פרשת השבוע לילדים ויגש
יוסף ראה שהגיע הזמן להתגלות לאחיו וקרא: "יוסף, יוסף! בוא והתגלה לאחיך!"
האחים הביטו סביבם בציפייה לבוא יוסף…
פנה אליהם יוסף ואמר: "אני הוא יוסף אחיכם".
כששמעו זאת האחים, נבהלו מאוד ופנו לאחוריהם.
הם פחדו שעכשיו, כשעלה יוסף לגדולה – יתנקם בהם על כל שנות הסבל שהיו מנת חלקו.
אבל יוסף הצדיק, לא רק שלא התכוון להרע להם, כוונותיו היו רק להיטיב לאחיו.
הוא מיד הרגיע אותם ואמר: "אחי! לא אעשה לכם כל רע, ודעו כי יד ה' הייתה זו והגעתי למצרים כדי שאאסוף מזון לשנות הרעב".
ואז נפל בנימין על צווארו של יוסף ואחר כך גם כל האחים. כשנרגעו האחים ביקש מהם יוסף לספר ליעקב שהוא חי ולהביאו אליו. אחי יוסף חזרו לארץ כנען כשבידיהם כל-טוב.
כמו שעזר יוסף לאחיו ולא זכר להם את העוול שגרמו לו למרות, גם אנו צריכים להתנהג כך עם חברינו, ואפילו אם פגעו בנו נשתדל לסלוח ולהתנהג יפה למרות הקושי, ולא חלילה – להתנקם כי הנקמה היא מידה רעה והתורה מצווה להתרחק ממנה כמו שכתוב בתורה "לא תיקום ולא תיטור"
לא רק שאסור לנקום במעשים, אלא גם אסור לינטור לומר לחבר "זוכר שעשית לי כך וכך.. ואני לא יעשה כמוך"…
אלא כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו…
הסיפור שלי על פרשת השבוע | פרשת ויגש
שלום לכולם, שמי ארי.
אחד מהתחביבים שלי הוא כתיבה על לוח עם לורדים. הייתי מוכן להתחלף עם כל המורים שיכולים לכתוב על הלוח וחוסכים את התענוג.
בתחילת השנה הייתי מחכה שהמורה יצא מהכיתה ואז הייתי תופס את הלורד, משרבט להנאתי ומשחק במשחקי לוח עם חברים.
פעם אחת לא שמנו לב לצלצול והמשכנו לכתוב על הלוח. פתאום נכנס המחנך. הוא כעס מאוד שהשתמשנו בלורדים מבלי רשות, ומאז הוא לוקח את הלורדים אתו בסוף השיעור.
"חבל" אמר לי נפתלי. "למה חבל? מחר אביא לורד מהבית" אמרתי וקיימתי. חיפשתי בין מכשירי הכתיבה בבית, ומצאתי בקלות לורד שחור. כמה נפלא!
למחרת בהפסקה הוצאתי את הלורד והצעתי לנפתלי לשחק "המן תלוי על העץ". נפתלי סרב לשחק, הוא פחד מהמחנך. במקום לשכנע אותו פתחתי את הלורד וכתבתי על הלוח באותיות מאירות עיניים: "מה מפחיד בלקשקש על הלואח?" נפתלי צחק ואמר: "שים לב איך אתה כותב, תמחק את ה-אל"ף!"
"אה, נכון". לא נעים שיש שגיאות כתיב בגיל עשר. ניסיתי למחוק את ה-א', ולהפתעתי – היא נשארה במקומה, לועגת ומסרבת להימחק.
בבת אחת הסמקתי. השתמשתי בלורד 'ארטליין'! הוא לא נועד ללוח מחיק! אילו בושות, עוד מעט יגיע המחנך ויראה שהשתמשתי בלוח, ומה יעשה לי???
לא היה לי הרבה זמן לחשוב. המחנך הגיע והביט על הכיתה במבט חמור. הוא בקש שהאחראי למעשה יקום ויודה. התלבטתי אם להסגיר את עצמי או להישאר לשבת, אבל פתאום נשמע קולו של נפתלי: "זה ארי, הוא קשקש על הלוח!…"
המורה כמובן, גער בי והעניש בחומרה. אבל יותר מתחושת העלבון והבושה הצורבת – כעסתי על נפתלי.
בדרכי הביתה עברתי ליד ביתו של נפתלי. לא התאפקתי. עליתי את חמשת המדרגות המובילות לפתח הבית. יצר קטן ונקמני השתולל בי. בתנועות מהירות הוצאתי את הלורד וכתבתי באותיות קטנות ושחורות, מתחת לפעמון: "נפתלי מלשן" וברחתי משם.
כן. שההורים שלו וכל המשפחה שלו ידעו שהוא מלשין על חברים ואפילו על חברים טובים.
רק כשהייתי רחוק חשבתי לעצמי: "מה, אני נוקם? באמת לא יפה. ואולי נפתלי הלשין כי פחד שיחשדו בו? ואולי בגלל שחשב שלא נעים לי להודות בעצמי? ובכלל, כך לבטל חברות כה מקסימה בגלל נקמה אחת הרסנית?!"
למרות שהיה לי קשה חזרתי לביתו, הוצאתי טיפקס ועברתי כמה פעמים על האותיות השחורות עד שלא נשאר זכר. הסתכלתי על הקיר הלבן והרגשתי כל כך חלק וטוב עם עצמי.
פתאום הרגשתי יד על הכתף שלי. "מה אתה עושה כאן?" שאל נפתלי שחזר גם הוא מהלימודים. לא כעס ולא טינה היו בקולו. רק מבוכה.
סיפרתי לו את כל האמת ואת כל המחשבות שלי. נפתלי התנצל גם הוא וביקש סליחה, וביחד שמחנו על החברות הטובה שלא נפגמה, בזכות מניעת הנקמה!
