פרשת השבוע לילדים בלק
בלק מלך מואב, פחד מעם ישראל שמתקרב לארץ ישראל, וחיפש אדם מתאים כדי לקלל אותם.
מכל האנשים שהכיר לא היה מתאים יותר מאשר בלעם, שהיה נביא וגם שונא גדול של ישראל. בנוסף לכך היה גאוותן גדול, לכן אמר לשליחי בלק שימתינו לילה ואז יאמר להם אם הם מספיק חשובים כדי לבוא איתם לקלל את ישראל.
בלילה נגלה אליו ה' ושאל מי האנשים שבאו אליו. במקום לענות שהכל גלוי וידוע לפני ה' ומדוע הוא שואל זאת, הוא ענה כמו שעונים לאדם רגיל: "בלק בן ציפור מלך מואב שלח אותם אלי".
העניש אותו ה' על עזותו, ועל רצונו לקלל את ישראל, ואסר עליו לעשות זאת.
בבוקר שלח בלעם את השליחים, אך גאוותו לא אפשרה לו לספר להם את האמת – שה' אסר עליו לקלל, במקום זה אמר שהם לא מספיק חשובים בשביל שיגיע איתם.
מששמע זאת בלק, שלח שליחים חשובים יותר לבלעם, אך אז כבר לא יכל להסתיר את האמת, סיפר להם את דברי ה' ובקש מהם להישאר ללילה, ואולי הקב"ה יסכים שילכו אתו בבוקר.
בלילה שוב נגלה אליו ה' ואמר לו: אם לקרוא לך באו האנשים, ואתה רוצה ללכת ולא לקלל, קום לך איתם, ורק מה שאומר לך זאת תעשה".
השכם בבוקר קם בלעם, ומרוב שנאתו לא חיכה לאף אחד. הכין את האתון ויצא לדרך. אך מה היה אז? במקום לקלל את ישראל, נעשה נס, וה' שם בפיו מילים אחרות לגמרי: ברכות ותשבחות על העם המיוחד!
מעזותו של בלעם למדנו עד כמה גרועה הגאווה, ועד כמה צריכים להישמר ממידה מגונה זו.
שלום, שמי חיים.
אני בן של זמר נודע ומצליח.
כל מי שמכיר אותי היה חייב לדעת את זה בדקות הראשונות להכרות. הייתי אוהב לראות עיניים נפערות למולי בהערצה: "מה, אתה הבן של…?!" ואחר כך את המבט שבוחן אותי מחדש.
חברים שלי היו שומעים שוב ושוב על כל ההופעות והחדשות על אבא שלי. אז עוד לא הבנתי שנמאס להם לשמוע והם מקשיבים רק בשבילי. הייתי כל-כך מולהב וחשבתי שזה נותן לי מעמד ואולי גם הערכה בחברה.
היה רק חבר אחד שלידו לא סיפרתי כלום. ממנו גם הבנתי לראשונה שמשהו לא בסדר בהתנהגות שלי. כשעוד סיפרתי לידו על אבא, הוא היה מסתכל עלי במבט של בוז ושואל אם לא מצאתי משהו חדש להתגאות בו. אבל זה לא הזיז לי במיוחד.
כשהקיץ התקרב, סיפר לנו אבא שבחופש הוא מוזמן לשיר במלון על גבול שוויץ וצרפת, קרוב לאלפים, ובעזרת ה' נבוא כולנו לנפוש שם. לא היה גבול להתרגשותי. למחרת ידעו כל החברים שהאבא הנערץ שלי ישיר בהרי האלפים, וכל המשפחה תזכה בחופשה מדהימה.
החופשה המיוחלת אכן הגיעה, ומצאנו את עצמנו נכנסים למלון היפה.
בלובי חיכה לאבא מארגן הנופש ולחץ את ידו בחום. אני עמדתי לידו עם גב זקוף, כיאות לבן של הזמר הגדול והמיוחד.
"זה הבן שלך?" שאל המארגן, "אתה נראה כבן גילו של מיכאל שלי. הוא מאוד ישמח להכיר כאן חבר מהארץ".
רק סיים האיש את המשפט ומיכאל, ילד שחרחר וגבוה ניגש אלי ואמר: "שלום! אני מיכאל, הבן של יעקב לוי".
"או-אה!" פרגנתי לו, "בטח אתה זוכה הרבה בנופשים כאילה".
"אין לך אפילו מושג כמה!" התלהב מיכאל והתחיל להרצות לי במשך 15 דקות רצופות על כל הארגונים שאבא שלו מפעיל, ועל מה שהם מקבלים, ובעיקר כמה אבא שלו מצליח…
תוך כמה דקות הרגשתי איך הראש שלי כבר במקום אחר, כמה אפשר לשמוע על האבא המוצלח שלו? מילה אחת לא הצלחתי להשחיל!
אבל למיכאל לא נמאס. הוא המשיך והמשיך. "יו! איזה גאוותן!" חשבתי לעצמי, אבל לאחר רגע נזכרתי במה שאמר לי אותו חבר שסיפרתי לכם עליו בהתחלה, ופשוט הסמקתי.
מה, גם אני נשמע ככה? איך חברים שלי מסוגלים לשמוע אותי בכלל? המחשבות ממש פוצצו והטרידו אותי. לראשונה הבנתי כמה מגעילה הגאווה.
בימים הבאים העדפתי את חברת האחים שלי מאשר מיכאל. הוא חשב שאני "סנוב" אבל לא היה אכפת לי. גם קבלתי על עצמי להפסיק לספר לחברים על כל ההצלחות של אבא.
כשאבא שלי שר והלהיב את כולם, הסתכלתי ונהניתי מאוד, אבל הבטחתי לשמור את זה בלב. וגם כשהחברים בארץ שאלו איך היה, עניתי בקצרה שהיה מדהים, ולא הרחבתי. יכולתי לראות את ההקלה בעיניהם.
לאחר תקופה אני יכול להבטיח לכם שזה לא גרע כלום מההערצה ומהיחס של חברי כלפי!
