פסח שני

בס"ד, פסח שני חל בי"ד באייר ובו ניתנת שוב ההזדמנות, להקריב קורבן פסח, על ידי אנשים שנמנע מהם להקריב את קורבן הפסח, במועדו הרגיל, משום שהיו טמאים או רחוקים ממקום המקדש בזמן הקרבת הפסח, בי"ד בניסן ערב חג הפסח שיצא חודש לפניו. נקרא גם פסח קטן.

פסח שני

מקור המצוה
בספר במדבר מתואר מאורע שבו בשנה השנית ליציאת מצרים, באה קבוצת אנשים שהיו טמאים באותו זמן, והתלוננו לפני משה שברצונם להקריב את קורבן הפסח גם הם:

"וַיְהִי אֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא; וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ, בְּתוֹך בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" { במדבר ט/ו-ז}.

משה פנה לה', אשר ענה לו בציווי חדש – אנשים שהיו טמאים או בדרך רחוקה בזמן הפסח הראשון, יכולים להקריב בחודש הבא – בי"ד באייר:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה פֶסַח, לַה', בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ: עַל-מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ-בוֹ; כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח, יַעֲשׂוּ אֹתוֹ" { במדבר ט/ט-יב}

באותו מעמד נוספה גם אזהרה, שאנשים שלא היו טמאים או רחוקים באותו זמן ולא עשו את הפסח, ייענו בידי שמים בכרת.

מנהגי היום

אי-אמירת תחנון: כיום, כשבית המקדש לא עומד על מכונו, מציינים את יום י"ד באייר כיום שמחה ואין אומרים במהלך התפילות את קטעי ה"תחנון" {אי אמירת תחנון מתחילה מתפילת המנחה של י"ג באייר וממשיכה לחול על יום י"ד באייר}.

אכילת מצה: נוהגים לאכול מצה ביום זה. אך שלא כמו בפסח הראשון, מותר לאכול חמץ במשך כל היום.

תמיד אפשר לתקן: "ענינו של פסח שני הוא שאין דבר אבוד, תמיד ניתן לתקן. אפילו מי שהיה טמא, מי שהיה בדרך רחוקה, ואפילו אם הדבר נעשה "לכם", כלומר ברצונו – למרות זאת ניתן לתקן".

הילולת רבי מאיר בעל-הנס: לפי מסורת מאוחרת, יום זה הוא יום פטירתו של רבי מאיר בעל הנס, ויהודים רבים נוהגים לעלות לקברו או לערוך לכבודו הילולה הכוללת לימוד תורה, הדלקת נרות ותרומת כספים ללומדי תורה ולבתי כנסת. מנהג זה החל לראשונה בשנת תרכ"ז (1867), אז הוקם בניין על קברו. לפי המנהג, בשעת נתינת הצדקה אומרים את פסוק התפילה המופיע בסיפור התלמודי על הנס של רבי מאיר: "אלהא דמאיר עננו".

נתן מברסלב מבאר את עניין פסח שני

{ליקוטי הלכות ברכת הפירות ה' סעיף ט"ז}

"כי אלו האנשים שהיו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח, שבאו לשאול: "למה נגרע"? שאלו כהוגן ותיקנו בזה הרבה מאד, כי נתגלגל זכות על ידם שנתגלה על ידי זה למשה דין פסח שני שהוא תיקון גדול. כי זה עיקר שלמות התשובה, שאפילו כשרואה האדם את עצמו שהוא רחוק מאד מה' יתברך וטומאתו עליו ממעשיו הרעים, אף על פי כן יחזק את עצמו ויבוא בקידה והכנעה לפני הצדיק האמת ולפני ה' יתברך וישאל על נפשו כמו ששאלו "למה נגרע לבלתי הקרב את קרבן ה'"? כמו כן ישאל כל אחד על נפשו, אם יודע בעצמו טומאתו ממעשיו, שיבוא וישאל: "ואם נפשי מטומאה במעשי הרעים, אף על פי כן למה אגרע להקריב קרבן לה', דהיינו להתקרב לה' יתברך, לעסוק בתורה ולהתפלל שהוא בחינת קרבנות? כי בוודאי יש לו תקווה גם כן להתקרב לה' יתברך.

ואז בוודאי ימצא לו ה' יתברך תיקון ויודיע להצדיק כמו שהודיע למשה תיקון הפסח שני שהוא פליאה נשגבה. כי עיקר זמן הפסח הוא רק בשעת יציאת מצריים, שאז דילג ה' יתברך על הקץ וגאלם, ואז עיקר זמן הקרבת הפסח, ועל שם זה נקרא פסח, לשון פסיחה ודילוג, שדילג על הקץ, כי האיר עליהם אז הארה נפלאה, אבל מי שהיה טמא ולא קרב את הפסח במועדו, איך יזכה להקריב פסח עוד? אבל ה' יתברך ברחמיו גילה הסוד למשה על ידי שאלת הטמאים דווקא, והודיע לו שהטמאים יקריבו פסח שני באייר, בימי הספירה.

ובזה הורה לנו דרך תשובה, שאין שום ייאוש בעולם כלל, כי אף על פי שעבר זמן של עיקר התיקון ואנחנו טמאים במעשינו, עדיין יש תקווה, אפילו שלא בזמנו, כי יש תיקונים נפלאים ונעלמים מאד שיכולים לתקן אותנו גם עתה ובכל יום ויום ובלבד שלא נייאש עצמנו מצעקה ותפילה, לשאול בכל פעם: "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'"? חשים אנו טמאים? רחוקים מכל דבר שבקדושה? אפילו אם זו האמת, אפילו אם אכן החמצנו, מעדנו, טעינו, עת הרצון והחסד מאחורינו – עדיין לא אבדה תקווה.

גם אלו שבאו אל משה בשאלה שתשובתה ידועה מראש ידעו שעל פי דין, דין תורה, אין להם כל סיכוי. פסח נגמר. הגאולה עברה. עבורם נסגרו השערים. הם ידעו, ואף על פי כן באו. הם ידעו, אבל האמינו שאין שום ייאוש בעולם כלל. הם באו אל הצדיק וביקשו תיקון למרות הכל. הם הבינו שה' גדול מאד, שרחמיו אין סופיים, שהוא יכול להמציא להם גאולה יש מאין, הצלה שאיש לא ידע עליה ולא העלה בדעתו את קיומה, אפילו משה. הם האמינו, בתמימות, שעבור ה' אין שום דבר בלתי אפשרי, כולל תיקון נפשם, הרחוקה מקודש, הטמאה. ועל כן דווקא הם זכו, בכח רצונם הטהור, בכח אמונתם בצדיק, שיתגלה בעולם סוד חדש: פסח שני. אם מאמינים – ה' יכול לתקן הכל, אם מבקשים, גם לאחר שכלו כל הקיצים, אפשר להיוושע. "כי יש תיקונים נפלאים ונעלמים מאד שיכולים לתקן אותנו גם עתה ובכל יום ויום ובלבד שלא נייאש עצמנו מצעקה ותפילה, לשאול בכל פעם: "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'"?

וסיפרו ידוע הוא שפעם נכנס הגאון הצדיק רבי ישראל סלנטר ז"ל אל סנדלר קצת מאוחר בלילה, וביקש ממנו סליחה על שבא כל כך מאוחר, אבל רק עכשיו נקרעה נעלו ורצה לדעת אם עדיין יכול לתקן את זה, ענהו הסנדלר: רבי, כל זמן שהנר דולק, עדיין יכולים לתקן… והתעורר והתרגש רבי ישראל ז"ל מאד מדבריו, כי הוציא מתוכם מוסר גדול, שכל זמן שהנר, שהוא נשמתו של אדם, דלוק, עדיין יכולים לתקן את הכל, וכל ימיו היה חוזר על דברי הסדנלר בדרשותיו, לעורר בני אדם, שכל זמן שאדם חי עדיין יכול לתקן את הכל, והוא עולה ביחד עם דברי רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סי' ע"ח) שאין שום יאוש בעולם כלל, ואם אתה מאמין שיכולין לקלקל, תאמין שיכולין לתקן (שם סי' קי"ב), כי כל זמן שאדם חי עדיין יכול לתקן את הכל.