וכך ראוי להיות מנהג איש הישראלי שתיכף בבוקר בקיצו משנתו מיד כשיפתח את עיניו קודם שיעשה שום דבר, יזכיר את עצמו תיכף בעלמא דאתי… ומי שיחשוב כך, ויזכור שהחיים חולפים מהר מאד, בודאי ינצל כל רגע מימי חייו באופן אחר, ולא יעשה שטויות – שהנה הנה יצטרך לתת על מעשיו דין וחשבון.
ירושלים עיה"ק תו"ת בב"א, התשע"ד.
יום ו' עש"ק לסדר פרשת השבוע חיי שרה.
להורדת העלון והדפסתו בקבצי PDF >> פרשת השבוע חיי שרה
לכבוד…
אחדשה"ט!
בעזרת השי"ת אכתוב לך משהו הקשור לפרשת השבוע,
וזהו (בראשית כג א-ב) "ויהיו חיי שרה מאה שנה, ועשרים שנה, ושבע שנים, שני חיי שרה, ותמות שרה".
כי כל אדם, אפילו יחיה שנים רבות כמה שיחיה, סופו למות, כמו שרואים במציאות, וכמ"ש חז"ל (ברכות. דף יז.) סוף אדם למות,
ואפילו משיח צדקינו יצטרך למות, וכדאיתא בספר חיי מוהר"ן (לרבי נחמן מברסלב) סימן ערה, וזה לשונו : העולם סוברים שכשיבוא משיח – לא ימותו, לא כן הוא, אפילו למשיח בעצמו גם הוא ימות, ואמר [רבינו הקדוש ז"ל] זאת ברבים, ע"כ.
וכתיב (קהלת ז-א) טוב שם משמן טוב, ויום המוות מיום הולדתו, ואיתא שיום המוות מתחיל מיום הולדו, כי ברגע שהאדם נולד עם קצבת שנים שהוא עתיד לחיות,
נמצא מהלידה כבר מתחילה הספירה לאחור לקראת יום המות.
וכמובא וכמפורסם מג"ע רבי אברהם ברבי נחמן מטולצ'ין. שבעצם כל אדם הוא נידון למות, ובכל יום נוסע ונוסע לקראת מקום הגזר הדין, בשני סוסים אחד שחור ואחד לבן, היינו לילה ויום.., האדם מתקדם לקראת המות, לקראת הקבר.
שזה בחי' מ"ש חז"ל (אסתר רבא-ב) על הפסוק (אסתר ד-ג) ובכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים… ובכי. ושואל המדרש: וכי יש אבל גדול, ויש אבל קטן ? אלא בנוהג שבעולם, כי האבלים אבלם מתמעט והולך עד לשבעת הימים, תקפו – יום הראשון, וכל שהוא הולך ומתקדם הוא נחלש, אבל אבל דהמן – כל מה שהולך ומתקדם מתגבר, מפני שכל יום שהוא הולך ויוצא היו אומרים ישראל "כבר יצא יום אחד מחיינו". לכן האבילות גבר והלך.
וזה בחי' מחלוקת בית שמאי ובית הלל במס' שבת (דף כא:) מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין מן המהדרין ב"ש אומרים יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך, וב"ה אומרים יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך,
טעמא דב"ש כנגד ימים הנכנסים, וטעמא דב"ה כנגד ימים היוצאין. כי ב"ש ס"ל שהאדם צריך מודעות חזקה מהמציאות . ושהזמן חולף ורץ מהר, ולכן בליל א' דחנוכה דע לך שרק היום לפניך ח' ימים של חנוכה, ולמחרת רק ז' וכו', וע"פ תחטוף ותנצל קדושת ימי החנוכה, כי הנה נכנסים והנה יוצאים ונגמרים.
ולפי זה היה הגיון, שלפי הנאמר (תהלים צ-י) ימי שנותינו שבעים שנה, שתינוק שנולד נעשה לו יום הולדת עם שבעים בלונים, ולשנה הבאה עם ס"ט, ובגיל ששים, רק עם עשר בלונים, שזה מה שנשאר לו לחיות בסתמא.
ובהמשך לכך נוכל לומר שכל עשר שנים של חיים הם כנגד יום אחד בשבוע,
ואם כן ילד ביום הולדת גיל עשר, אז אצלו מתחיל יום השני, ואדם בגיל שלושים, אזי מתחיל בחי' יום הרביעי, ואדם בגיל ששים, אזי מתחיל אצלו היום האחרון.
והנה חשיבה זו היא בריאה ודי מציאותית, אלא שרוב העולם היו נשברים לרסיסים בחשבם כך, ע"כ לא קיי"ל כב"ש, ולא משום שב"ש לא צודקים. שהרי צודקים וצודקים, והחי יתן אל לבו.
והנה רבינו ז"ל כותב בליקוטי מוהר"ן (ח"א נד-א) וז"ל צריכים לשמור מאד את הזכרון, שלא יפול לשכחה, בחי' מיתת הלב. ועיקר הזכרון הוא לזכור תמיד בעלמא דאתי, שלא יהא בדעתו ח"ו שאין עולם אלא אחד [כלומר רק העולם הזה, ושכאן יחי' לנצח, כדרך רוב העולם שלא חושבים על יום המות ויום הדין וחשבון],
וכך ראוי להיות מנהג איש הישראלי שתיכף בבוקר בקיצו משנתו מיד כשיפתח את עיניו קודם שיעשה שום דבר, יזכיר את עצמו תיכף בעלמא דאתי. ע"כ.
ומי שיחשוב כך, ויזכור שהחיים חולפים מהר מאד, בודאי ינצל כל רגע מימי חייו באופן אחר, ולא יעשה שטויות – שהנה הנה יצטרך לתת על מעשיו דין וחשבון.
והנה כל אחד מאתנו צריך להיות מוכן נפשית ליום שהמלך יקרא לו ביישוב הדעת מלא ובחפץ לב לעשות רצון המלך. (ולא כמו שראיתי אנשים שנחשבו לגדולים, ואיבדו לגמרי את היישוב הדעת ברגעי אמת), ואם כך על יום המות, ק"ו על דברים יותר פשוטים וקטנים, כאובדן כסף וכו' שצריכים להיות מוכנים לקבל את רצון ה',
וכל ימי האדם צריך האדם להיות מוכן לגזירת המלך ולומר בלבו "רבש"ע אם זהו רצונך, ואתה רוצה בכך – בודאי גם אני מרוצה ורוצה בכך".
וכ"ז כשכבר קבעו לו עובדות, והן סופיות, אבל מה שאפשר להשתדל ולבקש רחמים – בודאי שיש להשתדל ולבקש רחמים !
ויהי רצון שנצמד תמיד לבורא עולם וממך אליך אברח, ויומתקו כל הדינים, ויהפכו לשובע שמחות.
בברכת התורה וכטו"ס
ראש ישיבת ברסלב
שמעון יוסף הכהן ויזנפלד