פטירת הרב אלחנן וסרמן

עוד בשחר ילדותו בעת היותו בחיידר, חלם פנחס להיות עשיר. מחשבות על כסף מילאו את חלל דמיונו ויצרו בקירבו שאיפה עצומה להשיגו.
כשגדל בעיירתו בפולין, רקם את תוכניתו כיצד יחסוך פרוטה לפרוטה עד שיתאסף בציקלונו סכום המספיק בכדי להגיע לארץ חלומותיו – אמריקה הגדולה! ואכן כאשר חלם כן היה, יום אחד נחת על אדמתה של ארצות הברית.

ניצול הזמן המירבי הביא אותו עד מהרה להיות בעליו של מפעל משגשג למעילים. אך בד בבד עם עלייתו ופריחתו הגשמית, הלכה נשמתו ודעכה, עד לכדי פריקת עול תורה ומצוות מעליו. אף סימן ההיכר של היהודי – השבת, הורד אט אט מעליו. הכסף סינוור את עיניו ויותר מכן את מוחו וליבו.

ביום בהיר אחד הופתע לראות את רבו משכבר הימים, ראש ישיבת ברנוביץ ותלמידו הנודע של ה"חפץ חיים" – רבי אלחנן וסרמן, עומד על מפתן המפעל. התלמיד לשעבר לא שכח את גדלותו התורנית ומידותיו הנפלאות של רבו הנערץ, וניצב מולו מוכן למלא כל משאלה ובקשה! בקשה קטנה הייתה לרבי אלחנן: "הגעתי לכאן לאחר הפלגה בת שבועיים ימים. עשה עימי טובה, יש לי כפתור במעיל, מתנדנד ונוטה ליפול, האם יש באפשרותך לחזקו?"

התלמיד לא ידע אם לצחוק או לבכות, מפעל של מעילים בראשותו והרב יכול לבחור כל מעיל שיחפוץ ליבו!
רבי אלחנן עמד על דבוריו: "אין רצוני במעיל, הגעתי עד הלום כדי לחזק את הכפתור!"
על-אף שהתלמיד לא הבין את מורו ורבו, נענה מנהל המפעל לבקשתו ומצא חיש מהר פועל שיבצע נאמנה את הפעולה הפשוטה. רבי אלחנן הודה מקרב לב וחזר על עקביו.

כל הלילה התהפך תלמידו במיטתו ולא הצליח להרדם. "לא יתכן", חשב בליבו, "לעשות דרך ארוכה שכזאת, בשביל כפתור?!"

עם עלות השחר, ניגש לאכסנייתו של מורו ורבו, התחנן שהרב יאמר למה הוא בא, מוכן הוא לעזור בכל אשר יוכל, והרב פסק את פסוקו: באתי לחזק כפתור, זה הכל!"
התלמיד מיאן להאמין: "כבוד הרב, אל נא תהתל בתלמידך, שבועיים נסיעה בשביל כפתור קטן?"
כשחיוך מלא טוהר נסוך בשפתיו, ענה הרב ברכות לתלמידו: "תשמענה אוזניך מה שפיך מדבר, אין ספק, שלא עשיתי דרך כה ארוכה בשביל מה בכך, אמור נא לי, הנשמה הקדושה שבקירבך, עשתה דרך כה ארוכה של אלפי פרסאות מתחת כיסא הכבוד, וכל זאת בכדי לפתוח מפעל של מעילים?! בכדי לצבור עוד ועוד נכסים גשמיים שאחרי מאה ועשרים נשארים לאחרים?! לא יתכן, לא יתכן!" התלמיד, שהדברים חדרו עמוק לליבו, זכה לחזור אל דרך האבות…

יום יום אנו רצים לפרנסתנו, לעיסוקנו, מעבירים את היום שלנו בהישרדות ולעיתים שוכחים את העיקר את המטרה שלשמה הגענו לעולם: קיום תורה ומצוות… כשאנו הופכים את הטפל לעיקר את השגת הממון, הטיולים, הנאות העולם לעיקר, הרי אז אנו מזניחים את לימוד התורה וקיום המצוות וה"כפתור" שלנו מתרופף ויכול חלילה להתנתק מה"בגד" שלנו.

מאידך אומרים חז"ל: "עתיד אדם לתת את הדין אם ראה פרי ולא נהנה ממנו…"

אדם יכול לעבוד כל היום, לצאת לטיולים, להנות מהחיים, ולזכור תמיד את המחייה אותו, את מטרתו.

אף-על-פי שעבדת במשך יום שלם, אם בסוף יום יש לך שיעור תורה כל היום הופך לעיקר, אתה הופך את כל היום הזה לקודש ומחזק את "הכפתור" ל"בגד".

כבר כשאנו קמים בבוקר נייעד לנו מטרה, נקדש את היום שלנו, נכניס בו חסד, מצוות ולימוד תורה, ובכך נחזק את "הכפתור", נצטרף עוד היום לשיעור תורה ונזכה "לתפור" לנו "בגד" מושלם אשר ילך איתנו לעולם שכולו טוב וארוך, "בגד" שיסתיר את בושתנו, יכבד וישמור עלינו מכל דבר רע, "בגד" לנשמה הטהורה שקיבלנו, בגד שיעזור לנו להחזיר אותה אל מקורה כשם שהגיעה לעולם – טהורה…

יום טוב ובשורות טובות
לגאולת והצלחת עם ישראל. אמן!