על מה חרבה ירושלים? מצווה לקרוא ולשתף!!! על קמצא ובר-קמצא חרבה ירושלים שנאת חינם, טיפה כבוד…
שנאת חינם
בזמן שבית-המקדש עוד היה קיים, היו בירושלים הרבה אנשים עשירים שהיו גרים בבתים יפים. פעם ביקש אחד מבעלי הבתים העשירים האלה לעשות סעודה גדולה, כי היה לו יום של שמחה. הזמין העשיר את כל ידידיו וחבריו לבוא אליו, לאכול ולשתות ולשמוח עימו. ולעשיר היה חבר טוב, שאותו אהב מאוד, ושמו קמצא. אמר העשיר לעבדו: ”לך אל חברי הטוב קמצא והזמן אותו לסעודתי!“. העבד לא הקשיב היטב, ולכן לא שמע יפה את שם האיש שעליו להזמינו. הלך העבד אל איש אחר, ששמו היה בר-קמצא, ואמר לו: ”אדוני מבקש, שתבוא לסעודה שהכין!“, אולם בר-קמצא לא היה חברו של העשיר. להפך! תמיד רב והתקוטט איתו והעשיר לא אהב אותו כלל. התפלא בר-קמצא מאוד על ההזמנה וחשב: "מדוע הזמין אותי האיש? הלוא איננו חברים! אולי ברצונו להשלים איתי? אם כן, גם אני לא אכעס עליו עוד ואבוא לסעודתו!".
לבש בר-קמצא את בגדיו היפים, הלך לבית העשיר וישב לו ליד השולחן בין שאר האורחים. מה טוב היה, לו באמת רצה העשיר להשלים עימו! אבל לא כך היה! כאשר הלך בעל הבית לברך את אורחיו, חיפש ביניהם את ידידו, את קמצא. ואת מי ראה? את בר-קמצא! מיד כעס, רץ אליו וצעק: ”מה אתה עושה פה? הלא אתה שונא אותי. קום מהר וצא מפה!“. בר-קמצא התבייש מאוד על שמגרשים אותו בפני כל האורחים. פניו החווירו מרוב בושה וצער, ובקול נמוך ורועד ענה: ”כנראה בטעות הוזמנתי. אבל מאחר שבאתי, תן לי בבקשה לשבת פה, ואני אשלם לך על כל מה שאוכל ואשתה“. צעק בעל הבית עוד יותר: ”לא! אינני מסכים! לך מכאן!“. ביקש בר-קמצא מאוד: ”הנח לי רק הפעם. אשלם לך את החצי מכל הסעודה“. -“לא! לא! אינני רוצה! עזוב את ביתי מיד!“. התחנן לו בר-קמצא: ”רק תרשה לי להישאר כאן עוד מעט. אשלם אפילו את הסעודה כולה!“. צעק העשיר: ”אינני רוצה! בשום פנים לא! צא מפה כרגע!“ והוא תפס את בר-קמצא בידו, הקים אותו בכוח מן הכיסא וגרש אותו מן הבית.
עכשיו כעס בר-קמצא מאוד מאוד. כל-כך העליב אותו בעל הבית בפני כל האורחים, ואף אחד מהם לא בא לעזרתו ולא ביקש מן העשיר להשאיר אותו! חשב בר-קמצא: "אתנקם בהם, בכולם! עוד יתחרט בעל הבית הזה, עוד יצטערו כל האורחים שלו! את בתיהם ישרפו באש!" ולא זכר בר-קמצא, שגם הוא יצטער בסוף, כי עם בתיהם של האחרים ייהרס גם ביתו!. מה עשה? הלך בר קמצא אל הקיסר ואמר לו שהיהודים מורדים בו, כהוכחה אמר לו שישלח קורבן ליהודים ויראה אם מסכימים להקריבו. שלח המלך קורבן ובר קמצא הטיל בו מום כדי שיפסל לקורבן וימנעו היהודים מלהקריבו. יש אומרים שהמום היה בדוקין שבעין ויש אומרים בניב שפתים. גם אצל עובדי עבודה זרה קורבן פגום פסול, אלא שאצלם, להבדיל אלף אלפי הבדלות, קורבן פסול הוא רק קורבן שחסר איבר ואילו אצל ישראל, אפילו מום בדוקין שבעין ובניב שבשפתים – פוסלים את הבהמה להקרבה. סברו חכמים להקריב את הקורבן משום פיקוח נפש ומשום "שלום מלכות". אמר רבי זכריה בן אבקולס: "אם נקריב את הבהמה, יש חשש שלא ידעו את סיבת ההיתר ויסברו שבעלי מומים קרבים על המזבח". בקשו חכמים להרוג את בר קמצא כדי שלא ילשין עליהם שנמנעו מלהקריב את הבהמה הפסולה. אמר רבי זכריה בן אבקולס: "יש חשש שילמדו מכך שהמטיל מום בקדשים דינו מיתה". ונתגלגל הדבר עד שגרם לחורבן הבית. הקיסר כעס מאוד על שהיהודים לא הקריבו את קורבנו, שלח צבא רב (חיילים רבים מאוד) והם באו לירושלים, שרפו את בית-המקדש והחריבו את כל העיר. על זה אומרת הגמרא: ”על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים“. (המעשה לקוח מהגמרא מסכת גיטין דף נ“ה).
נמצאנו למדים שבגלל שנאת חינם חרבה ירושלים. על כן, עלינו ללמוד ממקרה זה ולתקן את דרכינו ולהרבות אהבת חינם בין איש לרעהו וע"י זה נזכה לגאולה הקרובה במהרה בקרוב ממש, אמן כן יהי רצון!!!
