סוף אדם למות למה לא נחייה כמו שצריך ונזכה לחיי נצח | פרשת חוקת

סוף אדם למות למה לא נחייה כמו שצריך ונזכה לחיי נצח?!

סוף אדם למות | פרשת חוקת

(במדבר יט – יד) "זאת התורה אדם כי ימות באוהל". כי (דה"א כט-טו, ע' תהלים קמד.ד) ימינו כצל עובר – ולא כצילו של דקל, אלא כצל עוף פורח ועובר (ב"ר צו-ב).

וצריך כל אדם לחשוב על תכליתו ולפעול לפי מחשבה זו.

וכמ"ש רבינו הקדוש ז"ל (לקוטי מוהר"ן קמא. סי' נד א-ב) כי צריכים לשמור מאד את הזכרון שלא יפול לשכחה, בחי' מיתת הלב, ועיקר הזכרון הוא לזכור תמיד בעלמא דאתי, שלא יהא בדעתו ח"ו, שאין עולם אלא אחד,

ובחינה זו לזכור תמיד בעולם הבא, דהיינו לאדבקא מחשבתיה בעלמא דאתי הוא בכלליות ובפרטיות.

בכלליות כך ראוי להיות מנהג יראי השם, תיכף בבוקר בהקיצו, קודם שיתחיל שום דבר יזכור מיד בעלמא דאתי, ואחר כך יעשה זאת בפרטיות. עיי"ש.

וכמו שאומרים בסליחות של ערב ראש השנה – ליל זכור ברית – וז"ל:

אדם איך יזכה, בכל יום למות מחכה:

בשר מה ידבר, והוא מוכן לקבר:

גויו לבור נופל, למקום חושך ואופל:

דמיונו להבל דמה, וגם נמשל כבהמות נדמה:

הלא כל ימיו, מעט ורעים, וכל מעשיו עוונות ופשעים:

ובלבבו יבין ושב ורפא לו לקולו כיוקשב:

זכות ומישור אם יעשה, בהם ימצא מנוס ומחסה:

חייו כאַין חשוב, וסופו לעפר ישוב:

טוב שלא נברא משנברא, ליום צרה ועברה:

ימיו כלים בעוני ועלבון, ואחרית ליתן דין וחשבון,

כעבד ישאף צל, ומידי שאול לא ינצל:

למה מרחם יצא, והוא שמור לריב ומצה:

מה יועילנו רוב הונו, וליום עברה מכהה עינו:

נשמתו מֶנו תופרד. בשעת מיתתו למאד יחרד:

סופה וסערה יבעתוהו, חבלי מות יסובבוהו:

ערום יצא מבטן אמו, וערום ישוב לבית עולמו:

פתאום ילכד במצודה רעה, ואֵין מי אותו לפודעה:

צרה וצלמות יירש, מביתו ומהונו יופרש,

קרב קיצו, ונהפך סִברוׄ, כבה נֵרו ואבד זכרו:

רימה תורישנו, תולעה תשליטנו:

שומע זאת יבכה וידאג, בבכי ותחנונים כלביא ישאג:

תפילה וצדקה ירבה, אולי מיסורין יֵחָבֵא: ע"כ.

והדברים מעוררים ומחלחלים מאד.

ולא היה מזיק כלל וכלל לומר סליחה זאת מדי פעם, כגון בערב ראש חודש' ובתנאי שיאומרנה לאט לאט ובנחת, ואינו בלחץ ובהול על הזמן.

ואפילו מי שלא רוצה ליפרד בשום אופן מהעולם הזה, מן השמים מסבבים שבסופו של דבר האדם עצמו כבר אין לו כח להמשיך והיה מעדיף לישון שינת עולמים ולהיפטר מהאי עלמא שפילא.

וע"כ החכם עיניו בראשו (קהלת ב-יד), וישים על לבו שאין דבר ודאי שיקרה לו, כמו המות, וזה רק ענין של זמן (כפי מה שקבע לו ה'), ויום המות בא יבוא ואחריו יום הדין הגדול והנורא על כל מעשיו, ולא יוותרו לו על כלום כלום, אא"כ יחזור בתשובה שלימה ואמיתית.

ואשרי מי שמצעירותו מודע לכך, ומתכונן לכך ופועל לפי זה.

והנה רוב החולים נפטרים בבית חולים בסביבה זרה, לא רוחנית ולא יהודית, ואפילו ב"מדינת היהודים", הכל זר וכפרני, ושומעים ממיטת חוליו דיבורים של הבל ולא הולמים, ומסתובבות לא צנועות, ואם יזדמן שיתפגר ישמעאלי/איסלמי, באים בהמוניהם קרוביו וכו' והופכים את בית החולים למסגד עם מגפון וצרחות, וקשה שם ליישב את דעתו, אפי' לפי מעט היכולת, ולחזור בתשובה ולעסוק בתפילה כדבעי, ולצאת מן העולם כראוי ליהודי ע"פ רצון ה'.

וע"כ באמת צריכים להשתדל מאד מאד עד כמה שידו מגעת להפטר ולהסתלק מהאי עלמא בביתו על מיטתו. מסובב בקרובים וכו' צדיקים. ובכך יוכל לקבל ג"כ עול מלכות שמים בפעם אחרונה כראוי.

וזהו זאת התורה [ורצון ה'] אדם כי ימות באוהל ביתו. לאחר שנים ארוכים וטובים ונעימים.

בברכת התורה וכטו"ס שמעון יוסף הכהן ויזנפלד – ישיבת נצח מאיר

בימים שלו של רדיפת התורה וגזירות על בני הישיבות – מניות וזכויות של אחזקת הלומדים בכולל היא כפול ומכופלת – ובטח ישלמו משמיים לתומכי התורה – תרומות / מעשרות – יתקבלו בברכה – תרומות ניתן לתת בקישור – תרומות לברסלב מאיר

• עיקר הזיכרון הוא עלמא דאתי
• לומדי התורה הם מקיימי עלמא
• פראיירים, כמה מפסידים הקמצנים