מלחמת העולם הראשונה שפרצה בחודש אב תרע"ד, ניחתה בהפתעה
על תלמידי ישיבת מאקוב שבפולין, שנאלצו לסגור בצער את גמרותיהם
ולעזוב את כותלי הישיבה.
לוי יצחק בנדר,
אחד מבחורי החמד בישיבה, היה אמור לעשות אף
הוא את הצעד המתבקש ולשים פעמיו אל ביתו שבעיירה גראדז'יסק
ולהתאחד עם בני משפחתו החרדים לגורלו, אלמלא מהפך שחל בו
בחודשים האחרונים. ומהפך זה, מה טיבו?
בתחילת זמן הקיץ דהאי שתא, הגיע תלמיד חדש לישיבה, יצחק'ל
קראקובסקי שמו, בן העיר לודז'. יצחק'ל זה, שהתוודע בעירו אל חסידות
ברסלב, נתלהט לבו לעבודת השם בדרך רבינו הקדוש, הוא נסע לאומן
שבאוקראינה להשתטח על ציונו של הרבי ולומר שם את העשרה
מזמורים המיוחדים, באומן שהה במשך חודש תמים כשהוא סופג אל
קרבו שיחות קודש רבות ממעיינה של ברסלב. תקופה לאחר שובו מאומן
ללודז', נכנס ללמוד בישיבת מאקוב, עילוי וחריף היה יצחק'ל ופיו מפיק
מרגליות, וכיון שגילה אור חדש – בלהטו הגדול קירב לחסידות ברסלב
עשרות בחורים מקרב תלמידי הישיבה, ביניהם את לוי יצחק דנן.
עם פרוץ המלחמה העולמית, ביום ז׳ אב באותה שנה, התפזרו כל תלמידי
הישיבה לערי מגוריהם, אך יצחק'ל, לוי יצחק ועוד כמה בחורים גמרו
אומר לעשות את דרכם לעבר אומן, כדי לקיים את ציווי רבינו להגיע אליו
לראש השנה.
הדרכים שמלאו גייסות עשו את הנסיעה לכמעט בלתי אפשרית, הורי
חבריו בקבוצה גזרו על בניהם להישאר בבית, וכך נותר רבי לוי יצחק
היחידי מכל הקבוצה שיצא בגפו לדרך רבת הסכנות.
ברציף הרכבת שבוורשא לא היתה כל אפשרות לצלוח את ההמון שצבא
על הרכבת ולהבקיע פנימה, ר' לוי יצחק ניסה את מזלו ונסע בקרונית
קטנה לעיירה הסמוכה – אולי שם תתאפשר העליה. אך גם שם לא היה
המצב טוב בהרבה, כשהגיעה הרכבת נוכח לראות כי היא עמוסה עד
להתפקע בנוסעים הנמלטים על נפשם הרחק מקו החזית. באין ברירה
הוא ניגש אל חלונות הרכבת, הושיט את מזוודתו – והפלא ופלא, דרך
החלון הפתוח משך מישהו את המזוודה והוא נמשך-עלה אחריה אל תוך
הרכבת שהחלה באותו רגע לדהור צפונה – – –
ניסים גלויים היו מנת חלקו בהמשך הדרך, ובערב ראש חודש אלול
מצא עצמו בפולנאה שבמערב אוקראינה, שם עלה על רכבת הנוסעת
לאזור אומן. בעלותו אל הקרון שם לב לאברך חסידי אשר הליכותיו אינן
מותירות ספק כי בן עליה הוא, הלה פנה אליו בשאלה: "להיכן בחור׳ל?"
"לאומן" השיב הנער לוי יצחק, "גם אני" – השיב האברך בעליצות יתירה,
כשהוא מעודד את לוי יצחק ומדריכו כיצד להמשיך את הדרך בבטחה,
תוך שהוא מנעים לו את השעות הקשות בדיבורים קדושים המשיבים
את הנפש.
בתוך הדברים שואלו לוי יצחק "האם מכירים הנכם את רבי בן ציון
אפטר?" שמו של ר' בן ציון היה ידוע בקרב כל חסידי ברסלב, עקב
נסיעותיו המרובות מפולין לאומן ובפולין גופא. "בוודאי, מכירו אני היטב"
– השיב האברך החסיד ולא יסף.
ימים ארוכים של נסיעה מפרכת עברו עליהם, עד שבאמצע חודש אלול,
שבועיים לפני ראש השנה שנת תרע"ה, הגיעו השניים לאומן. עם הגיעם
לאזור הקלויז העתיק, והנה קריאות של שמחה בוקעות מפי החסידים:
"שלום עליכם ר' בן ציון! ברוך הבא ר' בן ציון!…"
הנער לוי יצחק הביט משתאה באברך שליווה אותו זה ימים רבים במסע
המפרך, ובחסידים הנרגשים חליפות, ולפתע הבין כי זכות נזדמנה לו
לנסוע לאומן, עם לא אחר מאשר רבי בן ציון בכבודו ובעצמו!…
לימים, בספרו עבודה זו, היה מציין רבי לוי יצחק בנדר את הפשטות
והאמת שהיו טבועים באנשי שלומנו, כאשר לא עשו מעצמם שום
'עניין', ומושגים של 'שם' ופרסום, לא רק שלא עשו עליהם שום רושם
כלל, אלא היו רחוקים כמטחווי קשת מעולמם.
