פרשת ויצא | אור הצדיק.

בס"ד, לכבוד…. אחדשה'ט!

אכתוב לך איזה פירור על פרשת השבוע פ' ויצא (בראשית כח, יא) "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". פרש"י [והוא מחז"ל בבראשית רבא סח, ו] ולמה הזכיר יציאתו? אלא מגיד שיציאת צדיק מן העיר עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר – הוא הודה, הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם – פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה, וגם יעקב בחי' תפארת כנודע לכל, וע"כ הוא הודה זיווה והדרה , וכן (רות א, ז) ותצא מן המקום, האמור בנעמי ורות ע"ש.

ושאלת אותי למה "פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה" ? הרי יצחק אבינו היה בבאר שבע [וכן רבקה אמו] ?

ויש לומר שיעקב היה בחיר שבאבות (זוה"ק ויצא, קמט:), ומטתו היתה שלימה שלא היה שום פסול בזרעו, משא"כ אצל יצחק אבינו שבכל זאת מהפסולת יצא עשו ועמלק, וכל העולם הנוצרי מעורב בהם, והם הם שפכו דמינו כמים בכל הדורות ע"י ידיים ידי עשו (בראשית כז – כב) !

ועוד יש לומר שאפילו יהיו כמה וכמה צדיקים בעיר בהסתלקות אחד מהם ניהיה חושך גדול, ושים לב בכל חדר מהבית שדולקים כמה נרות וחשמלים אם יכבו אחד מהם מיד יורגש ובמיוחד כשהוא אור גדול, נדמה שהכל חשוך.

וכמו שאמר רבינו ז"ל כשנפטר ר' שלום מפראביטש שהוא היה אור גדול (מצד עצמו, לבר שהיה בן הרב המלאך בן הרב המגיד ממזריטש זצ"ל) ע"כ בהסתלקותו נעשה בעולם חושך גדול (כי… היו חושך גדול),

אבל הר"ר גדליה מליניץ זצ"ל שהיה בחייו בבחי' מאור הקטן ועל כן בהסתלקותו נעשה חושך קטון (ואכן זרעו ידעו מרבינו ז"ל אמר כך, ויקראו א"ע באזנו גדולי אנ"ש, שהם יודעים שהם חושך קטן):

וכל אחד לפי קירבתו לצדיק כן מרגיש גודל חסרונו, שכשם שכשנפטר ראש המשפחה בניו מרגישים את האבידה יותר מכל העולם, ואשתו עוד יותר מבניו וכמ"ש חז"ל,

כן הוא בענין הרגשת הסתלקות אור רוחני עצום, כהסתלקות הצדיק, כי כל מה שהאדם מגושם יותר מרגיש פחות בבחינת (מבחר הפנינים שער המוסר) "שוטה אינו מרגיש".

וע"כ מכונה הסתלקות הצדיק בחז"ל בשם שקיעת השמש, כמ"ש (קהלת א, ה) וזרח השמש ובא השמש, ואמרו חז"ל (ב"ר יח, ב) עד שלא שקעה שמשו של יהושע, זרחה שמשו של ענתיאל בן קנז, ובמדרש הגדול (פרשת חיי שרה כג, א) אמרו: עד שלא שקעה שמשה של שרה, זרחה שמשה של רבקה, וכן איתא בחז"ל הרבה מאמרים כיוצא באלו, לגבי צדיקים שונים בתקופות שונות:

ואשרי מי שיבין בחייו שהצדיק הוא אור גדול מאד ויש להתקרב אליו ולהנות מזיוו וחומו וללכת לאורו.

וטוב להתיעץ עמו, אתו וכמ"ש רבינו ז"ל בליקוטי מוהר"ן (תנינא, סי' קמג) מעלת המקבל עצה מחכמי הדור, כי הוא המתקת הדינים, כי כשצריך לעצה ואינו יודע איך לעשות הוא בחינת צימצום, כי נתצמצם שכלו ואינו יודע איך לעשות והוא בחי' דינים כידוע.

וע"י שהצדיק החכם נותן לו עצה – הוא מרחיב לו, ומאיר לו חכמתו, וזה בחי' חסדים עי"ש. גם עי"ז זוכה לישועה עיי"ש,

וגם אם מקבל עצת הצדיק, אף שאחר כך לא עלתה לו יפה מעצתו אזי יודע שהיה רק מהשי"ת ואילולי זה הוא עצמו משך על עצמו כמ"ש (משלי יט) "איולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו", אך אם קיבל עצת הצדיק יודע שהוא רק על פי משפט שלמעלה, עיי"ש.

ולמותר להאריך בגודל מעלת ציות לצדיקים, וגודל ההפסד ופחיתות החשיבה והדרך למי שאינו שומע לו, וק"ו לעושה היפך דבריו, ויש מהם בגדר אפיקורסים וכמ"ש חז"ל (ע' ברכות כז:/ סנהדרין קי) על החולק על ישיבתו של רבו.

בברכת התורה וכטו"ס שמעון יוסף הכהן ויזנפלד