פרשת השבוע לילדים חוקת
"זאת חוקת התורה"
בפרשת חוקת מצוה ה' את משה ואהרון לתת לבני ישראל מצווה שהיא חוקה – מצוות פרה אדומה.
חוקה היא בעצם מצווה שבני אדם לא מסוגלים להבין אותה.
את רוב המצוות אנחנו מבינים, אבל יש כאילה שלא – כמו המצווה הזאת. וזה מה שיפה בעם ישראל, שהם מקיימים את המצווה בגלל ש-ה' צווה, ולא בגלל שהם מבינים את טעמה!
ממצוות פרה אדומה נלמד לגבי כל המצוות, ונקיים את כולן בשמחה, גם את אלה ששכלנו קטן מלהבין.
הסיפור שלי על פרשת השבוע – חוקת
יום אחד הגיעו הדודים שלנו שגרים בקצה השני של הארץ לסידורים בתל-אביב, איפה שאנחנו גרים.
מיד כששמענו על זה, בקשנו מאמא שתבקש שנועם הקטן והחמוד שלהם יגיע אלינו.
הדודים דווקא שמחו על ההזמנה ואמרו שזה יכול להיות פתרון טוב לילד הקופצני שלהם. אבל פתאום אמא נזכרה שיש לה תור לרופא השיניים והיא לא תוכל לארח אותו.
"אז אני ישמור עליו ועל כולם!" הצעתי, "אל תשכחי שכבר מלאו לי שתים עשרה".
אמא קצת חשבה ואז הגיעה למסקנה שזה יכול להיות רעיון. היא רק השאירה לי כמה הוראות: לנעול את המרפסת כדי שלא יטפס על הגדר הנמוכה, לא לתת לו לשחק עם התוכי (כדי שלא ימחץ אותו כמו בפעם הקודמת) ולא לתת לו לשחק בכדור בבית.
הסכמתי להוראות של אמא. הבנתי בדיוק למה היא אמרה כל דבר.
אחר כך הוסיפה: "אל תשכחו לכבד אותו במה שהוא ירצה".
אמא הלכה ונועם הקטן הגיע אלינו. כולם התרגשו, חיבקו ונישקו אותו. נתתי לו יד והלכנו לארון הממתקים. "מה אתה רוצה?" שאלתי אותו.
עיניו אורו. במשך כמה דקות הוא הסתכל על כל מה שהיה שם, ואז ראה את הבמבה. חבילת במבה הכי פשוטה שיש, מהסוג שנשארת בארון חצי שנה ללא דורש. אבל העיניים של נועם נצצו כשהוא הצביע עליה.
הורדתי לו אותה כשיגאל הושיט לי את הטלפון ואמר: "זה דחוף מאמא!"
אמא לא חכתה, היא ישר אמרה: "אל תביא לנועם במבה!"
"מה?" שאלתי, ונועם כבר הושיט את ידו גבוה אלי כדי לקחת את הבמבה. כנראה לא היתה קליטה היכן שאמא היתה, והשיחה התנתקה.
מה יכול להיות? ניסיתי לחשוב. הרי אף אחד אצלנו לא אוהב כזאת במבה, לא נראה לי שאמא שומרת אותה למישהו. ונועם כבר מתחיל לבכות. "מה יקרה אם אני יביא לו? מקסימום נקנה חדש!" חשבתי לעצמי. כמעט הבאתי לו, אבל פתאום נעצרתי. ידעתי שמה שאמא אומרת עושים, אפילו אם לא מבינים. בטוח יש סיבה צודקת.
פייסתי את נועם, הבאתי לו הרבה דברים אחרים והיה ממש כיף אתו.
אחרי שעה הגיעו הדודים לקחת את נועם ושאלו בבהלה אם הוא אכל דבר שמכיל בוטנים. ניסיתי להיזכר. ואז נזכרתי בבמבה שמנעתי ממנו ברגע האחרון לאכול. "ברוך השם לא!" אמרתי.
"איזה נס! לא תמיד אני זוכרת להזהיר את כולם". ספרה הדודה "נועם אלרגי בצורה קיצונית לבוטנים. פעם הוא אכל במבה אצל חבר ומיד איבד את ההכרה. ממש בחסדי ה' הוא חזר לעצמו, אני שמחה שלא נתתם לו".
כשאמא חזרה סיפרתי לה על הלבטים ועל הנס שקרה. "זה מזכיר לי את מצוות פרה אדומה. היא חוקה שאנחנו מקיימים בלי להבין את הסיבה. בגלל שזהו ציווי ה'. אבל בטוח שיש סיבה!"
"וואו איזה נס!" אמרה אמא. "ועוד נס הוא, שיש לי ילד כזה!"
