פרשת השבוע תולדות

שמחה הוא עולם החירות, שזה שורש הבריאה כנודע וכמבואר בדברי רבינו ז"ל רבי נחמן מברסלב (שיחות הר"ן – מג)

שע"י שאדם שמח, עי"ז הוא יכול להחיות אדם אחר

וזה בחי' פרשת השבוע "תולדות", תולדת חסר כתיב תו-לְדת,

כי להחיות ולשמח יהודי ולעשות עמו חסד – הוא תו, סימן ויסוד גדול לדתינו ויהדותינו !!

בס"ד, ירושלים עיה"ק תו"ת בב"א. יום ו' עש"ק

פרשת השבוע תולדות

לכבוד… אחדשה"ט !

בעזהי"ת אכתוב לך משהו הקשור לפרשת השבוע תולדות

וזהו (בראשית כה-יט) "ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק".

ידוע ומפורסם גודל מעלת השמחה וגודל גנות העצבות, והמרה שחורה, והדיכאון, ומוחין דקטנות, שעל ידם המוח והדעת בגלות, וקשה לו ליישב דעתו להתקרב ולשוב אל ה', ומחמת זה הוא רחוק מהשי"ת, כי העיקר מה שהעולם רחוקים מהשם הוא מחמת שאינם מישבים עצמם היטב, מה התכלית מכל מה שנעשה בהאי עלמא תחת השמש..,

אבל ע"י השמחה, המוח מיושב, ויכול ליישב א"ע היטב ולהתקרב להשי"ת כמו שצריך, כי שמחה הוא עולם החירות (ראה כל זה בליקוטי מוהר"ן ח"ב י')

כי עצבות ומרה שחורה היא בחינת עפרוריות שנופל על לב היהודי, שעי"ז לא יכול לבו, לבעור ולהתלהב להשי"ת (שם ט)..,

ומבואר עוד בדברי רבינו ז"ל שצריך להתרחק מעצבות מאד מאד, כי הקליפות הם בחי' עצבות, והם תוקפא דדינא (מהם באים כל הייסורים על האדם), וכשהעצבות מתגברת, הוא בחי' גלות השכינה (וגלות של כל אחד ואחד מאיתנו) – שהיא שמחתן של ישראל.

ועיקר ביטול הקליפות ועליית הקדושה ועיקר הישועה של הנפש והגוף – הוא ע"י שמחה (ליקו"מ קמא סי' כד).

וצריך להזהר מאד מעצבות ועצלות, שהם עיקר נשיכת הנחש (שם סי' קפט).

וע"כ תיכף כשיהודי רוצה להיות איש כשר ולהתחיל לכנוס בעבודתו יתברך, אזי תיכף היא עבירה גדולה כשיש לו עצבות ח"ו, כי הקב"ה שונא המרה שחורה והעצבות (ל"מ תנינא סי' מח). וע"כ מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד.

וצריך להתגבר מאד בכל הכוחות להרחיק העצבות והמרה שחורה, ולהיות אך שמח תמיד, והוא רפואה לכל מיני חולאת. (שם סי' כד).

ויש להאריך בזה הרבה מאד, אע"פ שקיצרתי.

והנה כל זה ידוע ומפורסם בעולם [בעיקר בזכות רבינו רבי נחמן מברסלב ז"ל], אבל מה שלא כל כך מפורסם וידוע הוא שהשמחה הוא חיוב גמור דאורייתא [מהתורה]..,

הן שמצוה גדולה להיות בשמחה תמיד – שעל ידה יכול לעבוד את ה' באמת, והיא מנוף גדול לעשות רצונו יתברך [משא"כ כשהוא בעצבות], וכמ"ש (דברים כח-ט) והלכת בדרכיו, שהיא מצוה דאורייתא גמורה, כהסכמת כל הראשונים, ואצל השי"ת (דה"י א', טז-כז) עוז וחדוה במקומו (וראה ברמב"ם ה' הדעות פ"א ה"ד וה"ה. ופ"ב ה"ז).

והן שמצוה גדולה לשמוח בקיום ועשיית המצוות וכמ"ש הרמב"ם (ה' לולב פ"ח הט"ו) שהשמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ואהבת הא-ל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב.

ועוד כתב הרמב"ם (ה' יו"ט פ"ו ה"כ) במצות ושמחת בחגך (דברים טז-יד), וז"ל לא נצטוינו על ההוללות והשכרות, אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל שנאמר (שם כח-מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב, הא למדת שעיקר העבודה היא שמחה.

וכ"כ רבינו יונה (משלי כא, טו) חובה עלינו לעבוד את השי"ת בשמחה כמ"ש תחת וגו' ונאמר (תהלים ק-ב) עבדו את ה' בשמחה.

וכ"כ ר' יונה (ברכות דף כא. מדפי הרי"ף) ששמחת המצוות מחוייבת. וע"ע בשערי תשובה (שער ד-ח,ט) וכ"כ הסמ"ק (מצוה ג), וכ"כ רבינו בחיי (במדבר ד) שהשמחה במעשה המצוה – מצוה בפני עצמה.

וכ"כ עוד בספרו כד הקמח (ערך שמחה, אות ס) שהשמחה הזאת היא מצוה מן התורה, נצטווה אדם עליה, כי היא עבודה גמורה לשי"ת – חשובה יותר מן המצוה – וגדר השמחה – היא לחוש אושר, ועונג ושלוה פנימית. וע' בשו"ע המידות (סי' א).

וכל זה בנוגע לעצמו, וקל וחומר כשמשפיע שמחה לאחרים, ומטיב לאחרים, ומטיב מטובו לאחרים, שזה שורש הבריאה כנודע וכמבואר בדברי רבינו ז"ל רבי נחמן מברסלב (שיחות הר"ן – מג) שע"י שאדם שמח, עי"ז הוא יכול להחיות אדם אחר שהוא דבר גדול מאד לשמח לבב בני ישראל, כי רוב בני אדם מלאים יסורים ודאגות וצרות משונות, ואי אפשר להם לספר מה שבלבם, וכשבא אדם עם פנים שוחקות יכול להחיות אותם ממש, והוא דבר גדול מאד, כי כשזוכה לשמח איזה אדם הוא מחיה ומקיים נפש מישראל ממש. ע"ש.

וזה בחי' (תהלים מא, ב) אשרי משכיל אל דל. וכמ"ש חז"ל (זוהר פרשת עקב דף רעג: נדרים מא.) אין עני אלא בדעת, הנמצא בקטנות המוחין, שמצוה גדולה לעודדו ולשמחו.

וזה בחי' משחז"ל (כתובות קיא:) א"ר יוחנן טוב המלבין שיניים לחבירו (שמאיר פניו לחבירו ושיניו ניגלים בשחקו יותר ממשקהו חלב, שנאמר (ברא' מט-יב) ולבן שיניים מחלב. וכמ"ש חז"ל (תענית כב.) א"ל רב ברוקא לאליהו. מי איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי ? וכו', אדהכי והכי אתו תרי , אמר ליה בני עלמא דאתי נינהו. אזל לגבייהו אמר להו מאי עובדייכן? אמר ליה אנשי בדיחי אנן (פרש"י שמחים, ומשמחים בני אדם), כי חזינן אנשי דעציבא דעתיה. מבדחינן ליה.

נמצא שלשמח יהודי הוא דבר גדול מאד.

וזה בחי' פרשת השבוע "אלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק". יצחק בן אברהם, היינו בחי' השמחה הנעשית מכח החסד שעושים עם אחרים.

כי 'יצחק' ע"ש הצחוק והשמחה, כנודע. (הם דברי הרשב"י בב"ר נג. ועיין בתורה שלמה בראשית כא, ה, ע"פ ותאמר צחוק עשה לי אלקים כל השומע יצחק לי, שהוא לשון שמחה)

ואברהם הוא בחי' חסד הגדול, והוא ספירת ובחי' חסד בכל מקום כנודע.

וזהו "אלה תולדות". כפשוטו, שהשמחה שמשמחים אחרים היא תולדת מידת החסד.

אי נמי נאמר כאן אלה תולדות, ונאמר בבריאת העולם (בראשית ב-ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים, מה התם ה' ברא את העולם כדי להטיב מטובו לאחרים, אף כאן אנן נלך בדרכיו ונעשה כן… ונשמח יהודים.

אי נמי כמ"ש חז"ל הו"ד ברש"י (ברא' ו-ט) למדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. דהיינו להיטיב לאחרים, וכנ"ל אי נמי תולדת חסר כתיב תו-לְדת, כי להחיות ולשמח יהודי ולעשות עמו חסד – הוא תו, סימן ויסוד גדול לדתינו ויהדותינו !!