פרשת השבוע מקץ
אמרו חכמים "אל תאמר לכשאפנה אשנה – שמא לא תפנה"… הנה ישנה מחלה הנקראת "דחיינות",
דהיינו שכל דבר שצריך האדם לעשות, וכל מטלה המוטלת עליו,
במקום לגמור עם הענין מיד – דוחה חובתו לזמן מאוחר יותר ושוב דוחה ושוב דוחה,
וכמה וכמה רעות צומחות מכך, מעבר לעצם העצלות, והבריחה מהחוב והמתחייב,
עוד הדברים מסתבכים (הרבה מאד פעמים) בהמשך..,
בס"ד, ירושלים עיה"ק תו"ת בב"א. יום ו' עש"ק לסדר פרשת השבוע מקץ
לכבוד…אחדשה"ט! בעזהי"ת אכתוב לך משהו הקשור לפרשת השבוע,
וזהו (בראשית מא-א) "ויהי מקץ שנתיים ימים, ופרעה חולם, והנה עומד על היאר". אמרו חז"ל (אבות פ"ב-מי"ד) אל תאמר לכשאפנה אשנה – שמא לא תפנה.
הנה ישנה מחלה הנקראת "דחיינות", דהיינו שכל דבר שצריך האדם לעשות, וכל מטלה המוטלת עליו, במקום לגמור עם הענין מיד – דוחה חובתו לזמן מאוחר יותר ושוב דוחה ושוב דוחה, וכמה וכמה רעות צומחות מכך, מעבר לעצם העצלות, והבריחה מהחוב והמתחייב, עוד הדברים מסתבכים (הרבה מאד פעמים) בהמשך, וכנודע מחור קטן בשן שאם דוחים ודוחים טיפולו, המצב נעשה יותר ויותר גרוע, ומטיפול פשוט ויחסית זול, הופך להיות טיפול מסובך ומורכב ויקר ביותר. וכמו מי שדוחה תשלומי חשמל, גז ומים וכו', וכנודע.
והנה ישנם אנשים (שחוץ מהדחיינות הנ"ל) כל מניעה קטנה מבלבלת אותם ומשתקת את תפקודם, והם טובעים בכוס מים, וזה נובע קצת מעצלות (המאמץ – רחוק מהם), וחוסר הבטחון, והפחדים (פחדי שוא) ומעוד סיבות, כולם דמיונות, ולכן הם דוחים חובתם בעידן ועידנים טובא, בתקוה שיגיעו זמנים יותר טובים וקלים, ואזי… יהיה הכל קל פשוט ומצויין. וכאותו בחור שדוחה התמדת לימודו לכשיהיה יותר מבוגר מבין יותר, ואח"כ דוחה התמדתו לאחרי שיהי' חתן, ולא יהי' טרוד (בריבוי מחשבות ודאגות), וכשניהי' סוף סוף חתן – פתאום רואה שבמציאות גדלו הדאגות הטירדות והמחשבות, ודוחה חובתו לאחר הנשואים, ולאחר הנשואים מגלה עולם לא פשוט ומורכב ביותר, ושצריך להתחשב ג"כ עם רצונות וצרכי ודעת אשתו, ועם הוצאות רבות וצרכי פרנסה מרובים, ושוב דוחה.. ושוב דוחה, ולבסוף אומר שלאחר שישדך צאצאיו יהי' פנוי, וכשסוף סוף נעשה השידוך – מתחילים הדאגות וההוצאות האינסופיות מעל כוחותיו, וכו' וכו', ושוב דוחה, לכשיהי' זקן ופנסיונר, ואזי סובל ח"ו מרעין בישין וכו' וכו' וככה נכנס לקבר, וכמעשה מאדם אחד שרצה ללמוד תורה.. ורצה.. ורצה.. ורצה.. עד שיצא נשמתו, וכנודע מהמציאות.
וע"כ אמרו חז"ל (אבות ב-ה) אל תאמר לכשאפנה אשנה – שמא לא תפנה. וכן ביאר רבינו יונה שמא לא תפנה, כי לא תדע מה ילד יום, וגם למחר אתה קרוי עם החדשות המתחדשות בכל יום ותצטרך ללכת בהבליהן, כי אין מחסור לענינים המשתנים בכל עת ובכל שעה, ונמצאת יוצא מן העולם הזה ללא תורה, אלא עשה תורתך קבע. ע"כ. ועכ"פ יקבע עתים לתורה, ומינימום ילמד לפני ואחרי התפילות איזה לימוד ושיעור קבוע. ובדברי מהר"ם אלשיך זצ"ל איתא אל תאמר כשאפנה, אלא קום ועשה מיד, ע"כ. והיינו דאמרי אינשי מוטב ציפור ביד, ממאה באויר. והיינו דאמרי חוץ ממחלה – לא דוחים שום דבר. ובשם הבעש"ט זצ"ל נמסר שטיפש דוחה למחר וחכם עושה מיד.
וזה בחי' פרשת השבוע "ויהי מקץ שנתיים ימים". שהאדם תופס כעבור ומקץ שנים שחלפו מהר 'כימים' וחשב שהטירדות והדאגות וההפרעות יפסיקו, ויוכל לעסוק בתורה ועבודת ה' מתוך שלוה, ולא כן הוא, אלא ופרעה חלם, פרעה- היינו ההפרעות, חלם- כתיב. הוא לשון חז"ל (ר"ה כח.) עתים חלים עתים שוטה, וכן (כתובות כ.) כשהוא חלים זבין. שהוא לשון חוזק ובריאות (עיין עוד במסכת ב"ב דף עד: אדמייתינן ציבי חלם אטמא.) היינו שההפרעות בריאות וחזקות. לא פחות מקודם "והנה עומד על היאר". היינו ששוב חלפה שנה – דהיינו יאר בלע"ז ועדיין הטירדות וההפרעות בתוקפן.
ע"כ אל תאמר כשאפנה, אלא חטוף מיד. וכמ"ש חז"ל (עירובין נד.) האי עלמא כבי הילולא דמיא חטוף ואכול. (תורה ותפילה ומעשים טובים).
