פרשת השבוע ויקרא תשע"ג

בס"ד

(ויקרא א–א) "ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו"

לכאורה הי' צריך להיות כתוב ויקרא ה' אל משה, או וידבר ה' אל משה, ולמה איפה שמופיע ה' לא מופיע משה, ואיפה שמופיע משה לא מופיע ה'. אלא הכל לרמז על גודל ענוות משה רבינו ע"כ משה רבינו הפרידם למעט בכבודו. ו

כעין שפירש המהר"ם מרוטנבורג זצ"ל על פסוק זה, וז"ל לפי שמשה היה גדול ועניו ורצה לכתוב "ויקר" לשון מקרה, כאילו לא דיבר עמו הקב"ה אלא במקרה ובחלום, והקב"ה אמר לו תכתוב "ויקרא", ומשה לא רצה לכותבה בפירוש מחמת ענוותנותו. אמר אכתבנה קטנה יותר משאר אלפין שבתורה. עכ"ל. ודפח"ח.

והענין, כי ספר ויקרא, הלא הוא ספר תורת כהנים, אשר רבבות הלכות נמצאים בו, דינים הנוגעים בכל התורה כולה, ובפרט בעניני קדשים וטהרות, וכל דבר חמור, ע"כ רצה הכתוב לרמז שאי אפשר להגיע להשגת התורה כי אם על ידי ענוה, כעין מה שנהג משה רבינו, וע"כ גם הקדים הלימוד והרמז הזה, לפני כל דיני קדשים וכו', ושאר דיני התורה. ללמדך שאי אפשר לזכות לתורה באמת, כ"א ע"י ענוה. וכמ"ש חז"ל (עירובין יג) מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו.

ואמרו (שם כד.) אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו– תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו – אין תלמודו מתקיים בידו. ואמרו (תענית ז.) מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי התורה אין מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה (שזה בחי' (ישעיה כא) הוי כל צמא לכו למים, עיי"ש). ואמרו (מו"ק טז) דוד בשעה שה' יושב בישיבה – לא הי' יושב על גבי כרים וכסתות, אלא ע"ג קרקע. ואמרו (נדרים עי: ) אין הקב"ה משרה שכינתו, אלא על גיבור ועשיר וחכם ועניו, וכולם ממשה.

ואמרו (סוטה ה.) ואת דכא ושפל רוח (ישעיהו נז), רב הונא ורב חסדא, חד אמר אתי דכא (ופרש"י אני מגביהו עד ששוכן אצלי), וחד אמר אני את דכא (ופרש"י ואני מרכין שכינתי אצלו), ומסתברא כמאן דאמר אני את דכא, שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני [ ולא גבה הר סיני למעלה]. וא"ר יוסף לעולם ילמד אדם מדעת קונו כנ"ל. ואמרו (שם כא: ) אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשים עצמו כמו שאינו. ואמרו במס' אבות (פ"ו מ"ה) שבלעדי ענוה – לא יזכה לקנות תורה בשלימות, וענוה היא א' ממ"ח קנינים שהתורה נקנית בהם.

ואמרו (כלה רבתי ג) דרך של תלמיד חכם להיות עניו ושפל רוח. וענוה משמרת את התורה, ואמרו (שם) ענוה סייג לחכמה. ואמרו (דרך ארץ זוטא, ה) הדר חכמה – ענוה. ואמרו (שם ח) כל המשפיל עצמו מכוון את שמועתו. ואיתא במדרש עשרת הדיברות. וז"ל מפני מה זכה משה להיות נותן תורה? עקב ענוה ויראה שהיו בו. בשעה שא"ל הקב"ה למשה לך תגאל את ישראל אמר מרוב ענוה שהיתה בו "מי אנכי כי אלך", יש במשפחה גדולים ממני, עיי"ש.

ואמרו (מדרש אותיות דרבי עקיבא ב) מפני מה זכה הר סיני לכל זאת? מפני שהשפיל את עצמו, לפיכך ראה הקב"ה בשפלותו והשרה שכינתו עליו. ואמרו (שם) כל המבקש ללמוד תורה – צריך שיהי' נמוך מכל הבריות שנאמר (משלי כט, כג) ושפל רוח – יתמוך כבוד.

ועוד יש לומר שמה שהסמיך ענות משה לפרשיות הקורבנות ללמדך, שכל מי שדעתו שפילה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם. וכעין מה שאמרו חז"ל כן (במס' סנהדרין מג: ), ולמדוהו מהפסוק (תהלים נא) זבחי אלקים – רוח נשברה. ומסיים שם ולא עוד אלא שאין תפילתו נמאסת שנאמר (שם) לב נשבר ונדכה. אלקים לא תבזה. אכי"ר.

בברכת התורה וכטו"ס

שמעון יוסף הכהן ויזנפלד