מידת הבטחון

עצה כללית לתאות ממון ותאות בצע – היא תפילה וצדקה, כמבואר במאמר הנ"ל (ה"ב ד´, ג. ט´) שע"י נתינת צדקה זוכים ששופע חסד ה' עלינו.

וכששופע החסד אזי נתקיים ועמדו זרים ורעו צאנכם ואתם כהני ה´ תקראו כמבואר שם, וכן מבואר במאמר אשרי העם הנ"ל (ח"א י"ג א) ששבירת תאוות ממון הוא ע"י צדקה בבחי´ יבצור (ימעט) רוח (הצדקה) נגידים (תאוות הנגידות והעשירות) כמבואר שם, עיי"ש היטב.

וכן טוב להתחזק בבטחון, כי אפילו אצל אלה שאינם אצים להעשיר ואינם רודפים אחרי המותרות, קיים לפעמים רדיפה אחרי בצע כסף, וכל זה מחמת פחד שמא יחסר לו ליום מחר, וכל זה נובע מחסרון ביטחון ואמונה בה'.

שאע"פ שרבינו ז"ל אמר (שיחות הר"ן נ"א) שמה שנקרא אצל העולם הפקרות דהיינו מי שמפקיר כל עסקי העוה"ז מכל וכל ועוסק רק בעבודת ה´ שזהו אצל העולם הפקרות אין צריכים כי יכולים להיות איש כשר בלי הפקרות, ואמר ז"ל (חיי"מ עבודת ה´, נ"ה) שטוב מאד כשיש לו מעמד פרנסה במקום שיצטרך לעסוק בבטחון וכנ"ל, היינו שרבינו ז"ל לא דרש מאתנו המדריגה הכי גבוהה בבטחון, אבל המדריגה הכי קטנה בביטחון בודאי ובודאי שאנו מצווים עליה, ובודאי שרצונו ז"ל הי´ שנהי מגדולי בעלי הביטחון וכמ"ש (שם) שאעפ"כ אמר שהעיקר הוא ביטחון בה' שיספק לו אוכל ומחייה כל צורכו, ואמר בזה"ל "נאר בטחון".

ורבינו הרבה לדבר משבח המפזר מעותיו בכל יום לצדקה ועל הצטרכותו המוכרח, ולא יניח כלל מיום לחבירו, (שם, נ"ד), וכדאיתא (שם פ"ב) שפ"א דיברו לפניו מדאגת הפרנסה וגער בהם ואמר מה לדאוג על פרנסה הלא לחם עם איגירקעס (שקורים מלפפונים) הוא מאכל טוב, ואמר (שם ק"י) שכל יום יש לו שפע שלו, וממילא בודאי ראוי שלא לדאוג כלל מיום לחבירו; אשרי אדם עוז לו בך, אשרי האוחז בביטחון.

(לקט מאמרים מתוך הספר "יש מאין" על ליקוטי מוהר"ן של רבי נחמן מברסלב)