פרשת השבוע לילדים תולדות
יצחק ורבקה התפללו במשך שנים לילדים. ה' נענה לתפילתם ופקד אותם בתאומים. מיד בלידתם חשו כולם את השוני: הראשון שנולד היה נראה כאדם עשוי- מגודל שיער ואדמוני לכן נקרא שמו "עישו", והשני שאחז בעקבו וניסה לצאת קודם כדי להיות בכור בשביל עבודת בית המקדש נקרא "יעקב".
גם כשגדלו הנערים המשיך כל אחד בדרכו. יעקב היה "איש תם יושב אוהלים"- ישב באוהל, למד תורה וכיבד את הוריו. ואילו עישו יצא אל השדה, התעסק בציד, גנבה וגזלה, והיה משטה באביו יצחק שהתעוור בזקנותו- כאילו הוא הבן הצדיק והמכבד.
יום אחד פנה יצחק ואמר לו: "ברצוני לברך אותך לפני מותי על כן צוד ציד והכן לי מטעמים ואז תקבל את ברכותי"
שמעה זאת רבקה ונבהלה. היא רצתה שיצחק יברך את יעקב- הצדיק ולא את הרשע. היא קראה ליעקב ובקשה ממנו להביא לה גדי עיזים, הכינה ממנו תבשיל במהירות, ונתנה ליעקב. היא הניחה לו על ידו וצווארו עורות גדיים שעירים והלבישה לו את "בגדי החמודות" של עישו.
כשהגיש את התבשילים התפלא יצחק ושאל איך חזר מהר כל כך. ענה לו יעקב שה' עזר לו. התפלא יצחק עוד יותר- שהרי עישו לא הזכיר את שם ה' מעולם. הוא בקש מיעקב להתקרב אליו ומישש אותו. כשהרגיש בידיו השעירות אמר: " הקול קול יעקב והידיים ידי עישו"
ברך יצחק את יעקב בכל הברכות.
רק יצא יעקב, נכנס עישו. הוא הבין שאחיו לקח את הברכות וזעק בקול. הוא בקש מאביו שיברך גם אותו. ברכו יצחק שמקום מושבו יהיה דשן וטוב ושיצליח במלחמות.
הסיפור שלי על פרשת השבוע
שמואל חברי לכיתה הוא ילד ממוצע ורגיל לחלוטין: לא גבוה ולא נמוך, לא שמן ולא רזה, לא בולט מדי ולא שקוף.
אבל מאז שפגשתי אותו בסופר שיניתי את דעתי עליו.
שמואל הסתובב בלווי אביו או יותר נכון שאביו הגיע בליוויו. לא לקח לי יותר מרגע אחד כדי לרואת צליעתו הבולטת ולשמוע את דיבורו המעוות. הוא נתמך בידי בנו הצעיר שהוביל אותו בביטחון ממדף למדף, הקשיב בסבלנות לבקשותיו, ונזהר שלא יתקל בחפץ או עגלה.
לא היה לי נעים להיפגש אתו בסיטואציה כזאת, לכן עשיתי "כאילו" לא ראיתי אותו ופניתי לחלק השני של הצרכניה. אבל למרות התחמקותי, פתאום שמעתי את קולו: "שלום אשר!"
"שלום שמואל" עניתי מיד, "מה נשמע? איזה כיף לראות אותך גם בערב…"
שמואל פנה לאביו והציג אותי: "זה אשר דיקמן חברי לכתה". התרגשתי מאוד מהחבר המדהים שאני במקומו הייתי צועד במרחק שני מטר עם אבא כזה, כדי לא לפגוש חברים. רציתי גם אני לעזור לו, לכן אמרתי לאביו: "אני כל כך שמח על הזכות להיות חבר של שמואל, שתמיד יודע לפרגן ולתת הרגשה טובה לכולם"
"אא…ני שממח לש…לשמוע!" אמר אביו בעיניים בורקות. ראיתי שהוא מתרגש, וזה הצליח לשמח גם אותי.
כל אותו הלילה חשבתי על שמואל שמכבד את אביו למרות כל הקשיים בצורה מעוררת התפעלות וגורם לו לאושר וסיפוק אדיר. לא היה לי ספק שזו מצוות כיבוד הורים מהודרת ביותר.
פתאום נזכרתי באבא שלי שמעולם לא חשבתי לכבדו. הרי הוא לא זקוק לכבוד, הוא ממילא איש מכובד וחשוב, והבנתי שטעיתי. לא פעם נכנסתי לדבריו או אמרתי לו "לא". ואם שמואל שקשה לו יותר מכבד את אביו בצורה כזאת, קל וחומר שאני יכול!
