מתגוררת זקנה יהודייה אחרונה שרה קוזקין שמה, שגילה עבר את התשעים. הם ניצבו בפתח ביתה. "כולם פה היו יהודים אני עוד זוכרת את רובם, היו שעלו מפה לארץ ישראל והיו שנקברו כאן. כן, גם רבי נחום שוסטר נקבר כאן, הוא היה 'רבין' גדול". עיניה החלו לזלוג דמעות, פתאום החלו לצוף בה זיכרונות ילדות שכה הדחיקה. "אלכס" (אלכסנדר) היא הורתה לבנה, "תלווה אותם לקבר של נוחעם", היא ביקשה. "אני כבר לא יכולה ללכת על הרגלים" התנצלה.

בית העלמין קידם את פניהם מוזנח, עזוב, מלא בצמחיית פרא. נראה ששנים רבות איש לא קרב אליו, מצבות עם כיתובים יהודיים הציצו מכל פינה לצד כיתובים ברוסית, עשרות גרי צדק טמונים פה. אחרי כמה שעות של חיפושים מפרכים תוך כדי ניכוש עשבי הפרא, שאג לפתע הרב גבאי "מצאתי", מצבה קטנה, לבנה ובוהקת ועליה כיתוב בעברית ומעליה כיתוב ברוסית. הוא הביט בה כהלום רעם.

וכך כתבו עליו גרי הצדק תושבי העיירה תלמידיו: "פה נטמן הנכבד ר' מנחם נחום ב"ר פאלק שטראקס נ.ל.ב.ע. ו' דחנוכה".

למרגלות קברו של רבם של גרי הצדק, הסנדלר הקדוש תלמידו התם והישר של רבי אברהם ב"ר נחמן, שקירב אליו חלק מגורי האריות כרבי מרדכי סוקלובר ורבי שלמה גבריאל מפולין, רבי נחום שוסטר זצ"ל הוא עומד ועיניו זלגו דמעות, הנה קיים הוא את הבטחתו ליואל בנו, מעתה יוכלו אנשי שלומינו ומשפחתו לעלות לקברו.