לשון הרע | פרשת שלח
תקציר: לשון הרע | פרשת שלח.
ועתה באתי על הרעה של אנשים שהם בעלי דמיונות,
והם מומחים לראות ולהתבונן וללמוד מוסר,
לא על עצמן חלילה, אלא על אחרים ורק על אחרים.
והם תמיד יודעים סיבת ושורש העונש שה' הביא על אחרים,
והם רואים עצמם דוברי ה', לא פחות. ועל פי רוב לא קרב זה אל זה,
וכל דבריהם הם שקרים ולשון הרע והוצאת דיבה
על החיים ועל המתים ודורותיהם…
לשון הרע | פרשת שלח
בס"ד. ירושלים עיה"ק תו"ת בב"א, יום ו' עש"ק לסדר פרשת שלח.
לכבוד… אחדשה"ט! בעזרת השי"ת אכתוב לך משהו הקשור לפרשת השבוע.
וזהו (במדבר יג-ב) "שלח לך אנשים".
אמרו חז"ל (תנחומא כאן-ה) מה כתיב למעלה מן הענין?
(במדבר יב-א) ותדבר מרים ואהרן במשה, ואח"כ כתוב שלח לך אנשים.
זה שאמר הכתוב (ישעיה מד-יח) לא ידעו ולא יבינו, כי טוב מראות עיניהם, מהשכל לבותם.
מה ראה לומר אחר מעשה מרים פרשת שלח לך אנשים?
אלא שהיה צפוי לפני הקב"ה שיהיו באים ואומרים לשון הרע על הארץ,
אמר הקב"ה לא יהיה למרגלים פתחון פה לומר לא היינו יודעים עונש של לשון הרע מה הוא,
לפיכך סמך הקב"ה הענין זה לזה כדי שידעו הכל מענשו של לשון הרע,
שאם ביקשו לומר לשון הרע, יהיו מסתכלין מה נעשה במרים,
ואעפ"כ לא רצו המרגלים ללמוד ע"ש.
ופרש"י מביאו בקיצור (ומקורו במדרש במדב"ר טז-ו) וז"ל:
למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דיבה שדיברה באחיה, ורשעים הללו, ראו ולא לקחו מוסר. ע"כ.
כזבנים
ועתה באתי על הרעה החולה של אנשים ורע-בנים שהם צדיקים גדולים בעיני דמיונות עצמן,
והם מומחים לראות ולהתבונן וללמוד מוסר, לא על עצמן חלילה, אלא על אחרים ורק על אחרים
והם תמיד יודעים סיבת ושורש העונש שה' הביא על אחרים,
כגון אם בר מינן רח"ל נפטרה אשה צעירה והשאירה יתומים רכים, הם מיד יודעים למה ה' העניש אותה, ואין להם שום ספק,
וגם מפרסמים דברי הבל דלהון, וגם הם יודעים למה נענש בעלה בכך, ולמה נענשו ההורים שלה בכך, ולמה נענשו הורי בעלה, וגם למה הילדים נענשו.
וכן בכל סיפור טרגי הרשעים הללו מיד יודעים במה חטאו, ולמה נענשו, והם רואים עצמם דוברי ה', לא פחות.
ועל פי רוב לא קרב זה אל זה, וכל דבריהם הם שקרים והוצאת דיבה על החיים ועל המתים ודורותיהם.
והן אמת שצריכים ללמוד מוסר, אבל זה כשהוא כעין סיפור של לשון הרע של מרים שהי' גילוי אלוקות וגילה למרים שדיברה לה"ר כמ"ש (במדבר יב, ד) ויאמר ה' פתאום.. וירד ה' בעמוד ענן.. ויחר אף ה' בם. ע"ש.
או כל מקום שברור ומוסכם על כל הצדיקים סיבת הדברים, אבל לא על הספקות, ובודאי לא לקבוע הדברים במסמרים ולפרסמם.
לצעוק אל השם
ובכלל דברינו, שבכך צריכים להבין דברי הרמב"ם ז"ל (הלכות תעניות פ"א ה"א, ה"ב ה"ג) וז"ל:
מצות עשה מהם לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הציבור
שנאמר (במדבר י-ט) על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, כלומר כל דבר שיצר לכם, כגון בצורת ודבר וארבה, וכיוצא בהן – זעקו עליהן והריעו.
ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבוא צרה ויזעקו לה ויריעו – ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם, ככתוב (ירמיה ה-כה) עוונותיכם היטו אלה, וזה הוא שיגרום להם הצרה מעליהם.
אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם ארע לנו, וצרה זו נקרה נקרית – הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים ותוסיף הצרה וצרות אחרות, הוא שכתוב בתורה (ויקרא כו, כז..) והלכתם עמי בקרי, והלכתי עמכם בחמת קרי. עיי"ש.
חזרה בתשובה
וכן מותר [וחייב] לכל אחד לפשפש ולמשמש במעשיו ולתלות שמעשיו גרמו כך וכך ולחזור בתשובה,
אבל על החטאים של אחרים שמי אמר שהם חטא, או שבוצעו, ולקבוע מסמרים ביחס לאחרים בכיוצא באלה – מאן דכר שמיה.
והרבה פעמים הדיאגנוזה נובעת ממידות רעות כגון קנאה ושנאה ו'חשבונות' ורשעות גרידא.
ויהא רצון שאנחנו נתעורר בתשובה ונדון את הכלל וזולתינו לכף זכות.
בברכת התורה וכטו"ס
ראש ישיבת ברסלב "נצח מאיר"
הרב שמעון יוסף הכהן ויזנפלד
