סיפור עם סוף טוב | שער ברסלב

 מתוך שער ברסלב

עלה לתרופה

סיפור צריך להיגמר טוב. נסכים להאזין במתח ולשאת תפניות בעלילה, בתנאי שהסוף יהיה טוב. עוברים עלינו כל מיני דברים ואנו מצפים לישועה, בינתיים עליות וירידות, העיקר שהסוף יהיה טוב. בפרשת ואתחנן משה רבינו ממשיך במשאו לקראת כניסתנו לארץ, הוא מספר על השתדלויותיו העל-אנושיות להיכנס לארץ הנחשקת, ועל הרגע שהוא כמעט זכה לבוא בשעריה. חמש מאות וחמש עשרה תפילות התפלל כמניין "ואתחנן," ואנו ממתינים לסוף הצפוי – אישור כניסה, אלא מה! אבל האישור לא ניתן.

בל נשכח: זה האיש משה שפודה את ישראל מגזירת השמדה, מוריד מן ושליו, מוציא מים מסלע, מקבל תורה. והנה דווקא כשהוא מבקש עבור עצמו, אפילו תקט"ו תפילות אינן פותחות שערים. והשאלה מתעצמת: אם האיש משה לא פעל במאות תפילותיו, מה אנו אזובי הקיר אמורים ללמוד מכך על סיכויינו? שאלה נוספת מההפטרה: בשבת קורא לנו הנביא "נחמו, נחמו עמי"; רק בראשית השבוע ישבנו לארץ וביכינו את גלותנו האם התבשרנו על גאולה שאנו נקראים להתנחם? במה נתנחם?

* * *

התשובה לשתי השאלות קשורה בהבנה יסודית הנוגעת לקדושת ארץ ישראל ועבודת התפילה. עשרה לשונות של תפילה ישנם ומכולם בחר משה רבינו בתחינה, מפני שהוא אינו מבקש אלא מתנת חינם. יש לצדיקים כוחות רוחניים וזכויות להיתלות בהן, אבל לדבר הזה אין מחיר. הגישה לארץ ישראל קשורה לאוצר מתנת חינם. זו גם מהותה של עבודת התפילה. ככל שהתפילה בוקעת ממקום נצרך יותר עד שאין למתפלל מהיכן לשלם על עצמו – כך היא משתבחת. ארץ ישראל היא בחינת תפילה. משה רבינו לא פעל אמנם את כניסתו לארץ, אבל תפילותיו סללו את הדרך לארץ ישראל. וזו למעשה כל מהותה ותוכנה של הארץ הקדושה.

דרך לארץ

היעד של כל עם ישראל זו ארץ ישראל, והיעד של כל יהודי היא נקודת יהדותו, שם מקומו ולשם אנו חותרים. אבל אי אפשר להפריד את הארץ מהדרך אליה, ובלתי אפשרי להפריד את הקדושה מהדרך אל הקדושה. במה דברים אמורים? בתורה ע"ח (ליקו"מ חלק ב) מגלה רביז"ל את סוד הדרך לארץ ישראל. כלומר, מלבד קדושת ארץ ישראל יש קדושה נעלמה דווקא בדרך אליה. עניין זה כרוך בסוד "התורה הנעלמת," הכוונה לתקופה של כ"ו דורות קודם מתן תורה; לפני שהתורה התלבשה באותיות ובגווילין היא הוצפנה ב"דרך ארץ," דהיינו בעשרה מאמרות שמקיימים את העולם הטבעי. בתקופה זו ניזון העולם מאוצר מתנת חינם. ארץ ישראל היא מקום הקדושה, אבל כשם שקדמו לתורה עשרים וששה דורות כך קודמת לקדושת הארץ, קדושת הדרך. אי אפשר להגיע לארץ מבלי לסלול אליה דרך, ואת העבודה הזו עושה כל יהודי בעצמו, מתוך גלותו.

דרשו חכמים "עתידה ארץ ישראל שתתפשט על כל העולם," כלומר הארץ היא נקודת תמצית שתכליתה להטיל את עצמה בכל האוקיאנוסים והארצות ולהפוך את כל העולם לקדושת ארץ ישראל. גם עם ישראל הוא תרכיז שתפקידו לכבוש את כל העמים ולהיות אור לגויים. ובעצם גם הנקודה הטובה שבנו, נקודת היהדות, היא תמצית שעתידה להתפשט ולכבוש את כל מציאותנו. הכלל הוא שהקדושה נועדה לא כדי להתבצר בגבולותיה הטבעיים, אלא "ללמד על הכלל כולו יצאה," לכבוש ולנחול את הכל. ואם אנו איננו עושים זאת, הגלות תעשה זאת עבורנו.

נחמו, נחמו

שאלנו במה נתנחם, ויש שאלה קודמת: מה הועילה לנו האבלות? ישבנו לארץ והתפלשנו בעפריים, לשם מה?

התשובה גנוזה בעפר בו התאבקנו.

משנחרב הבית נשאר רק העפר והאפר. כשלוקחים לך את התורה נותרת בידך רק התורה הנעלמת, היכן שהיא היתה גנוזה בכל אותן כ"ו דורות קודם שניתנה. כאשר מגרשים אותך מביתך ומארצך אין לך אלא לשוב ולחפש ולסלול בעפר את דרכך חזרה. ובעצם לשם כך גלינו. גורשנו מהשלווה ונחרב ביתנו משום שארץ ישראל וקדושת בית המקדש חייבים להתפשט בכל הארצות. "כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם" (יחזקאל יא,טז) הרחיקו אותנו כדי שנעשה 'הפצה' שנמצא בכל התפוצות מקדש מעט – התקדשות מועטת, והיא תהיה השגרירות של הקדושה. גלינו כדי לסלול דרך לארץ ישראל. ובמילים אחרות, כדי לגרום לכל העולם להפוך לבחינת 'דרך לארץ ישראל.'

כל יהודי מגלותו הפרטית ומריחוקו האישי, סולל את דרכו אל הארץ ואל נקודת יהדותו. והנה העולם נחרש שבילים-שבילים, ומכל הארצות אנשים משתוקקים לקדושת ישראל. מכל קצוות תבל ומכל פינות החיים אנשים חופרים באדמת טרשים ומבקשים את נשמתם. למפרע מתברר שהגלות מביאה את קדושת היהדות לכל פינה. ובאותה מידה מתבהר שגלות הנפש וגעגוענו לגאולה ממלאת את כל פינות חיינו בחיפוש אחר השם. על סמך היסוד הזה מבקש הנביא מאיתנו להתנחם. הדרך בעצמה מנחמת, כאשר אתה מתגעגע, וכאשר אתה קובע את מושבך בתוך התפילה, גם אם התפללת חמש מאות וחמש עשרה תפילות ולא נענית, הרי זכית להתפלל.