פדיון
פדיון, כבר נודע מעלת עריכת הפדיון נפש ע"פ הקבלה, עם כוונות הרש"ש הנוהגים לעשות בימי ערב ראש השנה וערב יום הכיפורים.., אבל יש פדיון ניתן גם לעשות במשך כל ימות השנה…
מעלתו העצומה של ה"פדיון נפש"
כתב בהגהות ספר "שער הכוונות" וזה לשונו: מהרח"ו היה נוהג בכל ערב ראש השנה וערב יום הכיפורים לעשות פדיון נפש באופן זה… והעושה פדיון זה באופן זה בודאי משלים שנתו עכ"ל.
ובספר "פרי עץ חיים" (כי"ק) כתב על חשיבות הפדיון וזה לשונו: ופדיון נפש זה הוא תועלת ותרופה לכל צרה שלא תבוא ובפרט לחולים שיתרפאו במהרה, וכבר היו מנסים ובודקים אותו יותר מאלף פעמים, והיה מועיל עזרת ה'… והייתה ניכרת תועלתו ותרופתו לכל אדם והיו אומרים מה גדלו מעשיך ה' עכ"ל.
מרן החתם סופר כתב באיגרותיו שבזמן מלחמת נפוליאון, ערך פדיון נפש עפ"י הקבלה, לכל אנשי העיר פרשבורג, ובזמן ההפצצות לא מת אפי' יהודי אחדעל אף שנחרבו כל בתי העיר (מלבד ד' בתים)ויהי' לפלא גדול !!!
יש להעביר את השמות והתרומה, עבור כל שם !
(סכום זה כולל 160 פרוטות שהם חובת הפדיון – וכל המוסיף מוסיפים לו מן השמיים)
השמות לפדיון נפש בימים הנוראים בלבד – יתקבלו לפדיון ערב ר"ה עד כ"ח אלול בערב, ולפדיון ערב יום הכיפורים ערב יוה"כ עד ח' תשרי בערב.
מאמר קצר על מעלת פדיון נפש מספרי רבי נחמן מברסלב
ערוך בקצרה על פי ליקוטי הלכות פדיון בכור הלכה ד, ה
הכלל הוא כי צריך שיהי' הדעת של האדם מקושר וכלול תמיד אל הרצון העליון הוא רצון השי"ת הוא דעת התורה הקדושה, שהוא בחי' כהן, בחי' של תלמיד חכם, כדי לקשר עי"ז כל הרצונות בשורש הרצון וכו'…
…וזה בחי' צדקה שהוא עיקר התיקון, כי עיקר התיקון ע"י צדקה שמתקן פגם נפילת הימים של הזקנים שאינם כראוי וכו' כמבואר בפנים, שנפילת הימים הם בחי' של ביזבוז הזמן היקר של האדם ברדיפה אחר תאוות והבלי עולם, המבלבלים את האדם מהתכלית ומהשם יתברך, ומביאים על האדם דינים וייסורים, בחי' מה שלא כסדר (כמו שאומרים העולם "לא הולך לו"). כי אריכות ימים היא בחי' ניצול הזמן בחי' כסדר (כמ"ש העולם אומר "הכל זורם ומצליח"), שאדם מוסיף בכל יום ועת קדושה ודעת ועולה מדרגה לדרגה בעבודת ה'.
וע"כ צריכין ליתן הפדיון שהוא הצדקה – להכהן, כי הכהן הוא בחי' זקן דקדושה המאריך ימיו בתורה ותוספת דעת ועבודת ה', ומקשר את כל הימים אל הרצון העליון – הוא רצון הבורא ית', בחי' "כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן", בחי' "דיקנא דכהנא".
והזקן דקדושה [הוא התלמיד החכם שבדור] הוא דייקא צריך לקבל כל הצדקות של ישראל.
ע"כ צריכין להתפלל ולבקש מאד מהש"י שיזכה שתגיע הצדקה שלו להזקנים דקדושה, היא הקדושה של הצדיקים אמתיים – זקנים דקדושה, שרק הם נקראים זקנים בחי' זקן זה קנה חכמה, כי הם מוסיפים קדושה וחכמה וקדושה בכל יום ויום..,
ואז דייקא נכנע מצח הנחש בחינת תוקף הדין שעל האדם, מאחר שמגביר הזקן דקדושה על הזקנים דסטרא אחרא (ראשי תיבות סט"א), ואז מעלה כל החיות והימים הנפולים של הזקנים הפגומים שמהם הי' יניקת מצח הנחש בחי' כל הייסורים והדינים הקשים. ואז כשנכנע מצח הנחש – מאיר מצח הרצון, ונתגלה שהכל מתנהג ברצון הבורא ית"ש.
וע"כ נקרא פדיון, כי פדיון הוא המתקת הדנים, כי ממתיקין ומבטלין תוקף הדין והרוגז, בחי' מצח הנחש, שהוא בחי' קצר ימים שבע רוגז..,
וזה עיקר זקנה דקודשה כשמתחילין בכל יום מחדש מוסיפין בכל יום קדושה ודעת.., שזה עיקר הקדושה של איש הישראלי – שצריך להתגבר להתחדש בכל יום, להתחיל בכל יום מחדש ממש, ולא יפול לעולם לידי זקנה ושיבה דסט"א, דהיינו שלא יהי נזקן ח"ו בעבודתו ובמעשיו, הן טובים הן רעים ח"ו, רק צריך להתחדש בכל יום כאלו היום נולד כמו שאמר רבינו ז"ל בעת שגילה התורה הזאת: שאסור לאדם להיות זקן אפילו צדיק וחסיד אסור להיות זקן בעבודתו, רק להתחיל בכל פעם מחדש מכל שכן הקטנים במעלה, מכ"ש הגרועים ממש – שבודאי אסור להם באיסור חמור להיות בעיניהם כזקנים כאלו הם כבר זקנים במעשיהם הרעים ח"ו, ואי אפשר להם לשוב עוד ח"ו.
רק צריכין להתגבר בכל יום מחדש ולשכוח כל העבר רק כאלו נולדו היום מחדש.
וזה בחי' מעלת הפדיון שנותנים ממון לצדיקי אמת, כדי לפדות נפשו או נפש יוצאי חלציו מכל מיני צער וחולאת ויסורים ח"ו ע"י הממון דייקא שנותן להצדיק שהוא הרב האמת המאיר בבן ותלמיד, כי כל מיני צער ויסורים ח"ו נמשכין רק מפגם הדעת ח"ו. דהיינו – ע"י שמסיח דעתו ח"ו מלזכור את הש"י בכל עת ורגע, בבחי' הלא כי אין אלוק בקרבי מצאוני כל הרעות האלה ח"ו, כי אין יסורין בלא עוון, וכל העונות נמשכין ע"י הרוח שטות שהוא פגם הדעת עיין בפנים.
ועיקר הצער והיסורין ח"ו נמשכין ע"י שנפגם בחי' הארת הרצון, ע"י פגם הדעת, כי כשזוכה למשוך מהרב בחי' הארת הדעת הנ"ל, עי"ז נמשך הארת הרצון בשעת האכילה וע"י הארת הרצון נמשך כל טוב וחסד ורחמים וכל הישועות שבעולם, כי כולם נמשכין מהארת הרצון העליון וכל אחד כפי מה שפוגם ח"ו בהדעת הנ"ל ואינו משתדל לחזור אחר רב אמתי כזה לקבל ממנו הדעת הנ"ל כמו כן נפגם ח"ו הארת הרצון.
ומפגם הרצון משם נמשכין כל החסרונות וכל היסורים ח"ו. כי כל הדברים נמשכין מהארת הרצון וכנ"ל.., כי עיקר החיות בשלימות ובמילוי הוא ע"י הדעת כ"ש ובדעת חדרים ימלאו. כי כשאין בו דעת הוא חסר לעולם בבחי' דעת חסרת מה קנית וכו'.
נמצא שעיקר מילוי הנפש הוא הדעת. וזהו וגם הנפש לא תמלא שהוא פגם הדעת עי"ז כל עמל האדם לפיהו שיש לו עמל ויסורין ח"ו ע"י פיהו ע"י שאינו זוכה להארת הרצון – דהיינו לדעת שהכל מאיתו יתברך, לעורר אותנו להתקרב אליו יתברך.., נמצא שכל היסורים והחסרונות ע"י שנפגם הממון והפרנסה ע"י פגם הדעת עד שאינו זוכה להארת הרצון וכנ"ל.
וע"כ נותנין מעות על פדיון להצדיק שממשיך הארת הדעת הנ"ל. כי ע"י המעות שנותן לו נתתקן כל ממונו, ונמשך על ממונו ופרנסתו הארת הרצון הנ"ל שהוא עיקר התיקון הנמשך ע"י הארת הדעת, וכשמאיר הרצון נתתקן ונתמלא החסרונות. כי כל הישועות והטובות ע"י הארת הרצון כנ"ל:
וזה בחי' גודל המעלה כשזוכין ליתן ממון להחזיק הרב האמת והנלוים אליו העוסקים להמשיך הדעת הקדוש בבנים ותלמידים ובשאר העולם, שעל זה נאמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהלך, כי כשנותן ממון ופרנסה להרב האמת הנ"ל.., זוכה זה הנותן שיומשך עליו גם כן הארת הדעת והרצון הזה, כי עיקר הארת הדעת בשלימות נתגלה ונשלם ע"י הארת הרצון שזוכה בשעת האכילה (עיין בפנים), וע"כ בודאי זה שזכה להאכיל את הצדיק והנלווים אליו ולפרנסו – נמשך עליו הארת הדעת והרצון הזה. ועל ידי זה זוכה לכל הישועות ולכל טוב כנ"ל:
