למה לי הבכורה | פרשת תולדות

בס"ד. ירושלים עיה"ק תו"ת בב"א, יום ו' עש"ק לסדר תולדות | לכבוד... אחדשה"ט! בעזרת השי"ת אכתוב לך משהו הקשור לפרשת השבוע

(בראשית כה-לב) "ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות, ולמה זה לי בכורה".

פרש"י למה לא רצה עשו את הבכורה – כי מתנודדת והולכת היא הבכורה, שלא תהא כל העת העבודה בבכורות, כי שבט לוי יטול אותה, ועוד אמר עשו מה טיבה של עבודה זו, אמר לו כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלויות בה כאותה ששנינו (סנהדרין כב:) אלו הן שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש, אמר אני הולך למות על ידה (ע' מדרש אגדה-כאן), אם כן מה לי חפץ בה. ויבז עשו את הבכורה העיד הכתוב על רשעו שביזה עבודתו של מקום.

וחתן רש"י ונכדו הרשב"ם ז"ל פירשו הנה אנכי הולך למות. בכל יום אני הולך לצוד חיות ביערים המצויים שם דובים ואריות וחיות רעות, ואני מסוכן למות, למה זה לי להמתין חלק בכורה לאחר מיתת אבינו. כך פירש אבי הרב רבי מאיר, מ"כ. וזהו ויבז עשו את הבכורה. והחזקוני פירש שירושת ארץ ישראל תלויה בבכורה והירושה אינה באה אלא לאחר ארבע מאות שנה, כדכתיב (בראשית טו-יג) וענו אותם ארבע מאות שנה, וכתיב (שם טז) ודור רביעי ישובו הנה, והואיל ואיני חי עד אותו זמן, היינו והנה אנכי הולך למות, מה רווח יש לי בה, ומה מפסיד אני למכרה. והספורנו פירש הולך למות, ברוב התלאה והעייפות.

ואנן לפי דרכינו נסביר, שהרי כל נברא סופו למות, ואין אדם בר דעת המסתפק בכך, וכולם יודעים שימותו, ואם יש משהו בטוח בחיים, זהו המוות.

אלא שהצדיקים ע"י שנזכרים וזוכרים תמיד בכך, יודעים שהזמן של החיים יקר מאד מאד, ויש לנצלו מה יותר להגיע לשלימות, ולחטוף תורה ומצוות ומעשים טובים, ויודעים שעל הכל ממש ממש יצטרכו לתת דין וחשבון, ולכן תמיד עוסקים בתשובה ובתיקון המעשים, ובודקים ומפשפשים במעשיהם להיות זכים וטהורים מכל נידנוד עבירה ופגם, ועושים חסד ומרבים במצוות והידורם, ומוסיפים מעשים טובים וגמילות חסדים וצדקה, ותמיד במחשבותם בהאיך אנפין ניעול קדם מלכא.

ותמיד חושבים על יום הדין הגדול והנורא ובלבם דואגים אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה (ב"ר צג-יא), ועי"ז תמיד משפרים מעשיהם

ואילו הרשעים להיפך, לא רוצים להיזכר מיום המוות, אע"פ שברור להם, אלא רוצים להתנהג כבת יענה ולהתעלם מהמציאות, ולא רוצים לחשוב על העתיד, וכל רצונם נהנתנות עכשיו, וכל ראשם הבלי עולם הזה ודמיונותיו, ורוצים עוד ועוד ועוד, ואין להם שובע ולא מנוחה, אלא תמיד רודפים אחרי ההבלים, ובזים לתורה ולצדיקים ההולכים בדרכה. וסופם הניצחי רע ומר, וגם בעוה"ז סופם מר, על פי רוב.

נמצא שזכירת התכלית ויום המוות, מדרבן את הצדיקים לעסוק ביתר שאת בעבודת ה' ואת הרשעים להיפך.

וזהו "ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות, ולמה זה לי בכורה". וזה בחי' (ברכות י.) נסתכל דוד ביום המיתה ואמר שירה. והיינו דקאמר ר' יוחנן (שם יז.) סוף אדם למות, והכל למיתה הם עומדים, אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו. וכתיב (קהלת ט-ה) כי החיים יודעים שימותו, והמתים אינם יודעים מאומה. ואמרו חז"ל (יח.) כי החיים יודעים שימותו – אלו צדיקים, והמתים אינם יודעים מאומה – אלו רשעים שבחייהם קרויים מתים, ופרש"י הצדיקים יודעים שימותו – נותנים אל לבם יום המיתה, ומושכים ידיהם מן העבירה, ורשעים אינם יודעים מאומה – שעושים עצמם כאינם יודעים וחוטאים. – ואשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' (תהלים קיט-א).

בברכת התורה וכטו"ס שמעון יוסף הכהן ויזנפלד – ישיבת נצח מאיר

להורדה והדפסת העלון לשבת – https://drive.google.com/drive/my-drive