ליקוטי עצות

מי האיש החפץ חיים, מי הבוחר בחיים נצחיים. מי החס על נפשו באמת, מי לה', ישים לבו אל החבור הקטן הזה, מעט הכמות ורב האיכות. הביטו וראו והתמהמהו תמהו, כי פעל פעל בימיהם: אשר נתגלו דרכים ועצות נפלאות ונוראות חדשים גם ישנים, מיוסדים על אדני פז, שתולים על פלגי מים, נובעים ממעין היוצא מבית ה':

מים עמוקים עצה בלב איש, אשר הדלם איש תבונות. לכו חזו מפעלות ה', שימו לבבכם לדברים האלה, כי הם דברים העומדים ברומו של עולם. דברי אלקים חיים ומלך עולם:

דברים המחיין את כל הנפשות מקטן ועד גדול, מרום כל דרגין עד תכלית מדרגה התחתונה: אין דבר עצה קדושה נעלם ממך אשר לא תמצאהו בספר הזה, וכל אשר תשאלך נפשך לא יאצל ממך הכרך הקטן הזה. הט אזניך ושמע, פקח עיניך וראה; והבן והבט האמת לאמתו. הסר ממך עקשות לב ודרכי ליצנות ושקרים. וחכמות של הבל הרחק ממך. חוסה על נפשך והטה דעתך ומחשבתך אל האמת לאמתו, כי אם, חס וחלילה, תטה מן האמת, את מי תטעה. הלא לא תטעה כי אם את עצמך. אייתי ספר הזה וחזה בו: היש בלשונו עולה, חס ושלום. אם הטה אשורו מני דרך הישר והאמת, אשר דרכו בו אבותינו מעולם: בה' בטחתי. אל אבוש בדברים האלה לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי. אודה ה' מאד בפי ובתוך רבים אהללנו, אשר עמד לימין אביון כמוני, וחזקני ואמצני ללקט שושנים נוראים כאלה, סגולות יקרות ורפואות נצחיות האלה.

חיי נפשות כאלה מבארות מים חיים, ממעיני הישועה, אשר כל הנובע מהם, כולם מיוסדים על דברי אבותינו ורבותינו, זכרונם לברכה, בתורה שבכתב ובעל פה. בתורה נביאים כתובים; ותלמוד בבלי וירושלמי; ומדרשים וספרי הזהר הקדוש; וספרי האר"י, זכרונו לברכה. עליהם בנויים ומיוסדים הדברים האלה, המובאים בכרך הנורא הזה. ולהרחיב בשבח מעלתם יקצרו המון יריעות, אך המסתכל בהם בעין האמת, יראה בעצמו את יקר תפארת גדולתם, והאמת יעיד על עצמו. וה' אלקים אמת; יתן ליעקב אמת, וישלח אורו ואמתו וינחנו תמיד בדרך האמת. ויטה שכמנו לעבדו כל ימי חיינו באמת, לאהב השלום והאמת, עד יכון בחסד כסא דוד, וישב עליו באמת במהרה בימינו אמן:

אמת ואמונה:

א. עקר הגאולה תלויה באמונה, כי עקר הגלות אינו אלא בשביל חסרון אמונה (שבעה, א'):

ב. אמונה ותפלה ונסים וארץ ישראל הם בחינה אחת וכולם תלויים זה בזה (שם):

ג. יש בני אדם המכסים כל הנסים בדרך הטבע, וכשיכלו אלו האפיקורסים שאין להם אמונה בנסים, ותתרבה אמונה בעולם, אז יבוא משיח, כי הגאולה תלויה באמונה, כנזכר לעיל (שם):

ד. אי אפשר לבוא לאמונה כי אם על ידי אמת (הינו כי עקר האמונה אינה אלא במה שאין הושכל מבין, כי במקום שהשכל מבין אין שיך אמונה, ואם כן כשאין הושכל מבין, מהיכן יבוא להאמין במה שצריך להאמין, על כן עקר האמונה תלויה באמת, שאם ירצה האדם להסתכל על האמת לאמתו יבין מאליו, שצריכין להאמין האמונה הקדושה בשם יתברך ובצדיקים האמתיים ובתורתו הקדושה, אף על פי שאי אפשר להבין בשכלנו המגושם, כי על ידי הסתכלות על האמת בעין האמת, יבין מרחוק שהאמת הוא כך רק שאי אפשר להבין בשכל וצריכין רק להתחזק באמונה שלמה. והבן היטב) (שם ב):

ה. אי אפשר לבוא לאמת אלא על ידי התקרבות לצדיקים אמתיים וילך בדרך עצתם ולא יטה לימין ולשמאל מדבריהם ועל ידי זה נחקק בו אמת וזוכה לאמונה וכו' וכנזכר לעיל, וכן צריך להרחיק את עצמו מעצת רשעים ומתנגדים וחולקים על האמת. וכל זה זוכין על ידי מצות ציצית שהוא בחינת שמירה מנאוף שהוא בחינת עצות רשעים, וזוכין לתקון הברית שהיא בחינת עצות של צדיקים (שם ג):

ו. על ידי שמתפלל בכח ומכניס כל כחו באותיות התפלה, על ידי זה זוכים לאמונה (ט. א):

ז. אלו בני אדם המכחישים כל הנסים ואומרים, שהכל דרך הטבע, ואם רואים איזה נס הם מכסים הנס עם דרך הטבע, שאומרים שזה דרך הטבעים, הם פוגמין באמונה מאד, ופוגמין בתפלה ובארץ ישראל והם מאריכין את הגלות (שם ב):

ח. לפי התמעטות האמונה כן הסתרת פני ה' וחרון אפו חס וחלילה, ואזי הצדיקים בורחים משררה וכבוד, ואין להעולם מנהיג אמתי, ועל ידי שמשברין הכעס ברחמנות, על ידי זה נמתק החרון אף, ואזי הצדיקי אמת מקבלין הכבוד והמנהיגות וזוכין למנהיג אמתי, שיביא כל אחד אל התכלית האמתי (יח, ב):

ט. אין להאדם לקבל מנהיגות ושררה כי אם כשיש לו אמונה בשלמות שאין שלמות אחריו. ואפלו מי שהוא מאמין באיזה דבר שהוא מדרכי האמורי, כגון צבי הפסיקו בדרך, אף על פי שהוא מאמין בשם יתברך אין לו לקבל המנהיגות. ואף שהאדם חושב בעצמו שיש לו רחמנות על העולם ועל כן רוצה בהנהגתן, באמת הוא רודף אחר הכבוד ותולה רדיפתו ברחמנות, ועל ידי זה יכולין לבוא למינות ואפיקורסות, חס וחלילה, אבל מן השמים מרחמין ואין מניחין המנהיגות בידם (שם ג):

י. צריך לשמר מאד את האמונה שלא תתקלקל חס ושלום כי על ידי קלקול האמונה אין יכולין לקבל מוסר ממוכיחי אמת ונתקלקל השלום ונעשה גרוש ומחלוקות, חס ושלום, ובאים לכפירות ולעבודה זרה ולאמונות כוזבות כי האמונה היא עקר חותם העליון של הקדושה שצריכין לשמרו מאד, שעל ידי זה נשמר כל הקדושה (כב, א ב):

יא. אי אפשר לזכות לאמונה שלמה כי אם על ידי שבאים לצדיקי הדור האמתיים כי כל עקר אמונת ישראל ממשיכין הם להדור כי הם כלליות הקדושה (שם ג):

יב. אמת ואמונה הם בחינת אנפין נהירין בחינת שמחה בחינת חיים ועל כן זוכין לאריכות ימים על ידי זה. ולהפך – שקר מקצר ימים כי שקר הוא בחינת מיתה אנפין חשוכין עבודה זרה רחמנא לצלן (כג, א):

יג. אמונה היא אחרית הימים כי עליה עומדים כל המדות, כי האמונה היא יסוד ושרש כל הקדושה. וכבר נתבאר למעלה שעל ידי אמת באים לאמונה (שם ג):

יד. אפלו מי שזוכה להמשיך איזה שכל דקדושה, צריך להמשיך אמונה לתוך הושכל, כי אין לסמך על הושכל בעצמו (כד,ו):

טו. על ידי תלמידי חכמים שאינם הגונים שאומרים תורה נפולה, על ידי זה באים כפירות ובזיונות והתנגדות על יראי השם. והתקון לזה הכנסת אורחים תלמידי חכמים אמתיים ועל ידי זה זוכין לאמונה ולשבר הכפירות והבזיונות ולהתגבר על המתנגדים (כח, א ג):

טז. עקר חשיבות הצדקה ושלמותה הוא על ידי האמונה. וכל הברכות וההשפעות הבאים על ידי הצדקה אין להם שלמות כי אם על ידי אמונה, שהיא מקור הברכות. ועקר אמונה זוכין על ידי שמירת שבת קדש (לא, ב):

יז. וכן שלמות כל הדברים היא האמונה, ובלתי האמונה כל הדברים הם חסרים וכן שלמות התורה שהיא הדעת היא רק על ידי אמונה, כי כל התורה עומדת על האמונה כי עקר היא האמונה (שם):

יח. עקר קיום האמונה הוא רק על ידי שמירת הברית (שם):

יט. על ידי אמונה מחדשין המח שהוא הנשמה בשעת שנה וזוכין לקבל על ידי השנה שכל חדש ונשמה חדשה מאור הפנים (לה, ג ד ה):

כ. קלקול האמונה, חס ושלום, הוא בחינת עבודה זרה, ועל ידי זה נמנע המטר ואין שבע ואין שלום ואין איש עוזר לחברו, וכל אחד צריך לנסע ולטלטל ממקום למקום בשביל פרנסתו (מ):

כא. עקר עשירות בא מאמת, וכשפוגמין באמת בא עליו עניות גם בזיונות ובושות. אבל האוחז במדת האמת – פרנסתו ברוח (מז):

כב. השקר מזיק לעינים בגשמיות וברוחניות (מז):

כג. כשאומר שקר, מתגברים עכירות הדמים, שמשם באה המרה שחרה והדמעות שמקלקלין עיניו. כי אי אפשר לדבר שקר עד שיעכר את דמיו, ואמת אי אפשר לדבר כי אם כשמזכך מקדם את הדמים (שם):

כד. השקר הוא הרע הוא הטומאה ועל ידי זה מסיר השגחת השם יתברך מעליו, אבל על ידי אמת השגחת השם יתברך עליו בשלמות (שם):

כה. האמת היא אחד והשקר הוא הרבה, כי אי אפשר לומר אמת על הדבר כי אם אחד, דהינו כמו שהוא דיקא כגון על כסף כסף לבד ועל זהב זהב לבד וכו', אבל שקר הוא הרבה כי יכולין לומר שקרים בלי שעור, כגון על כסף שהוא נחשת או בדיל או עופרת ושארי שמות בלי שעור, על כן סוף כל סוף יתגלה האמת בודאי ויתבטל ההתנגדות, כי כל ההתנגדות היא רק מחמת רבוי השקר בלי שעור שמשם בא כל ההתנגדות, כי באחד אין שיך התנגדות, ועל כן האמת שהוא אחד בודאי ישאר קים לעולם, כי האמת היא אחדותו יתברך שכל השקרים שמהם ההתנגדות המה יאבדו, והוא יעמד לעולם. כי אמת יי לעולם (שם):

כו. כשתרצה להכלל באחד, עד שיהיה נכלל אחר הבריאה בבחינת קדם הבריאה שיהיה כולו אחד כולו טוב כולו קדש, כמו שהיה קדם הבריאה, תשמר את עצמך משקר ותדבר רק אמת ותהיה איש אמת לאמתו, ועל ידי זה תהיה נכלל באחד כנזכר לעיל, כי אמת היא אחד, כנזכר לעיל (שם):

כז. על ידי אמונה נפתחין שערי הקדושה (נז, ח):

כח. אמונה אין שיך אלא בדבר שאינו יודע טעם, ואף על פי כן אצל המאמין הדבר גלוי כאלו רואה בעיניו את הדבר, שמאמין בו מחמת גדל אמונתו השלמה (סב, ה):

כט. עקר שלמות האמונה היא על ידי שמקרבין רחוקים לשם יתברך, וזה זוכין על ידי תענית, ואזי זוכין שעל ידי אכילתו נתיחד קודשא בריך הוא ושכינתיה אפין באפין (מב, ג ד ה):

ל. מחמת שאין האמונה בשלמות, על ידי זה רבים נכשלים בטעות ועושים את הסבות אמצעיים בינם לבין השם יתברך. הינו שמאמינים בשם יתברך אבל מאמינים גם כן באמצעי ואומרים, שצריך לסבות, הינו שמאמינים למשל בהסבה של הפרנסה שהוא המשא ומתן, ואומרים הסבה של המשא ומתן הוא עקר, כאלו חס וחלילה, בלא הסבה של המשא ומתן אין יכלת ביד השם יתברך לתן להם פרנסה. והסבה של הרפואה שהיא סמים עושים מהם עקר כאלו, חס וחלילה, בלי הסמים אין יכלת ביד השם יתברך לרפא. ואין הדבר כן כי השם יתברך הוא סבת כל הסבות ועלת כל העלות ואין צריך לשום סבה. ועסקנו באלו הסבות, צריך להאמין בשם יתברך לבד ולא לעשות מהסבות עקר (שם, ו):

לא. הכלל הוא, שכל מה שאנו עושים, הן תפלה הן למוד תורה ועשית מצוות, הכל הוא כדי שיתגלה מלכותו ואמונתו יתברך (עז):

לב. כשאדם חזק באמונה מאד, זוכה אחר כך לבוא אל הושכל, וכל מה שמחוזק את עצמו באמונה יותר בא אל שכל יותר, כי הדבר שהיה צריך מתחלה להאמין מחמת שלא הבין הדבר זוכה אחר כך להבינו בשכל על ידי אמונתו החזקה, אך אחר כך יש לו דברים גבוהים יותר שהם נסתרים ממנו ואינו יכול להבינם בשכל, ואזי צריך להתחזק יותר באמונה להאמין במה שנסתר ממנו עתה, ואינו מבין בשכל עד שיזכה להבין גם אלו הדברים בשכל וכן לעולם. אבל צריך להיות האמונה חזקה מאד מאד עד שתתפשט האמונה בכל האיברים, ואזי יכול לזכות לבוא אל הושכל על ידי האמונה, כנזכר לעיל (צא):

לג. הנצחון אינו סובל האמת, ואף אם יבררו לעיניו דבר אמת ידחה אותו מחמת נצחון. על כן מי שרוצה האמת לאמתו, יסלק מקדם מדת הנצחון ואזי יכול לראות האמת אם ירצה (קכ"ב):

לד. אמונה היא בחינת כח הגדל וכח הצומח והיא בחינת אריכות אפים, הינו כשיש לו אמונה בשלמות הוא גדל וצומח בעבודתו יתברך אפלו אם יעבר עליו מה, כי אין יוכל לבלבלו שום בלבול ומונע רק הוא מאריך אפו לסבל כל מה שיעבר עליו. כי כל המניעות והבלבולים מעבודת השם מה שאינו מתקרב ליראי השם, הכל הוא מחמת עצלות ועצבות וכבדות שבא מחמת חסרון אמונה, כי אם היה לו אמונה שלמה בהאמת כראוי בודאי היה רץ ומזדרז מאד להתקרב להם. וכן מה שאינו מתפלל כראוי הוא גם כן מחמת עצלות וכבדות שבא מחסרון אמונה, כי בודאי אם היה לו אמונה שלמה והיה מאמין, שהשם יתברך עומד עליו ושומע כל דבור ודבור שיוצא מפיו ומאזין לקול תפלתו, בודאי היה מתפלל כראוי בהתלהבות וחשק גדול אך עקר בלבול התפלה הוא מחמת חסרון אמונה. וכן כל ההתרחקות מצדיקים ויראים ומעבודת השם באמת הכל מחמת חסרון אמונה, שעל ידי זה בא עליו עצלות ועצבות וכבדות, כנזכר לעיל. אבל כשיש לו אמונה שלמה אין יכול למנעו שום דבר, רק מאריך אפו לסבל הכל וגדל וצומח בעבודת השם איך שיהיה (קנה):

לה. לזכות לאמונה ואריכות אפים, כנזכר לעיל היא על ידי ארץ ישראל וצריך כל אחד לבקש מהשם יתברך, שיהיה לו כסופין וגעגועים לארץ ישראל עד שיזכה לבוא לשם, וגם שיהיו געגועים לכל הצדיקים לארץ ישראל, והיא סגולה לבטל כעס ועצבות כי אמונה ואריכות אפים שזוכין בארץ ישראל הם הפך הכעס והעצבות (שם):

לו. עקר שלמות האמונה הוא שיתחזק באמונה חזקה כל כך עד שתהיה זכה וברורה מאד, עד שיהיה דומה בעיניו כאלו רואה בעיניו ממש הדבר שמאמין בו, וכמבאר לעיל (שם):

לז. על ידי מחלוקות על ידי זה נופלים מחשבות של רשעים שהם מחשבות של כפירות על אנשים כשרים, והתקון לזה, שישתק וימסר המלחמה לשם (רנא):

לח. איש אמת שעושה כל המצוות בכל הדקדוקים בינו לבין קונו כמו בפני בני אדם ואין חלוק אצלו כלל, כי אין בו שום צד שקר לעשות, חס ושלום, איזה תנועה בעבודתו בשביל בני אדם, הוא ממשיך לעצמו כח כל הצדקות ועל ידי זה הוא מבטל מחשבות של כפירות, הנזכרות לעיל (שם):

לט. כשאדם באיזה צרה, חס וחלילה, אז האמת הוא פגום. על כן צריך אז לשמר מאד את עצמו ביותר שלא יהיה נלכד באיזה טעות ושקר על ידי הצרה, חס וחלילה, (ח"ב. ב. ד'):

מ. על ידי הודאה לשם יתברך בכל עת על כל מה שעובר עליו ובפרט כשיוצא מאיזה צרה, חס וחלילה, ועל ידי למוד הלכות, על ידי זה מאיר האמת בהדבור ומשלים כל חלקי הדבור, כי עקר קיום ושלמות הדבור הוא רק על ידי אמת, וזוכה להתפלל באמת שזה עקר שלמות התפלה. וזוכה לקבל תורת אמת מרבי אמתי, שיורה אותו בדרך האמת בתורתו האמתית. וזוכה לעשות שדוכים אמתיים, שיזמין השם יתברך לו ולבניו זווגם האמתי. וכל זה זוכה על ידי הלל והודאה לשם יתברך ועל ידי למוד הלכות, כנזכר לעיל. ועל ידי זה זוכה להמשיך הברכה והקדושה והשמחה של שבת לששת ימי החל, ועל ידי זה נתגלה אחדות הפשוט מתוך פעולות משתנות, להאמין ולידע באמת, שכל הפעולות משתנות נמשכין מאחד הפשוט יתברך שזאת הבחינה יקרה מאד למעלה בכל העולמות ואפלו אצלו יתברך היא דבר נפלא ויקר וחשוב מאד (שם):

מא. העקר היא האמונה וצריך כל אחד לחפש את עצמו, אם אמונתו שלמה ולחזק את עצמו באמונה תמיד, כי על ידי פגם אמונה באים מכות מופלאות שאין מועיל להם לא רפואות ולא תפלה ולא זכות אבות. גם אין מועיל להחולה קול צעקת של אח וגניחות, כי לפעמים מועיל להחולה אלו הקולות, שמרחמין עליו על ידי זה, אבל על ידי נפילת האמונה גם אלו הקולות אין מועילים (ה, א'):

מב. כשאדם נופל מאמונה, חס ושלום, ואזי אין מועיל אפלו קול צעקה בלא דבור, אזי צריך לצעק מעמק הלב בבחינת ממעמקים קראתיך יי, מעומקא דלבא, ועל ידי זה נתגלו עצות עמוקות ועל ידי זה גדלה האמונה ונתתקנה, ועל ידי זה חוזרין ונתתקנים כל הנזכרים לעיל שהם רפואה ותפלה וזכות אבות וכו' (שם ב'):

מג. על ידי נפילת האמונה הקדושה על ידי זה נעשין ונתחזקין אמונות כוזבות וכן להפך כשמעלין ומתקנין האמונה הקדושה, על ידי זה נחלשין ונופלין האמונות כוזבות, וחוזרין ושבין העובדי כוכבים ומזלות מאמונות כוזבות שלהם לאמונתנו הקדושה ונעשים גרים. ולפעמים נעשים גרים בכח דהינו אף על פי שאינם באים להתגיר ממש בפעל אף על פי כן מכירין את השם יתברך במקום שהם, ויודעים ומאמינים שיש יחיד קדמון יתברך. ולפעמים נעשים גרים בפעל ממש, שבאים ומתגירין. ואלו הגרים מזיקין לישראל ומכניסין גאות ונאוף בישראל וצריכין עדין לזה כמה תקונים (עין תפלין אות ו', שמחה אות כ"ד) (שם ד'):

מד. עקר האמונה שלמה זוכין על ידי התקרבות לצדיק האמתי שיש לו בחינת רוח הקדש, שעל ידי זה נתברר המדמה שעל ידי זה עקר שלמות האמונה, שזוכין להאמין בשם יתברך ובחדוש העולם שהוא יסוד הכל וכל העולם תלוי בזה (עין צדיק אות צ"ח) (ח, ז' ח'):

מה. האמונה תולה בפה של האדם, שצריכין לדבר האמונה בפה כמו שכתוב: אודיע אמונתך בפי. ועל כן כשאדם נופל מאמונה, חס ושלום, עצה לזה – שידבר האמונה בפיו, שיאמר בפה מלא שהוא מאמין וכו' כי זה בעצמו שמדבר בפיו דבורי אמונה זה בעצמו היא בחינת אמונה. גם על ידי זה זוכה לבוא לאמונה שלמה, כי האמונה תולה בפה של אדם, כנזכר לעיל (מד):

תולה בפה של אדם, כנזכר לעיל (מד):

מו. וכן להפך, חס ושלום, צריך לזהר מאד שלא להוציא מפיו איזה דבור של כפירה ואפיקורסות, חס וחלילה, אפלו בדרך ליצנות, דהינו שבלבו הוא מאמין רק שאומר דבור זה של כפירה בשם אחר ומתלוצץ ממנו, גם זה הוא אסור גדול כי מזיק לאמונה, כי על השם יתברך ברוך הוא אסור לומר דברי הלצות אפלו בדרך שחוק (שם):

מז. וצריך לזהר מאד שלא להביט כלל בספרים המדברים מחקירות, כי הם מזיקים ופוגמין מאד את האמונה הקדושה. וכבר מבאר זה בכמה מקומות, אך צריך לכפל כמה פעמים אזהרה זאת לבל יאבד עולמו כרגע, חס ושלום (שם):

מח. טוב יותר להאמין אפלו בשטותים ושקרים כדי להאמין גם בהאמת, מלכפר בכל, חס ושלום, דהינו לכפר בשטותים ושקרים ועל ידי זה נעשה הכל ליצנות אצלו וכופר גם בהאמת (שהר"ן קג):

מט. שלמות האמונה היא רק כשמאמין בשם יתברך בלי שום חכמה כלל ובלי שום אות ומופת ובלי שום חקירה כלל רק בפשיטות ובתמימות, כמו שהנשים והמון עם ישראל מאמינים (שם לג):

נ. יש חכמים שהם חכמים אפלו בחכמות התורה ואין להם אמונה. אלו החכמים נקראים בעלי ראתן וצריך להתרחק מהם ומשכנותם בכל מיני התרחקות, שהזהירו רבותינו, זכרונם לברכה, להתרחק מבעלי ראתן, כי הבל פיהם מזיק מאד לאדם כשר. וגם יכול לפל לתאות נאוף, חס וחלילה, על ידי הבל פיהם, כי אלו החכמים הנזכרים לעיל על פי רב הם נואפים גדולים מאד (שם קו):

נא. על ידי שמחת תורה ומצוות עד שמרקד מחמת שמחה על ידי זה נתעלה האמונה הקדושה (ח"ב פא):

נב. כשיש קטנות ופגם באמונה צריכין לעשות עבודות קשות כגון תענית וכיוצא. אבל כשהאמונה בשלמות יכולין לעבד את השם יתברך בכל דבר כי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו (פו):

נג. אמונה חשוב כצדקה (פו):

נד. על ידי אמונה זוכה לבנים, אמונה בגימטריא בנים (פו):

נה. אמונה היא דבר חזק מאד, ועל ידי אמונה ותמימות בלי שום חכמות זוכין לבוא לבחינת רצון שהוא למעלה אפלו מחכמה דקדושה, דהינו שיזכה לרצון מופלג חזק מאד אליו יתברך בהשתוקקות נמרץ מאד עד שלא ידע כלל מה לעשות מגדל ההשתוקקות, ויצעק בכלות הנפש וכו' (שם לב):

נו. יש שבאים עליהם מחשבות על האמונה הקדושה מחמת שלא נולדו בקדושה כראוי. ויש שהוסיפו עליהם מעשיהם הרעים שעשו בעצמם. כי יש עברות שהם מכניסים כפירות באדם, ועל כל זה צריכין בושה ולב נשבר. שמי שיש לו חקירות ומחשבות כאלו, חס וחלילה, שהם כנגד אמונתנו הקדושה, ראוי לו להתביש מאד מאד על שבא לזה בעוונותיו, ועל ידי הבושה ולב נשבר יגרש וישבר הכפירות. גם כבר מבאר עצה גדולה לאמונה, לומר ולדבר האמונה בפיו, כנזכר לעיל באות מ"ה (שם):

נז. מי שיש לו אמונה – חייו חיים. אבל בלא אמונה, חס ושלום, אין לו חיים כלל, כי אין אדם שלא יעברו עליו תלאות רבות והרפתקאות וצרות. כי אדם לעמל יולד, וכשיש לו אמונה אזי אפלו כשבאים עליו יסורים וצרות, חס ושלום, יוכל לנחם את עצמו, כי השם יתברך ירחם עליו וייטיב אחריתו, והיסורין הם לו לטובה ולכפרה, כי כל מה שעושה השם יתברך הוא בודאי לטובה גדולה. אבל מחקר שאין לו אמונה כשבא עליו איזה צרה, אין לו למי לפנות ואין לו במה להחיות את עצמו ולנחם את עצמו, על כן אין לו שום חיים כלל מאחר שהולך בלי השם יתברך ובלי השגחה רחמנא לצלן. אבל על ידי אמונה חייו טובים תמיד, כנזכר לעיל (שם קב):

נח. עקר אמונת היחוד הוא על ידי הצדיקים אמתיים שהם קוצא דאות דל"ת דאחד כדאיתא בזהר הקדוש שהצדיק הוא קוצא דאות דל"ת וכו' (ח"א. י. ה'):

אנחה:

א. אנחה וגנוחי של איש הישראלי הוא יקר מאד כי הוא שלמות החסרונות. אבל אי אפשר להשלים החסרון על ידי אנחה כי אם על ידי התקרבות להצדיק שהוא הרב האמת שבדור, כי ממנו מקבלין הרוח חיים להשלים החסרון על ידי אנחה (עין צדיק אות י"א) (ח. א' ב'):

ב. כשאדם מתפלל כראוי בדבקות או מתבודד כראוי ובאמצע הוא נופל ממדרגתו, זה נמשך מפגם האמונה ואזי צריך שישבר לבו בקרבו ויתביש בעצמו על שנפל ונשלך משמים לארץ וירחם על עצמו עד שיתאנח. ועל ידי האנחה יחזר למדרגתו (קח):

ג. אנחה דקדושה יקרה מאד, כי על ידי שמתאנח על שרחוק מהקדושה על ידי זה נפסק מחבל הטומאה ונתקשר לחבל דקדושה, וכן להפך, חס ושלום, כשמתאנח על איזה דבר תאוה שהוא נכסף אליה הוא להפך, חס ושלום (קט):

ד. אנחה שמתאנח האדם על עוונותיו או על מעוט השגתו הוא יותר טובה מכמה סגופים ותעניות. עין עוד מענין אנחה עזות אות ב' ג'. שעל ידי אנחה דקדושה שוברין עזות הגוף ואזי הנשמה יכולה להתקרב להגוף להודיע לו מהשגות שהיא משגת וכו' עין שם (שם):

אכילה:

א. על ידי אכילה בכשרות כראוי שאוכל במתינות ואינו אוכל בדרך הלעטה, על ידי זה נתתקן הושכל ונכנע הכסילות. אבל כשאוכל כזולל וסובא, על ידי זה מתגבר הכסילות על הושכל ועל ידי זה נחשך אצלו אור הצדיק ואינו יכול לקבל ממנו יראה ואהבה (יז, ב' ג'):

ב. על ידי צדקה לצדיקים אמתיים ולעניים הגונים על ידי זה נעשין גרים, ועל ידי זה נתתקן פגם האכילה, ועל ידי זה נשלם הושכל וזוכה לראות אור הצדיק, על ידי זה זוכה לקבל ממנו יראה ואהבה (שם ה'):

ג. מי שיש לו שלמות לשון הקדש והוא שומר הברית, הוא יכול לעורר התנוצצות האותיות שיש בכל דבר ואזי אכילתו ושתיתו וכל תענוגיו אינו אלא מהתנוצצות האותיות ומזה מאיר לבו, ועל ידי זה פניו מאירות וזוכה לזכך את הפנים כל כך, עד שיוכל לעורר אחרים בתשובה על ידי שיסתכלו בפנים שלו לבד, כי יראה כל אחד את עצמו בפנים שלו כמו במראה ויראה איך שהוא משוקע בחשך, עד שבלא תוכחה ובלא מוסר יעורר את חברו בתשובה, רק ממה שיביט בפנים שלו לבד, כנזכר לעיל (לט):

ד. כשאדם מרגיש איזה רעבון, שמתגבר עליו תאות אכילה, ידע שיש לו שונאים. בכן צריך לשדד ולשבר הבהמיות שלו המתאוה לאכל, כי עקר הרעבון הוא לבהמיות ועל ידי זה ינצל מהשונאים (לט):

ה. על ידי תאות אכילה בא מחלקת שמחרפין ומבזין אותו. וכשמשברין את תאות אכילה זוכה לשלום, ואז יש גם למעלה שלום במרומיו, ואזי נתגלה ונתרבה שבע גדול בעולם (שם):

ו. מי שהוא משוקע בתאות אכילה, בידוע שהוא רחוק מאמת ובידוע שדינים שורין עליו. גם זה סימן על דלות, גם יבוא לידי בזיונות ובושות (מז):

ז. מי שהוא משבר תאות אכילה, הקדוש ברוך הוא עושה על ידו מופתים (שם):

ח. יש בני אדם שישנים את ימיהם ויש שנפלו לבחינת שנה על ידי תאוות ומעשים רעים, ויש שהם אנשים כשרים ויפים, רק שנפילתם על ידי אכילה. כי לפעמים כשאוכל אדם מאכל שלא נתברר עדין למאכל אדם, על ידי זה נופל מחו לבחינת שנה. כי כשאוכל בקדושה ובטהרה, אזי מאיר פניו, הינו שכלו על ידי אכילתו, אבל כשאין אכילתו בקדושה, אזי המאכל מביא רע אל הלב ועל ידי זה אובד את פניו ושכלו ונופל לבחינת שנה. ואפלו שנדמה להאדם שהוא עובד השם, עוסק בתורה ובתפלה אף על פי כן הוא בבחינת שנה, כי כל עבודתו נשאר למטה ואין לשם יתברך נחת ממנו וצריך לעוררו משנתו ואי אפשר לעוררו, כי אם כשמתעורר תחלה קצת מעצמו. והתעוררות השנה שלא יכלה ימיו, חס ושלום, בשנה זוכין על ידי ספורי מעשיות של הצדיקי אמת. אשרי הזוכים לבוא לצדיק כזה שיוכל לעוררו משנתו שלא יישן את ימיו, חס ושלום (ס, ו'):

ט. מאכל איש הישראלי צריך להיות מאכל אחר שנתברר ואין בו שום תערובות מהסטרא אחרא, כי מאכל שיש בו תערובות, על ידי מאכל כזה יוכל האדם לחטא, והברור של המאכלים הוא על ידי אמונה שזוכין על ידי תענית, ואז נעשה על ידי אכילתו יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה אפין באפין (סב, א' ב' ה'):

י. כל התאוות הם בחינת קלפות ומותרות, כי בלא התאוות יכול הגוף להתקים, וכשמתגברין התאוות על האדם היא התגברות הקלפות על הקדושה. וראשי התאוות הם תאות אכילה ושתיה, שכל התאוות נמשכין אחריהם, וכשהם מתגברים ממשיכים את הדבור לגלות ואזי הוא בבחינת נחר גרוני ואינו יכול לדבר שום דבור לפני השם יתברך. והתקון לזה תענית ואז יוכל לדבר ועל ידי זה יכולין לקרב הרחוקין לשם יתברך שזה עקר שלמות האמונה. ואזי אכילתו יקרה מאד, כנזכר לעיל, כי נעשה יחוד גדול על ידי אכילתו, כנזכר לעיל (שם):

יא. על ידי תאות אכילה נפגם הכבוד דקדושה ואזי מתגברין העזי פנים שבדור, כי נופל הכבוד אל הגויים והרשעים והעזי פנים שבדור, שהם נוטלים כל הכבוד והממשלה ואזי הוא בחינת הסתרות פנים בחינת התגברות הדינים חס ושלום. אבל כשמשברין תאות אכילה, על ידי זה הוא נשיאת פנים בחינת בטול הדינים, ואזי הכבוד דקדושה בשלמות ואין שום שררה והתמנות להעזי פנים (סז, ב' ג'):

יב. צריך לדקדק מאד לבלי לאכל יותר מצרכו, כי כשאוכל יותר מצרכו מזיק לו מאד, אפלו שאר המאכלים מצטרפין עם זאת האכילה ומזיקים לו הרבה (רנז):

יג. כשאדם אוכל אכילה יתרה הוא כמו בהמה, כי גדר האדם הוא לאכל רק כפי מה שצריך וכשאוכל יותר הוא מעשה בהמה ממש, ועל ידי זה שאוכל אכילה יתרה על ידי זה בא חלי הקדחת רחמנא לצלן. וכן על ידי שמזדמן להאדם בתוך מאכלו מאכל שלא נתברר עדין למאכל אדם, על ידי זה בא גם כן חלי הקדחת רחמנא לצלן (רסג):

יד. תאות אכילה היא אחת משלש תאוות שפוגמין ומפסידין היראה שבלב, ועל ידי שמקבלין חג הסוכות כראוי על ידי זה נמשך דעת לתקן תאות אכילה ואז זוכה ליראה ולתפלה וכו'. עין יראה אות י"ט כ' כ"א (ח"ב, אד', ה'):

טו. לפעמים על ידי המאכלים שאוכלים נתקלקל החלום בבחינת חלום על ידי שד, חס ושלום, ויכולים לבוא על ידי זה לטומאת קרי חס ושלום. והתקון לזה הוא שמחה, להתחזק להיות בשמחה תמיד (ה. י'):

טז. מי שזוכה לרבי אמתי שיודע להאיר הארה הקדושה בישראל כראוי והוא איש חיל ולא להפך שקורין (שלימזלניק), על ידי זה יכול לקבל בעת האכילה הארת הרצון המופלג, דהינו שיאיר לו הרצון בעת האכילה וישתוקק ויכסף מאד אליו יתברך ברצון מופלג בלי שעור בלי שום ידיעה,שלא ידע כלל מה הוא רוצה רק רצון פשוט בכלות הנפש אליו יתברך (ז, י'):

יז. על ידי מזונא דגופא,דהינו תאות אכילה ושתיה נחלש מזונא דנשמתא ונפגם היראה שהיא בחינת ריח טוב שהיא עקר מזונא דנשמתא (ח. א'):

יח. על ידי שמקבלין תוכחה מהצדיק האמת, שיכול להוכיח את ישראל כראוי (כמו שכתוב בפנים) על ידי זה מגבירין מזונא דנשמתא על מזונא דגופא (שם):

יט. עקר האכילה היא בשביל ברורים כדי שיתברר המאכל ויהיה נעשה ממנו אמרי שפר, שהם הברכות שמברכין עליו ומתפללין ולומדים ועובדים השם יתברך בכחות האכילה, וזה צריך כל אדם לכון בשעת אכילתו, ואזי האכילה בבחינת קטרת וזוכה לשמחה ונעשה מזה עטרה של חסד ורחמים למלך שלמה, שעל זה נאמר:

צאינה וראינה וגו' בעטרה וגו' ועל ידי זה זוכה לפרנסה בנקל (טז):

כ. כל אחד מישראל אפלו צדיק גדול צריך שיהיה לו איזה צער בכל יום. וכל מי שיש לו דעת יותר גדול, צערו גדול ביותר, ועל ידי אכילה בקדושה וביראת שמים על ידי זה ממתיקין זה הצער שלא יתגבר, חס ושלום (עז):

כא. על ידי אכילה בקדושה וביראת שמים על ידי זה נעשה הפה בבחינת קומת האדם, וזוכה לבוא על ידי זה לבחינת שכינה מדברת מתוך גרונו. אבל מי שאין אכילתו בקדושה אזי פיו שאוכל הוא בגדר בעל חי והרי הוא כמו בהמה ממש, חס ושלום (שם):

כב. עקר היראה היא באה ונגשת אל האדם בשעת אכילה, על כן צריך לזהר מאד לאכל בקדושה ולהמשיך על עצמו היראה הבאה אליו אז, ועל ידי זה זוכה לכל הנזכר לעיל באות כ' וכ"א (שם):

כג. צריך לזהר מאד שלא לאכל פרי קדם שנתבשלה כל צרכה על האילן, כי יכול לאבד נפשו על ידי זה. גם אסור לתלש פרי קדם בשולה כמו שאסור לקץ אילן קדם זמנו (פח):

כד. כשמברך הברכה על הפרי בכונה גדולה וביראת שמים כראוי, על ידי זה זוכה להנצל שלא לאבד נפשו על ידי הפרי שלא נתבשלה. ומאד צריכין לזהר בברכות הנהנין, בפרט בברכות הפרות, כי יש בהם אבדות הרבה שצריכין לבררם ולהעלותם (ועין בפנים. "לקוטי מוהר"ן" תנינא סימן פ"ח) (שם):

כה. גם כשמבשלין הפרות בביתו אינו מועיל לזה, להתיר לאכל פרי שלא נתבשלה על האילן, אבל אם הפרות שלא נגמרו מונחים איזה זמן עד שנעשין מבושלין מאליהן בתלוש, זה מועיל ומותר לאכלן (שם):

כו. הוי זהיר שלא לאכל בהלעטה, דהינו במהירות כדרך גרגרן, כי זה הוא בחינת הלעיטני נא וכו'. רק להרגיל עצמו לאכל במתינות בישוב הדעת ובדרך ארץ כדרך שאוכלין בדרך ארץ, כשיושב אדם חשוב אצל השולחן, כך יאכל תמיד אפלו כשאוכל לבדו. עין לעיל אות א' אשרי הזוכה לזה (חיי"מ עבודה"ש סט):

הכנסת אורחים:

א. על ידי הכנסות אורחים תלמידי חכמים אמתיים לתוך ביתו, על ידי זה זוכין לאמונה ולשבר הכפירות, ועל ידי זה מעלין ומתקנין התורה הנפולה של התלמידי חכמים שאינם הגונים שהם בחינת שדין יהודאין, שמהם בא כל התנגדות על יראי השם, ועל ידי זה זוכין להתגבר על המתנגדים (כח):

ב. הכנסות אורחים תלמידי חכמים הוא תקון התפלה, כי יש לכל אדם תפלות רעות והם מבלבלין אותו כשעומד להתפלל תפלה הראוי להתפלל, והכנסות אורח תלמיד חכם הוא התקון לזה (רט):

ארץ ישראל:

א. עקר אמונה בחינת תפלה בחינת נסים אינו אלא בארץ ישראל, ושם עקר עליות התפלות. ויכול לפעל בתפלתו מה שצריך ולעשות נסים ומופתים אמתיים בעולם (ז. א'):

ב. כשפוגמין בארץ ישראל שהוא בחינת אמונה בחינת תפלה, אזי יורדין לגלות ועקר – שיורדת התפלה בגלות, ואי אפשר להתפלל ולעשות נסים בעולם (שם):

ג. מי שרוצה להיות איש ישראלי באמת, דהינו שילך מדרגא לדרגא אי אפשר כי אם על ידי קדושת ארץ ישראל, כי כל עליות שצריך לעלות אל הקדושה הוא רק על ידי ארץ ישראל, וכן כל עליות התפלה הוא רק בארץ ישראל (כ):

ד. בזכות התורה שממשיכין זוכין לארץ ישראל. וכן על ידי שנמצאים אצל הצדיק בשעה שממשיך תורה ודורש ברבים, אז יש לו גם כן חלק בהתורה שממשיך הצדיק, ועל ידי זה זוכה גם כן לבוא לארץ ישראל (שם ו'):

ה. אי אפשר לבוא לארץ ישראל כי אם על ידי יסורין. ועקר היסורין הם המונעים הרשעים מוציאי דבת הארץ, ועל ידי המשכת התורה, כנזכר לעיל, זוכה להכניע כל המניעות והיסורים. וכפי שלמות התורה שזוכה להמשיך בתקון גדול ביותר, כמו כן הוא זוכה להכניע המונעים ולבוא לארץ ישראל (שם):

ו. כשבא לבחינת ארץ ישראל, אזי נקרא גבור תקיף, כי קדם שבא לבחינת ארץ ישראל אזי אל יתהלל חוגר כמפתח אבל אחר כך כשנוצח אזי נקרא איש מלחמה (שם י'):

ז. על ידי שנותנין צדקה לארץ ישראל נכללין באוירא דארץ ישראל, שהיא בחינת הבל הקדוש שאין בו חטא. ועל ידי זה מבטלין הדין והחשך וכו' מן העולם. גם על ידי זה נצולין ממחשבות זרות שבתפלה ונזדכך מחו ומחשבתו והיא בחינת תקון הברית (לז. ד'):

ח. ארץ ישראל היא סגולה לבנים ומצלת מריב ומחלוקות. גם על ידי קדושת ארץ ישראל זוכין לידע מרבי האמת שבדור, ונתגלה האמת בעולם, והכל חוזרין להשם יתברך אפלו אומות העולם לעבדו שכם אחד (מח):

ט. על ידי תפלה בכח זוכין לבוא לארץ ישראל, וכן על ידי מצות סוכה. כי סוכה ותפלה בכח וארץ ישראל הם בחינה אחת ותלויים זה בזה (שם):

י. לראות במפלתם של רשעים אי אפשר כי אם על ידי בחינת ארץ ישראל (נה. א'):

יא. על ידי תפלה כתקונו כמבאר בתפלה (מן אות נ"א עד אות נ"ו) מתנוצץ אור זכות אבות ועל ידי זה ממשיכין בחינת קדושת ארץ ישראל גם עכשו בגלות, שהיא תחת יד הסטרא אחרא ואין יכלת בקדושתה להתגלות, אף על פי כן יכולין לגלות ולהמשיך קדושתה אפלו בגלות המר הזה על ידי התנוצצות אור זכות אבות. ועל ידי שנתגלה קדושת ארץ ישראל, ועל ידי זה זוכין לראות במפלתן של רשעים, ולא די שהאדם נצול מהרשע, אף גם רואה בהרשע מה שהרשע רוצה לראות בו. וכל זה נעשה על ידי למוד זכות שמלמדין על הרשע, גם על ידי זה הצדיקים שהם עושי טוב זוכין לפני ה' (שם ב' ג'):

יב. מצות חלה היא בחינת ירושת ארץ ישראל, כי על ידי חלה זוכין להמשיך אור זכות אבות, שעל ידי זה זוכין לגלות קדושת ארץ ישראל וכל הנזכר לעיל (שם ח'):

יג. מי שכונתו לשמים באמת, שנוסע לארץ ישראל כדי לשוב על ידי זה להשם יתברך, בודאי תועיל לו ארץ ישראל מאד, כי על ידי זה שנכנס לארץ ישראל על ידי זה לבד נכלל אצלה ונתהפך למהותה הקדוש, ועל כן אפלו המהלך ארבע אמות בארץ ישראל וכו'. אבל אם אין רצונו כלל בשביל עבודת ה' לכלות הרע שלו, מה יועיל לו ישיבות ארץ ישראל, כי היא מקיאה אותו בבחינת כאשר קאה וכו' (קכט):

יד. על ידי קדושת ארץ ישראל זוכין לאמונה ועל ידי זה זוכין לאריכות אפים דהינו לשבר הכעס והעצבות והכבדות, רק יזדרז עצמו מאד בעבודת ה' ולא יוכל לבלבלו שום מונע ומעכב כי מאריך אפו לסבל הכל (ועין אמונה אות ל"ה) (קנה):

טו. וצריך לבקש מהשם יתברך שיהיה לו כסופים וגעגועים לארץ ישראל עד שיזכה לבוא לשם, וגם שיהיה געגועים לכל הצדיקים לארץ ישראל, והיא סגולה לבטל הכעס והעצבות וכנזכר לעיל (שם):

טז. מה שהשם יתברך משלם לאדם מדה כנגד מדה הוא חסד גדול, כדי שיבין על ידי זה לפשפש במעשיו, ועקר ענין זה הוא בארץ ישראל (קפז):

יז. ארץ ישראל היא כלליות הקדושה שבכל הקדושות, ושם זוכין לצאת מטבעיות ולידע ולהאמין שהכל בהשגחה לבד, שזה כלליות הקדושה, ועל ידי זה יכולין להדמות אליו יתברך ולהבדיל בין האור ובין החשך, ואז יכולין לספר ספורי מעשיות של צדיקי אמת, כי יודעין להבחין בין מעשיות של צדיקי אמת לההפך. ואז זוכין לטהר המחשבה על ידי ספורי מעשיות של צדיקים ולהמתיק הדינים, ועל ידי זה נצולין מכל הצרות (רלד):

יח. עקר המח והחכמה הוא רק בארץ ישראל, ואפלו ישראל בחוץ לארץ הם מקבלין ויונקים כל מחם וחכמתם מארץ ישראל. וכל אחד מישראל יש לו חלק בארץ ישראל וכפי חלקו בארץ ישראל כן יונק ומקבל חכמתו מארץ ישראל. אבל כשפוגמין בכבוד השם יתברך, חס ושלום, על ידי זה נופלין ממחין של ארץ ישראל למחין של חוץ לארץ, על ידי זה נעשה מחלוקות ומריבות, כי מחין של חוץ לארץ הם בחינת מחלקת (ח"ב, עא):

יט. מחין של ארץ ישראל הם בחינת נעם בחינת נעימות התורה בחינת שלום. ועל ידי צדקה, בפרט צדקה לארץ ישראל, על ידי זה נעשה כלי לקבל השפעות הנעם הזה, ואז יכולים לתקן גם המחין של חוץ לארץף, הנזכר לעיל. אבל כשחס ושלום, המחין של חוץ לארץ פגומים הרבה על ידי שפגמו הרבה בכבודו יתברך אזי אין יכולין להתתקן, אדרבא, אלו המחין של חוץ לארץ פוגמין גם המחין של ארץ ישראל שהם בחינת שלום, ואזי נעשה מחלוקות בארץ ישראל גם כן. וזהו ענין המחלוקות שיש עכשו בארץ ישראל ובחוץ לארץ (שם):

כ. קברי צדיקים אמתיים הוא קדוש בקדושת ארץ ישראל ממש, כמו שכתוב: "צדיקים יירשו ארץ". וארץ ישראל הוא תקון גדול לפגם הברית, על כן צריכין להשתדל לבוא על קברם, כי מקום קברם הוא קדוש, כנזכר לעיל והוא תקון גדול לפגם הברית (קט):

ברית:

א. על ידי שמירת הברית זוכין לתפלה (ב,ב):

ב. עקרא דיצרא בישא הוא על עריין והיא עקרא דמסאבותא. על כן צריכין לידע, שעקר הנסיון של כל אדם בזה העולם הוא בתאוה זאת אשרי הזוכה לנצח המלחמה (שם. ו'):

ג. מי שיודע בעצמו שפגם בטפי מחו, צריך לחוס[על עצמו שלא יכנס בלבו כלל המחלוקות והמריבה שבין הצדיקים, רק יאמין בכולם. כי כל הקושיות והעקמימויות שנופלים בדעתו על הצדיקים מחמת המחלוקות שביניהם הוא הכל מחמת שפגם בטפי מחו. כי אם לא היה נפגם מחו לא היה קשה לו עליהם כלל, והמחלקת היא רק בשבילו (עין צדיק אות ח) (ה. ד'):

ד. עצות הצדיקי אמת ותלמידיהם הם בחינת תקון הברית. ולהפך, עצת החולקים והמונעים המדברים חלקלקות להסית ולהדיח מנקודת האמת הם בחינת פגם הברית, כי העצות שמקבלין מהאדם הם בחינת טפי הושכל. על כן מי שפגם בבריתו צריך לשמר עצמו מאד מהעצות ההפוכות של החולקים על האמת, כדי שלא יאבד עולמו כרגע, חס ושלום (ז, ג'):

ה. עקר הנאוף תלוי בעינים, ומצות ציצית היא שמירה לזה. ועל ידי זה נצולין מעצות רעות, הנזכר לעיל וזוכין לקבל עצות אמתיות של הצדיקי אמת. על כן צריכין לזהר מאד במצות ציצית, ולכון בשעת עטיפת הציצית הקדושים ובברכתן, שיזכה על ידי זה לשמירת הברית ולעצות טובות ואמתיות, ועל ידי זה יזכה לאמונה ולארץ ישראל ולקרב את הגאולה, ויזכה לתפלה ולעשות נסים ומופתים בעולם ויזכה לפרנסה, כי עקר הפרנסה תלוי בתקון הברית, ועל ידי זה יזכה להבין בכל מקום שילמד ויתגלו לו כל החכמות כשולחן ערוך (שם ד'):

ו. גאות ונאוף תלויים זה בזה, וכששומר הברית ונצול מגאות, זוכה לאור המאיר לו לתשובה (יא, ג'):

ז. עקר מרירות טרדות הפרנסה ויגיעתו הוא על ידי פגם הברית, כי מי ששומר את בריתו, אף על פי שעושה מלאכות ומשא ומתן – הם בחינת מלאכת המשכן והם בבחינת ל"ט אורות. אבל הפוגם בבריתו – עניות רודף אחריו וממשיך על עצמו על הפרנסה ביגיעה ובמרירות גדול בבחינת ל"ט מלקות רחמנא לצלן (שם ד'):

ח. שמירת הברית – יש בו שתי בחינות, יש מי שזווגו בימי החל וגם זה נקרא שמירת הברית, מאחר שזווגו בהתר על פי התורה ובלבד שישמר עצמו מעברה רחמנא לצלן, וזהו בחינת יחודא תתאה ועל ידי זה זוכין להשיג הלכה שבתורה בחינת רזין. אבל יש מי שזווגו רק משבת לשבת והוא בחינת יחודא עלאה ועל ידי זה משיג גם קבלה ורזין דרזין. אבל גם מי שזווגו רק משבת לשבת, גם הוא צריך שמירה גדולה, שיהיה זווגו בקדושה ויהיה נכלל בכלל שומרי הברית, מכל שכן הקטנים שזווגם גם בימי החל, שבודאי הם צריכין שמירה יתרה ביותר שלא יפגמו בבריתם, חס ושלום, ועל כל פנים לא יעברו על התורה, חס ושלום. ועל ידי שמירת הברית בשתי בחינות אלו, על ידי זה כבוד השם יתברך בשלמות וזוכין לכל בחינות, הנזכרות לעיל עד שזוכין לבוא לתבונות התורה לעומקא (שם ה'):

ט. לדבר עם חברו במוסר ויראת שמים ולעוררו לתשובה הוא תקון קרי (יד. י"ב):

י. תאות נאוף הוא רע הכולל, שכל הרעות של כל השבעים אומות כלולין בו. כי כל אומה ולשון יש להם אחיזה ברע מיוחד, דהינו איזה מדה רעה או תאוה רעה שהוא מיוחד לאותה אומה, והם משוקעים באותה התאוה ושם אחיזתם. אבל תאות נאוף הוא רע הכולל, שבאותה התאוה נתקבץ ונתאסף כל רע ורע של כל אומה ואומה, שהם הרע של כל התאוות. וכל אלו הרעות נבערים יחד ונעשה מהם מדורה וזהו תבערות המדורה שבוער באדם לתאות נאוף. אבל השם יתברך הבדילנו מן הגויים ורוממנו מכל הלשונות, וצריכים אנחנו להיות פרושים מכל רעותיהם, דהינו מכל התאוות שאינם שיכים לנו כלל, ובפרט מתאות נאוף שהוא הרע הכולל של כל האומות, כנזכר לעיל. כי זה עקר ההבדל וההפרש שיש בינינו לבין הגויים מה שאנו פורשים עצמנו מנאוף. כי זה עקר קדושת ישראל. כי יש כח באדם להסיח דעתו מתאוה זאת ולשברה. וזה עקר קדושתנו, כנזכר לעיל (יט. ג'):

יא. עקר הכנעת ושבירת כל התאוות בפרט תאות נאוף, שזה העקר שצריך לשבר, העקר הוא על ידי שלמות לשון הקדש. דהינו על ידי רבוי הדבורים קדושים שהם תורה ותפלה ושיחה בינו לבין קונו. ואף על פי שמשיח ומדבר בינו לבין קונו בלשון אשכנז שמדברים בו במדינתנו, הוא גם כן בכלל לשון הקדש, כי אדרבא, בינו לבין קונו צריך דוקא לדבר בלשון שמדברים בו (כמבאר בהתבודדות אות י"ג). רק העקר – שישמר את הלשון לקדש אותו בדבורים קדושים שזה בחינת שלמות לשון הקדש. ולשמר את הלשון שלא לדבר דבורים רעים, שהם פוגמין את הלשון קדש. ועל ידי קדושת הדבור, כנזכר לעיל מכניעין רע הכולל, כנזכר לעיל (שם):

יב. תקון הברית ושלמות לשון הקדש הם תלויים זה בזה, כפי מה שמרבין לדבר דבורים קדושים שהם בחינת לשון הקדש. [כמו כן זוכין לתקון הברית. וכפי תקון הברית כן זוכין לשלמות לשון הקדש] וכן להפך, לענין הפגם, חס ושלום (שם):

יג. תאות נאוף שהוא רע הכולל הוא בחינת נחש, שפתה לחוה והטיל בה זוהמא. שהיא רוח סערה רוח שטות אשת כסילות. והוא הולך ומפתה את רוח הקדש שהיא לשון הקדש שהוא בחינת שמירת הברית, ומטיל בה זוהמא. וזה בחינת לפתח חטאת רובץ, שהנחש החטאת הזה רובץ לינק ממנו על ידי פגם הברית, כי עקר היצר הרע להחטיא את האדם הוא בתאוה הזאת (שם):

יד. צריך לדבר דבורים קדושים שהם בחינת שלמות לשון הקדש. עד שיקרר חמימותו בלשון הקדש בבחינת "חם לבי בקרבי וגו' דברתי בלשוני". שיקרר חמימותו בדבור של לשון הקדש, ועל ידי זה יהיה נצול ממקרה לילה, חס ושלום, שלא יקרר אותו הרוח סערה במקרה לילה, חס ושלום (שם ד'):

טו. כל החרפות ובושות הבאין על האדם הם על ידי פגם הברית, ולהפך, על ידי תקון הברית זוכין לכבוד (שם ג'):

טז. על ידי שלמות לשון הקדש שהוא בחינת תקון הברית יכולין לפשר חלמין כמו יוסף (שם ד'):

יז. עקר שלמות לשון הקדש שהוא עקר תקון הברית, שכולל תקון כל התאוות והמדות, אי אפשר לקבל כי אם מפי הצדיקי אמת. ובשביל זה צריכין לנסע להצדיק האמת לשמע מפיו דיקא. ואין די בספר מוסר או לשמע מפי אחר ששמע ממנו, כי עקר שלמות הדבור שהוא בחינת שלמות לשון הקדש, שהיא עקר התקון, אי אפשר לקבל כי אם מפיו הקדוש בעצמו דיקא כי שם מקור היראה שהיא שלמות לשון הקדש שהיא תקון הברית, שכלול מכל התקונים (שם ט'):

יח. על פגם הברית חרב בא בבחינת חרב נוקמת נקם ברית(כ,י.):

יט. צעקה בקול הוא תקון הברית. וזוכה להתגלות הדעת. כי מתחלה כשהיה הברית פגום היה הדעת פגום (שם):

כ. בשביל זה אומרים את ההגדה בקול רם, כי ההגדה היא תקון הברית. ועל ידי זה היתה הגאולה. כי גלות מצרים היה על פגם הברית כמובא. גם היין של ארבע כוסות הוא תקון הדעת שהוא תקון הברית (שם):

כא. על ידי תקון הברית קדש נצול מפנים דסטרא אחרא שהוא תאות ממון, שהוא עבודה זרה, שהיא עצבות מרה שחורה, חשך, אנפין חשוכין, מיתה, ונתקשר באלקות וזוכה לשבע שמחות את פני ה', כי זורח ומאיר עליו אור פני מלך חיים (כג, ב'):

כב. גם על ידי תקון הברית זוכה להסתכל על השרש של כל ההשפעות והממון, ששם בשרשה השפע כולו, אור צח ומצוחצח, שעל ידי זה נתבטל ממילא תאות ממון (שם ה'):

כג. על ידי תקון הברית זוכה להארת פנים והדרת פנים, דהינו שיזדכך חכמתו בהתורה וידע לבארה ולדרשה יפה בשלש עשרה מדות, שהתורה נדרשת בהן שזהו בחינת הדרת פנים. ועל ידי זה זוכה שיזדכך קול רנתו, עד שעל ידי קול רנתו לבד בלא דבור, הקדוש ברוך הוא מושיעו בעת צרתו. ועל ידי זה זוכה לשלום ויכול להמשיך כל העולם לעבודתו יתברך (כז, ו'):

כד. לפי הלא תעשה שעוברים, חס וחלילה, כן מעוררין בחינת דם נדה להשכינה וגורמין אפרשותא בין קודשא בריך הוא ושכינתיה. ולתקן כל העברות בפרטיות הם רבים מאד וכבד על האדם ואי אפשר לתקן אותם, כי יש דקדוקים ופרטים רבים בכל לאו ולאו. על כן צריך לתקן תקון הכללי והוא תקון הברית, ועל ידי זה נתתקנין ממילא כל הלאוין שעבר, ואפלו למקומות הצרים והדקים שאי אפשר לבוא לשם שום תקון, על ידי תקון הכללי זורק תקונים גם לשם (כט.ג'):

כה. על ידי תקון הכללי שהוא תקון הברית נתרומם המחין, כי עקר תקון הדעת הוא כפי תקון הברית, ועקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים הוא על ידי שמירת הברית (שם ד'):

כו. על ידי תקון הברית יש לו פרנסה בלי טרח בבחינת מן (שם ה'):

כז. כל זמן שלא תקן תקון הכללי, אזי הדבור אסור ואי אפשר אז לדבר ולגלות תורה. ומי שהוא מדבר אז, הוא עובר על לא תלך רכיל בעמך והוא הולך רכיל מגלה סוד. אבל על ידי תקון הכללי הדבור מותר ויכולין לפתח פה בדבורים המאירים בהתורה (שם ו'):

כח. על ידי פגם הברית בא חלי נופל, רחמנא לצלן. ועל ידי תקון הברית נתרפא מחולאת הנפילה (שם ז'):

כט. כשאין תקון הכללי בשלמות, צריך להרחיק משתית היין כי על ידי זה מתגברין בו הדמים שמהם באים כל העברות, חס וחלילה, גם מזיק לפרנסה ונעשה רש. אבל מי שזוכה לתקון הכללי אזי אדרבא, מרים את המחין על ידי שתיתו ומתקן תקון הכללי ביותר (שם ח'):

ל. עקר קיום האמונה הוא רק על ידי שמירת הברית (לא,ג'):

לא. כל הנהגות הגלגלים וכל הנהגת העולם וכל הברכות וההשפעות, הכל תלוי בשמירת הברית (שם):

לב. כל היסורים שיש להאדם בדרכים, כולם הם בשביל פגם הברית, ועל ידי שמירת הברית לא יהיה לו צער בדרך (שם ד):

לג) על ידי שמירת הברית זוכה לחרות (שם ד):

לד. יש שני בחינות ברית. בחינה אחת היא שמירת ברית קדש והיא בחינה עליונה, ובחינה שניה היא שמירת אסור והתר. על כן צריך שילמד דיני אסור והתר כדי שיזכה גם לבחינה שניה. וכשזוכה לשמירת הברית בשתי בחינות אלו, אזי הוא דומה למלאך ה' צבאות וזוכה לאמונה שלמה וממשיך כל הברכות וההשפעות, כנזכר לעיל, וזוכה לאהבה והשתוקקות וכסופין טובים לשם יתברך, שעל ידי זה הוא מציר אותיות התורה לטוב. ואזי אותיות התורה בעצמן מבקשין ממנו שידברם בפיו כדי שיצירם לטובה, ועל ידי זה זוכה שיהיו כל אכילותיו וסעודותיו בבחינת לחם הפנים, ואזי שולחנו מכפר כמזבח, ואזי כל הכוכבים והמזלות וכל הגויים – כולם הם טורחים בשביל פרנסתו (שם):

לה. עקר הנסיון והצרוף שמנסין את האדם אין מנסין אותו אלא בנאוף שהיא כלולה מהתאוות של שבעים אומות. וכשאדם בא בגלות הזה בנסיון כל אחד לפי בחינתו, אזי הוא צריך לצעק קולות הרבה לשם יתברך כמו היולדת ממש, שצועקת מחמת מרירות כאב חבלי הלדה, כמה וכמה קולות שהם כלולים בשבעים קלין לפחות. כך הוא צריך לצעק קולות הרבה לשם יתברך, עד שירחם עליו השם יתברך ויזכה להתגבר ולשבר התאוה הזאת, ואזי יזכה להוליד המחין ואז נפתחין לו סודות התורה דמטמרין מגלין ליה. וכל אחד כפי מה שעומד בנסיון זה ומשבר התאוה, כן זוכה להתגלות גדול בתורה ועבודה וזוכה לשבעים פנים של התורה (לו, א' ב'):

לו. תקון של הרהורי זנות שבא לאדם, שיאמר שמע וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ואז כולל נשמתו בשנים עשר שבטי יה, ומפריש את נשמתו מנשמת ערב רב הבאים מאשה זונה, שהיא שפחה בישא, שמשם באה התאוה הזאת שכוללת כל המדות רעות (שם ג'):

לז. וכל זה כשיש לאדם הרהור באקראי בעלמא, אז די לו באמירת שני פסוקים, הנזכרים לעיל. אבל אם, חס ושלום, רגיל בהרהור של התאוה הרעה הכללית, הנזכרת לעיל ואינו יכול להפרד ממנה, אזי צריך גם כן להוריד דמעות בשעת קבלת על מלכות שמים, דהינו שיעורר את עצמו עד שיבכה ויוריד דמעות בשעה שיאמר שמע וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד (שם ד'):

לח. כשמתקן אות ברית קדש, אזי המחין שלו בשלמות ויוכל להבין דבורו של הצדיק, כפי התקון של כל אחד כך השגתו, דזהו כלל גדול שאי אפשר לשום אדם להשיג ולתפס בדבורו של הצדיק אם לא שתקן תחלה אות ברית קדש כראוי, אבל על ידי פגם הברית נפגם דעתו ומחו, עד שאינו תופס ומשיג כלל דברי הצדיק, ויוכל להכשל בהם אם ילך אחרי עקמימויות שבלבו, ואחרי הקושיות של שטות שנופלים בדעתו עליו (שם ה'):

לט. על ידי תאות נאוף יכול לבוא לשגעון להיות משוגע ממש. ועל כן כתבו חכמי הרופאים שהסרוס – רפואה למשוגע (שם ו'):

מ. מי שמשבר תאוה זאת של נאוף, אזי בקל יוכל לשבר כל התאוות ועל כן הוא תקון הכללי. וכל אחד ואחד לפי רחוקו מהתאוה הזאת, כן הוא קרוב להתגלות התורה, וכן להפך, חס ושלום. על כן קדם שיזכה אדם להתגלות התורה, הוא צריך לבוא בנסיון בצרוף בתוך התאוה, הנזכרת לעיל שהוא עקר הנסיון והצרוף כנזכר לעיל, וכשיעמד בנסיון וישבר הקלפה שקדמה לפרי, יזכה לפרי דהינו להתגלות התורה וכנזכר לעיל (שם):

מא. כשיהיה זווגך בקדושה ותשבר נפש המתאוה שלך, הינו נפש הבהמיות, ויהיה נדמה לך כאלו כפאך שד, על ידי זה יהיה לך בני קימא. כי מיתת הבנים, חס ושלום, הוא מחמת נפש הבהמיות (לט):

מב. גם צריך שיהיה זווגך בליל שבת, כדי שיהיה לך בנים חיים וקימים (שם):

מג. צריך לזהר מלשמע דבורים של רשע שהוא בר דעת, כי דבוריו מולידים נאוף בהשומע, כי דבוריו הם דבורים ארסיים של נאוף ונכנסים בגוף השומע (מג):

מד. הפוגם בבריתו הוא בבחינת מין מרירין מין מסאבין זרע טמא, ואזי אין יכול להתפלל בבחינת כל עצמותי וכו'. הינו שאינו יכול לטעם מתיקות בדבורי התפלה ואז כלבא נחית לאכל קרבנו, הינו תפלתו. והיא בחינת מרה בחינת חרב פיפיות בחינת גיהנם. אבל על ידי שמירת הברית היא בבחינת מין מתיקין מין דדכין זרע קדש, ואזי דבוריו מתוקים וטובים. וכשיוצאים מפיו ומשמיע לאזנו, אזי נכנסים מתיקות הדבורים לתוך עצמותיו, ואזי תפלתו בבחינת כל עצמותי תאמרנה, ואז אריה נחית לאכל קרבנו (נ):

מה. ודע שעזי פנים שיש בדור הן הן הכלבים והן העומדים וחולקים על תפלת איש הישראלי, שעדין לא תקן בריתו בשלמות (שם):

מו. מי שפגם בבריתו, ישמר את עצמו מכלבים ומחרב (שם):

מז. על ידי שמכניעין קלפות עמלק שהוא פגם הברית, וזוכין לתקון הברית על ידי זה זוכין לשפע כפולה שהיא בחינת לחם משנה בשבת, הינו משנה תורה. ועל ידי זה זוכין לחדש חדושין דאוריתא בשבת על חד תרין, ושבת משפיע לשאר העולמות ומשלח הארותיו לכל המדרגות ומרפא רפואות הנפש ורפואות הגוף. ונתעורר העולם לתשובה מאהבה ואז כל הכשרים שבדור נתרפאין ונעשים מכובדים בעיני הבריות. ועל ידי זה מקבלים כל אחד חדושי תורה שהשפיע הצדיק ביום השבת (נח. ג',ד',ה',ז',ח',ט'):

מח. על ידי הבל היפי דהינו שאינו נשמר מיפי הנשים, על ידי זה באים לחן של שקר. כי יש כמה מיני חן של שקר שעושין בני אדם בעמידה ובאכילה ובדבורו עם אנשים וכו' ועל כל דבר יש חן אחר מיוחד וכל אלו מיני חן של שקר באים, על ידי שלא נזהר מיופי הנשים (ס,ג'):

מט) על ידי הבל היפי באים לעניות (ס,ג'):

נ. על ידי נאוף נפסק הנשימה שהוא עקר חיות האדם, ועל ידי זה נתיבשין לחות הגוף ועל ידי זה נתקלקל המח והשכל, כי עקר הושכל על ידי לחות ושמנים שבגוף. ועל כן כל המשוגעים נעשין על ידי נאוף כידוע. וכן שאר בני אדם שאינם משוגעים ממש אבל יש בהם חסרון ובלבול הדעת הרבה, הכל בא על ידי נאוף שמיבש לחות ושמנים שבגוף, שעל ידי זה נתקלקל הושכל, כנזכר לעיל (שם):

נא. על ידי יראה, דהינו מורא שמים ומורא רבך ומורא אב ואם, נצולין מיופי הנשים ומחן של שקר וזוכין לעשירות (עין יראה) (שם):

נב. הנושא אשה לשם ממון, הוא שוטה וכסיל ופוגם ומאבד דעתו ושכלו. ועל ידי זה הוין ליה בנים שאינם מהוגנים (סט):

נג. מתן בסתר הוא תקון למקרה לילה רחמנא לצלן:

נד. עקר פגם הברית הוא על ידי עצבות ומרה שחרה, וכן להפך, עקר שמירת הברית הוא על ידי שמחה (עין שמחה) (קסט):

נה. תאות משגל היא אחת משלש תאוות שהם מפסידין ופוגמין היראה שבלב, ועל ידי שמקבלין חג השבועות כראוי, על ידי זה ממשיכין דעת לתקן תאוה זאת, ועל ידי זה זוכין ליראה ולהשפעות הנבואה ולתפלה וכו' (עין יראה ויום טוב). ח"ב, א, ד',ה',ח'):

נו. תאות משגל היא כפי החלב שינק בקטנותו. על כן צריכין לשמר את התינוק מאד שיינק מאשה כשרה. כי כשהתינוק יונק מאשה חצופה, אזי מתגבר בו, חס ושלום, תאות נאוף. וכן להפך, כשיונק מאשה כשרה, אין לו חמימות תאוה זאת כי אם מעט המוכרח למצות הבורא יתברך שמו (שם ד'):

נז. על ידי הגאוה של המנהיגים ומפורסמים של שקר, על ידי זה מתגבר תאות נאוף בעולם ועל ידי זה בא השחתת זרע, חס ושלום, שהוא בחינת החתים בשרו שהוא חותם דסטרא אחרא. ואי אפשר להנצל מזה כי אם על ידי כח המגנים שבדור שהם הצדיקים והכשרים שנקראים מגני ארץ, שיש להם מלחמה גדולה בענין זה, והם מעלין מבחינת החתים בשרו לבחינת חותם דקדושה שהיא בחינת תפלין שהם התנוצצות המחין, כי עקר תקון המח הוא כפי שבירת תאוה זאת, הינו כשמתגברין עליהם ההרהורים מאד מאד, והיו יכולים לבוא על ידי זה לידי מקרה לילה, חס ושלום, שהיא בחינת החתים בשרו. והם מתגברים מאד לשבר ולגרש ההרהורים מהם ולהמשיך על עצמם מחשבות קדושות, ועל ידי זה מעלין מהחתים בשרו לבחינת תפלין שהוא חותם דקדושה שהוא התנוצצות המחין. ומאלו המגני ארץ צריך כל אחד לקבל כח להתגבר על ההרהורים ולהפך אותם למחין דקדושה כנזכר לעיל. וזה צריך כל אחד לידע, שכל מה שמתגברין עליו ההרהורים ביותר, כשמתגבר כנגדם

ובורח מהם ומשברם הוא עושה בזה תקון גדול מאד, ומעלה הקדושה מהקלפה וממשיך בחינת קדושת התפלין שהם התנוצצות המחין, לידע ולהודיע אלקותו יתברך בעולם. וכל מה שמתגברין עליו יותר ויותר נעשה מזה בחינת תקון התפלין ביותר כשמתגבר כנגד גדל התפשטותם לשברם, כי רק בשביל זה נשלח עליו ההרהורים ורעיונים רעים וזרים כאלה, כדי שיתהפך ויהיה נעשה מהם דיקא בחינת תקון התפלין, כנזכר לעיל (ה. ו'):

נח. על ידי שמשברין הרהורי נאוף וזוכין לתקון המחין, כנזכר לעיל על ידי זה זוכים לחלום על ידי מלאך, ואז הוא נקרא אדם. וכן להפך, כשאין המחין זכים אזי החלום על ידי שד, חס ושלום, ואזי הוא נדמה כבהמה (שם ט'):

נט. גם יש להמאכלים חלק בחלום. על כן לפעמים נפגם החלום בבחינת חלום על ידי שד, חס ושלום, על ידי המאכלים שאוכלים ויכולים לבוא על ידי זה לטומאת קרי, חס ושלום. והתקון לזה הוא שמחה, להתחזק להיות בשמחה (שם י'):

ס. גם לפעמים על ידי רבנים ודינים שאינם כשרים שמעותין את המשפט, על ידי זה בא טומאת המקרה, חס ושלום, והתקון לזה הוא קשור המרכבה. והוא מה שנתיסד מקדמונים לומר קדם השנה בשם ה' וכו' מימיני מיכאל וכו' שהוא קשור המרכבה והיא סגולה מטומאה, כנזכרת לעיל, שבא על ידי עוות המשפט של הדינים שאינם כשרים, כנזכר לעיל (שם י"א):

סא. המח והדעת של אדם הוא מגן בפני תאות נאוף. כי יש שלשה מחין באדם, וכל אחד ואחד הוא מחצה פרוסה בפני זאת התאוה, כי עקר התגברות זאת התאוה הוא על ידי רוח שטות. על כן צריך כל אדם לידע ולזכר זאת, שבכל פעם שרוצים להתגבר עליו ההרהורים אלו, חס ושלום, יברח מיד מהרוח שטות אל הדעת ויפרס מחצות המחין בפני זאת התאוה כי הדעת האמתי מגן בפני זאת התאוה כמו מחצה ממש. והבן זאת, כי אי אפשר לבאר זאת, רק כל אחד יבין מעצמו איך לברח ולהסיח דעתו מהרוח שטות, הנזכרת לעיל ולהמשיך עצמו אל הדעת שהיא בחינת מחצה פרוסה בפניהם, כנזכר לעיל (ח. ב'):

סב. על ידי כעס ואכזריות נפגם הדעת, ועל ידי זה בא תאות נאוף, חס ושלום. ואזי התפלה בבחינת דין, ואזי הסטרא אחרא יונקים ממנה, ואזי צריכין בעל כח גדול שיתפלל תפלה בבחינת דין, ועל ידי זה מתקן הכל (עין בפנים "לקוטי תנינא" סימן ח') (שם ג'):

סג. כל אחד ואחד מישראל כפי טהרתו וקדושתו, כן יש לו בחינת משיח. וצריך לשמר מאד שלא יתקלקל בחינת משיח שלו. ועקר הוא שישמר את עצמו מנאוף. וצריך לשמר את עצמו מאד אפלו מריח נאוף, כי הוא פוגם בחינת' משיח שלו (לב):

סד. רוחו של משיח נעשה רוח קנאה, והולך ומקנא בכל מקום שיש שם פגם נאוף, ואפלו במקום שאין שם נאוף גמור, רק פגם בעלמא, הוא גם כן מקנא על זה. כי לגדל הקדושה והטהרה של בחינת משיח אינו יכול לסבל אפלו פגם בעלמא של נאוף. והוא מקנא מאד על זה, רחמנא לצלן (שם):

סה. כשהזוג, דהינו האיש והאשה כשרים בלי שמץ פסול, וזווגם בכשרות ובקדושה גדולה אזי נעשה על ידי זווגם יחודא עלאה וזווג שלהם יקר מאד מאד (שם):

סו. על ידי תקון הברית יכול להוציא דבורי התפלה כחצים מן הקשת, ואז התחלת צמיחת קרן משיח ואז בא לקדושת שבת, ונעשה בן חורין, וזוכה לתכלית הידיעה. ואז פושט גופו המצרע שהיא ממשכא דחויא, ולובש בגדי שבת, הינו גוף קדוש מגן עדן ואז נתרומם מזלו וזוכה לעשר, ונתחזק יצרו הטוב ונתבטל העצבות והליצנות. ועל ידי זה הוא מקים את הנופלים לאהבות ויראות רעות, הוא מקים אותם לאהבות ויראות קדושות, ומעביר החשך מעיניהם ואז עיניהם רואות נפלאות, ונחשב כאלו ברא את העולם. ועל ידי זה מעלין כל הבקשות והתחנות אשר מתפללין, ומעוררין הגאולה התלויה בלב, לבטל שאור וחמץ של יצר לב האדם רע שנשאר לו מנעוריו, ואז יכול הלב להתלהב בלמוד התורה בשלהובין דרחימותא. ומים רבים שהם אהבות ויראות חיצוניות אי אפשר להם לכבות ההתלהבות הזאת. והשכינה היא מכסה

בכנפיה על דמהון של ישראל באוהבה הזאת שלא ישלטו עליהם זרע מרעים שהם מי המבול. וכל זה זוכין על ידי תקון הברית, כנזכר לעיל (פג):

סז. על ידי פגם הברית קשה להאדם למצא את זווגו ואפלו אם ימצא את זווגו תהיה לו מנגדת, ולא תהיה נוטה אחר רצונו. ועל ידי כונת אלול מתקנים פגם הברית. ועל ידי זה יזכה למצא את זווגו ותהיה נוטה אחר רצונו ועין סוד כונת אלול בפנים סימן ו' (פז):

סח. תקון גדול למקרה לילה חס ושלום לומר עשרה קפיטל תהלים באותו היום ואלו הן: מכתם לדוד. ט"ז: לדוד משכיל. ל"ב: אשרי משכיל אל דל. מ"א: כאיל תערג. מ"ב: למנצח אל תשחת. נ"ט: למנצח על ידותון. ע"ז: תפלה למשה. צ': הודו לה' קראו בשמו. ק"ה: על נהרות בבל. קל"ז: הללו אל בקדשו. ק"נ: ומי שזוכה לאמרם באותו היום, אין צריך לפחד עוד מפגם הנורא של המקרה, חס ושלום, כי בודאי נתתקן על ידי זה (צב):

סט. כשבאים על מחשבתו הרהורי זנות והוא משבר תאותו ומסיח דעתו מהם, זהו עקר תשובתו ותקונו על פגם הברית שפגם מקדם, כל אחד לפי ענינו. כי זהו בחינת תשובת המשקל ממש, ובזה הוא מוציא ניצוצי הקדושה שנפלו על ידי פגם הברית. ועל ידי זה זוכה לתקון הברית ועל ידי זה זוכה להזדכך החכמה והקול כמו שכתוב לעיל אות כ"ג, וזוכה לשלום שעל ידי זה יכולין למשך כל העולם לעבודתו יתברך (עין מחשבות והרהורים אות ב'.) (ח"א. כז, ח'):

ע. קברי הצדיקים אמתיים הם קדושים בקדושת ארץ ישראל ממש וארץ ישראל הוא תקון גדול לפגם הברית (ח"ב. קט):

עא. עכשו בנקל יותר לעמד בנסיון. כי כבר היו כמה צדיקים וכשרים שעמדו בנסיונות גדולים ורבים בתאוה זאת, עד שעכשו בקל יכולים לעמד בנסיון, אפלו איש פשוט אם ירצה לחוס על חייו בעולם הזה ובעולם הבא לנצח (שהר"ן קיד):

בנים:

א. תפלה בכח היא סגולה לבנים (מח):

ב. סוכה היא סגולה לבנים. (שם):

ג. ארץ ישראל היא היא סגולה לבנים) (שם):

ד. על ידי שמשתדלין לקרב אנשים לשם יתברך ולצדיקי אמת, על ידי זה זוכין לבנים (נג):

ה. כשיהיה זווגך בקדושה ותשבר נפש המתאוה שלך, הינו נפש הבהמיות ויהיה נדמה לך כאלו כפאך שד על ידי זה יהיה לך בני קימא (לט):

ו. גם צריך שיהיה עקר זווגך בליל שבת, כדי שיהיה לך בנים חיים וקימים (שם):

ז. על ידי רע עין לא יזכה להניח בן זכר (נד, ד.):

ח. על ידיע לשון הרע אין זוכה להניח בן זכר (שם):

ט. סגולה לזרע של קימא, שיאמרו שניהם איש ואשתו קדם הזווג פרשת ובראשי חדשיכם וכן כשהתינוק חולה, חס ושלום, יאמרו אז גם כן האיש והאשה פרשת ובראשי חדשיכם (קנא):

י. על ידי הלל והודאה לשם יתברך וכן על ידי למוד הלכות מכל שכן כשזוכין לחדש בהם, על ידי זה באה הולדה בנקל. וכן על ידי תומכי אוריתא שמחזיקין בממונם את התלמידי חכמים על ידי זה ההולדה בנקל (ח"ב ב'):

יא. סגולה למקשה לילד, לומר מזמור לתודה (שם ד'):

יב. גם סגולה למקשה לילד, לעשות חסד הרבה דהינו להרבות בצדקה וגמילות חסד (שם ג'):

יג. מי שאין לו בנים, ירגיל את עצמו לשמח בשמחה של מצוה וילמד תורה ויעשה כל המצוות בשמחה, והשמחה תהיה גדולה כל כך עד שירקד מחמת שמחה, על ידי זה יזכה לבנים (פא):

יד. על ידי אמונה זוכין לבנים. אמונה בגימטריא בנים (שיחות הר"ן לד):

טו. מסוגל יותר לבנים שיתקימו אצלו להיות רחוק מהם, דהינו לבלי להיות דבוק בהם הרבה ולשעשע אתם בכל פעם. רק לבלי להסתכל עליהם, רק מה שצריכים לחנכם בעבודת ה' כשמתחילין להתגדל, אבל לא להשתעשע בהם הרבה (שם נט):

ט"ז. על ידי שמחה נצולין ממיתת בנים,חס ושלום (שם סה):

בטחון:

א. בטחוני הדור הם בחינת כלי ההולדה. כי כל ההולדות וכל ההשפעות נמשכין על ידי בטחון. וזה זוכין על ידי ששומעין ספורי מעשיות מצדיקים אמתיים שיש להם כח לעורר מהשנה על ידי ספורי מעשיות שלהם, שעל ידי זה יוצא הדבור בכח גדול. שאותן שהיו בבחינת שנה שהיו כאלמים ממש ולא היו יכולים לדבר כלל שום דבור שבקדושה, נתעוררין עכשו משנתם ומתחילים לדבר בכח גדול, ועל ידי הדבור נתחזק הבטחון ועל ידי זה נפקדין העקרות וזוכין ליראה. עין יראה (ס . ו' ח'):

ב. על ידי בטחון לשם יתברך שמסתכל וצופה לשם יתברך לבד ובוטח בו, על ידי זה עושה כלי להשפע, וזוכה שתבוא לו השפע והפרנסה בעת וזמן שצריך (עו):

ג. יש כמה מעלות ומדרגות בבטחון עד אין סוף. וכל שהשכל גדול ביותר יש לו בטחון יותר וכפי הבטחון כן זוכה להרבות בצדקה, ועל ידי זה זוכה להשלים ולתקן הדבור שהוא גדר האדם (רכה):

ד. יש בטחון דסטרא אחרא בחינת מבטח בוגד. ועל ידי התקשרות הזווגים דקדושה נשבר הבטחון הזה דסטרא אחרא כחרס הנשבר. ועל זה מרמז מה ששוברין כלי חרס בשעת התקשרות השדוכים:

ולבאר הדבר קצת כי עקר מעלות הבטחון הוא לבטח בה' ולעשות טוב, כמו שכתוב בטח בה' ועשה טוב, דהינו שלא יתבלבל מתורתו ועבודתו מחמת דאגת וטרדת הפרנסה, רק יעסק בתורה ועבודה ויבטח בשם יתברך, שיפרנסו כל ימי חייו. ואם אינו אוחז בבטחון כזה, שיסלק את עצמו מעסקי העולם הזה לגמרי, ורוצה לעסק בדרך ארץ גם כן במשא ומתן או במלאכה, על כל פנים יקבע עתים לתורה ויתפלל בזמנו וכו' ולא ידאג ולא יתבלבל מחמת דאגת הפרנסה, רק יבטח בה'. גם לענין צדקה וגמילות חסדים ולהוציא ממון על עסקי מצוות יהיה לו בטחון בה', שהשם יתברך ימלא מחסורו ובגלל הדבר הזה יברכהו ה'. ואפלו אם יודע בעצמו שאין מעשיו עולים יפה כראוי, אל יפל מהבטחון מחמת זה לומר מי אנכי לבטח ולהשען בה' מאחר שהרעותי את מעשי כל כך, רק יבטח בחסדי ה', אשר לא תמנו וברחמיו שאינם כלים

שירחם עליו גם כן ויזון ויפרנס אותו כי טוב ה' לכל, ואל יטריד עצמו בדאגת וטרדת הפרנסה מחמת קטנותו בעיני עצמו, רק יתחזק בבטחון איך שהוא מחמת שכונתו לשמים. וכל זה וכיוצא בו הוא בטחון דקדושה. אבל לעשות איזה עולה, חס ושלום, מכל שכן איזה גזלה ורמאות או לעסק בזיופים ושקרים ולסחר בסחורות מחוץ למדינה שאסרה המלכות, ולבטח בשם יתברך, שיצילו ויעזר לו לגמר העסק ולא יתודע הדבר, זהו בטחון דסטרא אחרא בחינת מבטח בוגד בחינת ותבטחו בעושק ובנלוז. ובטחון כזה הוא כחרס הנשבר שאין בו תקנה. ואפלו מי שעוסק במשא ומתן בגדולות ממנו הרבה, ומרבה ללוות מכמה אנשים, ובוטח שהשם יתברך יעזרו לגמר המשא ומתן, גם זה הוא בחינת בטחון דסטרא אחרא. אדרבא, צריך שיהיה לו בטחון חזק שאפלו אם לא ינהג משא ומתן גדול כל כך, אף על פי כן יפרנסו השם יתברך כראוי. והמשכיל יבין דברים הרבה מתוך דברינו איך לברח מבטחון דסטרא אחרא שהוא כנגד התורה, ולהתחזק בבטחון דקדושה אף אם הוא כמו שהוא וכנזכר לעיל: (ס',ח'):

בושה:

א. צריך האדם להתביש מאד לפני השם יתברך, שלא לעשות נגד רצונו, חס ושלום, מכל שכן שלא לעשות איזה חטא ועוון, חס ושלום, והבושה היא מעלה גדולה מאד כי עקר היראה היא הבושה. ואם לא ימשיך עליו בושה דקדושה בעולם הזה, כנזכר לעיל יתביש בעולם הבא, שזה קשה מכל הענשים, כי צער הבושה לעתיד לבוא קשה מאד מאד והוא קשה יותר אפלו מגיהנם המר. ואפלו כל צדיק יתביש בפני חברו הגדול ממנו במעלה. ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה, על זה: אוי לאותה בושה אוי לאותה כלמה, מכל שכן וכל שכן איך יתבישו החוטאים, חס ושלום, שאי אפשר לשער בעולם הזה גדל הצער והמרירות של הבושה הזאת בעולם הבא, רחמנא לצלן. וכשזוכה לבושה דקדושה לבל יחטא, כנזכר לעיל, על ידי זה זוכה לתפלה ולשמחה ולעזות דקדושה ולהתקרב ולהכלל בצדיקי אמת ולקבל מהם אמונה בתכלית השלמות (כב):

ב. צריך להרגיל את עצמו לדבר בינו לבין קונו באמת גדול, עד שיעורר את לבבו באמת, עד שיתחיל לדבר בחמימות שבלב דברי אמת שבלבו בהתעוררות בתשובה, עד שיראה פחיתותו וגדולת הבורא, עד שיתביש מאד מלפניו יתברך. כי עד עכשו השליך חטאותיו אחר כתפיו ולא עין בהם, ועכשו כשיודע אותם, אזי נכנס בו בושה גדולה על גדל פשעיו כנגד רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין. ובתחלה הבושה עדין אינה בפעל על פניו, כי חטאותיו מטמטמין שכלו וידיעתו על ידי רוח שטות שבקרבו. על כן קדם שזוכה לתשובה שלמה אין לו דעת כל כך שיתביש כראוי לו להתביש לפי עצם פשעיו. ולפי גדולת הבורא יתברך שפשע כנגדו. אבל אחר כך כשעושה תשובה ומסיר ממנו הטפשות ונתוסף בו שכל, אזי הוא מתביש ביותר ונתגלה הבושה על פניו. וזאת הבושה היא בחינת אור התפלין שהם סימן על דבקות הבורא יתברך, והיא בחינת קרון אור הפנים ועל ידי הבושה הזאת מוחלין לו כל עוונותיו ומדבק את עצמו בעץ החיים [עין דבור או' ז'] (לח):

ג. מי שיש בו עזות דסטרא אחרא ואינו מתביש מצדיקי אמת ויראים וכשרים, בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני ופוגם בקדושת התפלין שהם בחינת עץ החיים ומדבק את עצמו באילנא דמותא, ומגרשין אותו מהגן עדן ויורד לגיהנם. וכשעושה תשובה ומתביש על עוונותיו, על ידי זה מוחלין לו מיד, ומחזיר לעצמו הדעת והמחין ומגרש הרוח שטות מקרבו וזוכה לבחינת אור התפלין שהם בחינת קרון אור הפנים בחינת עץ החיים וכו', כנזכר לעיל (שם ה,ו):

ד. עקר התשובה על ידי הבושה. כי צריך האדם להתביש בעצמו מאד מאד כי עברה היא בודאי בושה, רחמנא ליצלן, כי עברה אינה שיכה וראויה לישראל כלל. כי איש הישראלי רחוק בשרשו מעברה לגמרי ובודאי אין נאה לאיש ישראלי שיהיה לו עברה חס וחלילה. אבל גם כשרוצה לעשות מצוה, ראוי שיהיה לו גם כן בושה גדולה, כי איזה זכות יש לו שיזכה לעשות המצוה ואיך יעז פניו לכנס בהיכל המלך לעשות המצוה וישער בדעתו לפני מי הוא עושה המצוה. וגם גדל מעלות המצוה, כי עצם יקר מעלת המצוה בעצמה אין לה שעור. ובודאי ראוי שיפל עליו בושה גדולה כשבא לעשות איזה מצוה, כשיסתכל על עצמו ויראה שהוא רחוק מהשם יתברך, ואין לו שום זכות לעשות מצוה. ואיך הוא בא לחטף התפלין שהם כתרי דמלכא ולהניחם פתאם על הראש, בודאי ראוי שיפל עליו בושה גדולה. ואם היה להאדם בושה היה מתביש מלפניו יתברך אפלו לקח המאכל לתוך פיו, כי איזה זכות יש לו שיהיה לו אוכל. אך עקר הבושה זוכין על ידי שרואין את עצמו עם הצדיק האמת, ועל ידי זה זוכין לתשובה. כי עקר התשובה הוא על ידי הבושה, כנזכר לעיל ועל ידי זה זוכין לענוה אמתית שהיא בחינת ענוה של משה רבנו שהוא עקר החיים בחינת חיים נצחיים של עולם הבא (ח"ב. עב.):

בגדים:

א. צריך לשמר מאד את הבגדים, שלא יבזה אותם רק לשמרם היטב מכתמים ולכלוך. כי הבגדים בעצמן הם דנים את האדם אם אינו מכבדם כראוי. וכל מי שהוא גדול ביותר, צריך לשמר את הבגדים ביותר כי כל מי שגדול יותר מדקדקין עמו יותר (כט, ג'):

ב. על ידי שאינו שומר את הבגדים מכתמים, על ידי זה עושה פרוד בין קודשא בריך הוא ושכינתיה, ואז שולטת שפחה בישא שהיא מלכות הרשעה והוא כמורד במלכות, ועל ידי זה פרנסתו בטרח ובכבדות (שם):

ג. על ידי שעושין לבוש נאה לצדיק, על ידי זה מלביש את השכינה בלבושין דנהירין, ונמתקין כל הדינים (מב):

ד. הבגדים יהיו שלמים תמיד ולא קרועים, כי כשהבגדים קרועים, חס ושלום, הוא קלקול השמירה, כי הבגדים הם בסוד החשמ"ל שהיא שמירה (קכז):

ה. הבעל דבר והסטרא אחרא תופסת את האדם בבגדו, דהינו שמטריד אותו בטרדת בגדיו ומלבושיו. כי טרדת הצטרכות המלבושים ובגדים של האדם הם מבלבלין מאד את האדם ומונעים אותו מעבודת השם יתברך. אך מי שלבו חזק בשם, אינו משגיח על זה, אף על פי שאין לו בגד ללבש, הוא עושה את שלו בעבודת ה' כפי מה שיכול עד ישקיף וירא ה' משמים (שהר"ן ק):

גאוה וענוה:

גנות הגאוה ומעלת הענוה:

א. על ידי גדל הענוה של צדיקי אמת עד שהוא בבחינת אין, על ידי זה הוא יכול לכפר עוונות (ד ז'):

ב. על ידי ענוה זוכין להתפשטות הגשמיות ונכללין באין סוף, ויודע שכל מארעותיו כולם הם לטובתו שזאת הבחינה היא מעין עולם הבא (שם ט'):

ג. על ידי גאוה בא עניות (שם ט'):

ד. על ידי ענוה זוכין לתשובה. כי עקר התשובה הוא על ידי שמרגיש שפלותו וקטנותו ופגמיו המרובים, ומבין שבודאי ראוי לו לסבל בזיונות ושפיכות דמים בשביל להתקרב אל האמת, וזה עקר התשובה (ו, ב'):

ה. אפלו מי שהתענה וסגף את עצמו, אל יתגאה ויחשב, שכבר הוא צדיק ויכול לעשות פדיונות ולהתפלל תפלות, כי צריך להתבונן בעצמו ולראות שאחר כל התעניתים והסגופים עדין נשארו כל תאוותיו קשורים בגופו, וגם זוהמת תאות אביו משעת ההולדה, גם זה קשור בגופו עדין. וכשיסתכל על זה בודאי יפל עליו חרדה גדולה ולא יטעה שהוא צדיק. וישתדל להביא ולהשיב כל התפלות לצדיקי אמת, כי רק הם יודעים להתפלל ולהעלות התפלה כראוי, והקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתם ומשגר תפלה סדורה בפיהם (י. ד'):

ו. אלו הבעלי גאוה המונעים עצמם ואחרים, מלילך לצדיקים להתפלל עליהם, הם מעכבין תאותו של השם יתברך (שם):

ז. לבטל הגאות שהיא עבודה זרה, העקר הוא על ידי התקרבות לצדיקים (שם ה'):

ח. על ידי בטול הגאוה, החכמה על תקונה, וזוכין לחיים ואריכות ימים, ונמתקין הדינים, וזוכין לאמונה ולשמחה גדולה ולהשגת התורה בנגלה ונסתר ולבחינת רוח הקדש (שם ח' ט'):

ט. גאות היא בחינת עבודה זרה, ועל ידי גאות אין יכולין לפתח פה ואין לו כלי הדבור לדבר דבורים המאירים. וכשהתורה באה לתוך פיו, לא די שאין דברי התורה מאירין לו להחזירו למוטב, אלא שגם התורה עצמה נתגשם ונתחשך שם מפיו (יא, ב'):

י. גאות ונאוף תלויים זה בזה, וכששומר הברית ונצול מגאות, זוכה לאור המאיר לו לתשובה עד שזוכה לבוא לתבונות התורה לעומקה (שם ג'):

יא. יש ענוה שהיא תכלית הגדלות, דהינו שהוא ענו מחמת שהוא יודע שהגדלות מבוזה מאד, על כן הוא ענו כדי להתיקר ולהתכבד. נמצא שהוא ענו בשביל גדלות וכבוד. על כן צריכין להשכיל על דרכיו ולהתרחק מהגדלות בתכלית עד קצה אחרון כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה: מאד מאד הוי שפל רוח, כי הגדלות הוא בחינת שבע בתי עבודה זרה שעל ידי זה גלו ישראל מארצם ועל ידי זה עדין לא חזרנו לארצנו, מחמת שרודפים אחר הכבוד על ידי הגדלות (שם ז'):

יב. אין אדם זוכה לתורה אלא על ידי שפלות, שישבר גאותו מארבע בחינות שפלות. כי צריך להקטין את עצמו לפני גדולים ממנו, ולפני בני אדם כערכו, ולפני קטנים ממנו, ולפעמים שהוא בעצמו קטן שבקטנים. וצריך להקטין את עצמו כנגד מדרגות עצמו וידמה בעיניו שהוא למטה ממדרגתו (יד, ה'):

יג. צריך לשמר את עצמו מכל הדברים, שדרך בני אדם להתגדל בהם. והם שלשה דברים:

חכמה, גבורה ועשירות, הינו שצריך לשבר גאותו שיש לו מכל אלו הדברים ולהיות ענו ושפל בכולם (שם):

יד. כפי שמשבר גאותו כן הוא זוכה לתורה, ועל ידי זה זוכה לקרב רחוקים לשם יתברך, שעל ידי זה נתגדל ונתעלה כבודו יתברך, ומעלה הכבוד לשרשו וזוכה ליראה, ועל ידי זה זוכה לשלום בית, שלום בעצמיו, ועל ידי זה זוכה לתפלה ועל ידי זה זוכה לשלום הכללי, שלום בכל העולמות (שם):

טו. על ידי גדלות נופלים בתפיסה (כב, יא):

טז. כשהדור אינם שומרים את פיהם, על ידי זה נכשלים, חס ושלום, כשרי הדור בגאות. על כן צריכין אלו כשרי הדור להתבונן מאד בהגדולה וההדור והחשיבות, שמגיע להם לכל אחד לפי ערכו מעט או הרבה, להתבונן ולהסתכל על עצמו. שלא יכשל בגאות שהיא גלות השכינה, חס ושלום (נח. י'):

יז. כל מה שהאדם מקטין את עצמו ביותר, יש לו כח המושך יותר, דהינו להמשיך שכינת אלהותו לתחתונים שישכן עמנו, שזהו רצונו יתברך מיום שברא את עולמו, וכן להמשיך אנשים אליו לקרבם לעבודתו יתברך, וכן להמשיך השפעות טובות וברכות לישראל. וכמו כן הוא זוכה להמשך ולהתקרב להצדיק האמת (ע):

יח. על ידי קדושת שבת זוכין לענוה באמת, דהינו לראות שפלותו ולהכיר חשיבות ישראל ולמסר נפשו בעדם כמו משה רבנו, עליו השלום (עט):

יט. עקר הענוה, שיחזיק האדם את עצמו למטה ממדרגתו, שפל ממה שהוא, ועל כל פנים לא יצא ממקומו להחזיק את עצמו למעלה ממדרגתו (שם):

כ. על ידי ענוה ושפלות על ידי זה אין שום אדם יכול להוציאו ולדחותו ממקומו, דהינו לקפח פרנסתו, חס ושלום (שם):

כא. על ידי ענוה נצול מנאוף, אבל על ידי גדלות מתגבר עליו היצר הרע בתאוה זאת, [ועין לעיל] (קל):

כב. סגולה להנצל מגדלות, לכבד את הימים טובים ולקבלם בשמחה ובהרחבת הלב כפי יכלתו (קלה):

כג. התקרבות להצדיק האמתי מבטל הגדלות, על כן זה סימן אם הוא מקושר להצדיק באמת אז יש לו שפלות (שם):

כד. על ידי ענוה שהוא אין ממש, על ידי זה יזכה לתורה וגדולה במקום אחד. אבל בלא זה קשה שיהיו שניהם יחד, תורה וגדולה (קסב):

כה. כשיש לאדם גדלות, סימן שיבוא לו צרה, רחמנא לצלן. וכן להפך, כשהוא ענו ושפל, יבוא לכבוד גדול (קסח):

כו. מענין חרב הגאוה שבא על ידי הגרים וכו' [עין כבוד אות כ"ח] (ח"ב, ה',ה'):

כז. עקר כבוד וגדולת המלכות, או מנהיג ומושל היא על ידי ענוה, וכל מה שיש להמלך והמושל ענוה ביותר, מתפשט מלכותו וממשלתו ביותר (טז):

כח. בענין ההכנעה טועים העולם הרבה [ועין בפנים]. וצריכים לשמר את עצמו מאד מענוה פסולה ולהתפלל לשם יתברך על זה הרבה שיזכה לענוה אמתית כרצונו יתברך (לח):

כט. עקר התחיה לעתיד שיחיו ויקומו בתחיה, יהיה רק להשפלות של כל אחד, הינו שרק השפלות של כל אחד ואחד יהיה נחיה ויקום בתחיה לעתיד. כי עקר התענוג הנפלא שהם חיים נצחיים של עולם הבא אי אפשר לאדם לקבל, כי אם השפלות והענוה האמתית של כל אחד, הוא לבדו יזכה לחיות ולקבל התענוג והחיים של העולם הבא (עב):

ל. בכל אחד ואחד מישראל מושרש השפלות והענוה של משה רבנו, עליו השלום, בכל איבר ואיבר, אבל זאת הענוה ושפלות נעלם אצל כל אחד בבחינת מיתה, ועל כן אינו מרגיש בעצמו זאת השפלות, ועל כן הוא רחוק מענוה ושפלות הזה. אבל על ידי שמתקרב את עצמו לצדיק האמתי ורואה אותו, מכל שכן כשזוכה לשמע מפיו תורה, על ידי זה זוכה לבושה ותשובה, על ידי זה זוכה שיהיה נחיה אצלו השפלות והענוה הזאת ואז זוכה לענוה אמתית שהוא בחינת חיים נצחיים של עולם הבא, כנזכר לעיל (שם):

לא. צריכין להתפלל ולבקש מאד מהשם יתברך לזכות לשפלות וענוה באמת, כי אין אנו יודעים כלל מה היא ענוה ושפלות אמתית, כי בודאי אין זה התכלית שיהיה נבזה ועצל שקורין [שלים מזלניק]. כי הענוה היא עקר החיים של כל איבר ואיבר והוא כל תענוג עולם הבא, ובודאי אין זה התכלית של עולם הבא להיות נבזה ועצל וכו', חס ושלום. על כן צריכין רק לבקש מהשם יתברך שיעזר לו לזכות לענוה ושפלות אמתי שהוא עקר החיים ועקר התענוג של עולם הבא, כנזכר לעיל (שם):

לב. כשרואה אדם בעצמו שהולך לו שלא כסדר, ידע שיש לו גדלות ויעשה תשובה וישפיל את עצמו ויהיה בבחינת מה, ואזי יחזר לילך לו כסדר (פב):

דעת:

א. עקר הדעת היא בלב, כי גם הגויים יש להם דעת, אבל הוא בלא לב אך עקר הדעת כשהוא בלב. ושם בלב מקום היראה. הינו שעקר הדעת שידע את השם יתברך בלבו ולא במחו לבד, הינו שימשיך ויקשר את הדעת לתוך הלב, עד שתפל עליו אימה ופחד ויראה מגדולתו יתברך, עד שיתעורר לעבדו באמת, עד שיזכה ליראת הרוממות שידע ממי יתירא. וזה זוכין על ידי התבודדות, על ידי ששופטין את עצמו בעצמו ועל ידי זה זוכין לאור הגנוז (טו):

ב. כל הצרות והיסורין והגלות וכל החסרונות שיש לאדם הן פרנסה או בנים או בריאות הגוף וכו', הכל הוא רק לפי ערך חסרון הדעת, וכשנשלם הדעת אזי נשלם כל החסרונות. ועקר החיים הנצחיים יהיה לעתיד מחמת הדעת, שתתרבה הדעת שידעו הכל את השם יתברך, ועל ידי זה יוכללו באחדותו, ואז יחיו חיים נצחיים כמוהו. כי על ידי הידיעה ממנו יתברך נכללים בו יתברך שזה עקר שעשוע העולם הבא. על כן צריכין לשמר את הדעת והמחשבה מאד שיהיה בקדושה לשמר ממחשבות רעות. ולחשב תמיד מחשבות בתורה ועבודה ולהשתדל להגיע לדעת דקדושה שבו תלוי הכל, כנזכר לעיל (כא, י"א):

ג. להגיע לשלמות הדעת אי אפשר אלא שיקדש את פיו וחטמו ועיניו ואזניו, הינו שישמר עצמו מלהוציא שקר מפיו ויהיה לו יראת שמים שהוא קדושת החטם. ויהיה לו אמונת חכמים שהיא קדושת האזנים להאמין בהם ולשמע דבריהם. ויעצם עיניו מראות ברע. ועל ידי זה יזכה לדעת שלם שבו תלוי הכל כנזכר לעיל, ועל ידי זה יזכה להתלהבות הלב דקדושה. כי התלהבות הלב נולד מחמת תנועת הושכל, על כן כשאדם חושב בתורה ועבודה, על ידי זה נתלהב לבו להשם יתברך, וכל מה שמגדיל דעתו ומתנועע שכלו ביותר בקדושה, כן נתחמם ונתלהב לבו יותר, ועל ידי התלהבות הלב דקדושה מטהר לבו. כי כנגד שנתלהב ונבער לעברה או לתאוה רעה, חס ושלום, שמזה נטמא לבו, נגד זה צריך שיתלהב ויבער לבו לשם יתברך בתורה ותפלה, ועל ידי זה יטהר לבו ויזכה ללב טהור, ועל ידי זה יזכה לדבר בינו לבין קונו בדבורים חדשים בכל פעם שהם בחינת רוח הקדש (שם ב', קנו):

ד. גם על ידי שהאדם הוא ענו, שפל וסבלן ולא יחרה אפו על בזיונו, על ידי זה מקדש החטם בשלמות. ועל ידי שהוא נאמן רוח מכסה דבר, שכשמגלין לו סוד הוא נזהר לשמרו לבלי לגלותו לאחר, על ידי זה מקדש האזנים ועל ידי כל זה ממשיך שפע הדעת, כנזכר לעיל (שם ו'):

ה. על ידי קדושת הפה והאזנים וכו', הנזכרים לעיל שהם בחינת שבעת הנרות, על ידי זה זוכה להמשיך שכל נפלא שהיא בחינת שפע אלקי שהיא שלמות הדעת, שמשיגין אותו בלי שום הקדמות אלא על ידי שפע אלקי שהוא בחינת רוח הקדש (שם ב):

ו. אלו המבוכות שאנו נבוכין בהם כמו הידיעה והבחירה, דע, שאין מח של אנושי יכול להבין את הידיעה הזאת, כי הושכל הזה היא תבחינת מקיף שהשכל הזה גדול עד למאד עד שאין המח יכול לסבלו ואין נכנס במח, כי אם מקיף אותו מבחוץ, ואם היה יודע זה הושכל, היה בגדר מלאך ולא בגדר אנושי. ודע, שזה עקר כח הבחירה מה שאין יודע הושכל של הידיעה והבחירה. ולעתיד, שיתגדל הושכל האנושי ויתגלה לאנושי הידיעה והבחירה, אז באמת יתבטל הבחירה, כי אז על ידי גדולו של

הושכל יצא מגדר האנושי ויעלה לגדר מלאך ויתבטל הבחירה. ומזה תבין, שאל יבהלוך רעיוניך עניני המבוכה של הידיעה והבחירה וכיוצא בזה, כי עכשו אי אפשר בשום אפן להבין הושכל הזה של הידיעה והבחירה, כי הם בחינת מקיף שאי אפשר לכנס במח בעולם הזה שהוא עולם הבחירה. כי זה עקר כח הבחירה מה שאין יודעים הושכל של הידיעה והבחירה (שם ד'):

ז. הפוגם בכבוד הצדיק האמת, על ידי זה נסגר אור הושכל והדעת ואינו יכול להשיג ולחדש בתורה,. גם חשוב כמת (שם ו'):

ח. לפעמים נתעלמין המחין והדעת, ואז יפה צעקה לאדם בין בתפלה בין בתורה, ועל ידי זה מוליד המח והדעת (שם ז'):

ט. עקר האדם הוא הושכל והדעת, ועל כן במקום שחושב הושכל שם כל האדם. על כן צריך לברח מאד ממחשבה רעה כדי שלא יקנה מקומו שם, חס ושלום. וצריך לכף ולהכריח את עצמו למחשבות טובות כדי שיזכה לידע ולהשיג בידיעת השם יתברך, ונמצא שהוא שם ממש ונכלל בו יתברך. וכל מה שיודע יותר הוא נכלל בו יותר וזוכה לחיים נצחיים, וזוכה לשלמות הדעת ונצול מכל החסרונות, כנזכר לעיל (שם י"א):

י. כל הדינים, חס וחלילה, נמשכין מחסרון הדעת, ועל ידי זה בא כעס ואכזריות. ועל כן החולה – שדינים שורין עליו ומחו בקטנות, על כן הוא כעסן. אבל על ידי הגדלת הדעת נמתקין ונתבטלין כל הדינים ונתבטל הכעס והאכזריות וזוכין לרחמנות גדול ולידע, שכל מה שעובר עליו הכל לטובה כי כולו טוב (שם):

יא. כל הגדולה והטובה שיש לאומות העולם עכשו הכל הוא לטובתנו ולגדולתנו, אף על פי שעכשו אי אפשר להבין כל זה כי אין להכחיש החוש, אף על פי כן לעתיד יתרבה הדעת עד שאפלו אומות העולם בעצמן ידעו ויבינו שכל גדולתם וטובתם, הכל לטובתנו (שם):

יב. עקר הנחמה של כל הצרות ועקר התקוה ועקר חיי העולם הבא ותענוגיו הוא רק השגת הדעת דקדושה. שהוא לדעת אותו יתברך באמת וכנזכר לעיל. והכל יזדככו ויזכו לזה לעתיד, אפלו אומות העולם. כמו שכתוב: כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו'. אבל יהיה הפרש והבדל גדול בין ידיעתם לידיעתנו, כי מה שיהיה אז נחשב אצלם להשגה גדולה ונפלאה, יהיה אצלנו שחוק ודבר פשוט. וכן בין ישראל בעצמן יהיה הפרש גדול בין כל צדיק וצדיק מכל שכן בין צדיק לרשע, כי כל אחד ישיג לפי עבודתו ויגיעתו וטרחו אשר טרח ויגע וסבל מרירות בזה העולם בשביל השם יתברך. ואפלו צדיקים גדולים כשיבואו בעולם הבא על השגות שהשיג הצדיק הגדול מהם בעולם הזה, יהיה אצלם דברים נוראים. ויכוו ויתלהבו מהם. ואצל זה הצדיק הגדול מהם יהיה זה דבר פשוט. כי גם בעולם הזה השיג השגות אלו. ומה שישיג הוא בעולם הבא יגדל מאד מאד. וכן בין אדם לחברו. והבן היטב ושים לבך היטב לדברים אלה, שתראה להכין לעצמך חיים לנצח ואם חכמת חכמת לך וכו' (שם):

יג. כשאדם חושב מחשבות טובות בתורה ועבודה, ועל ידי זה זוכה להבין בכל פעם יותר, על ידי זה נצול מכל אורב ומסטין, ובורחים ממנו כל המשחיתים ואינו ירא מהם כלל (שם):

יד. חדש אלול הוא הזמן המסוגל יותר לזכות לדעת, דהינו שיזכה להשיג המקיפין של הושכל ולעשות מהמקיף פנימי עד שיהיה לו מקיפין אחרים, ועל ידי זה עושה לבושין לנשמתו ונצול מכל אורב ומסטין, כנזכר לעיל.(שם):

טו. כשאדם עושה איזה מצוה, יש כח בהמצוה לילך ולעורר כל העולמות לעבודת השם יתברך, ועל ידי זה נמשך ברכה לכל העולמות. ועקר הברכה שנשפע מלמעלה הוא שכל, וכשבא למטה נעשה לכל אחד ואחד כפי רצונו. בכן מי שהוא בעל נפש צריך לכון רצונו שימשיך ברכת הושכל, וצריך להמשיך אמונה לתוך ברכת הושכל כי אין לסמך על הושכל בעצמו כידוע, גם על ידי פנימיות הברכות שנמשכין על ידי המצוות נתברך המישב והמסדר את המחין וכו'. ועל ידי כן זוכה להשיג האור שהוא למעלה מנפש רוח נשמה וכו' שהוא אור אין סוף שאי אפשר להשיגו בשום שכל כי אם על ידי עשית המצוות בשמחה. ומשיגין אותו בבחינת מטי ולא מטי וכו'. עין בפנים סימן כ"ד (כד):

טז. צריך כל אדם להוציא את עצמו מהמדמה ולעלות אל הושכל שלא ילך אחר תאוות המדומות תאוות הבהמיות, רק שילך אחר הושכל המרחק כל התאוות לגמרי. וכל התאוות הם הפך הושכל והם רק בכח המדמה שהוא כח הבהמיות, כי גם בהמה יש לה זה הכח והיא מתאוית גם כן לתאוות אלו. וכשנמשך אחר המדמה שבלב זהו בחינת שרירות הלב, שהוא הולך אחר המדמה שבלב ועושה מעשה בהמה ממש. וצריך לצאת משרירות הלב ולשבר לבו האבן ולילך אחר הושכל (כה. א'):

יז. ואפלו אם כבר שבר המדמה ובזה הקים את תכונת שכלו, עם כל זה הושכל עדין בכח. וצריך להשתמש בשכלו, הינו לחקר ולחשב בו בעבודת ה' ואז כשחוקר בשכלו ומשתמש בו, אזי הוא מוציא הושכל מן הכח אל הפעל. ואחר כך כשמשיג בשכלו כל מה שיש ביד אנושי להשיג, זהו השארותיו לאחר מיתה. ועקר קיומו של אדם לאחר מיתתו אינו אלא זה הושכל דקדושה, שקנה והשיג בתורה ועבודה (שם):

יח. כשהדבור בלא דעת אזי אין בו טוב ואזי אין הדבור נשמע ונתקבל ואזי אינו נקרא דבור כלל. כי דבור שאינו נשמע ונתקבל אינו נקרא דבור (כט. א'):

יט. תקון הדבור הוא על ידי שבח הצדיקים, כי על ידי שבח הצדיקים מרימין את הדעת ואזי מקבלין הדבור מהדעת ויש בו טוב, ואזי הדבור נשמע ונתקבל והיא תקון הכללי להדבור (שם ב'):

כ. צריך לדעת, שמלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מניה ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. ואפלו מי שעוסק במשא ומתן בגויים, לא יכול להתנצל ולומר, אי אפשר לעבד את השם יתברך מחמת עביות וגשמיות שנופל תמיד עליו מחמת העסק שעוסק תמיד ביניהם, כי בכל הדברים גשמיים ובכל לשונות הגויים יכול למצא בהם אלהות, כי בלא אלהותו אין להם שום חיות וקיום כלל, רק כל מה שהמדרגה יותר תחתונה אזי אלהותו שם בצמצום גדול ומלובש במלבושים רבים יותר (לג. ב'):

כא. גלל כן צריך שתדע, שאפלו אם אתה משוקע במדור הקלפות ואתה במדרגה התחתונה מאד עד שנדמה לך שאי אפשר לך עוד להתקרב אליו יתברך מחמת שנתרחקת מאד ממנו, אף על פי כן תדע שאפלו במקומך גם כן שם תוכל למצא אלהותו ומשם אתה יכול לדבק את עצמך בו יתברך ולשוב אליו בתשובה שלמה, כי לא רחוקה היא ממך אלא שבמקומך שם רבו הלבושים (שם):

כב. זה שמתגבר על יצרו וכופה את יצרו הרע, הוא דומה למלאך ה' צבאות ממש, ואפלו מדברים גשמיים הוא יכול ללקט אותיות התורה, ואפלו כשהוא מדבר עם הגויים או שרואה מדותיהם, הוא יודע את החיות אלהות, הינו אותיות התורה שמלובש שם וזוכה שיתגלו לו סתרי תורה, הינו אוריתא דעתיקא סתימאה, וזוכה לטעם טעם אור האהבה הזאת היא למעלה מהזמן ולמעלה מהמדות. ורואה ומשיג את האור הטוב וגנוז, הינו התורה הגנוזה והצדיקים הגנוזים (שם ג'):

כג. וכל מה שהוא הולך ממדרגה למדרגה הוא מתקרב יותר לשם יתברך ויכול לידע את השם יתברך בהבנה יתרה, ויכול לאהב את עצמו עם השם יתברך באהבה יתרה (שם ד'):

כד. צריך כל אדם לקשר את לבו לדעתו, כי כל אחד מישראל יודע שיש אלקים בכלל, וכפי הדעת הזה בודאי היה ראוי שיתבטלו כל תאוותיו ומדותיו הרעים. אבל הרשעים הם ברשות לבן וכל התאוות ומדות הם בלב. על כן צריך כל אחד לראות לקשר לבו לדעתו שיהיה לבו ברשותו שיהיה כופה את לבו ותאוותיו אל הדעת הזה שיודע מהשם יתברך בכלל שמלא כל הארץ כבודו. עד שישבר ויבטל כל התאוות על ידי הידיעה הזאת, ועל ידי זה יזכה לאור האהבה שבדעת שהוא אור הגנוז. שהיא תורה הגנוזה והצדיקים הגנוזים (שם ז'):

כה. חכמה היא שרש כל הדברים, לכן צריך כל אחד לשמר את שכלו משכליות חיצוניות, כי עקר החכמה לקנות שלמות אינם רק חכמות אלקות. ושאר חכמות הם רק חכמות בטלות ואינם חכמות כלל (לה. א'):

כו. בשעת הולדה הושכל מצומצם אצל כל אחד ואחד. וכשמתחילין להשתמש בו בהתבוננות בעבודת השם יתברך אזי שכלו הולך וגדל, אבל כשאדם מכניס בתוך שכלו מחשבות חיצוניות, הם חכמות חיצוניות, אזי נתמעט קדושת שכלו כפי המקום של חכמה חיצונית. ועל זה הושכל החיצון מתלקטים ומתחברים כל המדות רעות ומגונות (שם):

כז. על כן צריך כל אדם לשמר מאד את שכלו ומחשבתו, שלא יכנס בתוך מחשבתו שום מחשבה חיצונה ולא שום חכמה חיצונה. וזה עקר התשובה והתקון על כל העוונות כשמתגבר לגרש כל מחשבות חיצוניות מדעתו ושכלו, כי הושכל הוא הנשמה. וכשמקדש שכלו, הינו נשמתו, על ידי זה מגביה ומשיב הכל לשרשו וזהו עקר התשובה (שם):

כח. וכשאדם שומר את עצמו משכליות חיצוניות, לא זו אף זו שצריך לחדש הושכל בכל עת ובזה מחדש נשמתו, כי הושכל הוא הנשמה (שם ב'):

כט. עקר התגברות היצר הרע שהוא בחינת נחש הקדמוני, הוא על התלמידי חכמים והלומדים שיש להם דעת גדול ביותר, כי אחריהם הוא כרוך תמיד להחטיאם מחמת שיש להם נשמה גבוה ביותר שהוא הושכל. והעקר לשמר את המחשבה מאד ממחשבות רעות, כי עליהם הוא כל בנינו של היצר הרע, רחמנא לצלן (שם א):

ל. חדוש הושכל, דהינו חדוש הנשמה הוא על ידי שנה. כי כשהמחין מתיגעים, אז על ידי השנה הם מתחדשים, ובשעת השנה המחין, הינו הנשמה, באה בתוך אמונה בבחינת חדשים לבקרים רבה אמונתך (שם ג'):

לא. ויש כמה בחינות בשנה, כי יש שנה בגשמיות שהוא ניחא למחין. גם יש בחינת למוד שהוא בחינת שנה לגבי דבקות הבורא והוא למוד פשטי אוריתא. ואדם הדבוק תמיד בעבודת הבורא ונתיגעים המחין שלו מחמת גדל הדבקות, אזי ילמד פשטי אוריתא. גם יש שנה שהיא בחינת משא ומתן באמונה. וכשעוסק במשא ומתן באמונה אזי המחין, הינו נשמתו באה לתוך אמונה ונתחדשין שם ונתחזקין מעיפותם וממשיך שכל חדש מאור הפנים. ועקר הדבר הוא האמונה שצריכין לשמר את האמונה מאד, ואז כשהמחין שלו מתיגעים, מחדש אותם בתוך האמונה על ידי איזה בחינות שנה, הן על ידי שנה בגשמיות בפשיטות שאז המחין מתחדשין כנראה בחוש, אבל העקר היא האמונה, שצריכין קדם השנה לקשר עצמו אל האמונה שזהו בחינת קריאת שמע שעל המטה שקורין קדם השנה, וצריכין לקרותה בכונה כדי לקשר נשמתו ולהכניסה לתוך האמונה בשעת השנה ואזי תתחדש שם נשמתו בבחינת חדשים לבקרים רבה אמונתך, כנזכר לעיל, ויזכה על ידי השנה לקבל שכל חדש ונשמה חדשה מאור הפנים. וכן מי שיש לו בחינת דבקות ומחו מתיגע על ידי זה, אזי צריך לעסק בפשטי אוריתא ואז צריך גם כן לכנס לתוך האמונה, דהינו מאחר שמחו מתחיל להתבלבל ואינו יכול להיות דבוק עוד בשם יתברך בבחינת דעת ומחין, אזי צריך לסלק הדעת והמחין לגמרי ולקשר את עצמו אל האמונה בפשיטות ולעסק בפשטי אוריתא בתמימות ובאמונה שלמה, כי באמת גם בעת קיום המחין בדבקות או באיזה דרגה שהוא, גם אז עקר קיום הדעת והמחין היא על ידי אמונה כי אין לסמך על הושכל לבד [וכמבאר לעיל באות ט"ו]. אבל כשמסתלק הדעת, צריכין לכנס אל האמונה לבד על ידי איזה בחינת שנה, כנזכר לעיל. וכן לפעמים המשא ומתן היא

בחינת שנה לחדש המח, כנזכר לעיל ושם גם כן העקר הוא האמונה כשעושה המשא ומתן באמונה אזי בא נשמתו שהיא שכלו בתוך האמונה ונתחדש שם, כנזכר לעיל (שם ד ו):

לב. לשמר את האמונה הוא על ידי שמקים ודובר אמת בלבבו בשעת המשא ומתן וכו' (עין ממון אות כ"א) (שם ז'):

לג. כל נפש מישראל קדם שיש לה התגלות בתורה ובעבודה, אזי מנסין ומצרפין את הנפש בגלות של שבעים אומות. כי כל אומה ואומה של שבעים אומות יש לה מדה רעה בפני עצמה מה שאין בחברתה, ומחמת המדות האלו הם מרוחקים משבעים פנים של תורה. והקלפה קדמה לפרי. ומי שרוצה לאכל הפרי, צריך לשבר קדם הקלפה. לכן קדם התגלות הדעת שהוא התגלות התורה שהיא עקר הדעת והחכמה האמתית, מוכרח הנפש לבוא בגלות, דהינו במדותיהם ותאוותיהם של האומות כדי לשברם ולבוא אחר כך להתגלות בתורה והעבודה. והעקר היא לשבר תאות נאוף שהיא כלליות של כל התאוות והמדות רעות והיא עקר הנסיון והצרוף. וכשנפש האדם בא בנסיון הזה ובגלות הזה ובצרוף הזה של התגברות התאוות והמדות והעקר הוא תאות נאוף, כנזכר לעיל, אזי הוא צריך להרים קולו ולצעק כמה וכמה קלין שהם כלולין בשבעים קלין לפחות. כמו היולדת קדם הלדה ממש שצועקת שבעים קלין. ועל ידי זה יזכה לשבר התאוה הזאת עם כל התאוות ויזכה להתגלות גדול בתורה ועבודה. ולפי תקונו כן יתגלו לו השבעים פנים של התורה (לו. א'):

לד. צריך האדם להשתדל שיגיע לשלמות הדעת, דהינו שיזכה לדעת דקדושה כל מה שאפשר לאדם לידע ולהשיג מה שאי אפשר לאדם לידע יותר. ואי אפשר לבוא לזה כי אם על ידי שעוסק עם בני אדם לקרבם לעבודת השם יתברך, על ידי זה נשלם דעתו, כנזכר לעיל, ועל ידי זה זוכה לבנים, ויוכל לפקד עקרות (נג):

לה. וזהו הטעם שהצדיקים מיגעים את עצמן ורודפין אחר בני אדם לקרבם לעבודתו יתברך. אין זה כדי להרבות כבודם חס וחלילה אלא כדי להשלים דעתם, כנזכר לעיל (שם):

לו. צריך האדם להסתכל מאד על דרכיו ולהסתכל ולהתבונן היטב על כל הסבות והענינים שהשם יתברך מזמין לו, ומתגלגל עמו בכל יום ויום, כי כל יום ויום, יש בו מחשבה, דבור ומעשה משונה מחברו. וצריך שתדע שהשם יתברך מצמצם אלקותו מאין סוף עד אין תכלית עד נקודות המרכז של עולם הגשמי שהאדם עומד עליו, ומזמין לו לכל אדם מחשבה, דבור ומעשה לפי היום ולפי האדם ולפי המקום, ומלביש לו בהם רמזים כדי לקרבו לעבודתו. בכן צריך האדם להסתכל על כל זה להגדיל דעתו ושכלו להסתכל ולהתבונן על כל המחשבה, דבור ומעשה שהשם יתברך מזמין לו בכל יום ויום, להבין מהם הרמזים שהשם יתברך מרמז לו בהם להתקרב אליו בכל פעם מכל מקום שהוא. כי בכל הענינים ובכל המשא ומתן ובכל הדברים שבעולם שהשם יתברך מזמין לאדם בכל יום ויום, בכולם יש בהם רמזים פרטיים שהוא יתברך מרמז לו לאדם בכל פעם להתקרב אליו. וצריך להגדיל דעתו ולהסתכל על זה היטב (נד, ב'):

לז. אך צריך לזהר לצמצם דעתו, שלא יעמיק מחשבתו בזה יותר מדי, שלא יצא מגבול הקדושה, דהינו שלא ישוטט מחשבתו על ידי זה לחקירות ובלבולים, חס וחלילה, רק לפי שכל אנושי שלו כן יגדיל מחשבתו בזה. וכן לא יסתכל בזה למעלה ממדרגתו כי במופלא ממך אל תדרש (שם):

לח. הגבוהי קומה על פי רב הן כסילים (נה ו'):

לט. צריך לשמר את עצמו מאד מרבוי חכמות שלא יהיה חכמתו מרובה ממעשיו כי עקר חזוק הלב, שיתקרב אל האמת, לשם יתברך ולתורתו הקדושה, הוא רק על ידי מעשים טובים. אבל מי ששכלו יותר ממעשיו הטובים, אין בו כח בלבו להכיל את שכלו בקדושה כראוי. ואז על ידי הושכל הוא מחטיט ביותר. על כן צריך להתרחק מרבוי חכמות של הבל שהם חכמות של העולם. וביותר צריך להתרחק מחכמת הפלוסופיא רק לבטל את שכלו נגד אנשי אמת שהולכים בדרך האמת כפי מה שקבלנו מרבותינו, זכרונם לברכה. [עין חקירות אות ו'] (שם):

מ. צריך לדעת שבכל ההסתרות שבעולם נעלם בהם השם יתברך, כי יש שתי בחינות הסתרות. כי יש הסתרה ויש הסתרה שבתוך הסתרה. וכשהשם יתברך נסתר בהסתרה אחת, גם כן קשה מאד למצאו, אך אף על פי כן אפשר ליגע ולחתר עד שימצא אותו יתברך מאחר שיודע, שהשם יתברך נסתר ממנו. אבל כשהשם יתברך נסתר בהסתרה שבתוך הסתרה, דהינו שההסתרה בעצמה נסתרת ממנו עד שאינו יודע כלל שהשם יתברך נסתר ממנו, אזי קשה מאד למצא אותו יתברך. וזה נמשך על ידי רבוי העוונות, רחמנא לצלן, כי עבר ושנה נעשה לו כהתר זה בחינת הסתרה אחת. אבל מי שעובר יותר, חס וחלילה, נופל לבחינת הסתרה שבתוך הסתרה. אבל באמת גם שם בתוך ההסתרה שבתוך הסתרה, נעלם הוא יתברך, כי בלא חיותו יתברך אין שום קיום לשום דבר שבעולם. על כן בכח עסק התורה יכולים להפך כל ההסתרות לדעת. לידע שגם שם נעלם השם יתברך אפלו בתקף ההסתרה שבתוך הסתרה, עד שישמע קול הכרוז הגדול של התורה שמכרזת וצועקת תמיד:

עד מתי פתים תאהבו פתי וכו' עד שישוב אל ה' מכל מקום שהוא (נו. ג'):

מא. לפי הגדלת הדעת כן הפרנסה בנקל, וכל מי שחסר דעת ביותר הוא יגע וטורח אחר הפרנסה ביותר (שם ו'):

מב. לפי הגדלת הדעת כן נתרבה השלום כי מחלוקות וכעס ואכזריות הוא מחסרון הדעת. וכל מה שמתרבה הדעת, מתרבה הרחמנות והחסד והשלום ועל ידי זה זוכין לרפואה (שם):

מג. על ידי הכעס חכמתו מסתלקת וצלם אלקים סר מעל פניו ואין לו פני אדם. עין כעס אות ה' (נז. ו'):

מד. עקר קיומו של הדעת הוא על ידי שלשה בחינות, הינו שצריך ללמד חכמתו לאחרים ולקרבם תחת כנפי השכינה, גם צריך להקדים יראת חטאו לחכמתו, גם צריך לדקדק איך להוציא חכמתו שיהיו דבריו דברי פי חכם חן ולא יהיו נבזים. ואזי זוכה על ידי הדעת להמשיך שלש השפעות שהם אכילה, שתיה ומלבושים (נח, ה'):

מה. כשהחכמה בקיומה ובשלמותה אזי יכול להכניע כל הצרים הרודפים אחר חלושי כח שבישראל, ולהכניס אותם לעבודת השם יתברך, ועל ידי זה זוכה לחדש חדושין דאוריתא בשבת על חד תרין (שם):

מו. עקר שעשוע עולם הבא הוא להודות ולהלל לשמו הגדול יתברך ולדעת ולהכיר אותו יתברך, שעל ידי זה סמוכין וקרובין אליו יתברך. כי כל מה שמכירין ויודעין אותו יתברך ביותר, סמוכין אליו ביותר. כי שאר כל הדברים כולם יתבטלו לעתיד ולא ישאר לעתיד רק זאת הבחינה, להודות ולהלל ולדעת אותו יתברך, וזה כל שעשוע עולם הבא (ח"ב, ב'):

מז. עקר האדם הוא הדעת ומי שאין בו דעת אינו מן הישוב ואינו מכונה בשם אדם כלל רק הוא חיה בדמות אדם. ועקר הדעת הוא דעת דקדושה דעת תורתנו הקדושה לידע כי יש אלקים שליט ומשגיח בארץ, ולעשות רצונו ומצוותיו יתברך. וכשזוכה לדעת הזה בשלמות הוא נצול מכל החטאים והעוונות. כי אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, אבל כשממשיך עליו הדעת הקדוש הזה לזכר בשם יתברך בכל עת, בודאי ינצל מחטאים (ז' ב' ג'):

מח. מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו יתברך, הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת ואינם מישבין עצמן. והעקר הוא להשתדל לישב דעתו היטב מה התכלית מכל התאוות ומכל עניני עולם הזה, הן תאוות הנכנסות לגוף הן תאוות שחוץ לגוף כגון כבוד וכיוצא ואז בודאי ישוב אל ה' (י):

מט. עקר ישוב הדעת הוא על ידי שמחה כי על ידי השמחה המח מיושב ויכול להנהיג המח כרצונו לחשב על תכליתו הנצחי. אבל על ידי מרה שחרה ועצבות המח והדעת בגלות, וקשה לו לישב דעתו. נמצא שעצבות היא מניעה גדולה מאד לעבודת השם יתברך (שם):

נ. מי שיש לו דעת שלם הוא יודע, שכל הזמן של העולם אינו כלום, כי עקר הזמן הוא מחסרון הדעת. אבל כל מה שהשכל נתגדל יותר, הוא רואה ומבין בטול הזמן ביותר, ועין בפנים שמסביר זאת היטב. וגם בחוש רואין פריחת הזמן מאד מאד כצל עובר ממש וכענן כלה וכו'. ואם תשים לב לזה תנצל מדאגות עולם הזה הרבה ותתחזק הרבה לחטף בכל פעם כל מה שתוכל, שיצליחך לנצח ששם הוא למעלה מהזמן לגמרי כי הוא עולם הנצחי (סא):

נא. יש כמה שטותים המתדבקים ומתחברים בהמח ובפרט בלבולי האמונה. ועל ידי השנה נפרדים מהמח וביותר מועיל השנה לאמונה (שהר"ן קי):

נב. על ידי שרואין את עצמו עם הצדיק האמת, על ידי זה מתנוצץ מחו ודעתו ועל ידי זה מקבל גדולה ושררה לפי התנוצצות מחו. ועל ידי זה זוכה לחדש חדושין דאוריתא כראוי לו ועל ידי זה זוכה לבושה ולתשובה ולענוה אמתית שהוא בחינת חיים נצחיים של עולם הבא, עין גאוה וענוה באות ל' (ח"ב, עב):

נג. עקר ענוה – שישכיל שרחוק ממנו החכמה. והוא חכמה ומלאכה גדולה לעשות עצמו כבהמה ועין תמימות (פג. ושהר"ן טו):

נד. צריך לזה זכיה גדולה שיזכה לישב עצמו שעה אחת ביום, ושיהיה לו חרטה על מה שצריכין להתחרט, כי לאו כל אדם זוכה לישוב הדעת. על כן צריכין להתגבר מאד לראות לישב עצמו היטב על כל מעשיו והנהגותיו. אם כך ראוי לו לבלות ימיו במעשים כאלו (שם מז):

דבור:

גדל כחו לטוב, וכן להפך, חס ושלום:

א. על ידי דברים בטלים ולשון הרע בא עניות, ועל ידי צדקה לתלמידי חכמים מתקנים זאת וזוכין לעשירות (ד, ח'):

ב. על ידי שמדברים בהתורה בדבורים, מאיר לו הדבור לכל המקומות שצריך לעשות תשובה, עד שזוכה לתשובה שלמה. ועל ידי זה זוכה לבוא לתבונות התורה לעומקא [עין תלמוד תורה אות י' וי"א] (יא, א'):

ג. על ידי שלמות לשון הקדש, דהינו קדושת הדבור, שמרבה לדבר דבורי תורה ותפלה ותחנות ובקשות ושיחות בינו לבין קונו, ונזהר מדבורים פגומים שהם לשון הרע ושקרים וכו'. על ידי זה זוכין לתקון הברית. וכן להפך, על ידי תקון הברית זוכין לשלמות לשון הקדש (יט. ג'):

ד. דבור שאינו נשמע ונתקבל אינו נקרא דבור כלל. ותקון הדבור שיהיה נשמע ונתקבל הוא על ידי השבח שמשבחין את הצדיקים אמתיים. וזה הוא תקון הכללי להדבור (כט, א' ב'):

ה. הדבור הוא כלי השפע שבהם מקבלין השפע. ולפי הדבור כן השפע; אם הדבור הוא בשלמות ובמלואה אזי יכולין לקבל בהם רב שפע וכו'. בשביל זה צריכין להתפלל בדבורים דיקא (לד, ג'):

ו. כשפוגמין הדבור שהוא רוח פיו של הקדוש ברוך הוא, אזי על ידי הפגם נעשה מרוח פיו רוח סערה. ורוח סערה הזה הוא מקטרג הגדול שממנו באים כל הקטרוגים וכל הנסיונות והוא מסער גופיה דבר נש. וכל המלשינות והרעות שדוברים על אדם בא מרוח סערה הזה כי הוא בחינת קץ כל בשר, שעושה קץ וסוף לכל בשר, וכל זה בא על ידי פגם הדבור (לח, ב'):

ז. תקון הדבור הוא על ידי התורה שלומדים בעניות ובדחקות בעת שצר לאדם. ועל ידי זה נמשך עליו חוט של חסד ומגרש כל בעלי הדין וכל סטרא דמסאבא ועל ידי זה מתקן הדבור ומעלהו לשרשו. ואזי הדבור יוצא בשיר ושבח והלל להקדוש ברוך הוא, שזוכה להתפלל להודות ולהלל להשם יתברך, ועל ידי זה יזכה לדבר בינו לבין קונו בשלהבת הגבורות ויעורר את עצמו לעבודת השם יתברך, עד שיזכה לדבור אמת למבחר האמת שיש בהדבור, הינו שידבר לפני השם יתברך באמת גדול

לאמתו, ויפרש כל שיחתו וידבר בחמימות שבלב דברי אמת שבלב בהתעוררות בתשובה, עד שיראה פחיתותיו וגדולת הבורא עד שיבוא לבושה גדולה על ידי זה, להתביש מלפניו יתברך על גדל פשעיו וכו'. ועל ידי זה יזכה לאור התפלין שהם בחינת דבקות לשם יתברך שהם בחינת קרון אור הפנים, ועל ידי זה מוחלין לו כל עוונותיו וידבק את עצמו בעץ החיים. עין בושה ב' (שם ד' ה'):

ח. צריך לזהר מלשמע דבורים של רשע שהוא בר דעת, כי דבוריו הם אוירים ארסיים של נאוף ומולידים נאוף בהשומע (מג):

ט. הדבורים שאינם דבורים קדושים גורמים, שנתעורר סוכות נוצרים, סוכות עובדי כוכבים ומזלות ומתגבר ימין שקר ומתגבר הגלות, ומתרחקים מקדושת ארץ ישראל, ועל ידי זה נתעלם הרבה האמת ומתגבר ריב ומחלוקות, ואזי השכינה איהי ריב על בנהא בגלותא שגלו משולחן אביהם ומארצם יצאו. אבל על ידי דבורים קדושים שהיא תפלה בכח, מתגבר האמת וכו'. [עין תפלה מ"ה] (מה):

י. על ידי לשון הרע מתגבר הכח המדמה, כי על ידי לשון הרע מסתלק ממנו הדעת ונופל מאהבת השם יתברך, ונופל לאהבת הבהמיות שהם כל התאוות, שכולם באים מכח המדמה שהיא כח הבהמיות שמתגבר ביותר על ידי לשון הרע. ועל ידי זה נפגם הזכרון ונופל לשכחה שהיא מיתת הלב, שמת לבו בקרבו ואינו משים על לבו לזכר בכל יום בעלמא דאתי ששם עקר החיות לנצח. והוא בחייו חשוב כמת מאחר שאינו משים על לבו לזכר תכליתו הנצחי בכל יום (נד, ה'):

יא. על ידי לשון הרע אין מתקימים לו בנים זכרים (שם, ד):

יב. כשהדור אינם שומרים את פיהם מלשון הרע ומשאר דבורים פגומים, על ידי זה נכשלים, חס וחלילה, כשרי הדור בגאות והוא בחינת גלות השכינה (נח. י'):

יג. על ידי תאות אכילה ושתיה נמשך הדבור לגלות למצר הגרון להערף, ועל ידי זה אינו יכול לדבר שום דבור לפני השם יתברך. והתקון לזה תענית (סב. ה'):

יד. על ידי דבורים רעים כגון לשון הרע, רכילות, שקרים, ליצנות, חנפה או מביש פני חברו בדברים, ונבול פה, ודברים בטלים ושארי דבורים רעים ובפרט כשמדבר לשון הרע על צדיקים וכשרים, על ידי כל אלו הדבורים רעים עושים כנפים להנחש שיוכל לעופף ולהזיק להעולם מאד, חס ושלום, הינו שעל ידי זה מתגברת ומתפשטת חכמת הפילוסופים והאפיקורסים בעולם שהם בחינת נחש הקדמוני, שמתגברת ומעופפת חכמתם הרעה, חס ושלום, על ידי דבורים רעים, הנזכרים לעיל ומזיקים מאד מאד להעולם. אבל על ידי דבורים קדושים עושים כנפים דקדושה (סג):

טו. צריך להשתדל שיעבד את השם יתברך בכל הטפי דמים שנמצאים בו, דהינו שידבר הרבה בתורה ותפלה, עד שיהיו נעשים מכל הדמים דבורים קדושים של תורה ותפלה, ואזי יזכה לשלום ויבטל כל מדת הנצחון ומחלוקות. כי מדת הנצחון ומחלוקות ומלחמה נמשך מדמים שעדין לא עבד בהם את השם יתברך (עה):

טז. על ידי דבורי תורה ותפלה מעלין כל הניצוצות הנפולין ונתתקנין ונתחדשין כל העולמות הנפולין, ונחשב כאלו ברא שמים וארץ וכל העולמות מחדש. על כן צריכין לדבר רק דבורים קדושים ולא דבורים אחרים, כדי להעלות הניצוצות לתקן כל העולמות ועל ידי זה יתקרב ביאת המשיח (שם):

יז. צריכין לדבר הרבה בתורה ותפלה עד שיהיה הגוף בטל לגמרי כאין וכאפס. וזה זוכין על ידי יראה ועל ידי זה יזכה לשלום ועל ידי זה נמשכין כל הברכות (שם):

יח. הדבור דקדושה, דהינו דבורי תורה ותפלה ויראת שמים הוא גבוה ויקר מאד. כי הדבור דקדושה הוא בחינת השכינה בחינת התגלות מלכותו ואמונתו יתברך. והוא בחינת רוחו של משיח ובחינת רוח הקדש ובחינת תחית המתים, בחינת יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה (עח):

יט. גם הדבור הוא בחינת אם הבנים, הינו כמו שהאם הולכת תמיד עם בנה אפלו למקומות המטונפים ואינה שוכחת אותו, כמו כן הדבור הולך עם האדם תמיד אפלו

במקומות המטונפים ומזכיר אותו תמיד את השם יתברך. הינו שאפלו אם האדם מונח, חס ושלום, בשפל המדרגה מאד במקום שהוא, חס ושלום, אף על פי כן על ידי הדבור יכול להזכיר את עצמו בשם יתברך לעולם, דהינו שאפלו אם הוא במקום שהוא, אם יתחזק גם שם לדבר על כל פנים דבורים קדושים של תורה ותפלה ושיחה בינו לבין קונו או לשיח עם רבו או חברו ביראת שמים, יכול להזכיר את עצמו בשם יתברך לעולם אפלו שם במקומות הרחוקים מאד מהשם יתברך שהם בחינת מקומות המטונפים, אפלו אם נפל למקום שנפל, רחמנא לצלן, כי הדבור אינו מניח אותו לשכח את השם יתברך. והבן הדבר היטב מגדל כח הדבור והיא עצה נפלאה ונוראה, למי שחפץ באמת לבל יאבד עולמו לגמרי, חס ושלום (שם):

כ. כל הדבורים הם בחינת גבורות וצריך להמתיקם. וההמתקה היא על ידי למוד התורה ודבורים טובים שמדברים. על כן צריך לשמר את הדבור מאד ולבלי לדבר דבורים רעים ובפרט לשון הרע, חס ושלום. מכל שכן וכל שכן שצריך לשמר מאד מאד מלדבר, חס ושלום, על צדיק כדי שלא יתגברו הדינים, חס ושלום. ועל ידי אלו הדבורים רעים יכולים לגרם, שיפל הצדיק הדור ממדרגתו, חס ושלום, כשאינו בעל כח גדול להמתיק אלו הגבורות הקשות או שיסתלק, חס ושלום, על ידי זה. ואזי על ידי הסתלקותו נשמתו ממתקת אלו הגבורות, הנזכרות לעיל (רז):

כא. כשאדם יושב לדבר מחברו זה בחינת יומא דדינא, כי הוא יושב ודן את חברו, וצריך לזהר מזה מאד ולהסתכל על עצמו היטב אם הוא ראוי לזה לשפט את חברו כי המשפט לאלקים הוא, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. ומי הוא שיכול לידע ולהגיע למקום, חברו כי אם השם יתברך לבדו (ח"ב, א, י"ד):

כב. עקר קיום ושלמות הדבור הוא על ידי אמת. ולזה זוכין על ידי הלל והודאה לשם יתברך ועל ידי למוד הלכות. שעל ידי זה מאירין כל קוי האמת בכל חלקי הדבור ומשלימין הדבור. ואז זוכין לשלמות הדבור שהיא בחינת לשון הקדש המקושר לשבת וכו'. עין אמת ואמונה מ' (ב):

כג. הדבור יש לו כח גדול מאד על כן צריך להרבות מאד בדבורי תורה ותפלה ותחנות ובקשות. וביותר בדבורים ושיחות בינו לבין קונו. ואם יהיה חזק בזה כל ימי חייו, בודאי יזכה לאחרית טוב בעולם הזה ובעולם הבא לנצח. [עין התבודדות ולעיל אות י"ט מגדל כח הדבור] (צו):

התבודדות:

א. מי שרוצה לטעם טעם אור הגנוז, הינו סודות התורה שיתגלו לעתיד, ירבה בהתבודדות בינו לבין קונו, וידין וישפט את עצמו בכל עת על כל עסקיו ומעשיו, אם כך ראוי והגון לו לעשות, ולהתנהג כך נגד השם יתברך, הגומל עמו טובות בכל עת ורגע, ויכלכל דבריו במשפט ועל הכל יבוא במשפט עם עצמו, והוא בעצמו ידין וישפט את עצמו על כל עסקיו ומעשיו, ובזה יסור מעליו כל הפחדים וינצל מיראות הנפולות, הינו שלא יירא ולא יפחד משום שר ואדון וחיה רעה ולסטים ולא משום דבר שבעולם, רק מהשם יתברך לבד יירא ויפחד. ובזה יעלה את היראה לשרשה, דהינו לדעת ויזכה לדעת שלם, שידע ממי יתירא, הינו ליראה את השם הנכבד לבד יראת הרוממות, ועל ידי זה יזכה להשגת התורה שבנגלה ויזכה לשפלות באמת. ועל ידי זה יזכה לתפלה במסירת נפש, שיבטל כל ישותו וגשמיותו בשעת התפלה, ויתפלל בלי שום כונות תועלת עצמו ולא יחשב לכלום את עצמו, רק יבטל את עצמיותו וגשמיותו ויתבטל כאלו אינו בעולם. ועל ידי זה יזכה להשגת סתרי תורה, שהוא אור הגנוז שיתגלה לעתיד. וכל זה זוכין על ידי התבודדות, כנזכר לעיל (טו):

ב. הדבורים שאדם משיח ומדבר בינו לבין קונו הם בחינת רוח הקדש. כי על ידי שנכנס לזה ומכריח עצמו ומכין עצמו לדבר לפני השם יתברך, שולח לו השם יתברך דבורים בפיו שהם בחינת רוח הקדש. וצריך לראות ולהשתדל לחדש תמיד, לבקש בכל עת בדברי רצויים ותחנונים חדשים, וזה זוכין על ידי טהרת הלב שזוכין על ידי תנועות הושכל בקדושה וכו'. כמו שמבאר בדעת אות ג' (כא, קנו):

ג. על ידי השיחה שמשיחין ומדברין בינו לבין קונו, ומוציאין בפה הכסופין והרצונות טובים שלו, מה שהוא נכסף ומשתוקק ומתגעגע לצאת מהרע שלו ולזכות לטוב אמתי ומתפלל ומתחנן לפני השם יתברך על זה. על ידי זה הוא מוציא הנפשות טובות מכח אל הפעל. כי על ידי הכסופין לבד נעשין נפשות בכח ועל ידי הדבור, הנזכר

לעיל נגמרין ויוצאין מכח אל הפעל. ועל ידי זה יזכה לפעל בקשתו וזוכה לציר אותיות התורה לטוב ומחיה ומקים הכל, וממשיך טובה וברכה בכל העולמות, ומעורר לתשובה כמה נפשות על ידי הדבור הזה שמדבר בינו לבין קונו. כי ענין זה של כסופים ורצונות טובות ולהוציאם בפה מלא הוא יקר מאד, וצריך כל אחד להרגיל עצמו לעסק בזה הרבה בכל יום. ועל ידי זה יכולין להחזיר כל העולם למוטב (לא, ח' ט'):

ד. בכל אחד מישראל יש נקודה טובה יקרה מאד, שרצונה חזק תמיד רק לעשות רצון קונה. רק התאוות שוברין לבו ועל ידי זה לבו רחוק מהנקודה. על כן צריך כל אחד לדבר בינו לבין קונו, כדי שיאיר בחינת הנקודה שבו ללבו ועל ידי זה יתבטל ערלת לבו, דהינו אהבות רעות שהם חרפת לב שהם שוברין לבו של אדם [עין צדיק אות מ"ב] (לד, ז' ח'):

ה. צריך להרגיל את עצמו לדבר בינו לבין קונו באמת גדול לאמתו, עד שיתביש לפניו יתברך הרבה על גדל פשעיו כנגד רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין וכו' [עין בושה ב'. ועין דבור ז'] (לח, ה'):

ו. צריך כל אחד לראות שיהיה נכלל בשרשו. ולהכלל בשרשו צריך שיהיה לו בטול. ואי אפשר לבוא לידי בטול כי אם על ידי התבודדות, כי על ידי שמתבודד בינו לבין קונו, על ידי זה הוא יכול לבטל הכל ולהתדבק בשם יתברך ולהכלל בשרשו (נב):

ז. עקר ההתבודדות הוא בלילה שאז הכל ישנים וגם שיהיה המקום חוץ מהעיר, שילך בדרך יחידי, דהינו במקום שאין בני אדם הולכים שם אפלו ביום. ועל ידי זה שמתבודד בלילה בדרך יחידי, כנזכר לעיל ומפנה לבו ודעתו מכל עסקי העולם הזה ומבטל הכל, עד שמבטל את עצמו לגמרי. דהינו שבתחלה מתפלל הרבה עד שמבטל מדה זאת, ואחר כך מבטל מדה זאת. ואחר כך מבטל את עצמו לגמרי שלא יהיה בו שום גאות ושום ממשות, עד שיהיה בעיניו כאין וכאפס ממש, עד שזוכה לבוא לבחינת בטול באמת, ועל ידי זה נכלל נפשו בשרשו. ועל ידי זה נכלל כל העולם עמו בשרשו, דהינו שנכלל עמו הכל באחדותו יתברך (שם):

ח. בלילה – אז הוא עקר הזמן של ההתבודדות, דהינו להתבודד בינו לבין קונו לפרש שיחתו לפני השם יתברך, לשוח עם לבבו לחפש הרוח טובה, דהינו הנקודות טובות שיש בו עדין, לבררם מתוך הרוח רעה עד שישפך לבו כמים נכח פני ה'. ועל ידי זה יזכה לשמחה ולהכניע המדמה שמשם כל התאוות. ועל ידי זה יזכה לזכרון לזכר תמיד בעלמא דאתי, ולחשב בכל עת על תכליתו וסופו האחרון לעולם הבא, עד שיזכה לשוב אליו יתברך באמת (נד):

ט. כשאדם מתפלל בדבקות או מתבודד כראוי ובאמצע הוא נופל ממדרגתו זה נמשך מפגם האמונה. ואז צריך שישבר לבו בקרבו, ויתביש בעצמו על שנפל משמים לארץ, וירחם על עצמו עד שיתאנח, ועל ידי האנחה יחזר למדרגתו (קח):

י. כשמדבר לפני הקדוש ברוך הוא ומפרש שיחתו בטענות ובקשות ורוצה לנצח את הקדוש ברוך הוא, כביכול, שיעשה בקשתו, יש להקדוש ברוך הוא תענוג ושמחה מזה שמנצחין אותו. על כן הוא יתברך בעצמו שולח לו דבורים בפיו, שיוכל לנצח אותו, כי בלא זה בודאי לא היה אפשר לבשר ודם לנצח את הקדוש ברוך הוא, אך השם יתברך בעצמו מסיע לו בזה, כנזכר לעיל (קכד):

יא. כשהאדם מתבודד ומפרש שיחתו וצערו לפני השם יתברך ומתודה ומתחרט על גדל הפגמים שפגם, אזי גם השכינה כנגדו מפרשת לפניו שיחתה וצערה. כי כל פגם ופגם שפגם בנשמתו פגם אצלה, כביכול, והיא מנחמת אותו שתבקש תחבולות לתקן כל הפגמים (רנט):

יב. טוב מאד להתפלל ולפרש שיחתו לפני השם יתברך בשדה בין עשבים ואילנות, כי כשאדם מתפלל ומפרש שיחתו בשדה, אזי כל העשבים וכל שיח השדה כולם באים בתוך תפלתו ומסיעין לו ונותנין לו כח בתפלתו ושיחתו (ח"ב. יא):

יג. כבר מבאר, שהתבודדות הוא מעלה גדולה ודרך נכון וישר מאד להתקרב על ידי זה לשם יתברך. וצריך כל אחד לקבע לו על זה איזה שעות ביום, שיפרש שיחתו לפני השם יתברך בלשון שמדברים בו, כגון במדינות אלו בלשון אשכנז, שאנו מדברים בו, כי בלשון שמדברים בו, בנקל יותר לפרש כל שיחתו היטב, ואת כל אשר עם לבבו ישיח לפני השם יתברך בטענות ואמתלאות ודברי רצוי ותחנונים, שיזכה להתקרב אליו יתברך כל אחד כפי מה שיודע נגעי לבבו ואיך מרוחק מהשם יתברך. ועצם מעלות הנהגה זאת אין לבאר ולשער כי זאת ההנהגה עולה על הכל והיא כוללת כל עבודת ה'. כי על ידי זה יכולין לבוא לכל טוב בזה ובבא. כי הכל יכולין לפעל על ידי תפלה ותחנונים. וכל גדולי הצדיקים לא באו למדרגתם כי אם על ידי הנהגה זאת, ומשכיל על דבר יבין מעצמו גדל מעלות זאת ההנהגה. אשרי הזוכה לקבע עצמו על זה שעה מיוחדת בכל יום יום ושאר היום יהיה בשמחה (כה):

יד. גם טוב לעשות מהתורות תפלות ועין בפנים והבן(שם):

טו. אף על פי שהבכיה לפני השם יתברך בתחנות ובקשות טובה מאד, אף על פי כן כשאדם אומר תהלים או שאר תחנות ובקשות או שמשיח בינו לבין קונו וחושב

ומצפה ומסתכל בדעתו, בכל פעם שיבכה ויוריד דמעות, גם זה הוא מחשבה זרה ומבלבלת הכונה. כי העקר – שיכון דעתו לומר הדבורים בכל לבו באמת. שיטה אזנו ולבו לשמע מה שמוציא מפיו, ואם יתעורר לבכיה מה טוב – ואם לאו אל יבלבל כונתו בשביל זה (צה):

טז. כל הצדיקים והיראים האמתיים לא באו למדרגתם כי אם על ידי התבודדות ושיחה בינו לבין קונו, כמבאר לעיל. ובפרט בדורות האלו בסוף הגלות שהיצר הרע והסטרא אחרא מתגברין מאד מאד, והדורות חלושים מאד בגוף ונפש, אי אפשר להנצל עתה מהתגברות היצר הרע ומרבוי המניעות ולהתקרב לשם יתברך, כי אם על ידי שיחה בינו לבין קונו שירגיל עצמו לקבע שעה מיוחדת בכל יום, לפרש שיחתו לפני השם יתברך בלשון שמדברים בו דיקא. ואת כל אשר עם לבבו ישוח לפני השם יתברך הן לבקש מחילה וסליחה על העבר, הן להתחנן על העתיד שיצילהו השם יתברך ממה שצריך להנצל ויזכה להתקרב אליו יתברך. ואפלו אם אינו יכול לדבר ולפרש שיחתו, אף על פי כן אפלו אם לא ידבר רק דבור אחד, גם זה טוב מאד ואפלו אם לא ידבר רק "רבונו של עולם", גם זה טוב מאד. ואפלו ההכנה בעצמה מה שמכין עצמו ורוצה לדבר, אף על פי שאינו יכול לדבר, אף על פי כן ההכנה והרצון בעצמו יקר מאד בעיני השם יתברך. ואם יהיה חזק בזה להכריח עצמו בכל פעם לדבר לפני השם יתברך את אשר עם לבבו, בודאי במשך הזמן יעזרהו השם יתברך, שיוכל לפרש שיחתו היטב, ויכול לזכות לדבר דבורים חדשים ויקרים שישפיעו לו מן השמים, ויזכה לבוא לכל טוב אמתי ונצחי על ידי הנהגה זאת, הכוללת כל העצות לעבודת השם יתברך. כי על כל העצות צריכין תפלה ותחנונים הרבה, אשרי אדם שיתחזק בזה. כי מקטן ועד גדול אי אפשר להיות איש כשר כי אם על ידי התבודדות ושיחה בינו לבין קונו (כה.ק):

יז. גם כשיאמר תהלים או חצות או שארי תחנות ובקשות, צריך שימצא את עצמו בהם. ועין בפנים שיחות נפלאות בענינים אלו (קא):

יח. אף על פי שנדמה להאדם שמדבר בלא לב, אף על פי כן גם זה טוב מאד. וכשידבר כך הרבה דבורים על ידי זה על פי רב יזכה, שיתעורר לבו לדבר בהתעוררות הלב כראוי, כי הדבור יש לו כח גדול לעורר את האדם. ואפלו אם עוברים ימים ושנים הרבה ונדמה לו, שלא פעל עדין כלום בדבוריו ושיחתו, אף על פי כן אל יפל מזה כלום, כי בודאי הדבורים עושים רשם. על דרך משל כמו מים היורדים על אבן אף על פי שנדמה שאין להמים כח כנגד האבן הקשה ואין נכר רשם המים באבן, אף על פי כן כשהמים יורדים על האבן כמה וכמה זמנים רצופים, הם עושים נקב באבן כנראה בחוש. כמו כן אפלו אם לבו לב האבן, ואין נכר בו רשם דבוריו ותפלותיו, אף על פי כן ברבות הימים והשנים ינקב לבו האבן על ידי שיחתו, כמו אבנים שחקו מים, כנזכר לעיל. וטוב שיאמר האדם בשעת התבודדות היום אני מתחיל להתדבק בך. ויעשה בכל פעם התחלה, כי כל ההמשכות הולכין אחר ההתחלות. וכמו שאומרים שההתחלה היא כמו חצי דבר של כל המעשה. נמצא ממה נפשך, יעשה בכל פעם התחלה ויאמר, כנזכר לעיל. כי ממה נפשך אם מקדם היה טוב, עכשו יהיה יהיה יותר טוב, ואם, חס וחלילה, מקדם לא היה טוב, בודאי צריך ומוכרח לעשות התחלה חדשה, כנזכר לעיל (שהר"ן רלד):

יט. צריכין לשוח ולדבר בינו לבין קונו ולעורר לבו באמת כל כך, עד שכמעט תצא נפשו, חס וחלילה, וזה עקר שלמות ההתבודדות (ח"ב. צט):

כ. כשהשם יתברך עוזר בהתבודדות, יוכל לפרש שיחתו לפני השם יתברך, כאשר ידבר איש אל רעהו. וצריכין להרגיל עצמו בזה, שידבר עם השם יתברך כמו שמדבר עם רבו או חברו כי השם יתברך נמצא בכל מקום כי מלא כל הארץ כבודו (שם):

כא. טוב מאד מי שיכול לשפך שיחו לפני השם יתברך ברחמים ותחנונים, כבן המתחטא לפני אביו [שקורין פיעסטין]. ומה טוב כשיכול לעורר לבו בשיחתו עד שיבכה ויוריד דמעות, כבן הבוכה לפני אביו (שהר"ן ז):

כב. יכולין לצעק בקול דממה דקה בצעקה גדולה מאד ושום אדם לא ישמע כלל כי אינו מוציא שום קול לחוץ רק הוא מציר היטב הצעקה במחשבה וכו'. [עין בפנים הענין] (שם טז):

כג. לב נשבר יקר מאד. ודע שלב נשבר ועצבות אינם ענין אחד כלל. כי עצבות היא כמו שהוא בכעס וברגז, אבל לב נשבר הוא כבן המתחטא לפני אביו כתינוק שבוכה וקובל לפני אביו, על שנתרחק ממנו, וזה יקר וחביב לפני השם יתברך. והיה טוב שיהיה לו לב נשבר כל היום. אך מחמת שרב בני אדם יכולין בקל לבוא מלב נשבר לעצבות שהוא מזיק מאד רחמנא לצלן, כמבאר כמה פעמים, [ועין בשמחה אות כ"ב], על כן צריכים ליחד לו איזה שעות ביום לפרש שיחתו בלב נשבר, ואז לבד יהיה לו לב נשבר, ושאר כל היום יהיה בשמחה. ועין בשמחה רבוי האזהרות והעצות להיות בשמחה תמיד (שם מא):

התחזקות:

א. מי שרוצה לשוב לשם יתברך, צריך להיות בקי בהלכה מאד, שלא יפיל ולא ירחק אותו שום דבר בעולם בין בעליה ובין בירידה, ובכל מה שיעבר עליו יחזק את עצמו [שקורין דער האלטין זיך] ויקים אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך, שגם בשאול תחתיות יכולין לקרב את עצמו לשם יתברך, כי גם שם הוא יתברך נמצא בבחינת ואציעה שאול הנך. [עין תשובה אות י'] (ו, ד'):

ב. עקר גדולתו של הקדוש ברוך הוא שגם הרחוקים ממנו יתברך מאד מאד גם המה יתקרבו לעבודתו, ובזה נתיקר ונתעלה שמו יתברך למעלה ולמטה. על כן אין לאדם ליאש עצמו מלהתקרב לעבודת ה', מחמת שנתרחק מאד מהשם יתברך על ידי חטאיו המרובים, אף שהרבה לעשות הרע, חס ושלום. כי אדרבא, ממנו דיקא יתעלה וישתבח ויתגדל כבודו יתברך ביותר כנזכר לעיל, אבל עקר התקרבות הרחוקים לשם יתברך הוא על ידי צדיקי הדור (שם י',א'):

ג. החברים המווקרבים לצדיקי אמת ואוחזים את עצמם בהם, ראוי שיחזקו זה את זה ויעוררו זה את זה. ועקר ההתחזקות הוא בגדל כח הצדיק האמת שהוא גדול כל כך עד שיכול להעלות גם נפשו הפגומה ביותר ולא יצאה עדין מחל אל הקדש אפלו כחוט השערה, גם אותו יכול הצדיק להעלות ולחדשו לטובה בגדל כחו. וזה עקר ההתחזקות של כל אחד כי אפלו הגרוע שבגרועים, יהיה מי שיהיה אפלו אם עכשו עובר עליו מה שעובר, כל זמן שאוחז את עצמו בהצדיק האמת יש לו תקוה טובה ונפלאה לנצח. גם צריכין שכל אחד יחזק את חברו ויעוררו זה את זה ויחזקו זה את זה בעבודתו יתברך, ויזכיר כל אחד את חברו כל העצות טובות שיודעים ומבינים כל אחד כפי מה שקבלו מרבם (יג [בסוף]):

ד. צריך לדעת, שהשם יתברך מתפאר אפלו עם הקל שבקלים שבישראל, אפלו פושעי ישראל – כל זמן ששם ישראל נקרא עליו יש בו התפארות פרטי, שהשם יתברך מתפאר עמו. על כן אסור לאדם ליאש עצמו מהשם יתברך אפלו אם קלקל ופגם הרבה מאד, חס ושלום, כי עדין לא פסק חביבות השם יתברך ממנו כנזכר לעיל, ועל כן עדין יכול לשוב לשם יתברך, והעקר הוא על ידי אנשי אמת שהם יכולים למצא גם הטוב וההתפארות, שיש אפלו בהגרוע שבגרועים ולהשיב הכל לשם יתברך (יז):

ה. כשצריך האדם לעלות מדרגא לדרגא צריך שיהיה לו ירידה קדם העליה כי הירידה היא תכלית העליה. וזה יכול כל אדם להבין, כמה הוא צריך להתחזק בעבודת ה' ולא יפל לעולם בדעתו מכל הנפילות והירידות שבעולם. כי אם יתאמץ ויתחזק לבלי להסתכל על זה בשום אפן שבעולם אפלו אם יעבר עליו מה, יזכה לבסוף שיתהפכו כל הירידות לעליות גדולות, כי הירידה היא תכלית העליה. ויש בזה הרבה לדבר, כי כל אחד שנפל למקום שנפל נדמה לו, שעליו אינם נאמרים דברים האלה, כי נדמה לו שעליו אינם אמורים, רק לגדולים במעלה העולים בכל פעם מדרגא לדרגא. אבל באמת תדע ותאמין, כי כל דברים אלו נאמרים גם על הקטן שבקטנים והגרוע שבגרועים, כי השם יתברך טוב לכל תמיד (כב, י"א):

ו. כל אדם שבעולם אפלו מי שהוא במדרגה התחתונה מאד, אפלו אם הוא בתוך הארץ ממש, עם כל זה כשרוצה לכנס בעבודת ה' בודאי צריך שילך ויעלה מדרגא

לדרגא, ובכל פעם ופעם כשיוצא מדרגא לדרגא כפי בחינתו, אזי מתגברים עליו מחדש הקלפות שהם התאוות והדמיונות והמחשבות והבלבולים והמניעות, ומתפשטים כנגדו בכל פעם מאד ואינם מניחין אותו לכנס לשערי קדושה ובזה טועים החסידים הכשרים הרבה, כשרואים שפתאם מתגברים עליו תאוות ובלבולים ומניעות ונדמה לו, שנפל ממדרגתו מחמת שבזמן הקדם לא היו אלו התאוות והבלבולים מתגברים עליו כל כך והיו נחים קצת, על כן סובר שנפל חס וחלילה. אבל באמת אין זה נפילה כלל, רק שזה מחמת שצריך לעלות מדרגא לדרגא לפי בחינתו, ומחמת זה מתגברים עליו מחדש בהתגברות גדול יותר כל התאוות והבלבולים והמניעות והעקמימויות שבלב וכו'. וצריך בכל פעם ופעם להתחזק את עצמו הרבה ולבלי לפל מזה בדעתו כלל עד שיתגבר עליהם וישבר אותם מחדש (כה [בסוף]):

ז. והעצה לזה לתן צדקה לעניים הגונים, כי עקר גדולת הבורא יתברך נתגלה על ידי צדקה שנותנים לעני הגון, שעל ידי זה הקדוש ברוך הוא מתגדל ומתפאר, ועל ידי זה יזכה להכניע הקלפות שהם המניעות והבלבולים וכו' שמתגברים בכל דרגא ודרגא כנזכר לעיל (שם ד'):

ח. עוד עצה לזה שישמח את עצמו ויגיל וישיש בנקודתו הטובה במה שזכה להיות מזרע ישראל ולהתקרב לאנשי אמת המוליכין ומדריכין אותו בדרך האמת, אשר על ידי זה איך שיהיה יש לו תקוה טובה לנצח, ועל ידי השמחה הזאת הוא משבר הקלפות שהם המניעות וכו' שבכל דרגא (שם ה'):

ט. כשמתחזק ומתגבר ומשבר המניעות וכו' ובכל פעם עולה למדרגה השניה הגבוה יותר לפי בחינתו, בזה עושה טובה גם לחברו שהיה עומד באותה המדרגה שהוא נכנס בה עתה, כי חברו יוצא ממנה ועולה למדרגה יותר עליונה, כי אי אפשר לשני בני אדם שיעמדו במדרגה אחת. וזה בחינת הרמה [שקורין הייבין] מה שאחד מרים ומגביה את חברו הינו כנזכר לעיל (שם [בסוף]):

י. צריך לדעת, שמלא כל הארץ כבודו, ולית אתר פנוי מניה ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. ואפלו מי שעוסק במשא ומתן בגויים, לא יוכל להתנצל ולומר אי אפשר לעבד את השם יתברך מחמת עביות וגשמיות, שנופל תמיד עליו מחמת העסק שעוסק תמיד עמהם. כי בכל הדברים גשמיים ובכל לשונות הגויים יכול למצא בהם אלקות, כי בלא אלקותו אין להם שום חיות וקיום כלל, רק כל מה שהמדרגה יותר תחתונה אזי אלקותו שם בצמצום גדול ומלובש במלבושים רבים יותר (לג. ב'):

יא. בגלל כן צריך שתדע, אפלו אם אתה משוקע במדור הקלפות ואתה במדרגה תחתונה מאד עד שנדמה לך, שאי אפשר עוד להתקרב אליו יתברך, מחמת שנתרחקת מאד ממנו, אף על פי כן תדע שאפלו במקומך גם כן שם תוכל למצא אלקותו, ומשם אתה יכול לדבק את עצמך בו יתברך ולשוב אליו בתשובה שלמה, כי לא רחוקה היא ממך אלא שבמקומך שם רבו הלבושים (שם):

יב. יש שעברו עברות כל כך עד שנפלו בבחינת הסתרה שבתוך הסתרה ומחמת זה נדמה להם, שאין להם עוד תקוה, חס ושלום, כי עבר ושנה נעשה לו כהתר, זה בחינת הסתרה אחת, אבל כשעובר יותר חס ושלום, אזי השם יתברך נסתר ממנו בבחינת הסתרה שבתוך הסתרה ואזי קשה מאד למצא אותו יתברך, אבל בבחינת עסק התורה יכולין לעורר גם אותו ולהודיעו מהשם יתברך, שיש לו תקוה גם כן עד שישוב אל האמת ויתקרב לשם יתברך. כי באמת בכח הצדיקי אמת הכל יכולים להתקרב לשם יתברך תמיד; בכל עת; איך שהם; מכל מקום שהם (נו, ג'):

יג. במקומות הנמוכים מאד ורחוקים מאד מהשם יתברך, שם דיקא מלובש חיות גבוה מאד בבחינת סתרי תורה. על כן מי שנפל מאד, חס ושלום, צריך שידע זאת, ששם במקומו דיקא יכול להתקרב לשם יתברך ביותר,כי שם דיקא נעלם חיות גבוה מאד, וכשיזכה לשוב אל ה', יתגלה על ידו דיקא תורה גבוה, דהינו סתרי תורה (שם):

יד. אם מתעורר האדם לתשובה, אזי כשרוצה לכנס בדרכי ה' ולנסע להצדיק מתגבר עליו בכל פעם יצר הרע חדש יותר חזק מבתחלה, וכל מה שנכנס יותר בעבודת ה',

מתגבר עליו יצר הרע יותר גדול. על כן צריך בכל פעם התגברות ביותר, והתחזקות חדש נגד היצר הרע החדש, שמתגבר עליו בכל פעם. ומזה בא מה שלפעמים כשנתעורר האדם לנסע לאנשי אמת יש לו תשוקה גדולה, ואחר כך כשמתחיל לנסע נחלש חשקו. ולפעמים כשבא להצדיק בעצמו, נופל מתשוקתו לגמרי. כל זה נמשך מבחינה, הנזכר לעיל. כי תכף כשנתעורר לנסע להצדיק האמת אזי המית יצרו הרע שהיה לו בתחלה, ואחר כך כשרצה לנסע, נתהוה לו יצר הרע חדש חזק מבתחלה, כי כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. על כן מי שרוצה לקרב את עצמו לשם יתברך באמת, צריך התחזקות חדש בכל פעם נגד היצר הרע החדש, שמתחדש עליו בכל פעם (עב):

טו. כי יש כמה בחינות בהיצר הרע, והרב העולם – היצר הרע שלהם הוא נמוך ומגושם מאד, רוח שטות ממש, ומי שיש לו דעת צח כל שהוא ומשער בלבו קצת את גדולת הבורא יתברך, בודאי היצר הרע הזה הוא אצלו שטות גדול ושגעון, ואפלו נסיון של תאות נאוף הוא אצלו שטות ואין צריך שום התגברות נגדו, רק שיש לו יצר הרע אחר גבוה מזה הרבה. אבל זה היצר הרע של רב העולם הוא שטות גדול באמת למי שהוא רק בעל שכל אמת לבד (שם):

טז. ויש שהיצר הרע שלהם הוא בחינת קלפה דקה, וזה היצר הרע אין מגרין אלא באיש חיל גדול במעלה קצת, אבל עדין אין זה היצר הרע של הצדיקים אמתיים, כי היצר הרע שלהם הוא מלאך הקדוש ממש (שם):

יז. גם בענין ההתקרבות עצמו לשם יתברך יש יצר הרע גדול, הינו שלפעמים רבוי ההתלהבות חוץ מהמדה הוא מהיצר הרע וזה בחינת פן יהרסו לעלות אל ה', וצריכין לבקש רחמים להנצל גם מזה (שם):

יח. מי שיש עליו דינים, חס ושלום, ויש לו איזה צרה רחמנא לצלן צריך לראות להתגבר ולהתחזק אז ביותר להנצל מהיצר הרע, כי אז מתגבר עליו היצר הרע, כי עקר שרש היצר הרע הוא גבורות, ודינים רחמנא לצלן (שם):

יט. גם עצבות מזיק מאד ונותן כח להיצר הרע. על כן צריך להתגבר מאד לשמח את נפשו בכל דרכי העצות המבארים במקומם, כי עקר התחזקות הוא על ידי שמחה וחדוה כמו שכתוב: כי חדות ה' היא מעוזכם (שם):

כ. ההתרחקות היא תחלת ההתקרבות, הינו כשאדם רוצה להתקרב לשם יתברך אזי על פי רב באים עליו דינים ויסורים ומניעות רבות ועצומות, ונדמה לו כאלו מרחקים אותו. אבל כל זה לטובה בשביל התקרבות. וצריך להתחזק ולהתגבר ולהתאמץ ולעמד בנסיון הזה, שלא יתרחק חס ושלום על ידי היסורים והמניעות וההתרחקות, ואל יטעה בעצמו לומר, שמרחיקין אותו, חס ושלום. רק ידע ויאמין שכל מה שעובר עליו. הכל לטובתו, כדי שיתגבר להתקרב יותר, כי ההתרחקות היא רק בשביל התקרבות (עד):

כא. עצה להתחזקות הוא הדבור, דהינו שאפלו אם נפל למקום שנפל, אף על פי כן יתחזק גם שם לדבר דבורי אמת דהינו דבורי תורה ותפלה ויראת שמים, ולשוח בינו לבין קונו ולשוח עם חברו ומכל שכן עם רבו, כי הדבור יש לו כח גדול להזכיר את האדם בשם יתברך ולחזקו תמיד אפלו במקומות הרחוקים מהקדושה מאד [עין דבור אות י"ט] (עח):

כב. צריך להיות תמיד בשמחה ולעבד את ה' בשמחה. ואם לפעמים נופל ממדרגתו צריך לחזק את עצמו עם הימים הקודמים שהיה מזריח לו איזה הארה קצת, ויאחז את עצמו עתה בהתעוררות והזריחה שהיה לו מאז ומקדם (רכב):

כג. מי שהוא מערב בין הנכרים, דהינו שיש לו עסקים ומשא ומתן עמהם, צריך לשמר את עצמו מאד מאד, שלא יזיק לו, חס ושלום, לקדושת יהדותו כי בקל יוכל להתפס ברשתם, חס וחלילה. וצריך להתחזק מאד ולהזכיר את עצמו בכל פעם בקדושת יהדותו ולבקש מהשם יתברך הרבה, שלא ילמד ממעשיהם ודרכיהם (רמד):

כד. עקר הגבורה הוא בלב כי מי שלבו חזק אינו מתירא משום אדם ומשום דבר והוא יכול לעשות גבורות נוראות ולכבש מלחמות חזקות על ידי חזק ואמץ לבו, שאינו מתפחד ורץ לקשרי המלחמה החזקה. וכמו כן הוא ממש בעבודת ה' והבן היטב (רמט):

כה. כשנופל אדם ממדרגתו, ידע שמן השמים הוא, כי התרחקות היא תכלית ההתקרבות, על כן נפל כדי שיתעורר יותר להתקרב לשם יתברך. ועצתו שיתחיל מחדש לכנס בעבודת ה' כאלו לא התחיל עדין כלל מעולם. וזה כלל גדול בעבודת ה' שצריכין ממש בכל יום להתחיל מחדש (רסא):

כו. כשמתחיל האדם להסתכל על עצמו ורואה, שרחוק מטוב והוא מלא עוונות, אזי יכול לפל על ידי זה ולא יוכל להתפלל כלל, על כן הוא מחויב לחפש ולבקש ולמצא בעצמו איזה טוב. כי איך אפשר שלא עשה מימיו איזה מצוה או דבר טוב. ואף כשמתחיל להסתכל באותו טוב שעשה, הוא רואה, שהטוב בעצמו הוא מלא פצעים ואין בו מתם, כי הטוב מערב בפניות ובפסלת הרבה, אף על פי כן איך אפשר שלא יהיה בהמעט טוב איזה נקודה טובה. וכן צריך לחפש ולבקש עד שימצא בעצמו עוד איזה דבר טוב, ואף שגם זה הטוב מערב גם כן בפסלת הרבה, עם כל זה על כל פנים יש בו איזה נקודה טובה. וכן יחפש ויבקש עוד עד שימצא בעצמו עוד איזה נקדות טובות ועל ידי זה שמוצא בעצמו איזה זכות וטוב, על ידי זה יוצא באמת מכף חובה לכף זכות ויוכל לשוב בתשובה. ועל ידי זה יוכל להחיות את עצמו ולחזק את עצמו ולשמח את עצמו איך שהוא, ואז יוכל להתפלל ולזמר ולהודות לשם (רפב):

כז. צריך האדם לזהר מאד לילך על דרך זה, כי הוא כלל ויסוד גדול למי שירצה להתקרב לשם יתברך לבל יאבד עולמו לגמרי, חס ושלום. כי העקר הוא להרחיק מעצמו עצבות ומרה שחרה בכל מה דאפשר, כי רב בני אדם שרחוקים מהשם יתברך, עקר רחוקם הוא מחמת מרה שחרה ועצבות ומחמת שנופלים בדעתם, על ידי שרואים בעצמם עצם קלקולם שרב מעשיהם מקולקלים, כפי מה שיודע כל אחד בנפשו את נגעי לבבו ומכאוביו. ומחמת זה הם נופלים בדעתם, ורובם מיאשים עצמן לגמרי, רחמנא לצלן, ואינם מתפללים בכונה כלל, ואינם עושים בעבודת ה' אפלו מה שהיו יכולים לעשות עדין. על כן צריך האדם להשכיל מאד על דבר זה כי הרבה

נפשות שקעו על ידי זה, כי היאוש, חס ושלום, קשה מן הכל. על כן צריכין להתחזק מאד לילך עם הדרך הזה, הנזכרת לעיל לחפש בעצמו נקודות טובות בכל פעם, כדי להחיות את עצמו ולחזק את עצמו תמיד, ועל ידי זה יוכל להתפלל בחשק ובחיות ובשמחה תמיד ולשוב אל ה' באמת, כנזכר לעיל (שם:

כח. יש נשמות שנפלו וצריכים להחיותם ולהשיבם בכל מיני מטעמים, המשיבין את הנפש. ועל ידי התנוצצות המחין בחינת תפלין שזוכין על ידי שמשברין התגברות הרהורי נאוף [כמו שמובא בברית אות כ"ז] על ידי זה נעשין דבורים כשרים להחיות ולהשיב את אלו הנשמות הנפולות (ח"ב. ה. ח' ט'):

כט. אסור לאדם ליאש את עצמו חס ושלום ואפלו אם נפל למקום שנפל, חס ושלום, ומונח בשאול תחתיות ממש, רחמנא לצלן, אף אל פי כן אל יתיאש עצמו מהשם יתברך בשום אפן בעולם, כי גם משם יכולין להתקרב אליו יתברך, כי מלא כל הארץ כבודו. והצדיק האמת אינו נקרא בשם צדיק כי אם כשיש לו זה הכח, שיוכל להחיות ולהרים את אלו שנפלו מאד מאד, לחזקם ולאמצם לעוררם ולהקיצם ולגלות להם, כי עדין ה' אתם ועמם ואצלם וקרוב להם כי מלא כל הארץ כבודו. וכן להפך, צריך הצדיק להראות לאלו שהם במדרגה גדולה, שעדין אינם יודעים כלל בידיעתו יתברך בחינת מה חמית מה פשפשת וכו' (ז, ז'):

ל. כשאדם נופל ממדרגתו, ולפעמים נפילתו וירידתו גדולה מאד מאד, רחמנא לצלן, כי יש שנופל למקומות מגונים מאד שנקראים בחינות מקומות המטונפים, ונופל לספקות והרהורים רעים ומגונים מאד מאד ולבלבולים רבים, ולבו סחרחר שהקלפה מעקמת ומסבבת לבו בעקמומיות ובלבולים עצומים [עס פאר דרייט דאס הארץ]. אף על פי שבמקומות אלו אי אפשר למצא השם יתברך, אף על פי כן גם שם יש תקנה גדולה, על ידי שיחפש ויבקש משם את השם יתברך ויהיה שואל ומבקש, איה מקום כבודו, וכל מה שהוא רואה את עצמו רחוק ביותר מכבודו יתברך, יצטער וישאל ויבקש יותר איה מקום כבודו. ועל ידי זה בעצמו שהוא מבקש ומחפש ומתגעגע

אחר כבודו יתברך ומצטער וצועק ושואל ומבקש איה מקום כבודו, על ידי זה בעצמו הוא עולה בתכלית העליה, כי זוכה לעלות לבחינת אי"ה שהיא הקדושה העליונה מאד מאד. וזה עקר התשובה שיחפש תמיד ויבקש אי"ה מקום כבודו, כנזכר לעיל שעל ידי זה הירידה נתהפך לעליה גדולה. וזהו בחינת ירידה – תכלית העליה, המובא בכל ספרי קדש, ועין בפנים והבן שם היטב, כי עמק הוא (יב):

לא. צריך להיות עקשן גדול בעבודת ה', והבן הדבר היטב, כי על כל אדם שרוצה לכנס בעבודת ה' ואפלו הקטן שבקטנים בהכרח, שיעבר עליו עליות וירידות בלי מספר וכמה מיני נפילות והשלכות, כי לפעמים יש שמפילין אחד בכונה מעבודת ה'. ועל כל זה צריכין להתחזקות גדול בלי שעור וכמבאר מזה קצת למעלה. וכמה פעמים הוא צריך להתחזק ולהתאחז עצמו רק בדרך עקשנות וצריכין עקשנות גדול מאד מאד בזה, וזכר דבר זה היטב, כי תצטרך לזה מאד (מח):

לב. ודע, שכל אלו הנפילות והירידות והבלבולים וכו' צריכים בהכרח לעבר בהם קדם שנכנסין בשערי הקדושה. וכל הצדיקים והיראים האמתיים עברו בכל זה (שם):

לג. ואם אתה רחוק מאד מאד ממנו יתברך ונדמה לך שאתה פוגם ממש בכל שעה נגדו יתברך. נגד זה תדע שאיש כזה שהוא מגושם כל כך, כל תנועה ותנועה שהוא מנתק את עצמו מעט מעט מן גשמיותו, אפלו תנועה בעלמא שהוא ממשיך את עצמו מגשמיותו אליו יתברך היא גדולה ויקרה מאד מאד אצלו יתברך והוא רץ בזה אלפי אלפים פרסאות בעולמות עליונים (שם):

לד. והעקר – לחזק את עצמו בשמחה בכל מיני עצות, כי עצבות מזיק מאד, על כן צריך להשתדל בכל כחו להרחיק ולגרש את העצבות והמרה שחרה, הן על ידי שיחפש וימצא בעצמו עדין נקודות טובות וכו', הן על ידי שלא עשני גוי, ועל פי רב אי אפשר לשמח את עצמו כי אם על ידי עניני שחוק וצחוק וכו' כמו שנתבאר כל זה באות שמחה עין שם (שם):

לה. ודע, שהאדם צריך לעבר בזה העולם על גשר צר מאד, והכלל והעקר – שלא יתפחד כלל (שם):

לו. לפי גדולת השם יתברך ועצם רוממותו יתברך, בתנועה קלה בעלמא ובהסתכלות בעלמא שאינו כראוי לפי כבודו יתברך היה ראוי לבוא על האדם מה שראוי, חס וחלילה, אך השם יתברך מלא רחמים, וכל העולם מלא רחמנות והוא יתברך רוצה מאד בהעולם. על כן אהובי, אחי, אתה המעין, נפשי ולבבי, חזק ואמץ מאד ובטח בה', כי לא יעזב אותך. כי כל מה שעובר עליך, הכל לטובתך, ותסמך על רחמיו המרובים בלי שעור, כי השם יתברך גדול מאד ולגדולתו אין חקר. ויש ענין שמתהפך הכל לטובה וזדונות נתהפכין לזכויות רק חזק ואמץ (מט):

לז. והוא מעלה גדולה כשיש עדין יצר הרע לאדם, כי אז יכול לעבד אותו יתברך עם היצר הרע דיקא. דהינו להתגבר מתוך חמימות היצר הרע, להמשיך ממנו לתוך איזה עבודה מעבודתו יתברך. ואם אין יצר הרע, לאדם אין עבודתו נחשבת כלל. ובשביל זה מניח השם יתברך היצר הרע שיתפשט כל כך על האדם, וביותר על מי שחפץ באמת להתקרב אליו יתברך. אף על פי שעל ידי התפשטותו והתגברותו כל כך הוא מביא את האדם למה שמביא לכמה עוונות ופגמים גדולים, אף על פי כן הכל כדאי אצלו יתברך בשביל התנועה טובה, מה שבתקף התגברותו של היצר הרע מתגבר עליו האדם באיזה תנועה ובורח ממנו, שזה יקר אצלו יתברך ביותר מאלו – עבד אותו אלף שנים בלי יצר הרע. כי כל העולמות לא נבראו כי אם בשביל האדם, שכל מעלתו וחשיבותו היא מחמת שיש לו יצר הרע כזה והוא מתחזק כנגדו. על כן כל מה שהוא מתפשט ביותר ויותר, כמו כן הוא יקר בעיניו יתברך יותר כל תנועה בעלמא שהוא מתחזק נגדו. והשם יתברך בעצמו עוזרו לזה, כמו שכתוב ה' לא יעזבנו בידו (שם):

לח. היצר הרע נוקש באדם בכל פעם ומעוררו למה שמעוררו. ואף אם אין האדם שומע לו ופונה ערף ממנו, אף על פי כן הוא נוקש בו עוד פעם שני ושלישי ורביעי ויותר. אבל אם האדם הוא חזק בדעתו ועקשן נגד היצר הרע ואינו פונה אליו כלל, אזי היצר הרע נסתלק והולך לו. וכן בתפלה בענין המחשבות הבאים לבלבלו הוא ממש, כנזכר לעיל, שהמחשבה באה כמה פעמים פעם אחר פעם לבלבלו. וצריך להיות חזק לבל להסתכל עליה כלל בשום אפן ועין במקומות אחרים מזה (נא):

לט. כשאדם נכנס לקדושה גבוה, כגון כשמתקרב לצדיק האמת וכיוצא, לפעמים אז דיקא יקרה לו מקרה בלתי טהור, חס ושלום. אל יפל בדעתו מפני זה כי אדרבא לפעמים זה סימן שנתקרב אל הקדושה ולפעמים היא טובה גדולה אליו (קיז):

מ. כבר מבאר, שאין שום יאוש בעולם כלל, ובזה בעצמו שהוא רואה את עצמו רחוק מאד מהשם יתברך בתכלית הרחוק, בזה בעצמו ראוי לו להחיות את עצמו, מאחר שעל כל פנים הוא יודע שהוא רחוק, כי היה אפשר שיהיה רחוק כל כך עד שלא ידע כלל שהוא רחוק. ומאחר שעל כל פנים הוא יודע גדל רחוקו אף על פי שבאמת הוא כן, אף על פי כן זה בעצמו הוא חשוב אצל השם יתברך מה שעל כל פנים הוא יודע רחוקו ועל ידי זה בעצמו ראוי לו להחיות את עצמו ולחזק את עצמו בכל מה שיוכל (סח):

מא. אפלו האנשים הפשוטים [שקורין פראסטאקיס] ואפלו הרשעים ואפלו אומות העולם להבדיל, כולם מקבלין חיות מהתורה. ועל כן אפלו מי שהוא איש פשוט, כגון שאינו יכול ללמד או שהוא במקום שאינו יכול ללמד, אף על פי כן גם אז מקבל חיות מהתורה. על כן גם אז צריך להחזיק את עצמו ביראת שמים בכל מה שיוכל, אפלו בשעה שהוא בודל מן התורה, ואפלו מי שאינו יכול ללמד, כי כולם מקבלים חיות מן התורה הנעלמת על ידי הצדיק הגדול המתנהג בפשיטות לפעמים, ועין בפנים (עח):

מב. ואפלו מי שנפל, חס ושלום, מאד מאד ומונח בשאול תחתיות, חס ושלום, אף על פי כן יש לו תקנה גדולה על ידי הצדיק הגדול האמתי, כי על ידו יכולין הכל לקבל חיות מהקדושה בכל מקום שהם. על כן באמת אין שום יאוש בעולם כלל [קיין יאוש איז גאר ניט פאר האנדין] ואיך שהוא אפלו אם נפל למקום שנפל רחמנא לצלן, אף על פי כן מאחר שמחזק את עצמו במה שהוא עדין, יש לו תקוה לשוב ולחזר אליו יתברך. והעקר הוא מבטן שאול שועתי כי גם צעקה משאול תחתיות אינה נאבדת לעולם, ויצעק ויצעק ויצעק ולא יתיאש עצמו מן הצעקה לעולם, רק יצעק ויתחנן לפני השם יתברך תמיד יהיה איך שיהיה עד ישקיף וירא ה' משמים (שם):

מג. אפלו בשאול תחתיות יכולים להיות סמוכים אליו יתברך (שם):

מד. אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולין לתקן (קיב):

השגות והתנוצצות אלוקות:

א. זה שאנו רואים, שלפעמים נתלהב האדם בתוך התפלה ואומר כמה תבות בהתלהבות גדול, זה בחמלת ה' עליו, שנפתח לו אור אין סוף והאר לו. וכשרואה אדם התנוצצות הזאת אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי, תכף נתלהב נשמתו לדבקות גדול לדבק את עצמו באור אין סוף וכשעור התגלות אין סוף. לפי מנין התבות שנפתחו והתנוצצו, כל אלו התבות אומר בדבקות גדול ובמסירות נפשו ובבטול כחותיו. ובשעה שנתבטל לגבי אין סוף, אזי הוא בבחינת ולא ידע איש, שאפלו הוא בעצמו אינו יודע מעצמו, אבל זאת הבחינה צריך להיות ברצוא ושוב כדי שיתקים ישותו שלא יסתלק קדם זמנו חס ושלום. כי הקדוש ברוך הוא רוצה בעבודתנו. בשביל זה צריך שלא ישאר כן אלא עד עת שיבוא הקדוש ברוך הוא בעצמו ויטל נשמתו אזי יתבטל באין סוף בתכלית כפי מה שיזכה (ד, ט'):

ב. על ידי הדבקות של אדם באין סוף ברצוא ושוב כדי שלא יתבטל לגמרי, כנזכר לעיל, אזי אחר כך כשהוא בבחינת ושוב, ששב לדעתו וישותו, אזי נשאר בו רשימו מאור הנפלא של הדבקות הזאת, ואזי הרשימו מראה לדעת אחדות האין סוף וטובו, שידע שכולו טוב וכולו אחד, שזאת הבחינה היא מעין עולם הבא. וכל זה זוכין על ידי ודוי דברים לפני התלמיד חכם האמתי (שם):

ג. הצדיק האמת הוא כל ימיו בתשובה, כי אפלו כשיודע בעצמו שעשה תשובה שלמה, עדין הוא עושה תשובה על השגתו הראשונה, שהיא נחשבת אצלו עתה גשמיות כפי ההשגה שמשיג עכשו רוממות אלקותו יתברך. וכן הוא נוהג כל ימיו, שהולך בכל פעם מהשגה להשגה ועושה תשובה על השגה הראשונה. וזה בחינת עולם הבא שיהיה כולו שבת כולו תשובה. כי עקר עולם הבא הוא השגת אלקותו, ובכל עת שישיגו השגה יתרה יעשו תשובה על השגה הראשונה. ומי שיש לו מח בקדקדו, יכול להבין על ידי זה גדולת הבורא יתברך וגדולת הצדיקים, אשרי להם ולהנלוים אליהם (ו, ג'):

ד. דע, שיש אור שהוא למעלה מנפשין רוחין ונשמתין והוא אור אין סוף, ואף על פי שאין הושכל משיג אותו, אף על פי כן רדיפה דמחשבה למרדף אבתריה. ועל ידי עשית המצוות בשמחה זוכין להשיג אותו על ידי הרדיפה והמעכב בבחינות מטי ולא מטי. ונעשין תשעה היכלין דלאו אנון נהורין ולא רוחין ולא נשמתין ולית מאן דקימא בהו ולא מתדבקין ולא מתידעין. אשרי מי שזוכה שירדף מחשבתו להשיג השגות אלו אף על פי שאין יכלת ביד הושכל להשיג אותם כי לא מתדבקין ולא מתיידעין. ועין בפנים בסימן כ"ד (כד):

ה. השגת אלקות אי אפשר להשיג כי אם על ידי צמצומים רבים מעילה לעלול משכל עליון לשכל תחתון. וצריך כל אחד לבקש מאד מלמד ורבי הגון כזה שיהיה גדול במעלה כל כך, עד שיוכל להכניס בדעתו השגת אלקות שזה עקר התכלית והתקוה האמתית. וכל מה שהוא קטן ביותר, הוא צריך רבי גדול ביותר שידע איך להתנהג עמו לסבב לו כמה הקדמות נפלאות בשכל גדול שהם בחינת צמצומים הנזכרים לעיל, שעל ידם יבוא להשגת אלקות [עין צדיק אות ל"ז ל"ח] (ל, א' ב'):

ו. על ידי התורה והמצוות ממשיכין השגת אלקותו יתברך, כי כל אות שבתורה וכל מצוה ומצוה היא בחינת צמצום להשיג על ידו השגת אלקותו יתברך (שם ג'):

ז. לזכות לזה הושכל, שהוא הקדמה להשגת אלקות אי אפשר כי אם על ידי שיהיה שונא בצע, שישנא את הממון בתכלית השנאה. אבל על ידי אהבת ממון הוא נופל מזה הושכל, ואדרבא, הוא נופל לשטות וכסילות ולעצבות ומרה שחרה, והקלפות והסטרא אחרא מסבבין אותו בסבובים שלהם שהם ההפך משכל, הנזכר לעיל (שם ד'):

ח. על ידי השמחה בשלש רגלים זוכין להשגת אלקות (שם ה'):

ט. כל אחד מישראל הוא חלק אלקי ממעל. ועקר אלקות הוא בלב. והאלקות שבלב איש הישראלי היא בחינת אין סוף. כי אור להביות היא עד אין סוף, הינו אין סוף ואין תכלית לתשוקתו. ולפי גדל ההתלהבות הלב של איש הישראלי שהיא עד אין סוף לא היה אפשר לעשות שום עבודה. ולא היה יכול לגלות שום מדה טובה, כי

מגדל התלהבותו עד אין סוף אינו יכול לעשות שום דבר. על כן בהכרח צריך לצמצם התלהבות לבו, כדי שיוכל לעבד את השם יתברך בהדרגה ובמדה, כי השם יתברך רוצה בעבודתנו, שנעבד אותו בעובדות ובמדות טובות שעל ידי זה נתגלה מלכותו יתברך (מט, א):

י. כל מה שמתקרב יותר לשם יתברך צריך לידע, שהוא רחוק מאד ממנו יתברך. כי אם יחשב וידמה בדעתו שכבר נתקרב לשם יתברך ויודע בידיעת השם יתברך, זה סימן שאינו יודע כלל. כי אם היה יודע קצת מהשם יתברך, היה יודע שהוא רחוק מאד ממנו יתברך ואינו יודע כלל. וזה דבר שאי אפשר לפה לדבר ולהסביר זאת, כי גדולת הבורא יתברך אין שעור (סג):

יא. צריך להרגיל את עצמו בכל פעם בבחינת בטול להסתכל רק על התכלית הטוב האמתי הנצחי, וזה על ידי שיסתם עיניו מחיזו דהאי עלמא. כי אי אפשר להסתכל ולהכלל בהתכלית כי אם על ידי סתימו דעינין, שיסתם עיניו לגמרי מחיזו דהאי עלמא אף גם לדחקם בהאצבע, ואז לא יהיה לו יסורים וצער משום דבר שבעולם. אך אי אפשר להיות קבוע תמיד בבחינת הבטול, כי אם כן יצא מגדר אנושי. ועל כן בהכרח שיהיה הבטול בבחינת רצוא ושוב, ואז הרשימו של הבטול מאיר אל הדעת אור מתיקות נעימות התנוצצות אלקות, מה שאי אפשר לאחד לספר לחברו כלל. ועל ידי זה נמשך שמחה גדולה ועל ידי זה נמשכין חדושין דאוריתא. ועל ידי זה יוכל להחיות את עצמו ולחזק את עצמו בכל היסורין וההרפתקאות, שעוברים עליו, חס ושלום, ויזכה לטעם ולהרגיש בעולם הזה מעין עולם הבא (סה, ג' ד'):

יב. כשזוכה לאיזה התנוצצות שיתנוצץ לו אלקותו יתברך, צריך להזהר שיהיה לו צמצום, לצמצם המח והדעת שלא יצא מגבול שלו, כי אפלו בקדושה אסור שיהיה המח משוטט במה שאין לו רשות לפי מדרגתו, כי כל בריה יש לו די וגבול באלקותו יתברך, דהינו בהתנוצצות אלקותו, שאסור לו לצאת חוץ מהגבול שלא יבוא לידי הריסה, חס ושלום (ח"ב. ה. ז'):

יג. דוד המלך, עליו השלום, אמר: כי אני ידעתי כי גדול ה' וגו'. אני ידעתי דיקא, כי גדולת הבורא יתברך כפי מה שזוכה, מי שזוכה שיתנוצץ בלבו, אי אפשר לספר לחברו כלל ועל כן אמר: כי אני ידעתי דיקא [איך ווייס] (שהר"ן א'):

יד. ואפלו לעצמו אי אפשר לספר מיום ליום, לפי מה שמזריח לו ומתנוצץ לו באותו יום, אינו יכול לספר לעצמו ליום שני, הזריחה וההתנוצצות של גדולת הבורא יתברך, שהיה לו אתמול (שם):

טו. השם יתברך ברוך הוא גדול מאד ולגדולתו אין חקר ואין יודעין כלל, כי נעשים בעולם דברים נוראים, מעשים רבים לאין תכלית, ושנויים וחדושים רבים ונפלאים, ואין יודעין כלל, ואי אפשר לדבר בזה, רק כל חד כפי מה דמשער בלביה, יכול להבין מרחוק שאין יודעין כלל, ואף על פי כן עדין הוא רחוק מאד מתכלית הידיעה שלא נדע. כי עדין לא התחיל לידע כלל. ועין בפנים שיחות נפלאות בזה, ואיך להתחזק על ידי זה לבל יפל בדעתו לעולם, אפלו אם נפל למקום שנפל, חס ושלום, אל יתיאש עצמו מן הצעקה לעולם כי השם יתברך גדול מאד ויכול להתהפך הכל לטובה וכו'. [עין שם] (שם ג):

ודוי דברים:

א. על ידי ודוי דברים לפני התלמיד חכם האמת על ידי זה מעלה בחינת מלכות דקדושה לשרשה ועל ידי זה מבטל ממשלת העובדי כוכבים ומזלות, ועל ידי זה זוכה לידע, שכל מארעותיו הם לטובתו ויברך על הכל הטוב והמטיב, שזאת הבחינה היא מעין עולם הבא (ד,ג):

ב. עוונותיו של אדם הם חקוקים על עצמותיו, ועל ידי ודוי דברים לפני התלמיד חכם יוצא מעצמותיו הצרופים רעים של העוונות, שהיו חקוקים עליהם ומוחלין ומכפרים לו כל עוונותיו [עין תשובה אות א'] (שם ה'):

ג. קדם שהתודה וספר כל לבו לפני התלמיד חכם, אף על פי שהיה אצל התלמיד חכם ונתן לו ממון, עדין אינו יודע באיזה דרך הוא מהלך, כי יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות. אבל על ידי ודוי דברים לפני התלמיד חכם, על ידי זה התלמיד חכם מדריך אותו בדרך הישר לפי שרש נשמתו ונתתקן הכל (שם ח'):

ד. בכל פעם שבא אצל התלמיד חכם, יספר לפניו כל לבו ועל ידי זה אתה נכלל באין סוף (שם ט):

ה. צריך לפרש את החטא כי צריכין להתודות בדבורים דיקא בכל פעם על כל מה שעשה. ויש לזה מניעות רבות, לפעמים ישכח מאתו החטא, ויש שיכבד עליו מאד וקשה לו להוציא הדבור להתודות ועוד מניעות רבות. והתקון לזה – לשמח הרבה בשמחה של מצוה, כגון חתונה של מצוה או שאר שמחה של מצוה, שיתגבר לשמח בשמחה גדולה, עד שירקד הרבה מחמת שמחה, ועל ידי זה זוכה להתודות בדבורים. ועל ידי זה יתקן פגם חטאיו (קעח):

זכרון:

א. התפלה מסוגל לזכרון (ז, ה'):

ב. על ידי תענית וצדקה ובפרט צדקה לארץ ישראל, על ידי זה נתבטל השכחה וזוכה לזכרון (לז, ג' ד'):

ג. על ידי מחיאת כפים בשעת התפלה נמתקין הדינים ונצולין משכחה וזוכה לזכרון (מו):

ד. צריך לשמר מאד את הזכרון שלא יפל לשכחה, דהינו שיזכר תמיד בעלמא דאתי ולא ישכח. וכך ראוי להיות מנהוג איש הישראלי, שתכף בבקר בהקיצו משנתו, מיד כשיפתח את עיניו קדם שיתחיל שום דבר, יזכיר את עצמו תכף בעלמא דאתי. וזה בחינת זכרון בכלליות. ואחר כך צריך להמשיך הזכרון בפרטיות, דהינו שיגדיל דעתו בכל מחשבה, דבור ומעשה, שהשם יתברך מזמין לו בכל יום. להבין מהם הרמזים, שהשם יתברך מרמז לו על ידם להתקרב אליו. כי השם יתברך מצמצם את עצמו מאין סוף עד אין תכלית ומרמז לו רמזים בכל יום על ידי כל הדברים, שמזמין לו באותו היום. וצריך האדם להגדיל דעתו בזה לזכר בשם יתברך על ידי כל מחשבה דבור ומעשה שהשם יתברך מזמין לו בכל יום, ולהבין מהם הרמזים להתקרב אליו. אך ההגדלת הדעת צריך להיות במדה וכו', עין דעת אות ל"ו ל"ז (נד, ב'):

ה. ואפלו מי שיודע ומבין רמזים מכל הדברים אפלו מדברי חל, אף על פי כן אסור לו לעסק רק בזה מחמת שני טעמים. עין בפנים. רק צריך שיהיה לו הסתפקות, להסתפק רק בהכרחיות. ואפלו מזה ההסתפקות גופה צריך לתן צדקה [ועין ממון אות כ"ז.] ומי שמתנהג כך, נעשה על ידי כל זה תקונים ויחודים גדולים למעלה. והמון עם שאין להם זה הושכל להבין הרמזים, כנזכר לעיל. נעשה אצלם כל זה ממילא על ידי שנה וציצית ותפלין ותורה ותפלה ומשא ומתן (שם):

ו. כדי לשמר הזכרון, הנזכר לעיל. צריך לשמר את עצמו שלא יפל לבחינת רע עין שהוא מיתת הלב, שעל ידי זה בא שכחה (שם ד'):

ז. ויש כמה בחינות ברע עין. יש שעינו צרה בהתנשאות של חברו, וכן יש כמה בחינות בזה. וצריך לשמר את עצמו מזה מאד, שלא יהיה לו שום עין רעה על חברו כלל. וכן צריכין להתפלל הרבה לשם יתברך, שינצל מרע עין של חברו. ומי שאינו מרגיש בעצמו כח לעמד כנגד הרע עין להכניעו, הוא צריך לברח ממנו (שם):

ח. גם צריכין לשמר את עצמו מלשון הרע, כי על ידי לשון הרע נפגם הזכרון [עין דבור י']. גם צריכין להכריח את עצמו לשמחה, ועל ידי כל זה נשמר הזכרון, הנזכר לעיל [עין שמחה אות י"ג י"ד] (שם ה'):

ט. אף על פי שצריכין לשמר הזכרון לענין תורה ועבודת ה'. אבל יש גם מעלות בהשכחה, כי צריכין להרגיל עצמו להשכיח מדעתו כל הדברים, המבלבלים את האדם מעבודתו יתברך ובפרט בשעת התפלה, שכל הבלבולים באים אז. ועל פי רב מבלבל אותו מה שעבר, שלא טוב עשה בענין זה ובענין זה וכו'. על כן צריכין להרגיל עצמו שתכף ומיד שחולף ועובר הדבר, יעבר ויסלק אותו מדעתו לגמרי, ויסיח דעתו מזה לגמרי ולא יתחיל לחשב עוד במחשבתו בענין זה כלל, ובפרט בשעת התפלה. וכן כל דאגת העוונות שעבר וכל הפגמים שפגם, הכל צריך להעבירם ולהשכיחם מדעתו בשעת התפלה והעבודה. ואפלו בכל היום כולו אין טוב שיחשב בהם, רק בשעה מיוחדת שרוצה בכונה לשבר לבו ולפרש שיחתו וכו', שאז דיקא יזכיר עצמו כל מה שעבר. אבל בשאר היום צריך להשכיחם מדעתו, כדי שיוכל לעסק בעבודת ה' בשמחה, ובפרט בשעת התפלה, כנזכר לעיל (שהר"ן כו):

חקירות וחכמות חיצוניות:

א. עקר הושכל הוא הושכל האמת של צדיקי אמת. שעל ידי זה הושכל זוכין להשגת אלקות ולהכניס השגת אלקות לכל הנלוים אליהם. וכל החכמות חיצוניות הם כסילות גמור נגד זה הושכל. ולפעמים, בעוונותינו הרבים, כשנופל זה הושכל, הנזכר לעיל אליהם, הינו להעובדי כוכבים ומזלות והסטרא אחרא ואזי הם מתגברים בחכמתם וממשלתם, אזי מתגבר, חס ושלום, ממשלת העובדי כוכבים. ומי יוכל לסבל את קול הצעקה והזעקה גדולה, כשנופל זה הושכל אליהם, שהכסיל רוצה להתחכם, שמתגברים להמשיך לתוך החכמות שלהם שהם כסילות באמת, את בחינת החכמה האמתית שהוא הושכל, הנזכר לעיל של השגת אלקות. ואומרים שרק הם חכמים. ואין חכמה גדולה מחכמתם המוטעית, אשר כל יניקתה מנפילת הושכל, הנזכר לעיל. והקדוש ברוך הוא בעצמו כביכול שואג על זה. וצריך כל אחד לראות לחתך ולהבדיל ולהעלות החכמה והשכל, הנזכר לעיל מהם ולהחזירו לשרשו. וזה זוכין על ידי צדקה וחסד שעושין. ולזה החסד זוכין על ידי שמקבלין תוכחה ממוכיחי אמת (ל, ו'):

ב. חכמה היא שרש כל הדברים, לכן צריך כל אחד לשמר את שכלו משכליות חיצוניות, כי עקר החכמה לקנות שלמות אינה רק חכמות אלקות. ושאר החכמות הם חכמות בטלות ואינם חכמות כלל (לה. א):

ג. בשעת הולדה הושכל מצומצם אצל כל אחד ואחד. וכשמתחילין להשתמש בו בהתבוננות עבודת השם יתברך, אזי שכלו הולך וגדל. אבל כשאדם מכניס בתוך שכלו מחשבות חיצוניות, הם חכמות חיצוניות, אזי נתמעט קדושת שכלו כפי המקום של חכמה חיצונית. ועל זה הושכל החיצון מתלקטים ומתחברים כל התאוות וכל המדות רעות ומגונות (שם):

ד. על כן צריך כל אדם לשמר מאד את שכלו ומחשבתו, שלא יכנס בתוך מחשבתו שום מחשבה חיצונה ולא שום חכמה חיצונה, כי כל הרעות וכל הפגמים והחטאים באים מפגם המחשבה, חס ושלום, על ידי שמניחין לכנס בהמחשבה, חס ושלום, חכמות חיצוניות ומחשבות חיצוניות. ועקר התשובה והתקון על כל העוונות הוא כשמתגבר לגרש כל המחשבות חיצוניות מדעתו ושכלו. כי החכמה והשכל הוא הנשמה שהיא שרש הכל. וכשמקדש שכלו, הינו נשמתו, על ידי זה מגביה ומשיב הכל לשרשו וזה עקר התשובה (שם):

ה. כשישראל נכנסין, חס ושלום בחכמות חיצוניות של האומות, אזי נופל הצדיק מהשגתו ונתחפה ונתכסה השגתו (מט):

ו. רבוי החכמות בפרט חכמת הפילוסופיא מזיקים מאד מאד, כי עקר חזוק הלב שיוכל לקנות חכמה ושכל אמתי הוא רק על ידי מעשים טובים. אבל מי ששכלו הוא יותר ממעשיו הטובים, אין כח בלבו להכיל את שכלו, ואזי הושכל מחטיאו ביותר. והן הן הפילוסופים שאין להם לב טהור, ואין לבם יכול לקבל הושכל בקדושה באמת לאמתו כראוי, כי לבם חולש וחסר. ובפרט הונואפים העוסקים בחכמת פילוסופיא שמאד מאד מזיק להם, כי על ידי הנאוף לבם חסר מאד ואין בלבם יכלת להכיל את הושכל בתוכו, להתרחק מחטאים ולהתדבק בשם יתברך על ידו שזה עקר הושכל האמת. רק אדרבא, על ידי שכלם הם מחטיאים ביותר, ומזיקים להם ולכל העולם יותר מנחשים ועקרבים ומכל מיני חיות רעות ומזיקים שבעולם, רחמנא לצלן, כי מחרפין ומגדפין כלפי מעלה בחכמתם וכנגד התורה הקדושה, בפרט כנגד חכמי הגמרא והצדיקים שאחריהם, זכרונם לברכה, כידוע ומפורסם. בעל הרחמים ישמר שארית ישראל מהם ומהמונם (נה, ו'):

ז. מה שהגביל השם יתברך לשכל האנושי, שיוכל להבין, הוא מצוה גדולה לחדד הושכל להבין הדבר על בוריו. אבל יש קושיות שאינו באפשרי לשכל האנושי להבין תרוץ על קושיא כזו, רק לעתיד לבוא יתגלה התרוץ. ואסור לאדם לעין בהם, וכל מי שסומך על שכלו ומעין וחוקר בהם, על זה נאמר: כל באיה לא ישובון, כי על

קושיא כזו אסור לסמך על שכלו רק להעמיד על אמונה. ואפלו אלו הקושיות שיש עליהם תשובה, לפעמים נסתמו שבילי הושכל ואינו יודע להשיב על אפיקורסות שבלבו. והתקון לזה – למוד הפוסקים [עין תלמוד תורה]. וכל זמן שאינו זוכה לתקן ולפתח שכלו להבין התרוץ, צריך לסמך רק על אמונה גם בקושיות אלו. כי העקר הוא האמונה (סב. ב'):

ח. על ידי דבורים רעים מתגברת ומתפשטת חכמות הפילוסופיא בעולם, שהיא בחינת זוהמת הנחש, ומזקת מאד להעולם, רחמנא לצלן (סג):

ט. אסור גדול לעין בספרי המחקרים, כי יש כמה קושיות שנמשכין מבחינת חלל הפנוי שאי אפשר למצא עליהם תרוץ בשום אפן, רק לעתיד לבוא יתגלה התרוץ אבל בזה העולם אי אפשר לישבם בשום שכל. ומי שמעין באלו החכמות הנמשכין משם, יהיה נשקע ונאבד שם לעולם כי עליהם נאמר: כל באיה לא ישובון. כי אי אפשר למצא בהם את השם יתברך להשיב על הקושיות והמבוכות שבהם בשום שכל. רק ישראל על ידי אמונה עוברים על כל החכמות ועל כל המבוכות שבעולם, כי הם מאמינים בשם יתברך ובתורתו הקדושה בלי שום חקירה וחכמה רק באמונה שלמה. ועל שם זה נקראים ישראל עברים, על שעל ידי אמונתם הם עוברים ועולים על כל מיני חכמות וחקירות, כי אינם צריכים לחקר אחר האמת כלל, כי הם יודעים האמת לאמתו על ידי אמונתם השלמה, שמאמינים בהאמת כפי מה שקבלו מאבותינו ורבותינו, זכרונם לברכה, ועל ידי זה הם עוברים ועולים על כל החכמות כולם (סד. ב'):

י. ודע, שיש צדיקים גדולים שהם צריכין דיקא לעין באלו החכמות, כי על ידי עיונם בהם הם מעלין, מוציאין מהם כמה נשמות שנפלו ונשקעו בהם, ועל כן אל תביא לך ראיה ממה שמצינו כמה מגדולי הקדמונים שעסקו באלו החכמות, כי היו מוכרחים לזה, כנזכר לעיל. ולגדל קדושתם העצומה העלו נשמות שנפלו בהם, כנזכר

לעיל. אבל אנשים שאינם גדולים בצדקתם כל כך. מכל שכן אנשים פשוטים בפרט בדורות הללו, חלילה להסתכל ולכנס בהם, כי יהיה נשקע ונאבד שם לעולם, רחמנא לצלן (שם ג'):

יא. על ידי הנגון של הצדיק הגדול האמתי הוא מעלה את הנשמות, שנפלו לאפיקורסות, הנזכרת לעיל, שאין עליה תשובה (שם ה'):

יב. חכמי הטבע שרוצים להראות על פי חכמתם המוטעית שהכל על פי הטבע, חס ושלום, הם חיות רעות שדורסים וטורפים רבים מבני עמנו. כי כמה נפשות מישראל שקעו בזה, רחמנא לצלן. ואלו הנפשות הם כצפרים האחוזות בפח. על כן כל מי שחס על נפשו, צריך לברח ולהמלט נפשו מהם, שלא תהיה נפשו נטרפת ונדרסת, חס ושלום, על ידי חיות רעות, הנזכרות לעיל. על כן חלילה להסתכל כלל באלו הספרים המדברים מחקירות, אפלו בספרים שחברו גדולי ישראל, כי אין רעה גדולה מזו (ח"ב. ד, ו):

יג. על ידי צדקה מבטלין כח הנחש שהוא שרש חכמת הטבע, ועל ידי זה ממילא נצולין מחיות רעות, הנזכרות לעיל שהם חכמי הטבע. ולפעמים אפלו כשמכניעין אותם עדין הם חוזרים ומטילים איזה ספק ברצון, אם מתנהג על ידי רצונו יתברך לבד. ואז צריכין לחזר ולהרבות בצדקה. כי צדקה מכנעת ומשפלת חכמת הטבע תמיד ומגלית שהכל מתנהג ברצונו יתברך לבד (שם ט'):

יד. עקר העבודה הוא רק על ידי תמימות ופשיטות גמור בלי שום חכמות כלל. וזהו עקר התכלית האמתי, וחלילה למי שמכונה בשם ישראל שיכנס בספרי המחקרים, חס וחלילה, כי לא באלה חלק יעקב. כי יש בכל החכמות אבן נגף בחינת עמלק, שעל ידו נופלין ונכשלין ויכולין לאבד עולמם ברגע חס ושלום. וזהו הרעה הגדולה שבכל הרעות, ואפלו ספרי ישראל שמדברים מחקירות, אין להביט בהם כלל, כי מזיקים הרבה לאמונה הקדושה שהוא יסוד הכל. ותהלה לאל יש עכשו ספרים קדושים הרבה מאד, המלאים מוסר ויראת ה' בלי שום חקירות, שאינם מיוסדים על דעת חכמי יון ימח שמם, רק יסודתם בהררי קדש על דברי חכמינו, זכרונם לברכה בגמרא ומדרשים, ובפרט המיוסדים על דברי רבי שמעון בן יוחאי וחבריו, הפך בהם והפך בהם. בהם דיקא ולא בספרים שמערב בהם דעת הגויים, הכופרים בעקר. מהם המלט נפשך, מהם ומהמונם, ותהיה לך נפשך לשלל לחיי עולם ולעולמי עד ולנצח נצחים (יט):

טו. בענין הקושיות שקשה על השם יתברך. מי שיש לו דעת אמתי כל שהוא ראוי, לו להבין שאדרבא, כך ראוי להיות דיקא שיהיה קושיות על השם יתברך, וכך נאה ויפה לו יתברך לפי גדולתו ורוממותו. כי בודאי אי אפשר שנבין ונשיג בשכלנו הנהגתו יתברך, ועל כן בהכרח שיהיה עליו יתברך קושיות לפי דעתנו האנושי הפחותה, ועין בפנים והבן האמת (נב):

חתון:

א. על ידי תפלה בכח זוכה לזווגו (ט):

ב. על ידי רקודין של חתונה ממתיקין הדינים (לב):

ג. מה שהכלה שולחת להחתן טלית, יש על זה טעם גדול על פי תורת אמת. וכן מה שצועקין שבת ואומרים מלי דבדיחותא (שקורין גראמין) הכל שיך להחתונה על פי האמת [עין בסימן מ"ט "לקוטי מוהר"ן" חלק א' בסופו]. ועין עוד במקום אחר מענין כל הדברים שעושין על החתונה, מה שמכסין הכלה, ומה שזורקין על החתן האפין, ומה שהחתן דורש ופוסקין לו הדרשה ונותנין לו מתנות לדרשה, וכן מה שהבדחנים מהפכין עצמן וכו', הכל מאת ה'. ומבארים שם על זה טעמים נפלאים ואין כאן מקום לבארם (שהר"ן פו):

ד. על ידי הלל והודאה לשם יתברך ועל ידי למוד הלכות זוכין למצא זווגם האמתי, של כל הצריכים למצא זווגם (ח"ב, ב):

ה. על ידי פגם הברית קשה למצא זווגו, וכונות אלול תקון לזה [ועין אלול] (פז):

ו. מי שאינו יכול למצא את זווגו, התקון לזה שישתדל לשמע חדושי תורה מבעל דעת (פט):

ז. בזה שמשברין כלי חרס בשעת השדוך, בזה מרמזין להאדם ומזכירין אותו שיש גיהנם, למען יזכר בזה ולא יהיה כרוך אחר תאותו ויקדש עצמו בזווגו כראוי. גם מרמזין לו, שבאם היא אשה רעה אל יבגד בה ולא יגרשנה, כי על ידה אינו רואה פני גיהנם. כי צריך לזהר מאד שלא לגרש את אשתו [ועין עוד משבירת כלי חרס בסימן ס' אות ח' וסימן רס"ה בלקוטי מוהר"ן חלק א'] (צ):

חצות:

לסדר תקון חצות:

א. על ידי קימת חצות לילה, לעסק בתורה ותפלה והתבודדות, על ידי זה זוכין לברר הטוב מן הרע ולהמשיך על עצמו הזכרון האמתי, לזכר תמיד תכליתו וסופו הנצחי ולאדבקא מחשבתיה תמיד בעלמא דאתי. ולהסתכל על כל מה שהשם יתברך מסבב ומגלגל עמו בכל יום, שהכל כאשר לכל הוא כדי לרמז לו רמזים בכל עת להתקרב אליו, שזה עקר התכלית הטוב האמתי. ועקר קיום האדם בזה העולם, מספר ימי חיי הבלו, וכל מה שנעשה עמו בכל יום, הכל הוא בשביל זה לבד (נד בסוף):

ב. קימת חצות היא המתקת הדינים והוא מסוגל כמו פדיון (קמט):

ג. זמן חצות הוא תמיד אחר ששה שעות מתחלת הלילה בין בקיץ בין בחרף. ואז מתחיל זמן חצות ונמשך עד גמר אשמורה שניה, דהינו שתי שעות. ובבקר טוב להסתכל על השמים ועל ידי זה נמשך הדעת (שם):

ד. בעתים הללו שכבר ארך עלינו הגלות והשם יתברך מצפה בכל עת לשוב אלינו ולחזר לבנות בית מקדשנו, ראוי לנו שלא לעכב חס ושלום בנין בית המקדש רק להשתדל בבנינו. על כן מאד צריכין לזהר לקום בחצות בכל לילה ולהיות מתאבל מאד על חורבן בית המקדש, כי אולי בגלגול הראשון היה הוא הגורם שיחרב הבית המקדש. ואפלו אם לאו, אולי הוא מעכב עתה בחטאיו בנין בית המקדש ונחשב גם כן כאלו גרם להחריבו. ועל זה יבכה ויתאבל מאד בכל לילה בחצות, ועל ידי זה יהיה נחשב כאלו הוא משתדל בבנין בית המקדש, ועל ידי זה יזכה להתקרב אל האמת, דהינו להתקרב לצדיקים ויראים וכשרים אמתיים שהם עקר הפאר והחן והיפי האמת של העולם, ועל ידי זה יהיו נפתחין עיניו ויסתכל על עצמו בכל המדות איך הוא אוחז בהם, ולשוב בתשובה על כל המדות רעות ויזכה לדעת ולהכיר את שמו הגדול יתברך (ח"ב. סז):

ה. על ידי שקמים בחצות לילה ומתאבלין על חורבן בית המקדש, על ידי זה נצולין משרפות (שם):

ו. עקר עבודת איש הישראלי הוא בחרף, לזהר לקום בחצות לילה. ובקיץ בעת שהלילה קצרה מאד פחות משש שעות, שאז אין עומדין בחצות כנזכר לעיל אות ג', אז יזהר לעמד בבקר השכם כעלות השחר (שהר"ן שא):

טלטול ונסיעות לדרכים:

א. על ידי קלקול התוכחה והמוסר על ידי זה בא גרוש וטלטולים (כב. א'):

ב. קדם שתצא לדרך תתן צדקה, ועל ידי זה לא יהיה עכוב וצער בדרך (לא, ד'):

ג. כל הנסיעות והטלטולים של אדם הם בשביל קלקול האמונה שהיא בחינת עבודה זרה. ולפעמים מתקן על ידי הטלטול פגם האמונה, ואזי מתקן החרון אף מן העולם ונמשך רחמנות בעולם (מ):

ד. על ידי בטול תורה בא גלות (שם):

ה. על ידי שמסמיכין רבי שאינו הגון, על ידי זה מגרשין את ישראל ממקום הישוב, שנתישבו שם מכבר אל מקומות שלא היה שם ישראל מעולם שזהו בחינת גרוש מארץ ישראל. כי במקום שישבו שם ישראל מכבר היא בחינת ארץ ישראל (סא, ב'):

ו. אפלו מי שהוא נע ונד ובא לפעמים למקומות שרחוקים מאד מעבודת השם יתברך, כגון בבתי רשעים ואפלו בבתי עובדי כוכבים ומזלות וכיוצא, אף על פי כן יש כח לישראל להעלות ולהרים כל אלו המקומות לשם יתברך. על כן עליו לעשות את שלו להמשיך את עצמו לשם יתברך בכל מה שיוכל בכל מקום שהוא (ח"ב. עו):

ז. כשיש להאדם לב, אין שום מקום שימנעהו מעבודתו יתברך ואין לו שום התנצלות לומר, שבמקום פלוני אי אפשר לו לעסק בעבודת ה'. כי כשיש לו לב, כל המקומות של כל העולם הם שלו (נו):

ח. בדרך צריכין לזהר בטבילות מקוה, כי מקוה מסוגל להנצל מרוצחים (חיי"מ עבודה"ש ל):

יראה ועבודה:

א. צריך לשמר עצמו מיראות חיצוניות, שלא יפל עליו יראה משום דבר שבעולם, רק כשבא עליו איזה יראה ופחד, יזכר מיד יראת השם יתברך ופחדו הגדול, וימשיך על עצמו יראת ה' כל היום תמיד, ועל ידי זה יוכל להתפלל עם כחות, להוציא בכח גדול תפלתו ויהיה תפלתו בבחינת רעמים, ויזכה לשמע היטב מה שמוציא בפיו, ועל ידי זה יזכה לשמחה, לעשות כל המצוות בשמחה גדולה מהמצוה בעצמה. ועל ידי זה יזכה לידע לבטל כל הגזרות אפלו אחר גזר דין, חס ושלום (ה, ד'):

ב. גם צריך לשתף האהבה עם היראה כדי לזכות לכל הנזכר לעיל. כי עקר ההתגברות הוא על ידי האהבה. אך אף על פי כן צריכין להקדים את היראה (שם ה'):

ג. על ידי היראה זוכה לשלום ולתפלה וכו' [עין שלום אות ב'] (שם):

ד. מי שרוצה לטעם טעם אור הגנוז, הינו סודות התורה שיתגלו לעתיד, צריך להעלות מדות היראה לשרשה, וזה זוכין על ידי משפט שהוא בחינת התבודדות ושיחה בינו לבין קונו, שמפרש כל לבו לפני השם יתברך ושופט ודן את עצמו על כל עסקיו, ובזה יסיר מעליו כל הפחדים ויעלה היראה מנפילתה. כי כשאין האדם דן ושופט את עצמו, אז דנין ושופטין אותו למעלה. ואזי הדין נתלבש בכל הדברים, וכל הדברים שבעולם נעשים שלוחים למקום, לעשות בזה האיש משפט כתוב, היינו שיכול לקבל ענשו ודינו על ידי כל הדברים שבעולם. כמו שרואין בחוש כשמגיע להאדם איזה דין ויסורין, חס ושלום, על פי רב הם באים על ידי סבה קלה על ידי דבר קטן, שלא היה עולה על הדעת שעל ידי דבר קטן כזה יתגלגל לו חולאת ויסורים כאלה, חס ושלום. אך כל זה מחמת שהדין שעליו מלמעלה נתלבש בזה הדבר, כדי לעשות בו המשפט המגיע לו. וכל זה כשאין האדם דן ושופט את עצמו בעצמו, אבל כששופט את עצמו בעצמו, כנזכר לעיל, אזי נתבטל הדין שלמעלה. ואינו צריך להתירא ולפחד משום דבר כי, אין דינו מלובש בהם. כי כבר בטל מעצמו הדינים על ידי שדן את עצמו בעצמו, ואין היראה מתלבשת בשום דבר לעורר את האדם כי הוא

בעצמו נתעורר. ובזה מעלה את היראה לשרשה שיהיה לו רק יראת ה' ולא יראה אחרת. ועל ידי זה יזכה לאור הגנוז, כנזכר לעיל (טו):

ה. יראה ואהבה אי אפשר לקבל כי אם על ידי צדיקי הדור [עין צדיק כ"ו כ"ז.] (יז. א'):

ו. על ידי יראה זוכין לשלמות לשון הקדש, ועל ידי זה זוכין לתקון הברית. ובשביל זה צריכין לנסע להצדיק לשמע מפיו דיקא דברי אמת, ואינו יוצא במה שילמד בספרי מוסר. כי מהצדיק מקבל הדבור בשלמות, דהינו ביראה, שזה עקר תקון הברית שבו תלוי הכל. ועל כן אפלו אם ישמע דבורים אלו מפי אחר ששמע אותם מפי הצדיק, לא יועיל כל כך כי כבר ירד ממדרגתו ושלמותו, כי עקר שלמות לשון הקדש מקבלין מפי הצדיק דיקא, ששם האוצר של יראת שמים שזה עקר השלמות של דבור לשון הקדש, שעל ידי זה עקר תקון הכל (יט. ג' ט'):

ז. עקר היראה הוא הבושה שיירא ויתביש מהשם יתברך לבל יחטא, חס ושלום, כי הבושה היא מעלה גדולה מאד, ועל ידי היראה והבושה זוכין לתפלה בכונה, שעל ידי זה זוכין להשיג הנסתרות שבתורה. ועל ידי זה זוכין לשמחה ועל ידי שמחה עקר העזות וההתחזקות, שעל ידי זה דיקא זוכין להתקרב לצדיקי אמת, שעל ידי זה זוכין לאמונה שלמה שהוא עקר הכל כלליות הקדושה (כב):

ח. צריך האדם לראות להאריך ימיו, הינו שיראה שכל יום וכל שעה שבא אחר כך, שתהיה ארוכה וגדולה ורחבה יותר בתוספות קדושה. וכן בכל פעם ופעם ובכל יום ויום יראה להרחיב ולהאריך ימיו בתוספות קדושה וטהרה וזה עקר אריכות ימים. כי כל יום ויום ממקום שמתחיל אצל כל אחד ואחד בתחלה הוא קצר, הינו שבתחלת היום קשה עליו מאד העבודה, שצריך לעשות באותו היום. ועל כן צריכין לזה התגברות גדול מאד בכל יום ויום לבל יפל מזה, שרואה כבדות העבודה בכל יום. רק יתחזק בכל יום להתחיל מן המצר והדחק והכבדות הגדול כפי מה שיוכל להתגבר, ואחר כך יהיה מתרחב והולך בעבודתו יתברך. וכל שעה ושעה שבאה אחר כך,

יראה להגדילה ולהרחיבה בתוספות קדושה. וכן כל יום ויום מימי חייו שבא אחר כך יהיה מתרחב והולך בתוספות קדושה יתרה מיום שלפניו, וכן לעולם, וזה עקר אריכות ימים. וכל זה זוכין על ידי היראה (ס. ב):

ט. על ידי יראה שעל ידי זה זוכין לאריכות ימים, הנזכר לעיל, על ידי זה זוכין לעשירות גדול מאד של הקדושה, שעל ידי זה העשירות זוכין לבוא להתבוננות גדול מאד. כי יש שבילי התורה שיש בהם התבוננות גדול מאד שאי אפשר לבוא להתבוננות הזאת כי אם על ידי עשירות גדול מאד. וזה הטעם מה שכמה צדיקים גדולים ונוראים מאד היו עשירים מופלגים מאד כגון רבנו הקדוש ורב אשי וזולתם. אבל לעשירות הזאת אין זוכין כי אם על ידי בחינת אריכות ימים הנזכר לעיל, שמאריך כל ימיו בתוספות קדושה, שזוכין על ידי היראה, כנזכר לעיל (שם ג'):

י. שלמות היראה היא בשלש בחינות, דהינו מורא שמים ומורא רבך ומורא אב ואם (שם ד'):

יא. על ידי שלמות היראה נצולין מיפי הנשים, ועל ידי זה נצולין מחן של שקר ומעניות וזוכין לעשירות (שם ג'):

יב. עקר שלמות היראה זוכין על ידי הצדיק האמת, שיכול לעורר בני העולם משנתם על ידי ספורי מעשיות של בחינת שנים קדמוניות, שעל ידי זה הוא פוקד עקרות ועל ידי זה נמשך יראה גדולה. ועל ידי זה זוכין לכל הנזכר לעיל (שם ה ו):

יג. עקר כל הדברים הן ההתחלה, כי כל התחלות קשות, מחמת שיוצא מהפך אל הפך, אבל אחר ההתחלה הוא נכנס מעט בהרגל ואין קשה עליו כל כך. ועל כן העבודה והיראה של האדם בכל יום הוא כפי ההתחלה. כי בכל יום צריך לחזר לאחוריו לקבל כח מההתחלה שאז היה קשה עליו ביותר, כנזכר לעיל. על כן צריכין להתחיל בכל פעם מחדש. וכן כשבא אצל הצדיק, צריך שיבוא בכל פעם מחדש כאלו לא היה עדין אצל הצדיק כלל, ועכשו הוא בא מחדש, לא כמו שמכבר היה אצל הצדיק. כי צריך להתחיל בכל פעם מחדש. כי פן ואולי לא היה התחלתו כראוי ואם כן גם כל עבודתו אינה בשלמות כראוי, כי הכל כפי ההתחלה, כנזכר לעיל. על כן

צריך להתחזק לעורר לבו להתחיל בכל פעם מחדש בכח התלהבות גדול ובהתגברות חדש לעבודתו יתברך, כאלו לא התחיל עדין מעולם, כדי שתהיה עבודתו כראוי כפי כח ההתחלה, כנזכר לעיל. וכן בכל פעם צריך לחשש חששא זאת, פן לא התחיל עדין כראוי. ויתגבר להתחיל מעתה מחדש ולבוא אל הצדיק. וכן בכל פעם וכנזכר לעיל (סב, בסוף):

יד. על ידי יראה ואהבה מולידין ומגדלין הנפש החדשה הבאה להאדם [עין כבוד] (סז, ז):

טו. כשאין האדם מסתכל על התכלית, למה לו חיים (רסח):

טז. כלל גדול בעבודת ה', שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום שעומד בו, הן בעסק הפרנסה והצטרכותו צריך, שלא יחשב מיום לחברו כמובא בספרים, וכן בעבודת ה' לא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותה השעה לבד. כי כשרוצין לכנס בעבודת ה', נדמה להאדם כאלו הוא משא כבד ואי אפשר לו לשא משא כבד כזאת. אבל כשיחשב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל. גם שלא ידחה מיום ליום לאמר, מחר אתחיל; מחר אתפלל בכונה ובכח כראוי וכיוצא בזה. כי אין לו להאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותה השעה שעומד בו. כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי. היום אם בקולו תשמעו, היום דיקא (רעב):

יז. כל מצוה ומצוה שהאדם עושה בזה העולם על ידי זה נעשין נרות לחפש בהם בגנזיא דמלכא אחר הסתלקותו. אשרי הזוכה לזה, כי זה תכלית כל תענוגי עולם הבא (רעה):

יח. עקר השלמות הוא היראה. ויש שני מיני יראות, יש מי שהוא ירא מה', מגדולתו ורוממותו בגין דאיהו רב ושליט, ועל ידי יראה זאת אשתלים שמא קדישא דקודשא בריך הוא. ויש יראה למטה ממנה הינו שבא ליראה על ידי יראות התחתונות, על ידי שירא מחיה או משר או מאיזה פחד אחר, על ידי זה הוא נזכר ובא ליראת ה', ועל ידי יראה זאת נמשך השפעות בעולם. וצריך לעשות כלי לקבל השפע. וזה נעשה על ידי ההשתוקקות והרצון לנסע לצדיקי אמת שעל ידי זה נעשה רשם הכלי, ואחר

כך כשבא אליו, נעשה הכלי. וכל מי שיש לו יגיעות ומניעות יותר בתחלת ההתקרבות והוא משברם, על ידי זה יש לו כלי גדול ביותר. [ועין מניעות] (קפה):

יט. איש הישראלי נברא, שיהיה לו ממשלה על המלאכים, וזה התכלית והסוף של ישראל. וצריך כל אחד לראות שיבוא לזה התכלית. אבל המלאכים מתקנאים מאד באדם כזה שיש לו ממשלה עליהם, על כן צריך לשמר עצמו מאד, ולראות שיהיה לו כח לעמד בממשלה זו, שלא יפילו אותו, חס ושלום, על ידי קנאתם בו (ח"ב א, א):

כ. על ידי תאות ממון ותאות משגל ותאות אכילה נפסד ונפגם היראה שבלב. והתקון לזה הוא לכבד את השלש רגלים ולקבלם כראוי [עין ביום טוב]. ועל ידי זה מתקנין היראה. ועל ידי היראה זוכין להמשיך השפעות הנבואה. ועל ידי זה זוכין לתפלה בשלמות ולרפואה. ועל ידי זה יכולין לקשר עצמו לשרשי נשמות ישראל, ועל ידי זה נצולין מקנאת המלאכים הנ"ל, ותתקים ממשלתו עליהם (שם ד ה):

כא. כשאדם נופל, חס ושלום, בשלש תאוות, הנזכרות לעיל שעל ידי זה נפסדת היראה, כנזכר לעיל, אזי הקדוש ברוך הוא יושב ושואג על זה כארי (שם):

כב. כל המצוות ומעשים טובים וכל עבודת ה' הם בחינת הולדה. כי עקר תולדותיהן של צדיקים הם מעשים טובים. וכמו שהיולדת קדם הולדה צריכה לסבל כמה חבלים וצירים, ולצעק כמה קלין של אח ואבוי וכו', כמו כן ממש בעבודת ה' כשרוצה לעבד איזה עבודה או תשובה, בהכרח שיהיה לו כמה יגיעות. וצריך לצעק כמה קלין של אח ואבוי וכמה גניחות וכמה כפילות וכמה הטיות וכו', ובפרט בהתחלה שאז קשה מאד, כי כל התחלות קשות. ואז צריכין ביותר כמה קלין וכמה גניחות וכו' קדם שמתחילין איזה התחלה. וגם לאחר כך לאחר ההתחלה אינו בא בנקל עבודת ה'. וצריכין כמה יגיעות וכמה תנועות, כנזכר לעיל קדם שזוכין לעשות איזה עובדא שיהיה לה הדור, רק ההתחלה קשה מאד, כנזכר לעיל. על כן אל יבהלוך רעיוניך על כל מה שעובר עליך, כי בהכרח לסבל הכל, כנזכר לעיל ולפום צערא אגרא (ד, ב):

כג. הצדקה מרחבת הפתחים של הקדושה, על כן קדם כל מצוה ועבודה טוב לתן צדקה, כדי להרחיב פתח הקדושה שצריך לעשות בעבודתו, ולא יהיה קשה וכבד עליו כל כך לכנס בהם [עין צדקה] (שם):

כד. על ידי צדקה זוכין ליראה ועל ידי יראה זוכין לחסד ואז יכולין לעסק בעבודת ה' בלי מניעה מהפרנסה [עין צדקה אות ל"ו] (שם ט'):

כה. על ידי הזקנים מאריכי ימים שבדור שאין בהם שלמות, על ידי זה מתגבר חכמת הטבע, חס ושלום. כי צריך האדם כל מה שנתוסף ובא לו יום מימי חייו, להוסיף בכל יום קדושה ודעת. כי כל יום ויום שבא אחר כך, צריך שיאיר ביותר בעבודת ה', ורק זה נקרא זקן דקדושה באמת. אבל כשפוגם את ימיו, חס ושלום, ואינו מוסיף קדושה בכל יום אף על פי שמזקין אינו נקרא זקן כלל, רק אדרבא, הוא נקרא קצר ימים, ועל ידו יונק ומתגבר חס ושלום, חכמת הטבע בעולם. והתקון לזה צדקה (שם):

כו'. עקר התענוגים והשעשועים של השם יתברך הוא רק כשאנחנו בעולם הזה השפל מגדלין ומקדשין שמו יתברך ועושין רצונו יתברך. כי השם יתברך יש לו שרפים וחיות ואופנים ועולמות עליונים הרבה שעובדים אותו יתברך, ואף על פי כן עקר התענוג והשעשוע שלו, כביכול, כשעולה למעלה העבודה של עולם השפל הזה (ז, ד):

כז. צריך כל אדם לדבר עם חברו ביראת שמים. אבל צריך שיהיה לו בעצמו יראת שמים, כדי שיהיו דבריו נשמעין, וגם כדי שיתקימו דבריו אצל חברו, שלא יעבר הדבור מלב חברו תכף. כי על ידי יראה דבריו נשמעין וגם יש קיום לדבריו אצל חברו (שם ה'):

כח. כל ימי האדם וכל הזמן של כל העולם אינו כלום, כי הכל פורח כהרף עין כנראה בחוש. ואין נשאר מכל הזמן כלום כי אם מה שחוטפין איזה טוב בעבודת ה' בזה העולם, זה יהיה נשאר קים לנצח לנצח בעולם הבא. אבל חוץ מזה הכל הבל וריק, כי כל הזמן של כל העולם הזה מה שהיה ומה שיהיה הוא כולו אפס ואין ממש נגד יום אחד ואפלו נגד רגע אחת של עולם הבא (שם ו'):

כט. כשמעינים ומדברים מאיזה חדוש, שחדשו צדיקי אמת, על ידי זה נופל יראה (שם י"ג):

ל. עקר התכלית הוא רק לעבד השם יתברך ולילך בדרכיו לשמו יתברך, כדי לזכות להכיר אותו יתברך שזהו רצונו יתברך. כי מי שעובד בשביל עולם הבא זה נקרא מלוי בטן, שרוצה למלאות בטנו בעולם הבא אף על פי שבאמת בודאי טוב יותר ויותר לעבד את ה' בשביל עולם הבא, מלרדף אחר עולם הזה, חס ושלום. וגם זה שעובד ה' אפלו בשביל עולם הבא בודאי הוא חכם יותר, מזה שמתיגע כל ימיו בשביל עולם הזה, כי זה בוחר לעצמו עולם החיים לעד. אף על פי כן עקר התכלית בשלמות הוא רק לעבד אותו יתברך כדי לזכות להכיר אותו יתברך שזהו רצונו יתברך (לז):

לא. כשאין האדם מקדש עצמו ורודף אחר תאוות ומותרות, לאסף ממון ומבלה ימיו להשאיר ירושה לבניו, זה הממון שמשאיר לבניו הוא כמו מי שמלכלך עצמו בטנוף ולוקח טנוף ומכסה על הטנוף, כמבאר בפנים עין שם. ואפלו מי שרוצה להשאיר זכותו לבניו, גם זה אינו תכלית השלמות, והצדיקים השלמים אין בוחרים בזה כלל רק למלאות רצונו יתברך (שם):

לב. הבחירה ביד האדם לעשות כרצונו. ואפלו כל הדברים, הכל ביד איש הישראלי להתנהג הכל כרצונו בבחירתו, כי ביד ישראל יש בחירה בידם על כל דבר שבעולם. כי אצל אומות העולם יש דברים שהם מוכרחים בהם, אבל אצל איש הישראלי כל דבר שהוא עושה, כגון לנסע לאיזה מקום וכיוצא יש בו עבודה, על כן יש לו בחירה על הכל (נד):

לג. רוח העולם הזה אין לשער, דהינו מה שאדם יכול להרויח בזה העולם ואין צריך על זה הוצאות משלו [שקורין אוס לאג] רק ממה שהכין לפניו יתברך יכול להרחיב ידו ולהרויח הרבה מאד, עין לא ראתה וכו' (נה):

לד. טוב מאד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמך עליו. וכשבא היום צריכין למסר כל התנועות שלו ושל בניו ושל התלויים בו על השם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך (שהר"ן ב'):

לה. עקר השלמות היא היראה ועקר הוא יראת הענש ואפלו צדיקים צריכים יראת הענש. כי עקר העבודה בתחלה הוא מחמת יראת הענש (שם ה):

לו. אי אפשר לזכות לעבודת ה' כי אם כשיתחיל בכל פעם מחדש. ולפעמים צריכין כמה התחלות אפלו ביום אחד (שם נא):

לז. כל מה שאתה רואה בעולם, הכל הוא בשביל הבחירה, כי כל העולם ומלואו לא נברא רק בשביל הבחירה (שם ש):

לח. יש בני אדם עובדי ה', שאין השם יתברך מראה להם מה שפעלו כל ימי חייהם, רק אחר מותם בעולם הבא אז יראו מה שפעלו (שם רמד):

לט. עקר עבודת איש הישראלי הוא בחרף, לזהר לקום בחצות. ובקיץ בעת שהלילה קצרה מאד אז יזהר לעמד בבקר השכם כעלות השחר. [עין חצות] (שם שא):

כעס:

א. צריך לשבר את הכעס ברחמנות. הינו כשבא לכלל כעס, לא יפעל בכעסו שום אכזריות. רק אדרבא, יתגבר אז ברחמנות גדול על זה שרוצה לכעס, וימתיק הכעס ברחמנות. ועל ידי זה זוכין לקבל מהצדיק ולתפס במחשבתו את התכלית שהוא שעשוע עולם הבא. ובכל דבר שבעולם יוכל להסתכל על התכלית האחרון ולהשיגו כפי שרשו, שיש לו בתוך נשמת הצדיק (יח. ב):

ב. על ידי בטול הכעס ברחמנות כנ"ל, על ידי זה מקבלים הצדיקי אמת הכבוד והגדולה ואזי זוכין למנהיג אמתי, שירחם על העולם לנהגם כראוי להביא כל אחד אל התכלית האחרון (שם):

ג. כעס ואכזריות הוא מחסרון הדעת. וכל מה שמתרבה הדעת נתבטל הכעס ומתרבה הרחמנות והחסד והשלום. על כן על ידי עסק התורה שעל ידי זה נמשך דעת, על ידי זה מתבטל הכעס ונמשך רחמנות ושלום (נו. ו'):

ד. וכן טבילות מקוה מבטל הכעס, כי על ידי טבילות מקוה נמשך דעת (שם ז):

ה. על ידי הכעס נתעורר המקטרג הגדול שהוא עשו הוא אדום. ומן המקטרג העליון נתעוררים ונשתלשלים מקטרגים וצרים על אדם הכועס ושולטים עליו. כי על ידי הכעס חכמתו מסתלקת וצלם אלקים סר מעל פניו ואין לו פני אדם, ועל ידי זה שולטים בו השונאים, כי נדמה להם כבהמה ואינם יראים מלפניו (נז. ו):

ו. תקון לכעס הוא תענית וזה עקר מעלת התענית, על כן ביום התענית מתגרה הבעל דבר באדם ומזמין לו, כעס כדי לקלקל את התענית. על כן צריך שמירה יתרה לזה לשמר את עצמו מאד מאש של הכעס ביום התענית, כי עקר מעלת התענית הוא מה שמכניע את הכעס (שם):

ז) על ידי אכילת שבת נכנע ונתבטל הכעס (שם):

ח. כעס מזיק לעשירות, וכשהיצר מסית לאדם שיכעס, ידע שבזאת השעה ישפיעו לו מלמעלה איזה סך ממון והיצר רוצה לקלקל זאת ההשפעה של העשירות (נט, ה):

ט. על ידי קלקול השפע של העשירות שבא על ידי הכעס, על ידי זה נפגם שמו ונפשו. אבל כששומר את עצמו מכעס וכשבא לאיזה כעס הוא מתגבר על יצרו ומאריך אפו

וכובש כעסו, על ידי זה זוכה לעשירות ועל ידי זה מגדיל שמו ונפשו וזוכה לשם טוב, וכל הנפשות תאבים להכלל בנפשו, וזוכה לקרב נפשות הרבה לשם יתברך שזה עקר כבוד השם יתברך (שם):

י. כעס מזיק לפרנסה כנ"ל, ועל ידי זה הוא רחוק מאמת ועל ידי זה אינו יכול להתפלל, גם אינו יכול לגמר ולהוציא מכח אל הפעל מה שצריך (סו, ב'):

יא. כשמתגבר ומשבר הכעס, על ידי זה נעשה ונמשך בחינת רוחו של משיח, ונחשב כאלו על ידו נתהוה ונברא כל העולם ומלואו. וזוכה לפרנסה ולהתפלל לה' לבדו בלי פניות בשביל בני אדם, חס ושלום, וזוכה להוציא מכח אל הפעל כל המצוות וכל הדברים שבקדושה שצריך לעשות (שם ג'):

יב. על ידי קדושת ארץ ישראל זוכין לשבר בשלמות הכעס והעצבות והעצלות. על כן צריכין לבקש מאד מהשם יתברך, שיזכה לבוא לארץ ישראל מהרה, כי על ידי קדושת ארץ ישראל זוכין לבחינת אריכת אפים, דהינו שיאריך אפו על כל מה שעובר עליו ולא יכעס ולא יקפיד על שום אדם, אפלו אם עשה כנגדו מה שעשה (קנה):

כבוד:

א. צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום, ולא יהיה רודף אחר הכבוד רק יברח מן הכבוד, ואזי הוא זוכה לכבוד אלקי, ואז אין בני אדם חוקרים על כבודו אם הוא ראוי אם לאו. אבל מי שרודף אחר הכבוד אינו זוכה לכבוד אלקי, ועל כן אפלו כשיש לו כבוד, הכל חוקרים ודורשים אחריו ושואלים מי הוא זה ואיזה הוא שחולקים לו כבוד הזה, וחולקים עליו שאומרים, שאינו ראוי לכבוד הזה (ו. א):

ב. עקר התשובה – כשישמע בזיונו ידם וישתק ויסבל בזיונות ושפיכות דמים הבאים עליו, ובזה הוא ממעט הדם שבחלל השמאלי וזובח יצרו הרע, ועל ידי זה זוכה לכבוד אלקי, הנזכר לעיל (שם ב'):

ג. על ידי שהוא נזהר ושומר כבוד השם יתברך שיהיה בשלמות, שהוא נבזה בעיניו נמאס, וכבודו לאין נגד כבוד השם יתברך, על ידי זה זוכה לדבורים המאירים בתורה שהם מאירים לו לתשובה שלמה, ועל ידי זה זוכה לבוא לתבונות התורה לעמקה (יא, ב):

ד. עקר כבוד השם יתברך הוא כשהרחוקים ביותר מקרבין את עצמן לשם יתברך, כי אז אסתלק ואתיקר שמא דקודשא בריך הוא עלא ותתא ונתגדל כבודו יתברך מאד. על כן צריך כל אדם להשתדל מאד לקרב הרחוקים לשם יתברך. גם אין לאדם לומר, איך אני יכול להתקרב לשם יתברך ואני רחוק כל כך על ידי רבוי מעשי הרעים, כי אדרבא, כל מה שהוא רחוק ביותר, יתגדל על ידו כבוד השם יתברך ביותר כשישתדל לשוב ולהתקרב אליו יתברך, כי זה עקר כבודו יתברך, כנזכר לעיל (יד, ב):

ה. לפי הכבוד שמכבד את יראי ה', כן עולה הכבוד לשרשו. ועקר הדבר שיכבד יראי ה' בלב שלם, ועל ידי זה משלים פגמי היראה וזוכה לשלום (שם ו'):

ו. אין לאדם לקבל שררה ומנהיגות כי אם כשיש לו אמונה שלמה שאין שלמות אחריו. ואפלו מי שהוא מאמין באיזהו דבר שהוא מדרכי האמורי וכו' אף על פי שהוא מאמין בשם יתברך, אין לו לקבל המנהיגות. ואף שהאדם חושב בעצמו שיש לו רחמנות על העולם ועל כן רוצה בהנהגתו, באמת הוא רודף אחר הכבוד ותולה רדיפתו

ברחמנות, ועל ידי זה יכולין לבוא למינות ואפיקורסות, חס ושלום. אבל מן השמים מרחמין ואין מניחין המנהיגות בידם (יח, ג'):

ז. על ידי אהבת החכמים תכון המלכות והמנהיגות. וכשבא למלך או מנהיג איזהו שנאה על החכמים, ידוע להוי ליה שמן השמים יורידוהו מגדולתו, כי אין קיום לעולם בלא החכמה (שם ד):

ח. צריכין לזהר בזקן ששכח תלמודו מחמת אנסו לכבדו. ועל ידי הכבוד שנותנין לו מבטלין ממנו השכחה ונתגלה הנפש, הינו זכרון התורה ונתבטלין הדינים והחשכות וכו' ונמשך אור וחסדים וחיים וחכמת התורה בעולם (לז, ה):

ט. גם צריכין לזהר מאד בבני עם הארץ לכבדם, כי יש בני עם הארץ שיש להם נפשות יקרות מאד מאד, וזה אנו רואין על ידי תורתם; כשאנו רואים שהם בני תורה בידוע שיש להם נפש יקרה על כן צריכין לזהר לכבדם, כי על ידי הכבוד יתגלה ביותר התורה שבהם מהתעלמותה, ויהיה נדחה תאוות הגוף והחמר והחשך והסכלות וכו' ותתעלה הנפש והצורה והאור והחכמה והחיים והחסד והזכרון ויתבטלו כל הדינים (שם, ז):

י. יש מנהיגים שנקראים בשם רבי, שלמודם ממותרות ופסלת, ובודאי אינם יכולין להנהיג אפלו את עצמן מכל שכן אחרים ואף על פי כן הם נוטלים גדולה לעצמן ורודפים אחר התנשאות להנהיג העולם. צריך כל אחד לראות, שלא להסמיך אותם, שלא לתן להם שום תקף ועז, כי הם עצמן אינם חיבים כל כך, כי יש להם יצר הרע גדול להנהיג העולם. אך אלו הנותנים להם תקף ועז ונסמכים על ידם שיהיו נקראים בשם רבי, הם עתידים לתן דין וחשבון (סא. ב):

יא. על ידי שמסמיכין רבי, שאינו הגון, על ידי זה נחלש כתב ישראל ואין לו תקף, ונותנים כח בכתב ידם של האומות, ומחמת זה הם גוזרים שלא יהיה תקף לכתבים שלנו כי אם לכתבים שלהם, וישראל יהיו מוכרחין ללמד הכתב שלהם, ועל ידי זה גוזרין לגרש בני ישראל ממקום הישוב, שנתישבו שם ישראל מכבר, אל מקומות

שלא היו שם ישראל מעולם שזהו בחינת גרוש מארץ ישראל. ועל ידי זה אין יכולין להוליד נשמות גדולות. ועל ידי זה נלקח סוד העבור מאתנו ונמסר להם חס ושלום (שם):

יב. אבל כשהחכם הראוי לסמיכה נסמך בשם רבי, על ידי זה מביא הארה וכח בכתב ידנו, ואז גם כל משפטי הנהגות שלהם כולם על ידי כתב ידנו, ועל ידי זה נתקדש האויר בבחינת אוירא דארץ ישראל. ועל ידי זה נתתקן כל הנזכר לעיל (שם):

יג. כשבא איזהו כבוד חדש להאדם צריך להתירא מאד, כי לפעמים בא לו הכבוד בשביל הסתלקות נפשו, חס ושלום. על כן צריך לזהר לקבל הכבוד בקדושה גדולה בשביל השם יתברך לבד, ולבלי להשתמש עם הכבוד לצרכו ולהנאת עצמו כלל, כדי שלא יזיק לו הכבוד, חס ושלום, שלא יקח את נפשו. כי הנפש יקרה מאד וצריכין לזהר בה לשמרה מאד. וצריכין להתפלל הרבה לשם יתברך, שלא יזיק לו הכבוד שלא תסתלק נפשו על ידי זה, חס ושלום. כי הכבוד הוא שרש כל הנפשות, וכשהנפש מסתלקת היא מסתלקת לתוך הכבוד שהוא שרשה (סז. א):

יד. אך על פי הרב בא הכבוד לטובה, כי כשבא נפש חדשה להאדם היא מלובשת בהכבוד. על כן כשזוכה לקבל הכבוד כראוי, יכול לקבל נפש חדשה על ידי הכבוד שהגיע לו (שם):

טו. על ידי תאות אכילה נפגם הכבוד, ואזי הוא בחינת הסתרת פנים והדינים מתגברים, חס ושלום, ואזי נופל הכבוד להעזי פנים, שהעזי פנים שבדור נוטלין כל הכבוד, וכל המנהיגות והמלוכה והממשלה והכבוד הוא אצל העובדי כוכבים ומזלות והרשעים והעזי פנים. ועל כן כשישראל צריכין לפעל איזה תקיפות לצרך קיום דתנו הקדושה, צריכין לקבל הכח מהם. אבל כשמשברין תאות אכילה, אזי מעלין הכבוד דקדושה ואז אין שום שררה והתמנות וכבוד להעזי פנים. ואזי הוא בחינת נשיאת פנים שהיא בטול הדינים (שם ג):

טז. על ידי צדקה מתקנין פגם הכבוד ומעלין הכבוד והמלכות מהסטרא אחרא וחוזר הכבוד להמביני מדע, שהם מנהיגי אמת (שם ה):

יז. על כן נותנין צדקה אצל "ואתה מושל בכל", כדי להעלות הכבוד והממשלה מהסטרא אחרא אל הקדושה, כנזכר לעיל (שם ז):

יח. כשחוזר הכבוד להמביני מדע, דהינו למנהיגים אמתיים, אזי בתחלת ממשלתם נעשה מחלקת (שם ו):

יט. כשבא כבוד חדש להאדם, צריך להשתדל ביותר שיהיה לו יראה ואהבה ועל ידי זה יזכה להוליד ולגדל הנפש חדשה הבאה על ידי הכבוד, כנזכר לעיל (שם ז):

כ. על ידי שנותנין כבוד לזקן ששכח תלמודו, על ידי זה ממשיכין מים קרים להחיות נפש העיפה, דהינו שמתקנים הפגם של המתפללין בלא לב שעל ידי זה נפשו עיפה (שם ח'):

כא. קשה מאד להיות מפורסם, כי מי שהוא מפורסם צריך לסבל יסורים בשביל רבים, רק שיש שמוכרחים מן השמים להיות מפורסם (עא):

כב. כשפרנסי הדור ומנהיגי הדור נתגאים, אזי הקדוש ברוך הוא מקים עליהם בני אדם שיחלקו וידברו עליהם, כדי שלא יזיחו דעתם עליהם (צה):

כג. צריך להתירא ולפחד מן הכבוד, כי כבוד הוא סכנה גדולה סכנות נפשות. על כן כשמגיע איזה כבוד להאדם, צריך לזהר מאד לקבלו כראוי לשמו יתברך לבד. כי אם, חס ושלום, יפגם בהכבוד כחוט השערה ולא יקבלו כראוי יוכל להסתלק, חס ושלום, על ידי זה (קלא):

כד) מי שרוצה כבוד הוא שוטה, [ועין בפנים בסימן קצ"ד] (קצד):

כה. מי שחסר דעת ביותר, הוא מקפיד על כבוד ביותר, כמו הנשים שמקפידין מאד על כבודם מחמת שדעתן קלה וקטנה (רב):

כו. מי שנוהג רבנות בכשרות ובתמימות כראוי, הוא זוכה שיעלה לגדולה בסוף ימיו. וכל מה שנחשב לגדולה באותו הדור, הוא עולה לגדולה זאת (רלו):

כז. צריך לזהר מאד מהתמנות, ובפרט מי שיש בו יראת שמים, שהוא דיקא יש לו השתוקקות יותר להתמנות. אבל צריך לזהר מזה מאד, כי על ידי התמנות הוא מפסיד השפעת הנבואה, שהיה יכול לזכות על ידי היראה (ח"ב. א, ז):

כח. יש מנהיגים שמתנהגים ברבנות וממשלה ומושלים על עם דל בחנם, כי לא נתן להם גדולה מן השמים כלל רק הם מתגאים מעצמם על הדור בחנם. והם מקבלים חרב הגאוה על ידי הגרים שמתגירין, שהם מכניסין גאוה בישראל כמו שנתבאר בפנים, עד שיש להם כח אפלו להעניש את מי שאינו רוצה להכניע את עצמו תחת ממשלתם. ובאמת אין זה נקרא מעניש אלא מזיק כי הם מזיקי עלמא. ועל ידי הגאוה הזאת של אלו המנהיגי הדור, על ידי זה מתגבר תאות נאוף בעולם. ולהנצל מזה היא על ידי מגני ארץ וכו' (עין ה, ה. ברית אות י"ז):

כט. עקר המנהיגות האמתי דקדושה תלוי ברחמנות. ואי אפשר להיות מנהיג אמתי כי אם מי שיש לו רחמנות אמתי על ישראל. אבל צריך המנהיג לידע איך להתנהג עם הרחמנות כי על רשעים או על רוצחים וגזלנים אסור לרחם. וכן צריכין לידע איך לרחם על כל אחד להשפיע לו ולהדריכו במה שהוא לטובתו הנצחית באמת. על כן עקר הרחמנות של המנהיג האמתי הוא להוציא את ישראל מעוונות, כי זהו הרחמנות הגדול מכל מיני רחמנות. [ועין תוכחה] (ז, אג):

ל. סכנה גדולה להיות מפורסם ולהנהיג העולם לא מבעיא כשאינו ראוי כלל ולובש טלית שאינו שלו, אלא אפלו עובדי ה' גדולי הדור יש עליהם סכנות נוראות בהנהגת העולם. כי בהנהגת העולם ולומר תורה ברבים יכולים לעבר ממש גנב ונאף ורצח בכל עת ובכל רגע רחמנא לצלן (יח):

לא. כל הבריאה לא היתה כי אם בשביל כבודו יתברך, על כן הכל נברא בשביל האדם. כי כל הגדלת כבודו יתברך תלוי בהאדם דיקא. על כן כשבא איזה כבוד להאדם צריך לזהר מאד שלא יקח לעצמו מן הכבוד כלום, רק שיראה להחזיר ולהעלות כל הכבוד לשם יתברך ובזה הוא מתקן ומקים כל העולם, כי כל העולם ומלואו לא נברא כי אם בשביל כבודו יתברך כנזכר לעיל (עא):

לב. כשפוגם בכבודו יתברך, על ידי זה נופל ממחין של ארץ ישראל כי שם עקר המח והחכמה, ונופל למחין פגומים של חוץ לארץ ועל ידי זה נעשה מחלקת (ועין ארץ ישראל):

לג. מחמת קנאה בחברו ובן גילו שעולה לגדולה, יוכל לפל מאמונתו ויפל לכפירות, חס ושלום. על כן צריכין לזהר מזה מאד מאד (פ):

לד. בזמן הזה אין בנמצא שירצה אחד התנשאות לשם שמים כמו בדורות הראשונים, על כן עכשו אסור לרדף אחר ההתנשאות, אלא יברח מן הכבוד וההתנשאות באמת (שם):

לה. אם היה לאדם ישוב הדעת היה רואה, שכל עניני העולם הזה הכל שטות והבל, ובפרט התאוה של כבוד ומנהיגות להיות מפורסם ולנסע על המדינה, הכל הבל ורעות רוח. והוא שטות גדול באמת כי באמת אין זה שום תענוג ונחת רוח אפלו בעולם הזה כי הוא מלא יסורים ובזיונות. רחמנא לצלן (שהר"ן מז):

ליצנות:

א. המלעיג על דברי חכמים, נדון בצואה רותחת ועל ידי זה עולים עשנים סרוחים אל המח, ומעקמין ומערבבין ומבלבלין דעתו, ואינו יכול להוציא מלמודו הנהגות ישרות, ולבו מטונף כמו בית הכסא, ועל ידי זה עצתו חלוקה לעולם ואינו יכול לתת עצה לנפשו בשום דבר, ועל ידי זה גוזרין לגרש את ישראל ממקומם ונלקח סוד העבור מאתנו. ועל ידי זה נמשך מחלוקות (סא, א ב ג):

ב. יש עכשו ספרים הרבה וגם עתידין להיות עוד ספרים הרבה ואסור להלעיג על שום אחד מהם, כי כולם נצרכים להעולם [עין תלמוד תורה] (שם ה):

ג. הליצנות היא שחוק הכסיל ונתבטל על ידי תקון הברית (ח"ב פג):

ד. בני אדם הם מונעים גדולים מאד, והעקר היא הליצנות שלהם, שמונע מאד מן האמת, כידוע היטב למי שבקי בחכמות וליצנות שלהם. לא מבעיא חכמות וליצנות של קלי עולם ההולכים בדרכי המחקרים, שמתלוצצים הרבה מדת ישראל כמפורסם, שזה מזיק ועוקר את האדם לגמרי, רחמנא לצלן, אלא אפלו החכמות והליצנות של הנראין ככשרים וחסידים, ועושים ליצנות מכמה דברים שבקדושה, גם הם מזיקים הרבה, ומרחיקים הרבה מאד מעבודת ה' באמת. ובכמה אופנים גרוע יותר הליצנות שלהם מהליצנות של הקלי עולם. כי מהקלים הנזכרים לעיל בורחים רב העולם, כי הכל יודעין, שחכמת הפילוסופיא עוקרת את האדם משני עולמות ומורידין אותו לשאול תחתיות, רחמנא לצלן. אבל זאת הליצנות והחכמות של הנראין ככשרים, הנזכרים לעיל, אין האדם בורח מהם כל כך מאחר שיוצאים מפי הכשרים קצת והם מלבישים הכל בדרכי אמת. והכל מעשה בעל דבר. והולך בתם ילך בטח. ויברח מהם ומהמונם, ולא יסתכל על כל מיני חכמות וליצנות שלהם. וילך בתמימות ופשיטות בדרכי אבותינו אשר מעולם (שהר"ן פא):

ממון ופרנסה:

א. על ידי דברים בטלים ולשון הרע בא עניות וגם על ידי גאוה בא עניות. ועל ידי צדקה מתקן אותם וממשיך שפע ונתעשר (ד, ח):

ב. על ידי פגם הברית אין לו פרנסה (ה, ח):

ג. על ידי תפלה בכח זוכה לפרנסה (ד, ח):

ד. מרירות ויגיעת הפרנסה הוא כפי פגם הברית [עין ברית ז'] (יא. ד):

ה. על ידי שמשברין תאות ממון, ממשיכין השגחה שלמה, ושבירתה היא על ידי צדקה, כי על ידי צדקה מקררין חמימות תאות ממון, ומשברין תאות הנגידות והעשירות, וזוכה לעשות משא ומתן באמונה ולהיות שמח בחלקו ויש לו נחת רוח במה שחננו ה' ואינו אץ להעשיר, שזהו עקר תאות ממון, שהוא יגע תמיד ביגיעות וטרחות וטרדות גדולות וממשיך על עצמו הקללה של בזעת אפיך תאכל לחם, רחמנא לצלן. ועל ידי צדקה נצולין מזה ונחשב כמקטיר קטרת (יג. א):

ו. תאות ממון היא עבודה זרה ממש, וכל זמן שיש עבודה זרה זאת של ממון בעולם, חרון אף בעולם, וכפי הבטול של תאוה זאת כן נתבטל החרון אף ונמשך חסד בעולם, ונמשך בחינת התגלות משיח, ונמשך הדעת שהיא בחינת בנין בית המקדש, וזוכין להמשיך חדושי תורה נפלאים שיתגלו לעתיד. גם נעשה על ידי זה תקונא דמרכבתא עלאה ומרכבתא תתאה (שם ב, ה):

ז. אלו בני אדם הנופלים בתאוות ממון ואינם מאמינים שהקדוש ברוך הוא יכול לפרנס את האדם בסבה קלה ורודפים אחר פרנסתם ביגיעות גדולות והם אוכלי לחם בעצבון והם מלאים עצבות ומרה שחרה, אלו בני אדם נקשרים בפנים דסטרא אחרא שהם אנפין חשוכין, מרה שחרה, עבודה זרה בחינת מיתה. אבל אלו בני אדם שמשאם ומתנם באמונה, ומתגברים בדעתם להיות שמחים בחלקם, ויודעים ומאמינים באמת ובאמונה שלמה שעקר הפרנסה והעשירות הוא רק מהשם יתברך לבד, רק שרצונו יתברך, שיעשה האדם איזה סבה קלה בעלמא, אבל עקר הממון והפרנסה הוא רק מהשם יתברך לבד, הם דבקים באור הפנים דקדושה שהם אנפין נהירין בחינת חיים בחינת שמחה (כג, א):

ח. המשוקע בהעבודה זרה שהיא תאות ממון אינו עובד עבודה זרה אחת, רק הוא עובד כל העבודות זרות של כל השבעים אומות, כי כל העבודות זרות תחובים בממון, ועליהם צווחת השכינה מאה וארבעים קלין קלני מראשי קלני מזרועי כמספר ממון עם הארבע אותיות (שם):

ט. על ידי תקון הברית קדש ועל ידי התקרבותו לצדיקי אמת שהם שומרי הברית בתכלית השלמות, על ידי זה נצול מתאות ממון שהוא עבודה זרה חשך וכו' כנזכר לעיל, ונתקשר באלקות וזוכה, שיאיר ויזרח עליו אור פני ה' לחזות בנעם ה' וכו' (שם ב,ג):

י. גם יש עוד תקון לתאות ממון, דהינו שיסתכל לשרש שמשם בא כל הממון וכל ההשפעות ועל ידי הסתכלותו שם יתבטל תאותו, כי שם בשרשו השפע כולו הוא אור צח ומצוחצח ותענוג רוחני ואין מתאוה אלא למטה. ומי הוא הפתי יסור הנה להשליך תענוג רוחני ולקח תענוג עב. אבל לזאת ההסתכלות אי אפשר לבוא עד שיתקן בריתו, כמו שכתוב ומבשרי אחזה אלוה, שבתחלה צריך לתקן בשר קדש, ואז יוכל להסתכל באלקות ובשביל זה עקר התקון של תאות ממון הוא על ידי ברית, וכשמתקן בריתו אי אפשר לפל לתאות ממון (שם ה):

יא. כל הנפילות שאדם נופל ממדרגתו הם על ידי תאות ממון, כי זה עקר הנפילה שנופל לשמד ועבודה זרה. על כן כשחולקין על צדיק האמת והקדוש ברוך הוא רוצה לגרש אויביו של הצדיק, הוא מפיל את האויב לתאות ממון כי אין נפילה גדולה מזו. והכלל כשיש מחלוקות, כל מי שהוא שומר את הברית יותר מחברו וכו' וכל המווקרבים לצדיק זה שהוא שומר את הברית ביותר, יכולים להפיל את חבריהם ממדרגתם, והנפילה היא שנופלים לתאות ממון. על כן צריך האדם לזהר ביותר כשיש מחלוקת עליו שלא יפל לתאות ממון, חס וחלילה (שם ג'):

יב. על ידי מצות מזוזה נתבטל תאות וחמדת הממון, ועל ידי זה פרנסתו מעופפת לו ובאה לו בנקל (שם ד):

יג. כל המצוות שאדם עושה אותם בלא ממון, הינו שאינו רוצה להפסיד ממון בשביל המצוה, עדין אין המצוה בשלמות כי עדין אינה בבחינת אמונה שהיא עקר השלמות. אבל כשתחשב כל כך המצוה אצלו עד שאין מרגיש בהפסד ממון ומוציא ומפזר ממון בשביל המצוה, זאת הבחינה נקרא אמונה כי עקר אמונה היא בממון, כשמשבר תאות ממון ששם פנים דקדושה, כנזכר לעיל.(שם ה):

יד. המושוקעים בתאות ממון הם בעלי חובות תמיד, כמו שאנו רואים בחוש שזה המשאוי תלוי בצואר בני אדם, שאין מסתפקין בממונם ולווין מאחרים ונדמה להם, שהם משתכרין שכר הרבה ואחר כך מתים בעלי חובות. ואם אינם מתים בעלי חובות ממש שאינם חיבים ממון לאחרים, עדין הם בעלי חובות לתאותם כאשר אנו רואים בחוש שאפלו מי שיש לו ממון כדי להתפרנס ואפלו העשירים והקצינים המופלגים הם רודפים כל ימיהם להרויח ממון ביגיעות גדולות ומסכנים את עצמן בסכנות דרכים וטלטולים הרבה ומטריחים את עצמן בטרחות גדולות בשביל הממון, כאלו היה מוטל על צוארם איזה חוב גדול לשלם. והחוב הוא רק שחיבים לעצמם, דהינו לתאותם שכרוכים אחר התאוה של ממון כל כך כאלו הם חיבים חוב גדול. נמצא שהם בעלי חובות כל ימיהם וכן מתים בעלי חובות, הינו לתאותם, כי כל ימיהם אינם מספיקים לשלם חוב זה שחיבים לתאותם, כי הוא בלא שעור וגבול, כי אין אדם מת וחצי תאותו בידו. נמצא שכל המושוקעים בתאות ממון הם מתים בעלי חובות, כי העבודה זרה נקראת חובה שמכרעת את הכל לכף חוב, וכל המתדבקים בה, שהם המושוקעים בתאות ממון שהוא עבודה זרה ממש, הם בעלי חובות תמיד עד שמתים בעלי חובות כנזכר לעיל, וכל ימיהם הם סובלים מרירות ועצבות ודאגות מחמדת הממון. וכל מה שיש לו ממון יותר יש לו דאגות ועצבות ביותר, כי נתקשר יותר להעבודה זרה שהיא עצבות ומרה שחרה, חשך מיתה. והממון שלו אוכלת ימי חייו, כי היא מכלה חייו על ידי טרדות ודאגות של הממון (שם בסוף):

טו. ודע, שכל הממון והעשירות של העשירים שאינם כראוי, ואינם נותנים צדקה כראוי להם לפי עשרם, ומשוקעים בחמדת הממון וטרדת הזמן תמיד, כל הממון והעשירות שלהם היא בחינת שחוק הכסיל, שהממון משחק עמו, כמו שמשחקין עם התינוק במטבעות, ואחר כך הורגת אותו הממון בעצמו. וכמובא בתקונים: שחוק הכסיל מאן כסיל דא אל אחר וכו' ואיהו אסכרה לרביא דאנון חיביא, חיכת בהון בעותרא בהאי עלמא ולבתר קטילת להון, ואמאי אתקריאו רביא בגין דלא אית בהון דעת לאשתזבא מניה. ועקר התקון להנצל מזה הוא כפי תקון הברית וכפי מה שזוכה להתקרב לצדיק האמת שהוא בתכלית שמירת הברית. ועליו נאמר: טוב לפני האלקים ימלט ממנה וגו', כי הוא זוכה לחכמה ודעת ויודע איך להנצל מזה. כי אפלו אנשים גדולים צריכים חכמה ודעת גדול מאד בענין זה של טרדות הממון והפרנסה, שלא יבלה ויכלה, חס ושלום, ימי חייו על ידי זה. כמו רב ההמון שסובלין מרירות גדול מאד כל ימיהם על ידי זה ואובדים שני עולמות על ידי זה. כי דע, שהעולם הזה מלא מרירות בלי שעור בחינת מרירותא דעלמא, שאי אפשר לסבלו ולהתקים מגדל המרירות, כמו שכתוב בזהר הקדושה: אלמלא מלחא לא הוי עלמא יכול למסבל מרירותא. ועקר מרירותא דעלמא היא תאות וטרדת ודאגות הממון והפרנסה, שבא על ידי פגם הברית. ואלמלא כח הצדיקים הגדולים שהם שומרי

הברית באמת, שהם נקראים ברית מלח עולם לא היה העולם יכול להתקים כלל מעצם המרירות, הנזכרת לעיל שהיא תאות ממון, על כן כל אחד לפי מה שזוכה להתקרב לצדיקי אמת, כן ממתיק מעצמו המרירות, הנזכרת לעיל שהוא תאות ממון. אבל מי שרחוק מצדיקים ובעצמו הוא רחוק מתקון הברית כאשר יודע בנפשו, מכל שכן וכל שכן כשחס ושלום, הוא חולק ומתנגד גם כן על הצדיק הנזכר לעיל ואנשיו, מתגבר עליו ביותר ויותר מרירותא דעלמא שהוא טרדות ודאגות הממון, עד שמכלה ימי חייו, רחמנא לצלן. ושים לבך היטב לדברים אלה, כי כמה וכמה נפשות שקעו בזה, אולי תוכל לברח לצדיקי אמת להציל עצמך משטף מים רבים האלה של תאות ממון, שבא על ידי תאות נאוף, שלא יגעו אליך, והיתה לך נפשך לשלל ותזכה לחיים אמתיים בעולם הזה ובעולם הבא (שם):

טז. מי שהוא משוקע בתאות ממון ואינו עושה משא ומתן באמונה, על ידי זה גורם בחינת דם נדה להשכינה ואין לו פרנסה והוא בחינת פגם הברית (כט, ה):

יז. צדקה הוא תקון הכללי של המשא ומתן. וצריך לכון בכל הלוך והלוך ובכל דבור ודבור שהוא הולך ומדבר בשעת המשא ומתן, שכונתו כדי שירויח כדי שיתן צדקה וזה עקר תקונו של המשא ומתן (שם ט):

יח. על ידי שיהיה שונא בצע שישנא את הממון בתכלית השנאה, על ידי זה יזכה לבוא להחכמה והשכל שעל ידו זוכין להשגת אלקות, וכן להפך על ידי אהבת ממון הוא נופל מזה הושכל, ונופל לשטות וכסילות ולעצבות ומרה שחרה, והקלפות והסטרא אחרא מסבבין אותו בסבובים שלהם שהם ההפוך משכל הנ"ל (ל. ד):

יט. על ידי משא ומתן באמונה על ידי זה מחדשין נשמתו, דהינו מחו ושכלו בתוך האמונה, וזוכה לקבל בכל פעם שכל חדש ונשמה חדשה מאור הפנים. ואפלו מי שאינו בר אורין ואינו מקבל בעצמו מחין חדשים על ידי המשא ומתן באמונה, מאחר שאינו עוסק בתורה שהוא עקר המח והשכל, אף על פי כן גם הוא עושה תקון גדול על ידי שהוא עושה משא ומתן באמונה, כי על ידי זה שהוא נושא ונותן באמונה, על ידי זה עושה טובה לחברו שהוא משרשו, שמחין של חברו מתחדשין בתוך המשא ומתן שלו שהוא באמונה ויהיה לו מחין חדשים ללמד ולדבקות הבורא יתברך (לה. ו):

כ. כל דיני ממונות שיך למשא ומתן. על כן הרוצה לעסק במשא ומתן באמונה צריך שיהיה בקי בדיני ממונות, שלא יכשל בהם (שם):

כא. כשרוצה לעסק במשא ומתן באמונה, צריך לשמר את האמונה מאד, שלא יתגברו החיצונים עד שיפגם באמונתו חס ושלום. על כן צריך להתגבר לעסק בהמשא ומתן כל כך באמונה כמו רב ספרא, ויקים ודובר אמת בלבבו, שאפלו מה שנגמר בלבו לא ישנה ובזה ישמר את האמונה ואז יוכל לחדש נשמתו ושכלו בתוך האמונה שבמשא ומתן, כנזכר לעיל (שם ז):

כב. כשאדם עוסק במשא ומתן באמונה, זהו בחינת הקרבת קרבן התמיד והקרבת הקטרת ואזי כל הקלפות נופלים, ועולים מהם כל ניצוצות הקדושה שבתוכם, ומחו נתעלה ונתחדש, כנזכר לעיל ונחשב כאלו נבנה בית המקדש בימיו (שם ח'):

כג. עקר חסרון הפרנסה שנתמעט בדורות הללו אין זה אלא על ידי השוחטים שאינם מהוגנים. כי יש שוחט הגון מאכיל ומפרנס לישראל והוא מעלה את הנפש החי המגולגל על ידי הברכה, שהוא מברך על השחיטה. אבל כשהשוחט אינו הגון, ואפלו בשעת הברכה חושב מחשבת פגול ואינו שם בשעת הברכה, אזי כשעומד עם החלף לשחט את החי, הוא עומד כרוצח נפשות, ויש צער להנפש החי וצועקת בקול מר, כי אינו מעלה את הנפש המגולגל. ואדרבא, הוא מוריד את הנפש ממעלתה ואין לה מנוח לכף רגלה. אוי לו להשוחט הזה אוי להנפש, שהרג את הנפש ומסר אותה בכף אויביה. ועל ידי זה נתמעט הפרנסה, ומעט הפרנסה צריכין להמשיך בטרחא ויגיעה גדולה. ועל ידי שוחטים אלו נכנע הנפש לגבי הגוף והחמר, ומתגברים תאות הגוף וכו'. אבל על ידי שוחטים הגונים, מעלין את הנפש, ונכנע ונתבטל הגוף והחמר בחינת בהמה וסכלות וחשך בחינת מיתה ושכחה ודין, בחינת חכמות חיצוניות. ונתעלה הנפש והצורה בחינת אדם וחכמה ואור וחיים וזכרון וחסד, בחינת חכמת התורה ועל ידי זה נמשך פרנסה בשפוע גדול, כנזכר לעיל (לז, ו):

כד. כשישראל שומרין את עצמן מטרפות, על ידי זה יש להם פרנסה (שם):

כה. על ידי תאות אכילה בא דלות, ובזיונות ובושות (מז):

כו. על ידי שפוגמין בתפלין, בא דלות ובושה. וכן על ידי שפוגם באמת, בא עניות ובושה כי עקר עשירות הוא מאמת (שם):

כז. צריך שיהיה להאדם הסתפקות להסתפק רק במה שצריך לו בהכרח מזה העולם, ולא לנהג את ביתו כגדולים דוקא, כנהוג עכשו בעוונותינו הרבים בהרבה אנשים. כי אלו שאין להם מדת הסתפקות, עליהם נאמר ובטן רשעים תחסר, כי לעולם חסר להם הרבה. על כן צריך שיהיה לו הסתפקות להסתפק במה שחננו ה', ואפלו מזה ההסתפקות גופיה צריך להפריש ממנו לצדקה, ועל ידי זה נעשה יחוד גדול למעלה ונמשכין כל ההשפעות טובות (נד, ב):

כח. מי שעושה משא ומתן באמונה, על ידי זה מעלה ומתקן ניצוצות הקדושה, שנפלו ומשלים ומאיר הארה בנפש רוח נשמה שלו ועל ידי זה מיחד קודשא בריך הוא ושכינתיה (שם ג):

כט. כל עסקי המשא ומתן, שמתגלגלים ובאים הסחורות והחפצים מאדם זה לאדם אחר, הכל כפי הניצוצות שבהם. ולפעמים צריך שיצא החפץ מרשותו לרשות אחר ואחר כך יחזר לרשותו, הכל כפי הניצוצות שבאותו הדבר וכפי החלקי נפש רוח ונשמה שיש להאדם בכל עת וזמן. על כן אין לדחק את השעה בשום דבר, לדחק עצמו ביותר למכר דוקא או לקנות דוקא באותה השעה שחפץ. כי לכל עת, כפי ברור הניצוצות וכפי חלקי נפש רוח נשמה שבאדם, כנזכר לעיל (שם):

ל. על ידי תאות ממון מתגבר, חס ושלום, מלכות הרשעה שהוא מלכות המן עמלק, שהוא רודף תמיד מלכות דקדושה שחיותה על ידי הדעת שהיא התורה. ומלכות הרשעה היא ההפך מזה, כי מתאוית תמיד לאסף ממון ובולעת ניצוצות הרבה של הקדושה הנעלמים בהממון שהוא בשרשו גונין עלאין. וכל אחד כפי שבירתו תאות

ממון וממשיך עצמו אל התורה והדעת דקדושה, כן מוציא הניצוצות הקדושים ממלכות הרשעה. והכל בכח הצדיקים האמתיים שעוסקים בתורה באמת, שיש לה כח להכניע מלכות הרשעה, הנזכרת לעיל, ולהוציא כל הניצוצות משם ולעשות מהם תורה (נו, ה):

לא. כפי תאות ממון כן נתמעט הדעת והחיים והאריכות ימים, ואינו שומע קול הכרוז של התורה, שמכרזת תמיד לשוב לשם יתברך, ומחמת תאות ממון אינו שומע קול הכרוז הגדול הזה. ועל ידי זה הוא מוכרח להתיגע אחר פרנסתו בטרח גדול ופרנסתו בדחק ובכבדות מאד. אבל כשמתגבר להגדיל דעתו, לחשב רק בתורה וממעט ומשבר תאות ממון, על ידי זה פרנסתו בנקל וזוכה לשמע הרמזים והכרוזים של התורה, שהם המחשבות טובות העולים בלבו בכל פעם לשוב לשם יתברך, עד שיזכה להתקרב אליו יתברך באמת (שם):

לב. עצבות רוח שבא על ידי יגיעות ורדיפות הממון ביותר, הוא זוהמת הנחש, ועל ידי זה נעשים כל האברים כבדים ועל ידי זה נחלש רוח הדופק שבאדם, שבו תלוי חיותו, וכל מה שנחלש ביותר רוח הדופק, כמו כן נעשים האיברים כבדים ביותר וכן נחלש הרוח הדופק עוד יותר ויותר, וכן חוזרות חלילה עד שתוכל נפשו לצאת, וכל זה על ידי טרדות תאות ממון שמשם עקר הדאגות והעצבות רוח. ועל ידי אנחה דקדושה שמתאנח לשוב לשם יתברך הוא חוזר ומבריא את רוח הדופק, וחוזר ונתחזק חיותו וזוכה לדעת גדול ולקבל דבורים מן השמים (שם ט):

לג. כעס מזיק לפרנסה והעשירות מאד מאד. ותדע שכשהיצר מסית אותך לכעס, תדע שבזאת השעה משפיעין לך מלמעלה איזה סך ממון והיצר רוצה לקלקל זאת ההשפעה על ידי כעס שהזמין לך שהוא מזיק את ההשפעה של העשירות. ואפלו אם כבר יש לו ממון, יכול לאבד אותו על ידי הכעס (סח):

לד. אסור גזלה חמור מאד, כי כשגוזל את חברו ממון, בזה הוא גוזל ממנו בנים, הינו שהגזלן נוטל מהנגזל בנים, ואם זה הנגזל עדין לא היה לו בנים יוכל לגזל ממנו שלא יהיה לו. ואפלו אם כבר יש להנגזל בנים יוכל להזיק לו הגזלן שימותו בניו, חס ושלום, על ידי הגזלה שגזל ממנו ממון (סט):

לה. על ידי שגוזל את חברו בא להרהורים (שם):

לו. גם לפעמים יאבד הגזלן בת זוג שלו על ידי הגזלה, ולפעמים יוכל הגזלן לגזל מהנגזל את הבת זוג שלו.(שם):

לז. גם אפשר שיהיה להאדם ממון גזלה אף על פי שלא גזל כלום בידים, כי גם על ידי חמדה ותאוה והשתוקקות שיש לו לממון חברו גם על ידי זה לבד יוכל לגזלו. וזהו האסור החמור של לא תחמד, כי החמדה בעצמה הוא אסור חמור מאד כי יש כח בהחמדה לגזל מחברו ממונו ונפש בניו ובנותיו כמו הגוזל ממש (שם):

לח. על ידי צדקה מתקן ממון חברו שיש לו, שגזלו על ידי חמדה. אבל גזלה ממש אין לה תקון, עד שישיב את הגזלה או יעשה בה צרכי רבים אם אי אפשר להחזיר, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שם):

לט. אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין, יעשה מהם צדקה. כי על ידי צדקה מתקן ממונו שיהיה לו ממון ופרנסה ברוח (שם):

מ. הנושא אשה לשם ממון הוא שוטה וכסיל ופוגם ומאבד דעתו, ועל ידי זה הוין ליה בנים שאינם מהוגנים כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שם):

מא. על ידי תאות ממון נעשים שונאים, וכפי התגברות תאות ממון כן התגברות השונאים, וכשמתגבר תאות ממון ביותר נעשים על ידי זה שונאי חנם (שם):

מב. על ידי תאות ממון נתעכר ונתבלבל מחו ונעשה כסיל, וכל מה שמתאוה יותר להממון, נתעכר המח ביותר (שם):

מג. על ידי ענוה ושפלות על ידי זה אין שום אדם יכול להוציאו ולדחותו ממקומו, דהינו לקפח פרנסתו, חס ושלום (עט):

מד. על ידי משא ומתן באמונה הוא מקים מצות ואהבת וכו', ועל ידי זה יהיה לו פרנסה בלא יגיעה וטרח (צג. רי):

מה. כל המשא ומתן הוא כולו תורה ועל כן כשעושין משא ומתן צריך שיקשר מחשבתו רק בהתורה והדינים המלובשין שם (רפ):

מו. ומי שנופל אל המשא ומתן בעצמו ואינו מקשר מחשבתו אל התורה בשעה שעושה המשא ומתן, אזי ענשו שאחר כך הוא צריך לבוא לפני הדינים לדון לפניהם בדין תורה. והכל לפי הפגם יש אחד שאין ענשו רק שצריך לדון, אבל זוכה בדין, אבל יש אחד שעקר יותר המשא ומתן מן התורה, אזי גם אינו זוכה בדין (שם):

מז. בשעה שעושין משא ומתן הוא שעת מלחמה, כי צריך אז ללחם עם הסטרא אחרא, לברר ולהעלות משם ניצוצות הקדושים. כי עקר המשא ומתן הוא לברר ניצוצות. ועל ידי שעושין משא ומתן באמונה כפשוטו שיהיה הדבור דבור אמת שיהיה ההן הן והלאו לאו, גם על ידי שמקשר מחשבתו אל התורה, כי כשעושין משא ומתן, צריך שיהיה רק חיצוניות מחשבתו בהמשא ומתן, אבל פנימיות מחשבתו צריך לקשר את התורה, כנזכר לעיל, על ידי זה זוכה לברר ולהעלות כמה ניצוצות וכמה קדושות נפולות על ידי המשא ומתן, ונעשה עלית העולמות ותקונים גדולים על ידי המשא ומתן כמו על ידי תפלה (שם):

מח. תאות ממון היא אחת משלש תאוות רעות שהן מפסידין ופוגמין היראה שבלב, ועל ידי שמקבלין חג הפסח כראוי, על ידי זה מתקנים תאות ממון ועל ידי זה זוכין ליראה ולהשפעות הנבואה ולתפלה וכו' [עין יראה אות כ] (ח"ב. א, ד ה):

מט. מי שרוצה לתן פרנסה להתלויים בו, הוא צריך שיהיה איש חיל ולא יהיה ההפך שקורין [שלימזלניק], כי צריך שיהיה לו קצת ממשלה ועל ידי זה יוכל להמשיך פרנסה (ז. י):

נ. יש עברה, שעל ידי עברה זאת נעשין בעלי חובות בעולם. וצריכין לשוב בתשובה בכלליות ולהתחנן לפני השם יתברך, להצילו מעברה זאת והזמן לזה הוא כשהוא במחין דגדלות (שהר"ן קיב):

נא. על ידי שמחת תורה ומצוה עד שמרקד מחמת שמחה, על ידי זה האדם נתעלה בממון (ח"ב. פא):

נב. העולם הזה אינו כלום רק למשך אל התכלית הנצחי. ואין להסתכל אם יהיה לו מעות אם לאו, כי בין שיהיה לו מעות ובין שלא יהיה לו מעות יבלה ימיו בשוה, כי העולם הזה מטעה אותנו לגמרי, שמראה להאדם כאלו מרויח בכל פעם ולבסוף אינו כלום, כאשר נראה בחוש. ואם אפלו משיג מעות, לוקחין אותו מן המעות. והכלל ששניהם ביחד אין להם קיום, דהינו האדם עם המעות רק או שלוקחין המעות מן האדם או שלוקחין האדם מן המעות, ומעולם לא נמצא אחד שישאר עם המעות. ואם גם לעבודת השם יתברך קשה לזכות, אף על פי כן אפלו כשאין זוכה לעבודת הבורא יתברך כראוי צריכין גם לידע, שהעולם הזה אינו כלום, כנזכר לעיל, וישים כל רצונו וחפצו ומגמתו ותשוקתו רק אל התכלית הנצחי ויכסף תמיד להיות כרצונו יתברך. כי הרצון בעצמו יקר מאד, כי עקר הוא הרצון ובתוך כך מה שיוכל לחטף איזה טוב תורה או תפלה או מעשים טובים יחטף מה שיוכל, כי לא ישאר לו מכל עמלו כלום כי אם הרצון הטוב ומה שחטף איזה טוב בכל יום מימי חייו (שהר"ן נא):

נג. וצריך לזכר היטב, מה שהזהירו אותנו הצדיקי אמת וקראו בקול גדול, שלא יניח האדם את עצמו להעולם לטעות, שלא יטעה אותו העולם, כי לא נמצא אחד שיהיה לו קץ וסוף טוב מהעולם הזה רק מה שחטף טוב אמתי לעצמו לעולם הנצחי (שם):

מחשבות והרהורים:

א. העקר לשמר מחו שלא יחמץ, שלא יהרהר בהרהורים רעים ובתאוות שהם סטרא דמותא, וצריך לגער באלו המחשבות שהם סטרין אחרנין ולגרשם מדעתו ומחשבתו, שלא יתקרבו אליו, כי הם מטמטמין מחו ועל ידי זה אינו יכול להתפלל ואי אפשר לו לשמח. על כן צריכין לזהר בהם במשהו, כי הם עקר החמץ והשאור שבעסה שצריכים לבערם בבל יראה ובבל ימצא ולטהר ולפנות את המח מהם (ה, ד):

ב. כשבאים על מחשבתו הרהורי זנות והוא משבר תאותו ומסיח דעתו מהם, זהו עקר תשובתו ותקונו על פגם הברית שפגם מקדם, כל אחד כפי ענינו, כי זהו בחינת תשובת המשקל ממש. על כן אל יפל בדעתו כשרואה, שמתגברים עליו הרהורים רעים ומגונים מאד, כי אדרבא, זהו דיקא תקונו ותשובתו, כי דיקא על ידי זה שבאים עליו עתה ההרהורים והוא מתגבר עליהם, על ידי זה דיקא הוא עקר תקונו ותשובתו, כנזכר לעיל. ובזה הוא מוציא ניצוצי הקדושה שנפלו על ידי פגם הברית ואז זוכה לתקון הברית, ועל ידי זה זוכה להזדכך החכמה והקול וכו' [כמו שנתבאר בפנים], וזוכה לשלום שעל ידי זה יכולין למשך כל העולם לעבודתו יתברך (כז, ח):

ג. כשאדם מכניס בתוך שכלו מחשבות חיצוניות, אזי נתמעט קדושת שכלו כפי המקום של המחשבה פגומה, שהכניס בתוך מחשבתו. ועל זאת המחשבה פגומה מתלקטים ומתחברים כל המדות וכל התאוות רעות ומגונות. נמצא שכל הפגמים וכל העוונות והחטאים, חס ושלום, כולם אינם באים כי אם על ידי פגם המחשבה. על כן צריך כל אדם לשמר מאד את שכלו ומחשבתו, שלא יכנס במחשבה שום מחשבה חיצונה ולא שום חכמה חיצונה, וזה עקר התשובה ותקון על כל העוונות, כשמתגבר לגרש כל המחשבות חיצוניות מדעתו ושכלו. כי הושכל הוא הנשמה, וכשמקדש שכלו, הינו נשמתו, על ידי זה מגביה ומשיב הכל לשרשו וזה עקר התשובה (לה, א):

ד. כשאדם חושב מחשבות רעות שהם טפשות הלב הוא מטמטם את הלב בבחינת ערלת לב, ובזה הוא מטמטם בחינת החלל של הבריאה ונחשב כאלו החריב את העולם. אבל כשחושב מחשבות טובות זהו בחינת תקון הבריאה, ועל ידי זה שמטהר הלב ומגרש ממנו המחשבות רעות וחושב מחשבות טובות, יזכה לעשות נסים ומופתים בעולם (מט. א):

ה. כל תקון האדם וקלקולו, חס ושלום, הכל תלוי במחשבה שבלב, כי עקר היצרין הם המחשבות והחכמות שבלב, כי מחשבות טובות הם יצר טוב ומחשבות רעות הם יצר הרע (שם):

ו. כשנזהר ממחשבות רעות וחושב מחשבות טובות בלבו, איך לעבד את השם יתברך, בזה נעשה לבו בבחינת צור לבבי ובבחינת ולבי חלל בקרבי, וזוכה לעשות פעולות ומדות טובות ולקבל עליו על מלכות שמים שלמה, וזוכה לתפלה ולתשובה שלמה. ונעשה על ידי זה יחודא עלאה ויחודא תתאה וזוכה להתגלות אוריתא דעתיקא סתימאה. ונתבטל מלכות הרשעה ונתעלה ונתגדל מלכות דקדושה, ועל ידי זה נמשך לישראל חיות גדול ושפע ועשירות גדול וברכה עד בלי די (שם ב):

ז. כל המחשבות שיש לאדם כולם באים בתוך הדבור. כי בשעה שהוא חושב המחשבה רחושי מרחשן שפתותיו. ואף על פי שאין האדם מרגיש זאת, אף על פי כן הוא

בדקות גדול כדאיתא בזהר. כי כל מחשבה שבעולם שיש לאדם כולם מוכרחים לבוא בתוך הדבור בשעת המחשבה רק שהוא בדקות מאד (סו. ד):

ח. יש בני אדם שיש להם הרהורי עבודה זרה או הרהורי נאוף ומתגברים עליהם ביותר בשעת התפלה. ויש שבשעה שעומדים להתפלל, מזדמנים לפניהם דמיונות כאלו עומד לפניהם דמות עבודה זרה או שאר דמיונות רעים, ומבלבלים אותם מאד בשעת התפלה ויש להם יסורים גדולים מהם, ורוצים להתגבר מאד להעביר אותם המחשבות מדעתם, וזורקים ראשם הנה והנה. אבל דע שכל מה שיש להם יסורים יותר וכל מה שהם מתגברים ביותר להעבירם מדעתם, יותר ויותר הם מתגברים אלו הבלבולים רעים והדמיונות, כי כך טבעם, שכל מה שחושבים עליהם יותר לדחותם הם כרוכים אחריו יותר. על כן עקר העצה לבלי להשגיח עליהם כלל ושלא יכפת לה כלל מה שעומדים לפניו אלו הדמיונות והרהורים ולא ישמע אותם כלל, רק יעשה את שלו במה שהוא עוסק בתורה או תפלה או משא ומתן ולא ישגיח עליהם כלל ולא יביט לאחריו אם נסתלקו ממנו, רק יעשה את שלו במה שהוא עוסק ובזה יסתלקו ממנו ממילא. אך זה הוא רק עצה לפי שעה, והעקר שצריך לקדש ולטהר גופו, וילך אצל צדיקי אמת ויורו לו דרכי האמת, אז יסתלקו מעליו בתכלית (עב):

ט. גם עצבות מזיק מאד לזה ונותן כח לאלו הבלבולים שיתגברו, חס ושלום. על כן צריך לבלי להתעצב מזה שיש לו בלבולים אלו ואל יתירא ויפחד מהם כלל, רק יסיח דעתו מהם ואל יסתכל עליהם כלל, כנזכר לעיל. וישמח את עצמו בכל דרכי העצות המבארים במקומם ועל ידי זה ממילא יסתלקו, רק לא יעמיד הדבר לנסיון להסתכל בכל פעם לאחוריו אם כבר נסתלקו, רק יסיח דעתו מהם לגמרי, כנזכר לעיל, והבן (שם):

י. מחשבות טהורות הם בחינת חיות טהורות ומחשבות רעות הם בחינת חיות טמאות. והמלחמה שיש לאדם במחו בין המחשבות היא מלחמה ממש בין החיות טהורות לטמאות, ומניחים בכונה מלמעלה, שינצחו זה עם זה, כי יש להקדוש ברוך הוא תענוג גדול כשהם מנצחים זה עם זה והאדם מתגבר על החיות טמאות ומנצח אותם:

(רלג.):

יא. הכלל, שאי אפשר בשום אפן שיהיו שני מחשבות ביחד בפעם אחת. על כן בקל יכולין לגרש המחשבות רעות רק בשב ואל תעשה, דהינו שלא לחשב אותה המחשבה, רק לחשב איזה מחשבה אחרת בתורה ועבודה או אפלו משא ומתן וכיוצא בזה, שימשיך מחשבתו לאיזה מחשבה אחרת, ועל ידי זה יפטר ממילא ההרהורים והמחשבה רעה שבאין עליו. כי אי אפשר שיהיו שני מחשבות ביחד בשום אפן. וכבר מבאר שאין צריכין לנענע ראשו הנה והנה כדי לגרש המחשבות רעות כי אין זה מועיל כלל, רק יחשב מחשבה אחרת כנזכר לעיל ואל יסתכל לאחריו כלל וכנזכר לעיל: (שם.):

יב. המחשבה גבוה מאד, ומי שרוצה לחשב מחשבות קדושות לעלות לעולם המחשבה, אזי הוא צריך לשתק לגמרי, כי אפלו אם ידבר אז דבור הגון הוא מפסיד המחשבה. אך אפלו אם

 ישתק לגמרי, עדין יש בלבולים הרבה שמבלבלין המחשבה, ועל זה צריכין טהרת המחשבה, וזה זוכין על ידי ספורי מעשיות מצדיקים אמתיים [עין צדיק] (רלד):

יג. הרהורי נאוף הם אבי אבות הטומאה בחינת טומאת מת, וצדקה מוצלת מהם. ואף על פי כן אסור לסמך על זה ולהרבות שיחה עם הנשים, חס ושלום, רק מה שמוכרח לדבר עמהם אינו מזיק לו על ידי זכות וכח הצדקה (רמב):

יד. יש הרהורים שנמשכין מקלפה כזאת, שקשה מאד להנצל מהם, ואף אם יעצום עיניו, אף על פי כן בכל צד שיפנה תזדמן לו, וצדקה מוצלת מהם (שם):

טו. צריך להעלות מהחתים בשרו לבחינת חותם דקדושה, שהיא בחינת תפלין התנוצצות המחין. הינו כשמתגברים עליו הרהורים ביותר, לא יפל מזה כלל ולא יתעצב, רק אז דיקא יתגבר ויתחזק לברח מהם ולהמשיך מחשבתו אל הקדושה, ואז נעשה מזה דיקא תקון גדול ונפלא בחינת תפלין, כנזכר לעיל [ועין ברית נ"ז] (ח"ב. ה ז):

טז. המחשבה – ביד האדם להטותה כרצונו למקום שהוא רוצה וכמבאר לעיל שאי אפשר שיהיו שני מחשבות ביחד כלל. ואפלו אם לפעמים הולכת מחשבתו ופורחת ומשוטטת בדברים אחרים וזרים, הוא ביד האדם לחזר ולהטותה בעל כרחה אל הדרך הישר לחשב מה שראוי. והוא ממש כמו סוס שפונה מן הדרך וסר לדרך אחרת, שתופסין אותו ברסנו ומחזירין אותו בעל כרחו אל הדרך הישר. כמו כן במחשבה ממש שתכף כשרואה שהוא תועה מן הדרך צריך לתפסה בעל כרחה להשיבה אל הדרך הראוי (נ):

יז. גדל יקרת המחשבה אין לשער, כי המחשבה יקרה מאד, הינו מחשבות טובות בתורה ועבודה. ונעשה ממנה דברים שלמים ממש שיש להם קיום כל הימים, שיתקימו לעולמים ולעולמי עד. וחכמה יקרה יותר ועין בפנים. ומזה תוכל להבין ממילא ההפך, חס ושלום, גדל הפגם של מחשבות רעות, רחמנא לצלן (נג):

יח. כשתהיה בבחינת "מה" ותמשיך לך אלקות, שתקשר תמיד במחשבתך אלקותו יתברך, על ידי זה יתבטלו כל המלחמות וכל הרצונות נגד רצונך. וזה פרוש מחשבה,

חשב "מה" שתמשיך "מה" [הינו שם הויה (במלוי ההין) בגימטריא מ"ה) בתוך מחשבתך, שתקשר אלקותו במחשבתך תמיד (פב):

יט. צריכין לשמר את עצמו מאד מהרהור, כי הרהור מזיק ופוגם מאד מאד מה שאי אפשר לציר בדעת האדם כלל עצם פגם ההרהור, השם יתברך יצילנו (קיד):

כ. צריך לשמר את המחשבה מאד, כי ממחשבה יכול להיות נעשה דבר חיות ממש (מו):

כא. המחשבה היא גבוה מאד מאד למעלה מכל הדברים הגבוהים וחשובים אצל האדם, כגון ראיה ושמיעה וכו' והמחשבה גבוה מכולם ויכולה להשיג ולהגיע למעלה למעלה, על כן צריכין לשמרה מאד (שם):

כב. יש דבר שפורח במחשבה [הינו דבר השגה או חדוש תורה] כמו זריחה, ואחר כך פורח מהמחשבה. וצריך שיהיה לזה בריה ואיש חיל, שיוכל לרדף ולרוץ אחריה ולהשיגה (נח):

מחלוקת ומריבה:

א. צריך לזהר מאד, שלא יבלבל אותו המחלקת שבין הצדיקים, רק יאמין בכולם. כי כל הבלבולים שבאים בדעתו על הצדיקים מחמת המחלוקות שביניהם ושאר קושיות שקשה לו עליהם, הכל בא עליו מחמת שפגם בטפי מחו, שמחמת זה רוצים לגרשו מן החיים האמתיים והנצחיים, שהם הצדיקי אמת והנלוים אליהם. אליהם לחוס על עצמו ולקח לעצמו תוכחה ומוסר מזה בעצמו, שנופלים בלבו קושיות על צדיקי אמת. ועל ידי זה דיקא ישוב אל האמת. [ועין באות צדיק סימן ח'] (ה, ד):

ב. צריך להשתדל תמיד אחר כל זכות ודבר טוב שאפשר למצא בישראל ולדון את כל אדם לכף זכות אפלו החולקים עליו והמבזין אותו, ואזי יהיה נצול תמיד ממחלקת. ועל ידי זה עושה כתר יקר לשם יתברך בכמה מיני אבנים טובות (ו בסוף):

ג. כשיש עליו מחלוקות ומריבה והוא שותק ואינו משגיח על המחלוקות והבזיונות שמבזין אותו, ושומע חרפתו ואינו משיב, זה עקר תשובתו ותקונו על כל העוונות. והוא חכם באמת וזוכה לכבוד אלקי ולחלק טוב לעולם הבא, ויזכה להכלל בבחינת אדם היושב על הכסא, שמשם יוצא המשפט על כל באי עולם (שם):

ד. אסור להתגרות ברשעים וחולקים כי אם מי שהוא צדיק גמור. דהינו שכבר גרש ובטל לגמרי כל הרע של כל הארבע יסודות שהם כלל המדות, עד שבטוח שלא יארע לו שום מכשול עברה. וצדיק כזה והנלוים בו הם דיקא יכולים להתגרות ברשעים. אבל כל מי שלא בטל הרע לגמרי והרע עדין בכח אף שאין בו שום עברה, אין זה צדיק גמור, ואסור לו להתגרות ברשעים, כי יוכל להזיק לו, חס וחלילה, אריכת הרוח שלהם שמקבלין מהסטרא אחרא שהוא גדול בשעתו, רחמנא לצלן. אבל הצדיק הגמור הנזכר לעיל יכול להוריד את עצמו לתוך הצנור, שדרך שם מקבלין הרשעים הרוח חיים שלהם, ולשברו ולהכניעו ולהשפיל הרשעים עדי ארץ (ח, ה):

ה. על ידי שנזהרין במצות ציצית יכולין לעמד כנגד החולקים ולהשפילם (שם ח):

ו. הרשעים והחולקים על הצדיקים, הם בחייהם קרויים מתים, כי אין להם רוח חיים דקדושה, שנמשך רק על ידי צדיקי אמת (שם):

ז. מה שעל פי רב הלומדים חולקים על הצדיקים, זהו מחמת שלומדים תורה שבעל פה, דהינו גמרא ופוסקים וכו' בגאות גדול, ואזי נעשה להם מתורה שבעל פה לדבר על הצדיקים עתק בגאוה ובוז. אבל הצדיקי אמת מעלין ומתקנים כל דבוריהם הרעים וחוזרים ועושים מהם הלכות, ומעלין שעשועים גדולים לשם יתברך על ידי זה דיקא (יב, א):

ח. כשסובלים יסורים מחולקים ורשעים המונעים מהקדושה, ואין להם כח לדחות אותם ולהכניעם אלא בדיניהם, היא מצוה גדולה לילך למשפטיהם ולהשתדל בכל הכחות להשפילם במשפטיהם דיקא. וגם להוציא הוצאות ממון על זה. ועל ידי זה מעלה משפט דקדושה מהקלפות והסטרא אחרא. ולפעמים השם יתברך מסבב כל המחלוקות בשביל זה, שהחולקים יעמדו על הכשרים אנשי אמת ואין כח ביד הכשרים לעמד כנגדם כי אם על ידי משפטיהם, כדי שעל ידי זה יעלה המשפט דקדושה מהקלפות, כנזכר לעיל (כ, ט):

ט. מוכיחי הדור שהולכים ומוכיחים הדור, כדי להחזירם למוטב, הם ממתיקין הדינים ומרבים שלום בעולם, והם עושים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. אבל כשחס ושלום, הרע של הדור גובר, עד שמקלקל את התוכחה והמוסר, על ידי זה נתקלקל שלום העולם, ועל ידי זה נעשה גרוש ומחלוקות בעולם (כב, א):

י. כשחולקים על צדיקי אמת ואנשיהם, והקדוש ברוך הוא רוצה לגרש אויביהם מפניהם, הוא מפיל את אויביהם לתאות ממון שהוא שמד, עבודה זרה, אנפין חשוכין עצבות ומרה שחרה, מיתה, כי אין נפילה גדולה מזו. כי תאות הממון ממררת ימי חייהם ומכלה אותם. והכלל כשיש מחלוקות כל מי שהוא שומר הברית יותר מחברו, הוא יכול להפיל את חברו ממדרגתו. והנפילה היא שנופל לתאות ממון, כנזכר לעיל. על כן צריך האדם לזהר ביותר כשיש עליו מחלוקות שלא יפל לתאות ממון (כג, ג):

יא. המתנגדים והמבזים והמחרפים יראי ה', זה מחמת שמקבלים תורה מתלמידי חכמים שאינם כשרים, שהם נקראין שדין יהודאין שהם מקבלים תורה נפולה, שאין לה כח להדריך את האדם בדרך הטוב באמת. ואין משיגים שום תועלת על ידי תלמידי חכמים כאלו, אדרבא, נופלים על ידיהם לכפירות והתנגדות (כח, א):

יב. על ידי הכנסת אורחים תלמידי חכמים אמתיים זוכין לאמונה, ועל ידי זה מתגבר על המתנגדים הנזכרים לעיל (שם ב ג):

יג. בני אדם שהם דנים את כל אדם לכף חוב וחוקרים תמיד על חובות בני אדם, הם מתקף הסטרא אחרא מבחינת קץ כל בשר, שהוא חוקר תמיד לעשות קץ וכליון, חס ושלום, ולעורר דין ולהלשין ולקטרג. ועקר כחם נמשכים מפגם הדבור. ועקר הכנעתם ובטולם הוא על ידי תקון הדבור [ועין דבור אות ו' ז'] (לח, ב):

יד. על ידי מחיאת כפים בתפלה נתבטל המחלוקות ונתבטל הרג ואבדן מן העולם וזוכין לשלום (מד):

טו. מי שיש לו דעת מתרחק מן המחלוקות ביותר, כי עקר המחלוקות והכעס הוא מחסרון הדעת, וכל מה שהדעת מתרבה ביותר, מתבטל המחלקת ביותר, על כן על ידי עסק התורה שהוא הדעת מתבטל המחלקת ונתרבה השלום (נו, ג ו):

טז. וכן על ידי טבילת מקוה נמשך דעת ומבטל המחלוקות (שם, ז ו):

יז. על ידי הכעס נתעוררים מקטרגים ושונאים על האדם וחולקים עליו, והתקון לזה הוא תענית או ענג שבת (נז, ו):

יח. עקר המחלקת בא על ידי פגם אמונת חכמים, על כן כשיש עליו מחלקת, שחולקין ומקשין ושואלין עליו קושיות, צריך להתבונן בהמחלקת ולשוב על ידי זה על פגם אמונת חכמים ועל ידי זה יתקן אמונת חכמים [עין צדיק] (סא, ה):

יט. יש כמה ספרים עכשו וגם עתידין עוד להיות ספרים וכולם צריכים להעולם ואסור לחלק ולהלעיג על שום ספר, שהולך על פי תורתינו הקדושה. וכל מי שמלעיג עליהם, נדון בצואה רותחת, מלבד אם הולך על פי חקירות של חכמות שלהם שאסור להסתכל בהם כלל, כמבאר במקום אחר [עין תלמוד תורה] (שם):

כ. יש צדיקי אמת שאמונתם שלמה בודאי, ואף על פי כן יש עליהם מחלוקות. הוא בבחינת והוא חטא רבים נשא, שסובל צער המחלקת בשביל פגם אמונת חכמים של העולם, ועל ידי המחלקת שיש עליו הוא מתקן פגם אמונת חכמים אצל ההמון עם (שם):

כא. ויש שיש עליהם מחלוקות מחמת שאין להם אמונה בעצמן, ואינם מאמינים בהחדושי תורה שלהם שמחדשין, שיש לשם יתברך שעשועים גדולים מהם, ועל ידי זה מתרשלין בהחדושין שלהם. ועל כן בא עליהם מחלוקות, כדי שישובו בתשובה על זה, כי זה שאין מאמין בהחדושין של עצמו הוא גם כן בחינת פגם אמונת חכמים, ועל ידי המחלקת שב בתשובה על זה וחוזר ומזרז בחדושיו ונעשה מהם ספר. ונתרבין ספרים קדושים של התורה הקדושה ועל ידי זה נתבטל המחלקת ונמתקין כל הדינים (שם):

כב. מה שיש מחלקת בין הצדיקים האמתיים זה נמשך מבחינת חלל הפנוי, עין בפנים. ואי אפשר להבין זאת בשכל, ועל כן אסור להרהר על זה המחלקת רק להאמין כי אלו ואלו דברי אלקים חיים, רק שאי אפשר לנו להבין זאת ואנו צריכין להתחזק רק באמונה לבד (סד, ד):

כג. על ידי הפרוד שיש בין השונאים, על ידי זה יש להם קיום ביותר, אבל כשהשונאים מתחברים יחד אזי יונקים מהרה המותרות שבמח שמשם חיותם ונופלים מהרה (פז. ו):

כד. מדת הנצחון והמחלוקות ומלחמה נמשך מהדמים, שעדין לא עבד בהם את השם יתברך. כי צריך כל אדם להסתכל שיעבד את השם יתברך בכל הטפי דמים שנמצאים בו, דהינו שידבר הרבה בתורה ותפלה, עד יהיו נעשים מכל הדמים דבורים של תורה ותפלה ואז יזכה לשלום ויבטל כל מדת הנצחון ומחלוקות (עה):

כה. על ידי ששומע חרפתו ואינו משיב ועושה זאת מאהבה לא בשביל להכעיס את חברו יותר על ידי השתיקה, על ידי זה דוחה כל הקלפות הטמאות שלא יתאחזו בקדושה (פב):

כו. צריך לדון את כל אדם לכף זכות, אפלו את אלו החולקים עליו צריך לחקר למצא זכות בהם במה שחולקים עליו, ועל ידי זה יוכל לבטל המחלוקות לגמרי או שיהיה מפלה להחולקים (קלו):

כז. מי שאוחז תאותו ממחלוקות זוכה שיאמרו דבר הלכה משמו, ואזי הוא דר בשני עולמות וכאלו לא מת (קמה):

כח. על ידי מחלוקות קשה להתפלל ולדבר דבורים דקדושה, על כן קדם התפלה צריכין לקבל עליו מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, כדי להמשיך אהבה ושלום כי עקר הדבור משלום (רלט):

כט. על ידי מחלוקות נופלים מחשבות של כפירות על אנשים כשרים וכו' [עין אמת ואמונה אות ל"ז ל"ח] (רנא):

ל. כשיש מחלוקות על האדם יכולין להפילו ממדרגתו, חס ושלום. וצריך להתחזק מאד ולהתפלל ולהתחנן הרבה לפני השם יתברך שלא יטעה מן הדרך, חס ושלום, על ידי המחלוקות (רנח):

לא. כשיש מחלוקות על האדם, אין לאדם לעמד עצמו כנגד השונאים לומר, כמו שעושה לי, כן אעשה לו כנגדו, כי זה גורם שהשונא יבוא למבוקשו לראות בו, חס ושלום, מה שהוא רוצה לראות בו, רק אדרבא, ראוי לדון אותם לכף זכות ולעשות להם כל הטובות, ועל ידי זה מפר מחשבת השונא, ואזי אדרבא תשוב מחשבתו הרעה על ראשו (רעז):

לב. וכל זה כשהחולקים הם רשעים. אבל כשהחולקים עליו צדיקים, בודאי כונתם היא רק לטובה שמרימין ומנשאין אותו על ידי זה וממתיקין דינים מעליו על ידי זה שחולקין עליו. וזה צריך האדם לדעת, כשיש עליו מחלוקות של צדיקים שהוא רק לטובה, וצריך לבקש מהשם יתברך שלא יטעה עצמו בזה לומר שהוא מחלוקת גמורה, חס ושלום, כדי שלא יתגבר מחלקת גמורה דסטרא אחרא, חס ושלום, על ידי זה (שם):

לג. על ידי מחלוקות בא עניות ואין זוכין לרפואה, אבל על ידי שלום בא רפואה ופרנסה (שם):

לד. כשיש מלחמות ושפיכות דמים בעולם, על ידי זה בא עצירת גשמים, חוס ושלום, ונעשה יקרות, חס ושלום (ח"ב. ס):

לה. על ידי שפוגמין בכבודו יתברך, על ידי זה בא מחלוקות [עין ארץ ישראל י"ח, וכבוד ל"ב] (עא):

לו. כל העולם מלא מחלוקות הן בין אומות העולם וכן בכל עיר ועיר וכן בכל בית ובית בין השכנים ובין כל אחד עם אשתו ובני ביתו ומשרתיו ובניו וכיוצא בזה. ואין מי שישים אל לבו התכלית, שבכל יום האדם מת, כי היום שעבר לא יהיה עוד ובכל יום הוא מתקרב למיתה ואיך יש לו פנאי לבלות זמן על מחלקת. על כן מי שהוא בר דעת, צריך לשים לב לזה וימשיך על עצמו אריכות אפים ולא יאבד ימיו על ידי מחלקת קטנה או גדולה, רק יעצר רוחו וכעסו ויהיה לו שלום עם הכל (שהר"ן עז):

מניעות:

א. כל המניעות שיש לאדם כולם הם רק בשביל החשק, כדי שיהיה לו חשק יותר להדבר שבקדושה שצריך לעשות, כי כן דרך האדם, שכל מה שמונעים אותו יותר מאיזה דבר הוא חושק ביותר לעשותו. ועל כן כשאיש הישראלי צריך לעשות דבר הצריך לו ליהדותו, ובפרט כשצריך לעשות דבר שכל יהדותו תלוי בזה, דהינו לנסע לצדיק האמת, אזי נותנין לו מלמעלה חשק, והחשק שנותנין לו הוא על ידי המניעה שמזמינים לו, כי על ידי המניעה מתגבר החשק, כנזכר לעיל. על כן ידע האדם, שאין שום מניעה בעולם שלא יוכל לשברה אם ירצה, כי המניעה היא רק בשביל החשק, וכשיהיה לו חשק ורצון חזק וכסופין גדולים כראוי לזה העסק דקדושה שצריך לעשות, בודאי יזכה לגמרו ולהוציאו מכח אל הפעל, כי המניעות הם רק בשביל התגברות החשק כדי שעל ידי זה דיקא יזכה לגמרו, כנזכר לעיל (סו. ד):

ב. ודע, שכל מה שהנחשק גדול ביותר, מזמינים לו מניעות גדולות ביותר, כדי שיתגבר החשק ביותר כי החשק הוא כפי המניעה. ועל כן ראוי לאדם להבין, כשיש לו מניעות גדולות מאד מאד להתקרב להצדיק, ועומדים ומשתטחים לפניו מאד מכל הצדדים למנעו, מזה בעצמו ידע ויבין עצם מעלות הנחשק, שמחמת זה המניעות גדולות כל כך, כי על כל הדברים שבקדושה יש מניעות רבות ובפרט כשרוצה לנסע לצדיקים אמתיים שבזה תלוי הכל, אזי בודאי מתגברים המניעות ביותר, אבל יש בחינת נקודת האמת בין הצדיקים, שכשרוצים להתקרב אליו שבזה תלוי הכל, אזי מתפשטים ומשתטחים המניעות מאד מאד מכל הצדדים, ומזה בעצמו יכול להבין מעלת הנחשק, כנזכר לעיל. ועל כן צריך להתגבר, שיהיה לו רצון וחשק חזק מאד כפי מעלות הנחשק הזה ועל ידי זה יזכה לשבר המניעות ולהגיע אליו. כי זה כלל שאין שום מניעה בעולם שלא יוכל האדם לשברה, רק צריך שיהיה החשק והרצון חזק מאד כפי מעלת הנחשק וכנזכר לעיל (שם):

ג. גם אין ראוי להאדם לפטר את עצמו ולמצא לעצמו תרוץ לומר, מאחר שהוא חפץ וחושק לעשות העסק דקדושה רק שיש לו מניעה ואנס, על כן יהיה נחשב לו כאלו עשאה, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, חשב לעשות וכו', כי כל זה נאמר רק למי שרוצה לצאת בזה אזי יוצא בזה כי מה לו לעשות כי הלא יש לו אנס. אבל מי שאינו רוצה לצאת רק שהוא רוצה המצוה או הדבר שבקדושה בעצמו, אם כן מה מועיל לו מה שמקלין לו שנחשב כאלו עשאה. כי אינו מקרר דעתו כלל עם ה"כאלו", כי הוא חפץ ותאב ומתגעגע מאד לעשות המצוה בעצמה ולא לצאת עם ה"כאלו". כי באמת ראוי לאיש הישראלי שיגמר חפצו ורצונו בכל דבר שבקדושה ולהוציאו מכח אל הפעל בשלמות. ומי שיש לו חשק כזה, בודאי יזכה לגמר ולהוציאו מכח אל הפעל וישבר ויבטל כל המניעות והאנסים, כי כולם לא באו רק בשביל החשק, כנזכר לעיל. וכשיהיה לו חשק חזק כפי מעלות הנחשק כנזכר לעיל, בודאי יזכה לגמר כל מה שירצה לעשות בעולם, איזה דבר שבקדושה שיהיה (שם):

ד. מי שהוא הולך בגשמיות כל ימיו ואחר כך נתלהב ורוצה לילך בדרכי השם יתברך, אזי מדת הדין מקטרג עליו. ואין מניח אותו לילך בדרכי השם יתברך ומזמין לו מניעה. והכסיל כשרואה המניעות, חוזר לאחוריו. אבל מי שהוא בר דעת הוא מקרב את עצמו אז דיקא לשם יתברך, כי הוא מסתכל ומוצא בהמניעה בעצמה הבורא יתברך, כי באמת השם יתברך בעצמו נסתר בהמניעה הזאת (קטו):

ה. על ידי היגיעות והטרחות ושבירת מניעות שיש להאדם בתחלת ההתקרבות, כגון שיש לו מניעות מאביו וחותנו ואשתו וכיוצא בהם שארי מניעות, והוא צריך להתיגע לטרח ולהתחזק מאד לשברם, על ידי זה הוא עושה כלי לקבל בתוכה קדושה וטהרה אחר כך. וכל מי שיש לו יגיעות וטרחות יותר בתחלת התקרבותו, יש לו כלי גדול ביותר לקבל בתוכה קדושה וטהרה. ועל ידי זה זוכה ליראה ולהמשיך כל ההשפעות טובות. וזוכה להשלים שמא קדישא כי עקר השלמות על ידי היראה (קפ"ה):

ו. כל הרוצה לכנס בעבודת השם באמת אי אפשר לו לכנס כי אם על ידי שיחשב, שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם. ולא יסתכל על שום אדם המונעו, כגון אביו ואמו או חותנו ואשתו ובניו וכיוצא בהם, או המניעות שיש משאר בני העולם המלעיגים ומסיתים ומונעים מן דרך האמת. וצריך שלא יחוש ולא יסתכל עליהם כלל רק יהיה בבחינת אחד היה אברהם כאלו הוא יחידי בעולם (ח"ב. השמטה):

ז. כל המניעות שיש לאדם מעבודת השם אף על פי שנדמה להאדם שהמניעה שלו גדולה מאד ואי אפשר לשברה, אבל באמת אינו כן, כי אין אדם שיהיה לו מניעה שלא יוכל לשברה אם ירצה באמת, כי אין השם יתברך שולח על שום אדם מניעות רק כפי כחו ויכלתו שיוכל לעמד בהם, אם ירצה להתגבר עליהם כראוי. ואם יסתכל היטב, יוכל להבין שגם בהמניעה בעצמה מלובש שם השם יתברך [כמו שנתבאר לעיל באות ד]. ועל כן באמת אין שום מניעה כלל, כי כל המניעות הם רק באחיזת עינים (מו):

ח. המניעה הגדולה שבכל המניעות הוא מניעות המח, דהינו כשלבו חלק ואינו משים לבו ומחו היטב להבין עד היכן הדבר מגיע, כגון כשרוצה לנסע לצדיקי אמת ויש לו מניעות רבות, אם מחו ולבו חזקים בהאמת שכל חיותו והשארתו לנצח תלוי בזה לו ולדורותיו וכו', בודאי לא ימנעוהו שום מונע ואין כל המניעות נחשבים לכלום כנגד זה. רק עקר המניעה הוא מניעת המח מה שאין מחו חזק כל כך. וכן אפלו כשזוכה לבוא להצדיק האמת ועבר על כל המניעות שהיה לו מלבוא אליו, כשקשה לו איזה קושיא עליו ולבו חלק ממנו, זאת המניעה היא גדולה מהכל. וכן בתפלה שבתחלה יש לו כמה מניעות על התפלה ואחר כך כשעובר עליהם ובא להתפלל, כשלבו עקם ונופלים לו קושיות על השם יתברך, חס ושלום, זאת המניעה היא גדולה מכולם. והתקון לזה כשקשה לו קושיא על השם יתברך או צדיקי אמת, לצעק אל השם בקול חזק ממעמקי הלב (שם):

ט. העקר הוא לב חזק ואמיץ, ואז אין לו שום מניעה בפרט המניעות בגשמיות, כגון מחמת ממון או שמונע אותו אשתו ובניו וחותנו או אביו ואמו, מכל שכן שאר אנשים כשמונעים אותו על ידי דבריהם ובליצנות שלהם מלהתקרב אל האמת, הכל בטל ומבוטל למי שמתחזק ומאמץ את לבבו בשם יתברך (שם):

י. גם כשיש להאדם לב אין שום מקום שימנעהו מעבודתו יתברך ואין לו שום התנצלות לומר שבמקום פלוני אי אפשר לו לעסק בעבודת ה', כי כשיש לו לב, כל המקומות של כל העולם הם שלו (נו):

יא. בני אדם יש להם כח למנע ולהסית את האדם לרחקו מעבודת השם יתברך ומצדיקי אמת יותר מן היצר הרע. על כן מי שרוצה באמת להתקרב אל האמת, צריך שיהיה לו התחזקות גדול כנגד הליצנים והמסיתים והמונעים ואל יתביש מפני המלעיגים כלל [ועין עזות] (שהר"ן פ):

מקוה:

א. טבילת מקוה מושיע מכל הצרות, חס ושלום, ומטהר מכל הטומאות ומכל החטאים, כי מקוה ממשיך דעת וחסד עליון מאד (נו, ז):

ב. על ידי טבילת מקוה הפרנסה בנקל, ונתבטל המחלקת והכעס, וזוכה לשלום ולרחמנות ולדעת גדול. וזוכה לרפואה ואריכות ימים ולעורר בני אדם לשם יתברך (שם):

ג. מקוה אינה מזקת כלל והדוקטור שאומר שמקוה מזקת, אינו דוקטור כלל. כי כשאין המים קרים ביותר אזי אדרבא טבילת המקוה טובה מאד לבריאות הגוף, כי נפתחין נקבי הזעה על ידי זה, כידוע להדוקטורים הבקיאים [ועין טלטול ונסיעות לדרכים אות ח מענין מקוה] (ח"ב. קכג):

מועדי ה':

ובו שבת וראש חדש וכל הימים טובים. וכל סדר הזמנים של כל השנה:

שבת:

א. רחיצת חמין בערב שבת היא בחינת תקון הברית, וכן קריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום היא גם כן בחינת תקון הברית (יט, ה):

ב. על ידי שמירת שבת זוכין לאמונה. וכל הצדקה שעושין אין לה שלמות אור כי אם על ידי שבת שהיא בחינת אמונה. וכל הברכות וההשפעות הנמשכין על ידי צדקה אין להם שלמות כי אם על ידי שבת שהיא בחינת אמונה שהיא מקור הברכות, והיא בחינת שלמות כל הדברים שבעולם, שכולם הם חסרים ואין להם שלמות כי אם על ידי שבת קדש שהיא בחינת אמונה. וכן הדעת והתורה כל שלמותם הוא רק על ידי שבת אמונה (לא, ב):

ג. עקר קדושת שבת שהיא בחינת אמונה ממשיכין על ידי שמירת הברית, על כן נוסעים לצדיקים על שבת, כי עקר קדושת הצדיקים אמתיים הוא שמירת הברית בשלמות בכל הבחינות, על כן נוסעים אליהם על שבת, כדי לקבל קדושת שבת אמונה שהוא שלמות הכל, כנזכר לעיל (שם ג):

ד. צריך כל אדם להמשיך קדושת שבת לקדש ימי החל, ולפי הקדושה שמקדש ימי החל כן נדחה זוהמת הנחש קץ כל בשר רוח סערה ועל ידי זה עולה הדבור (לח, ז):

ה. על ידי נדר, דהינו שידר איזהו נדר ויקים מיד, על ידי זה זוכה לענג שבת. שהוא בחינת אכילה בקדושה. והזוכה לבחינת ענג שבת אז אין צריך לצום כי פועל באכילתו מה שפועל על ידי הצום, הינו להכניע הכעס ולהחזיר לעצמו חכמתו שהיא צלם אלקים המאיר בפניו, ועל ידי זה אויביו נופלים לפניו (נז, ד ו):

ו. אכילת שבת יקרה וקדושה מאד, כי אכילת שבת נעשה קדושה ואלהות גמור בלא תערובות סיגים כלל. ואין חלק להסטרא אחרא מאכילת שבת כלל וכלל, כי אכילת שבת קדש הוא כולו אלקות כולו קדש. ועל ידי אכילת שבת נכנע ונתבטל הכעס, כנזכר לעיל וכל שולטני רוגזין כולהו ערקין ואתעברו, ואז כולא אהבה ושלום (שם ה ו):

ז. גם צריכין להרבות בצדקה ואז יזכה גם לשלום רב, הינו שיזכה לשלום שיש לו פה על ידי ענג אכילת שבת עם הצדקה. שיש שלום שאין לו פה, הינו שיש שלום בין בני אדם, אבל אין יכולין לדבר זה עם זה, אבל על ידי אכילת שבת עם הצדקה זוכין לשלום שיש לו פה, הינו שהשלום בשלמות שמדברים זה עם זה, כי הפה נשלם באור גדול בשעת אכילת שבת (שם ז):

ח. בשבת נמשך על ידי הצדיק בחינת לחם משנה, הינו משנה תורה, ועל ידי זה זוכין לחדש חדושין דאוריתא בשבת על חד תרין, ושבת משפיע לכל העולמות ומשלח הארותיו לכל המדרגות ומרפא רפואות הנפש ורפואות הגוף (נח, ה):

ט. על ידי הארת שבת נתעורר העולם לתשובה מאהבה, ואז כל הכשרים שבדור נתרפאים מהיסורים, שסבלו מקדם ונעשים מכובדים בעיני הבריות ונתיפים ונתכבדים בעיני כל. וכל אחד לפי כשרותו כן מקבל יפי והדר ונתגדל כן בעיני הבריות. ולפי הגדולה וכבוד שיש לו לפי כשרותו, כנזכר לעיל, כן יכול לקבל התחדשות התורה שהשפיע צדיק הדור ביום השבת (שם ז):

י. על ידי שמקרב נפשות לשם יתברך ועל ידי התבודדות שמתבודד ומשיח בינו לבין קונו ושופט ודן את עצמו על כל מה שעשה, על ידי זה זוכה לשמירת שבת שהוא בטול הרע והקלפות (נט, א ג):

יא. שבת היא בחינת עולם הבא בחינת אמת, ועל ידי זה נמשך מפלה לרשעים ונתגלה גדולת הצדיקים והכשרים האמתיים, ועל ידי זה חוזרים ושבים הכל אל השם יתברך לקרא כולם בשם השם, ועל ידי זה נשלם הדבור דקדושה ועל ידי זה התפלה בשלמות (סו: ג):

יב. על ידי קדושת שבת זוכין לענוה באמת, דהינו לראות שפלותו ולהכיר חשיבות ישראל ולמסר נפשו בעדם כמו משה רבנו, עליו השלום (עט):

יג. בשבת נמשך על כל אחד דעת ועל ידי זה מתגבר בו מדת הרחמנות לרחם על הבריות, כי הרחמים תלוי בדעת. ועל ידי שיש לו רחמנות מרחמין עליו מן השמים (קיט):

יד. אכילת שבת אינה בשביל שביעה כלל רק בגין דיתברכון מנה כל שתא יומין (רעו):

טו. עקר כבוד שבת היא האכילה, כי אכילת שבת יקרה מאד כי הוא כולו אלהות כולו קדש, ועל כן מצוה גדולה להרבות באכילת שבת והוא תקון לחלול שבת (קכה. רעז):

טז. כל המצוות שעושין בימי החל אין להם כח לילך לפני השם יתברך כי אם בשבת, אז עולין והולכין לפני השם יתברך, והשם יתברך משתעשע בהם אף אם נעשים על ידי קטן שבקטנים ובלי כונה ושלמות הראוי להמצוה. והם עושין דרך כבושה ורחבה להתקרב לשם יתברך. וכל זה נעשה על ידי אכילת שבת שהוא עקר כבוד שבת, כנזכר לעיל (שם):

יז. שבת היא בחינת בן, בחינת נח. ניחא דעלאין ותתאין שהוא מנחם ומשמח הכל מן העצבות, ואז נתרוממין ונתעלין כל המצוות של ששת ימי החל מן העצבות ונמשך עליהם שמחה. ועל ידי הלל והודאה לשם יתברך ועל ידי למוד הלכות זוכין להמשיך הקדושה והשמחה של שבת לששת ימי החל, שנזכה גם בימי החל לשמחה של שבת לשמח בו יתברך ולעשות כל המצוות בשמחה גם בימי החל. ועל ידי זה נתגלה אחדות הפשוט מתוך פעולות משתנות שיודעין שכל הפעולות משתנות נמשכין מאחד הפשוט יתברך שמו, שזאת הבחינה יקרה מאד למעלה בכל העולמות אפלו אצלו יתברך (ח"ב. ב, ה ו):

יח. על ידי השמחה של שבת זוכה לחרות ואז הדעת בשלמות ואינו מבולבל, ועל ידי זה יזכה ליראה עם דעת בלי כסילות, ומעלה כל היראות הנפולות, שלא יהיה מתירא משום דבר, לא מאיזה שר ואדון וכיוצא, רק מהשם יתברך לבדו (יז):

יט. וצריך לזהר מאד מאד להיות אך שמח וטוב לב בשבת, כי מעלות וקדושת שבת גדולה ויקרה מאד, כמבאר בכל הספרים ובפרט בראשית חכמה בשער הקדושה

בתחלתו, וראוי ללמד שם ולשים לבו היטב על כל הדברים הנאמרים שם בעצם מעלת קדושות שבת, כדי שיתלהב לבו לקבל שבת בשמחה גדולה ועצומה, כי עקר מצות כבוד שבת קדש היא השמחה להיות שמח מאד בשבת קדש ולבלי להראות, חס ושלום, שום עצבות ודאגה כלל בשבת, ולהרבות בתענוגי שבת בכל מיני תענוג הן אכילה ושתיה הן מלבושים כפי מה שיוכל, כי אכילת שבת הוא כולו קדש כולו רוחניות כולו אלהות ועולה למקום אחר לגמרי מן אכילת חל. אשרי המשתדל לשמח בשבת כי עקר כבוד שבת הוא השמחה, כנזכר לעיל (שם):

כ. קדושת שבת היא תכלית הידיעה, הינו תכלית הידיעה שלא נדע [עין ברית אות ס"ו] (פג):

כא. שבת הוא שמא דקודשא בריך הוא והיא בחינת אור העינים המאירין לבית המקדש ולכל העולם כולו. על כן על ידי שמירת שבת זוכה שיפתחו עיניו ויסתכל על עצמו, איך הוא אוחז בכל המדות, ולשוב בתשובה על כל הפגמים שפגם בכל המדות ולהסתכל בגדולת הבורא יתברך, ולהסתכל בכל העולם. וזוכה להתקרב אל נקודת האמת שהם הצדיקים ויראים והכשרים האמתיים. ונפתח מחו ודעתו ונחשב כאלו עוסק בבנין בית המקדש ותקונו. גם על ידי שבת נצולין דירות ישראל משרפות, רחמנא לצלן (סז):

ראש חדש:

מועדי ה' ראש חדש:

א. שרש התשובה הוא מראש חדש. על כן בראש חדש משתלשלת התשובה בכל הנבראים ומגיע להם הרהור תשובה. ואפלו רשעים שבגיהנם מוכרחים לאיזה חרטה בראש חדש, ששבין ומתחרטין ומודים ומתבישים, ט):

מועדי ה' שלש רגלים:

מועדי ה' שלש רגלים:

א. על ידי השמחה בשלש רגלים זוכין לאור הפנים ועל ידי זה מחיין את הושכל דקדושה שעל ידו באים להשגת אלקות (ל, ו):

ב. עקר השמחה היא מן המצוות. ועקר השמחה הוא בלב. כי כל חד כפום מה דמשער בלביה גדולת הבורא ויחודו ואחדותו יתברך שמו, ראוי לו לשמח מאד בכל מצוה ומצוה שעושה, שזוכה לעשות רצון השם יתברך, הבורא, היחיד, הקדמון, הנצחי, יתברך שמו לנצח. ועקר השמחה של כל המצוות שעושין בכל השנה הם מתקבצין יחד בשלש רגלים וזהו השמחה של יום טוב. כי אז מתקבץ ומתעורר השמחה הקדושה הזאת של כל הנקודות טובות של כל המצוות שעושין בכל השנה. וצריך כל אחד להתגבר מאד להמשיך על עצמו השמחה הקדושה הזאת של המצוות שהוא שמחת יום טוב בכל השנה כולה. מכל שכן וכל שכן ביום טוב קדש בעצמו, שאז חיבים לשמח מאד כמו שכתוב ושמחת בחגך, כי אז מתקבץ יחד השמחה של כל המצוות אשר אין שעור וערך לשמחה הזאת כאשר יבין כל אחד בלבו, כנזכר לעיל (שם):

ג. סגולה להנצל מגדלות, לכבד את הימים טובים ולקבלם בשמחה וחדוה, ולענגם במאכל ומשתה וכסות כראוי כפי יכלתו (קלה):

ד. כשמקבל יום טוב כראוי היא בחינת הקבלת פני רבו ברגל אף אם הוא רחוק מרבו כמה פרסאות. וכן להפך, אם הוא מקושר להצדיק יוכל להרגיש קדושת יום טוב, ועל ידי זה הוא מעלה מלכות דקדושה מבין הקלפות, ונופל מלכות הרשעה, ונתבטל כח מלכות העובדי כוכבים ומזלות (שם):

ה. ביום טוב צריך לשוב בתשובה מתוך שמחה, כי בכל הימים טובים העולם נדון, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, בארבעה פרקים וכו' על כן צריכין אז לשוב בתשובה, ועל ידי זה יוצא מלכות דקדושה מבין הקלפות, כנזכר לעיל ומקרב את הגאולה (שם):

ו. מי שהולך ונחלק ונופל והעולם שוחקין ממנו והוא מתביש על ידי זה, כל זה בא לו על ידי שפגם בשמחת יום טוב (רלה):

ז. על ידי כבוד שלש רגלים כראוי במאכל ומשתה ובגדים נאים לפי יכלתו ובקדושת וטהרת המחשבה ובשמחה ובטוב לב וכיוצא בזה שאר עניני קדושת ושמחת יום טוב, על ידי זה זוכין לדעת את ה' ולהמשיך הדעת אל הלב, ועל ידי זה מתקנין שלשה מדות רעות שהם עקר הכל, והם תאות ממון ותאות משגל ותאות אכילה. כי בכל רגל נתתקן מדה אחת משלש מדות הנזכרות לעיל, הינו בפסח נתתקן תאות ממון, בשבועות נתתקן תאות משגל, בסוכות נתתקן תאות אכילה. על כן צריך לזהר מאד לכבד מאד את השלש רגלים, כדי לזכות לצאת משלש תאוות רעות הנזכרות לעיל, שכל עקר היהדות תלוי בתקון שלש תאוות אלו, ועל ידי זה זוכין להשפעות הנבואה ולתפלה בשלמות ולרפואה ולהתנוצצות משיח וכו', עד שזוכה שתתקים ממשלתו על המלאכים אשר בשביל זה נברא איש הישראלי, וזה עקר התכלית וסוף של ישראל (ח"ב. א):

ח. יום טוב קדש קורא ומכריז ומגלה את הרצון, שהכל ברצונו יתברך ואין שום חיוב הטבע כלל. כי בכל יום טוב ויום טוב עשה השם יתברך עמנו אותות נוראות שהם הפך הטבע. בפסח – יציאת מצרים, שהוציאנו ממצרים באותות נוראות. בשבועות – מתן תורה, שנתן את התורה באותות נוראות. בסוכות – הקף ענני כבוד, שעל ידי כל אלו האותות והמופתים נוראים שעשה עמנו בכל השלש רגלים, נתגלה שהכל ברצונו יתברך לבד ואין שום חיוב הטבע כלל. אך צריכין להטות אזנו ולבו היטב לשמע קול הקריאה הקדושה הזאת, ועל ידי זה זוכין לשמחת יום טוב. כי כל אחד כפי מה שזוכה לשמע בלבו קול הקריאה הנזכרת לעיל של יום טוב שהכל ברצונו יתברך לבד, כמו כן זוכה לשמחת יום טוב. וכל זה זוכין על ידי צדקה [עין צדקה]. על כן צריכין להרבות בצדקה קדם כל רגל, כדי לזכות על ידי זה לשמחת יום טוב בשלמות (ד, ו):

מועדי ה' פסח:

א. ימי ניסן הם ימי תשובה כמו תשרי (מט):

ב. ניסן הוא בחינת תקון הברית, ועל ידי שמחה ממשיכין קדושת ושמחת ניסן בכל השנה כולה וזוכין לתקן הברית ולהנצל ממקרה לילה, חס ושלום (ח"ב, ה, י):

ג. ההגדה של פסח הוא תקון הברית, על כן אומרים ההגדה בקול רם, כי הקול מעורר הדעת, ועל ידי זה זוכה להתגלות הדעת וזה עקר הגאולה. כי גלות מצרים היה על פגם הברית שהוא פגם הדעת. גם היין של ארבע כוסות הוא תקון הדעת שהיא בחינת תקון הברית (ח"א. כ. י):

ד. בפסח צועקין בתפלה (רא):

מועדי ה' ספירה ושבועות:

א. על ידי שמחת פורים בהמחאת כף ורקודין, על ידי זה זוכין לקים מצות ספירת העמר בשלמות, ועל ידי זה זוכין לקבלת התורה בנגלה ונסתר (י, ח):

ב. כל מה שהעולם מדברים בכל ימי הספירה, הם מדברים רק מהספירה של אותו היום. ומי שהוא מבין יוכל לשמע ולידע זאת, אם יטה אזנו היטב לספורי דבריהם, ישמע שהם מדברים רק מהספירה של אותו היום (קפב):

ג. ארבעים ותשעה ימי הספירה הם כנגד ארבעים ותשעה שערי תשובה שהם כנגד ארבעים ותשעה אותיות שבשמות השבטים, שעל ידי אלו האותיות והשערים אנו צריכין לשוב בתשובה אליו יתברך. ושבועות הוא בחינת שער החמשים שהוא בחינת התשובה של השם יתברך, מה שהוא יתברך צריך לשוב בתשובה, כביכול, דהינו שישוב אלינו ברחמים. וכל אלו השערים זוכין להגיע אליהן ולפתחן על ידי אמירת תהלים [עין תשובה ל"ב] , על כן צריכין לזהר ביותר בארבעים ותשעה ימי הספירה לומר תהלים בכונה, כדי לזכות על ידי תהלים לכל שערי תשובה הנזכרים לעיל שהם כנגד ימי הספירה, שבהם אנו צריכים להטהר מזוהמתנו ולשוב אליו יתברך, כדי שהוא יתברך ישוב אלינו בשבועות, כנזכר לעיל (ח"ב, עג):

ד. טבילת המקוה בשבועות הוא חסד עליון ורחמים גדולים ודעת נפלא מאד. כי שבועות הוא שכל דק ועליון וגבוה מאד שהוא חסדים ורחמים גדולים מאד, כי הרחמים הם כפי הדעת, כמו שנתבאר במקום אחר. אשרי הזוכה לקבל קדושת שבועות בפרט המקוה של שבועות שהיא מקוה של שער החמשים שמשם נמשך הקדושה והטהרה על ישראל אז (ח"א. נו, ז):

ה. בשבועות מקבלין התורה, ואז יכולין לקבל חיות חדש ולהמשיך רפואה להראה (רסו):

בין המצרים:

א. עשרים ואחד יום שבין המצרים ומה שאוכלין ביצה בסעודה המפסקת בתשעה באב, ועל ידי זה זוכין לשבת נחמו, כל זה עין בלקוטי תנינא בסימן פ"ה (ח"ב, פה):

ב. קנו"ת יתהפכו לעתיד לתקו"ן [בסימן רמ"ז בלקוטי חלק א] (ח"א. רמז):

מועדי ה' אלול:

א. כונת אלול הם תקון לפגם הברית ועל ידי זה ימצא את זווגו ולא תהיה לו מנגדת, רק תהיה נוטה אחר רצונו. [ועקר כונה אלול עין בסימן ו' בלקוטי א'] (ח"ב, פז):

ב. חדש אלול הוא הזמן המסוגל לזכות לדעת, דהינו שיזכה לידע ולהבין מה שלא היה יודע מתחלה, ועל ידי זה עושין לבושין חדשים לנשמתו, ונצול מכל הצרות [עין דעת] (ח"א, כא, (בסוף):

ג. אלול מסוגל למול את ערלת לבבו, עד שישים אל לבו וירגיש היטב כאב חטאיו באמת, עד שירגישו גם כל הלבבות של כל הטפות שנמשכו ממנו לכל מקום שנמשכו וכו' ויהיה נעשה רעש גדול ביניהם וישובו בתשובה כולם [עין תשובה] (קמא):

ד. עקר התשובה הוא בחדש אלול כי הם ימי רצון שעלה משה לקבל לוחות אחרונות ופתח דרך כבושה לילך בה. ועקר דרך התשובה שעשה משה הוא, לידע שהשם יתברך בכל מקום, ולמצא השם יתברך בכל מקום בכל הירידות שבעולם ובכל העליות שבעולם. כי לפעמים על ידי שהאדם עולה למעלה כגון שנתעשר, אזי הוא שוכח בהקדוש ברוך. גם אפלו בעבודת השם מצינו, שיש שעלה למעלה גדולה וכפר בעקר, רחמנא לצלן. על כן צריך לבקש מהשם יתברך שיקרבהו בהתקרבות שלא יזיק לו. וכן בכל הירידות שבעולם, חס ושלום, אפלו בדיוטא התחתונה אפלו בעשרה כתרין דמסאבותא, גם שם צריכין לקשר את עצמו להשם יתברך, כי מלכותו בכל משלה [ועין כל זה בהתחזקות ובמקומות אחרים] (ח"ב, פב):

מועדי ה' ראש השנה:

א. מי ששומע תקיעת שופר בראש השנה מאיש ירא וחרד, בודאי לא ידאג כל השנה מרעמים (ה, ג):

ב. תקיעות ראש השנה הם בחינת התחדשות המחין שהוא הושכל והנשמה של כל אחד, שיזכה כל אחד לפי בחינתו להמשיך שכל חדש ונשמה חדשה מאור הפנים (לה, י):

ג. על ידי תקיעת שופר נמתקין הדינים (מב):

ד. תקיעת שופר בראש השנה הוא בחינת התעוררות השנה, שמעוררין בני העולם מהשנה, שלא יבלו ימיהם בשנה, חס ושלום, ועל ידי שמעוררין אותם מהשנה נמשך הדבור בכח גדול, ועל ידי זה נמשך בטחון ופקידת עקרות, ועל ידי זה נמשך יראה גדולה, ועל ידי היראה נצולין מנאוף ומהבל היפי ומחן של שקר, וזוכין לאריכות ימים דקדושה, להאריך ולהרחיב כל יום מימי חייו שבא אחר כך בתוספות קדושה וטהרה, ועל ידי זה זוכין לעשירות גדול דקדושה, שעל ידו זוכין להתבוננות גדול מאד. וכל זה זוכין על ידי תקיעות שופר של ראש השנה אצל הצדיקי אמת, שיודעין להמשיך כל התקונים האלה (ס.ט):

ה. על ידי שנוסעין על ראש השנה לצדיקים אמתיים, על ידי זה נמתקין כל הדינים שבעולם ואיך שיש איזה דין, הכל נמתקין על ידי זה וזה צריכין בראש השנה, על כן נוסעין על ראש השנה דיקא. גם על ידי שבאים כמה נפשות ישראל להצדיק האמת על ראש השנה ונכללין יחד באהבה רבה, על ידי זה בא שמחה גדולה וחדוה רבה (סא, ז):

ו. מה שהעולם נוסעין על ראש השנה לצדיקים, כי עקר המתקת הדינים אינו אלא על ידי קדושת וטהרת המחשבות, ואי אפשר לטהר ולקדש המחשבה אלא על ידי התקשרות לצדיקים. וראש השנה היא מקור הדינים של כל השנה וצריך לטהר את המחשבות כדי להמתיקם, ובשביל זה נוסעין לצדיקים כדי לזכות לקדושת המחשבה (ריא):

ז. ראש השנה היא חסד גדול מאת השם יתברך [עין בפנים בסימן א לקוטי תנינא] (ח"ב, א, יד):

ח. מי שזוכה להתקשר ולאחז עצמו בשרשי נשמות ישראל, הוא יכול לעשות ראש השנה [עין בפנים בלקוטי תנינא סימן א'] (שם):

ט. ראש השנה הוא בחינת תקון האמונה, כי על ידי גדל הקבוצים שכל הקהלות קדושות מתקבצין יחד בראש השנה, בפרט כשמתקבצין אל צדיקי אמת, על ידי זה נתלקטין ונתקבצין כל לקוטי האמונה הקדושה ונתתקנת האמונה בשלמות. גם המחין מתנוצצים ונתתקנים בראש השנה. וכן בכל עשרת ימי תשובה נמשך על ידי התשובה שעושין אז, התנוצצות המחין שהם בחינת תפלין חותם דקדושה בחינת תקון הברית [עין תפלין]. וביום הכפורים אז גמר תקון החותם דקדושה שהיא תקון התנוצצות המחין. ובסוכות ממשיכין שמחה שהוא תקון המאכלים, שלא יקלקלו את החלום, שלא לבוא לידי טומאת קרי, חס ושלום, על ידי המאכלים. ובשמיני עצרת נמשך בחינת תקון המשפט, ועל ידי זה נצולין מפגם המקרה, חס ושלום, שבא על ידי דינים שאינם כשרים [עין ברית]. וכל זה נתתקן גם כן על ידי התלמידים שבאים לרבי אמתי, והעקר לבוא על ראש השנה שאז עקר תקון הכל, כנזכר לעיל. גם בפרטיות בראש השנה בעצמו על ידי תקיעה תרועה שברים נתתקן כל הנזכר לעיל, כי על ידי התקיעה זוכין לתקון האמונה, ועל ידי התרועה זוכין להמשיך קדושת התפלין שהם התנוצצות המחין, ועל ידי השברים נמשך תקון החלום ותקון המשפט להנצל ממקרה לילה בכל הבחינות, כנזכר לעיל (ה, טו):

י. בראש השנה צריכין להכריח את עצמו להתפלל בכח גדול ביותר, ולקשר תפלתו להצדיק האמת שהוא בעל כח גדול שיכול להתפלל תפלה בבחינת דין, כמו שצריכין להתפלל בראש השנה, ועל ידי זה זוכה להוציא מהסטרא אחרא כל החיות שבלעה מקדושת ישראל, כל התפלות והרחמנות והדעת שבלעה, הכל מוכרחת הסטרא אחרא להקיא ולהוציא מקרבה על ידי התפלה של הבעל כח, הנזכר לעיל, ועל ידי זה זוכין שיתרבה כבודו יתברך על ידי גרים שמתגירין, ועל ידי זה זוכין לנבואה ולאמונה הקדושה, ונתבטלין אמונות כוזביות, וזוכין לחדוש העולם שלעתיד שהוא בחינת בטול הטבע, שיתנהג העולם בבחינת ארץ ישראל על ידי השגחה ונפלאות לבד, ועל ידי זה זוכין לקול השיר והנגון שיתער לעתיד, שהוא עקר תענוג עולם הבא (ח. יא):

יא. בימים הנוראים צריכים לבכות הרבה, והעקר הוא להיות בבחינת נער בוכה, שיסלק כל חכמתו ושכלו ויבכה לפני השם יתברך על נגעי לבבו ומכאוביו שיודע בנפשו, כמו תינוק הבוכה לפני אביו, ועל ידי זה זוכין לאתרוג נאה, וכל מה שנמשך יותר לבחינת נער בוכה, זוכה לאתרוג נאה ביותר (שהר"ן פז):

יב. בראש השנה צריכין להיות חכם שישמר מחשבתו, שיחשב רק מחשבות טובות, שייטיב השם יתברך עמנו ויתן לנו שנה טובה וכו', וצריכין להיות שמח בראש השנה, גם צריכין לבכות בראש השנה (שם כא):

יג. בראש השנה ביום הראשון צריכין למעט בדבור מאד, ואדם גדול צריך לדקדק בזה ביותר (שם):

יד. ערב ראש השנה ראוי לתן על פדיון (שם ריד):

מועדי ה' יום כפור:

א. יום כפור הוא כלליות כל הימים, והוא מחיה כל הימים, והוא מכניע הלב לדבק כל הרצונות לשם יתברך לבד, ועל ידי זה נתבטל כל מיני מחלוקות בגשמיות ורוחניות ונעשה שלום, ועל ידי זה נמשך ששון ושמחה (קעט):

ב. יום כפור הוא גמר תקון החותם דקדושה שהוא בחינת תקון הברית [עין לעיל בראש השנה אות ט] (ח"ב, ה. יד):

ג. כפי ה"סלח נא" שפועלין ביום הכפורים כן זוכין לקדושת חנוכה שהיא בחינת חנוכת הבית המקדש [ועין חנוכה אות ד.] (ז. יא):

ד. מה שקורין מחרת יום כפור שם ה', כי אז אחר יום הכפורים הוא עקר הגדלת שמו יתברך, על ידי שביום כפור נתרצה השם יתברך לישראל, וסולח להם עוונותיהם, ועל ידי זה ממילא הם נצולים מכל הענשים ומכל הגזרות, שעל ידי זה עקר הגדלת שמו יתברך [עין בפנים] (סו):

מועדי ה' סוכות:

א. על ידי מצות סוכה זוכין לשפע אלקי שהוא בחינת רוח הקדש, הינו שזוכין להשיג שכל גדול שהיא בחינת מקיפין של המח, שהיא בחינת הושכל שבא לאדם בלא שום הקדמה אלא על ידי שפע אלקי, שכל עבודת האדם בעולם הזה הוא בשביל זה כדי שיזכה להשיג המקיפין שהם עקר שעשוע עולם הבא (כא, ג):

ב. על ידי מצות סוכה זוכין לטהרת הלב, ועל ידי זה זוכין לפרש שיחתו היטב לפני השם יתברך כראוי, לדבר בכל פעם דבורים חדשים שהם בחינת רוח הקדש (שם, קנו):

ג. סוכה היא סגולה לבנים ומצלת מריב ומחלוקות, ונדחה השקר ומתגבר האמת, ונתגלה הרבי האמת שבדור, ועל ידי זה הכל יחזרו לשם יתברך אפלו אומות העולם לעבדו שכם אחד (מח):

ד. תפלה בכח וארץ ישראל ומצות סוכה הם בחינה אחת ותלויים זה בזה (שם):

ה. כשפוגמין במצות סוכה, על ידי זה נופלים משפע של אדם לשפע של בהמה, ועל ידי זה בא מיתת בהמות וחיות בלא זמנם רחמנא לצלן (רסו):

ו. על ידי שמקימין מצות סוכה כראוי, על ידי זה יכול לעסק בבנין ולא מזיק לו. כי העוסקין בבנין מזיק להם הבנין, ועל ידי מצות סוכה נצולין מזה (שם):

ז. על ידי שנכנסין בסוכה נעשים בעצמם בבחינת התורה, כי מבחינת סוכה יוצאת כל התורה (שם):

ח. על ידי מצות נטילת לולב ומיניו, זוכה לגלות הדעת הקדוש לידע שמלא כל הארץ כבודו ולגלות אלקותו יתברך בכל מקום, אפלו בכל לשונות הגויים, ולהכירו יתברך ולהתקרב אליו אפלו בכל המדרגות התחתונות, ולקשר הדעת הקדוש לתוך הלב שיהיה לבו ברשותו, ולאהב את עצמו עם השם יתברך באהבה, ולבוא לאור האהבה שבדעת שהוא אור הגנוז, ויתגלו הצדיקים והתורה הגנוזה. ועל ידי זה יתרבה שלום רב בעולם (לג):

ט. על ידי הבכיה שבוכין בימים נוראים, על ידי זה זוכין לאתרוג נאה, ומי שבוכה ביותר ראוי שיהיה לו אתרוג נאה ביותר [עין לעיל ראש השנה] (שהר"ן פז):

י. הדור האתרוג נמשך מהצדיק האמת שהוא הראש בית של כל העולם כולו. על כן על ידי אתרוג נאה ומהודר זוכין להתקרב אליו ולהכלל בו, ועל ידי זה נפתחין עיניו וכו' [עין צדיק]. וכן להפך, על ידי התקרבות לצדיקי אמת זוכין לאתרוג מהודר ולקים מצות אתרוג, היקרה וחשובה מאד, בשלמות (ח"ב, סז. ד"ה ודע):

יא. צריך לבקש מאד מאד אחר אתרוג מהודר, ולבכות הרבה בראש השנה ויום כפור, שיזכה לאתרוג נאה, כנזכר לעיל, כי אין אנו יודעים כלל מעלת ויקרת מצות אתרוג, ואי אפשר לנו לשער במח כלל גדל יקרת קדושת מצוה זאת. ועל ידי זה יזכה לקרב בנין בית מקדשנו ותפארתנו במהרה בימינו אמן, כן יהי רצון (שהר"ן פז):

יב. הושענא רבה ושמחת תורה עין בסימן ע"ד בהתורה רומה על השמים וכו':

יג. שמיני עצרת היא בחינת תקון המשפט שהיא עקר תקון הברית [עין לעיל בראש השנה אות ט] (ח"ב. ה, י"ד):

מועדי ה' חנוכה:

א. על ידי מצות נר חנוכה מכיר כבוד השם יתברך ונתעלה ונתגדל כבודו בעולם, ומעוררין הרחוקים לשוב לשם יתברך וזוכין ליראה ולשלום בית ולתפלה, ונתבטל המחלוקות ולשון הרע, ונמשך שלום הכללי בכל העולמות (יד):

ב. על ידי מצות הדלקת נר חנוכה ממשיכין על עצמו הדעת הקדוש שהיא בחינת שמן הטוב, שהיא בחינת זכרון, דהינו לזכר תמיד בעלמא דאתי בכלל ובפרט [עין זכרון אות ד] (נד):

ג. ימי חנוכה הם ימי הודאה והלל, שזה עקר שעשוע עולם הבא, ועל ידי זה זוכין שיאיר האמת, דהינו להתפלל באמת וללמד תורה באמת מפי רב אמתי, ולעשות שדוכים אמתיים שכל זה הם שלשה קוי האמת, והם מאירין לכל חלקי הדבור ומשלימין הדבור. ועל ידי זה זוכין להמשיך הקדושה והשמחה של שבת לששת ימי החל, שעל ידי זה נתגלה אחדות הפשוט יתברך. וכל אלו התקונים נמשכין על ידי הדלקת נר חנוכה ועל ידי הלל והודאה של חנוכה. אשרי הזוכה לחנוכה כזה, להמשיך בו כל תקונים הנוראים האלו (ח"ב. ב):

ד. כפי מה שזוכה כל אחד לפעל ביום כפור בקשת "סלח נא" וכו' כמו כן הוא זוכה לקדושת חנוכה, כי קדושת חנוכה נמשך על ידי הסליחה של יום הכפורים, כי חנוכה הוא בחינת חנוכת הבית המקדש, שעל ידי מצות חנוכה אנו ממשיכין על עצמנו קדושת הבית המקדש, שזה זוכין על ידי הסליחה על העוונות שפועלין ביום הכפורים, כמבאר בפנים. ועקר קדושת הבית המקדש שממשיכין בחנוכה הוא לזכות לדעת הקדוש לידע ולהודיע, כי ה' הוא האלקים ולזכות לצאת על ידי זה מעוונות, שזהו עקר הרחמנות על ישראל [ועין תוכחה וצדיק], ולהמשיך הארת הדעת הקדוש לבנים ותלמידים לדורות לנצח, ולזכות על ידי זה להשגת המקיפין הקדושים שהם עקר שעשוע עולם הבא, שהם נמשכין על ידי הדלקת השמן הקדוש של נר חנוכה, ולזכות על ידי זה לפרנסה קדושה הנמשכת מרצון העליון, שיכולין לזכות על ידה בשעת האכילה

להארת הרצון המופלג, שיכסף וישתוקק לשם יתברך ברצון מופלג בלי שעור. ומאליו יבין האדם שחנוכה כזה אי אפשר לזכות כי אם על ידי התקרבות לרב ומנהיג שהוא רחמן אמתי [עין צדיק אות צ"ו] אשרי הזוכה למצא אותו (ז. יא):

מועדי ה' פורים:

א. על ידי שמחת פורים בהמחאת כף ורקודין, על ידי זה ממשיכין בחינת קבלת התורה בנגלה ונסתר, שהיא בחינת הארה הנפלאה של מרדכי ואסתר וזוכין לקים מצות ספירת העמר כראוי, ומכניעין קלפות המן עמלק ימח שמם, ונתבטל הגאוה והעבודה זרה והכפירות, ונמשך אמונה גדולה וחכמה דקדושה וחיים ואריכות ימים וממתיקין כל הדינים ונתבטלין כל הגזרות מישראל (י. ח):

ב. פורים הוא הכנה לפסח. על ידי מצוות של פורים זוכין להיות נשמרין מחמץ בפסח (ח"ב. עד):

נגינה:

א. על ידי נגינה דקדושה מקימין ומעלין המלכות דקדושה וזוכין להתנשאות. וכן להפך, החזנים והמנגנים דסטרא אחרא פוגמין מלכות דקדושה ומאריכין את הגלות, ועל ידם נכשלים ונוקשים בני אדם כצפרים האחוזות בפח. על כן צריך לזהר מאד שלא לשמע נגינה ממנגן דסטרא אחרא, שאין כונתו בנגונו לשם שמים כלל, רק בשביל ממון וכבוד והתפארות, כי שמיעת קול נגינה שלו מזיק לעבודת הבורא יתברך. וכן להפך, שמיעת קול נגינה ממנגן כשר והגון טוב לעבודת הבורא יתברך (ג):

ב. התקון שלא יזיק לו קול נגינה דסטרא אחרא, הוא על ידי שילמד גמרא בלילה (שם):

ג. על ידי נגינה דקדושה יכולין לזכות לבחינת נבואה, כי עקר הדבקות לשם יתברך הוא על ידי נגינה וכאשר יתבאר עוד לקמן (שם):

ד. כשמתקן הקול נגינה זוכה לבחינת מלכות וממשלה, ואזי יוכל למשל בכל מה שירצה, ויוכל להמית לזה ולהחיות לזה. אבל צריך לזהר לדון את כל אדם לכף זכות שלא יחריב את העולם, כי השם יתברך חפץ חסד הוא ורוצה בקיום העולם (שם):

ה. על ידי תקון הברית זוכה שיזדכך קול רנתו, ואזי על ידי שמיעת קול רנתו ונגונו לבד, השם יתברך רואה מי שמצר לנו, איזה אומה מהשבעים לשון מצר לנו, ומושיענו מהצרה. על כן כשיש, חס ושלום, איזה גזרה וצרה לישראל מאיזה אומה, אזי טוב לנגן הנגון של אותה האומה שמצר להם, חס ושלום, כי על ידי רנה ונגון לשם שמים יכולין לעורר רחמיו יתברך, שיראה בצרותינו שיש לנו מאותה האומה ויושיענו מהם (כז):

ו. מקולו של אדם יכולין לידע את בחינת המלכות שלו, כי יש לכל אחד ואחד בחינת מלכות, והוא נכר בקולו (ל. בסוף):

ז. על ידי נגינה נמתקין הדינים, ומי שמנגן אותיות התפלה וקול הנגינה הם בזכות ובבהירות גדול, אזי מלביש את השכינה בלבושין דנהירין ובזה נמתקין הדינים (מב):

ח. שמיעת קול נגון על כלי זמר ממנגן כשר לשם שמים הוא דבר גדול, כי על ידי זה מכניעין ומבררין המדמה ודוחין העצבות רוח וזוכין לשמחה. ועל ידי זה נשמר הזכרון, דהינו לזכר בעלמא דאתי ולהבין הרמזים שהשם יתברך מרמז לו בכל יום להתקרב אליו, גם על ידי זה יכולין להשיג בחינת רוח נבואה רוח הקדש (נד):

ט. על ידי הנגון של הצדיק הגדול האמתי, הוא מעלה את הנשמות שנפלו לאפיקורסות, שאין עליה תשובה (סד):

י. הנגונים של יללה ועצבות שמזמרים הרשעים על פי רב הם מזיקים להעולם מאד, כי דרך העולם למשך אחריהם על ידי זה. וכשהצדיקים מזמרים אותם בשבת, הם מעלין ומתקנין אותם (רכו):

יא. נגון וכלי שיר יש להם כח גדול להמשיך את האדם לשם יתברך, על כן טוב לאדם להרגיל את עצמו להחיות את עצמו בכל פעם על ידי איזה נגון, לשמח את נפשו ולדבק את עצמו לשם יתברך על ידי זה, בפרט בשבת ויום טוב וחתונה של מצוה (רעג):

סבלנות:

א. כשאדם יודע שכל מארעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה הוא מעין עולם הבא. וזה זוכין על ידי ודוי דברים לפני התלמיד חכם. ואז יזכה לידע שכל מה שעובר עליו כל ימי חייו, הכל לטובתו, כי הכל מחמת אהבה שהקדוש ברוך הוא אוהב אותו. וזה עקר שלמות הדעת של האדם, שלא יבעט ולא יתבלבל מהרפתקאות שעוברין עליו, רק יאמין שהכל לטובתו הנצחית (ד, א ג ד):

ב. כמו שכל הרפואות הם בסמים מרים, כן רפואות הנפש צריכין לקבל על ידי מרירות, דהינו המניעות שצריכין לשבר, והיסורים שצריכים לסבל קדם שזוכין לרפואת הנפש באמת. וכמו שבחלי הגוף לפעמים החולשה גוברת כל כך, עד שאין יכלת ביד החולה לסבל מרירות הרפואות, ואז הרופאים מושכין ידיהם מן החולה ומיאשים אותו, כן כשעוונות שהם חלי הנפש גוברים מאד, אזי אין יכול לסבל מרירות הרפואות ואז היה כמעט אפס תקוה, חס ושלום. אבל השם יתברך מלא רחמים, וכשרואה באדם שחפץ לשוב אליו אבל אין בו כח לסבל מרירות הרפואות, שצריך לפי רב עוונותיו העצומים, אזי הוא יתברך מרחם עליו ומשליך כל חטאותיו אחר כתפיו, כדי שלא יצטרך לסבל מרירות הרבה בשביל רפואתו רק כפי יכלתו. ומזה יבין כל אחד ואחד בעצמו, מי שרוצה לחוס על חייו וחפץ לשוב לשם יתברך, ואזי על פי רב כשמתחיל לכנס מעט בדרכי הכשרים ולהתקרב לשם יתברך, אזי באים עליו מניעות ויסורים הרבה מכמה צדדים כל אחד כפי ענינו. ונדמה לו לפעמים, שאי אפשר לסבל מרירות ויסורים ומניעות כאלה. ויש שנפלו מחמת זה וחזרו ונתרחקו, רחמנא לצלן. אבל החפץ באמת צריך שידע ויאמין, שכל המרירות והיסורין והמניעות הבאים עליו הכל בחסד גדול. כי לפי עוונותיו הרבים היה צריך לסבל מרירות הרבה יותר בשביל רפואתו, שלא היה בכחו בשום אפן לסבל והיה נאבד תקותו, חס ושלום כנזכר לעיל. אבל השם יתברך מרחם עליו ואינו שולח לו מרירות ויסורים כ,י אם כפי יכלתו. וזאת המרירות והיסורים וכו' שיש לו, בודאי הוא צריך לסבל ובודאי יש בכחו לסבלו. כי השם יתברך אינו שולח על שום אדם מרירות ומניעות שאי אפשר לסבלם ולשברם אף על פי שלפי מעשיו היה מגיע לו כך, כנזכר לעיל (כז, ז):

ג. צריך שיהיה שלום לכל אדם במדותיו, הינו שלא יהיה מחולק במדותיו ובמארעותיו, שלא יהא לו חלוק בין בטיבו בין בעקו תמיד ימצא בו השם יתברך, ולא יתבהל ולא יתבלבל משום דבר שבעולם, רק כל מה שעובר עליו בכל יום הן טובות, הן יסורין וצרות ודאגות והרפתקאות, חס ושלום, ידע ויאמין שהכל לטובתו הנצחית, ודיקא על ידי זה יוכל להתקרב לשם יתברך אם ירצה באמת. וכן צריך לאהב את חברו ושיהיה לו שלום עם הכל ולסבל מחברו, אף אם יש לו איזה יסורים ממנו, ולהשתדל לדונו לכף זכות ולמצא בו טוב, ולהפך הדבר לטובה, לומר בדעתו, שלא כון חברו לרעה כל כך כמו שהוא סובר וכו', וכיוצא בזה הרבה שישתדל לחפש ולבקש אהבה ושלום עם חבריו ועם כל ישראל. וזה זוכין על ידי התורה ועל ידי הצדיקים שהם נקראים שלום, ועל ידי זה יזכה לאהב את השלום בכל מקום הן בטיבו וכו', ויאהב כל אחד את חברו ויהיה שלום בין כל ישראל (לג, א):

ד. עקר הצער שיש להאדם מהיסורין והצרות וההרפתקאות שעוברים עליו, חס ושלום, הוא רק מחמת שלוקחין ממנו הדעת, עד שאין מסתכל על התכלית שהוא כולו טוב. כי אם יסתכל על התכלית בודאי אינם רעות כלל רק טובות גדולות. כי כונת השם יתברך הוא בודאי רק לטובה, אם להזכירו שישוב בתשובה, אם למרק עוונותיו על ידי היסורין האלו. וראוי לו לשמח מאד בהיסורין כשיסתכל על התכלית שהוא כולו טוב כנ"ל. ומזה בא מה שנטבע באדם לסתם עיניו בחזקה מאד כשיש לו יסורים וכאבים גדולים מאד רחמנא לצלן, כי על ידי שסותם עיניו על ידי זה בורח בשרשו אל התכלית הטוב הנצחי, שאי אפשר להכלל בו כי אם בסתימו דעינין מחיזו דהאי עלמא לגמרי [עין בפנים בסימן ס"ה] (סה, ג):

ה. על ידי קבלת היסורין בשמחה כראוי על ידי זה זוכין לחדושי תורה. וזה סימן שפעל על ידי היסורין וקבלם כראוי, כשזוכה אחר כך לחדושין דאוריתא (שם):

ו. תסבל ותקבל באהבה כל הרעות והיסורין הבאים עליך, חס ושלום, כי ראוי שתדע, שלפי מעשיך עדין הוא מתנהג עמך ברחמים רבים, כי היה מגיע לך יותר ויותר, חס ושלום, לפי מעשיך (קסה):

ז. צריך שיהיה לו מדת אריכת אפים בכל הבחינות הן שלא יהיה כעסן וקפדן על שום דבר, הן שיאריך אפו לסבל כל מה שיעבר עליו ולא יבלבל מעט עבודתו על ידי ההרפתקאות והבלבולים וכו' העוברים עליו, ולא יהיה לו קצר רוח משום דבר. רק יאריך אפו לסבל הכל ולעשות את שלו בעבודת ה' בזריזות ובשמחה. וכל זה זוכין על ידי אמונה שלמה שזוכין על ידי ארץ ישראל [ועין אמונה אות ל"ד] (קנה):

ח. צריך שתדע, שבכל הצרות והיסורין שבעולם יש בהם איזה הרחבה, מלבד מה שמצפים שבחסדו יושיע ויבטל הצרה לגמרי, אך גם בהצרה בעצמה בודאי יש בה איזה הרחבה. ותסתכל על זה היטב ועל ידי זה תוכל לסבל ולקבל כל מה שעובר עליך כל ימיך באהבה ולא תתבהל משום דבר, ועל ידי זה תוכל להתקרב אליו יתברך תמיד בכל מה שעובר עליך ועל ידי זה יושיע לך השם יתברך (קצה):

ט. על ידי שבוכין בדמעות לפני השם יתברך בשעת הצער והיסורין, חס וחלילה, על ידי זה ממשיכין דעת והשגחה, ועל ידי זה נתבטל הצער והיסורין. כי עקר הצער והיסורים הוא רק מחסרון הדעת, שאינו מישב דעתו שהכל בהשגחה מאתו יתברך לטובתו. וכמבאר לעיל מזה (רנ):

י. כשחולקין על האדם ורודפין אותו, הכל הוא כדי שיתקרב על ידי זה דיקא לשם יתברך ביותר. כי כל מה שרודפין אותו ועושין לו יסורין, הוא צריך לברח בכל פעם לשם יתברך, כי אין עצה ותקנה חוץ מזה. נמצא שעל ידי הרדיפות והיסורין נתקרב יותר לשם יתברך (ח"ב יג):

יא. צריך שתדע שכל אדם שבעולם עוברים עליו יסורים וצרות הרבה והרפתקאות שונות בלי שעור, הן בענין הפרנסה הן בענין בריאת הגוף הן בענין אשתו ובניו ובני ביתו. ואין נמצא אדם בעולם שלא יעברו עליו יסורים והרפתקאות הרבה, כי אדם לעמל יולד, וכתיב: גם כל ימיו כעס ומכאובות, ואין שום תקנה להנצל מזה כי אם לברח לשם יתברך ולהתורה. על כן ההכרח שיהיה לכל אדם סבלנות, גדול שיסבל כל מה שיעבר עליו כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: סמא דיסורי קבילא. וכמו שאמר החכם, הסבל – תחבולה למי שאין לו תחבולה. וכל החכמים מאריכים בזה וכולם אומרים, שהעולם הזה מלא יסורים ודאגות והרפתקאות בלי שעור. כי האדם לא נברא בשביל להתענג בעולם הזה כלל, רק שיעמל בעולם הזה כדי שיזכה לעולם הבא. על כן צריכין לסבל הכל ולהאמין שהכל לטובתו. כי כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, ולברח בכל פעם לשם יתברך ולתורתו ולהתפלל ולהתחנן לפניו, כי אין מקום לנוס מפגעי העולם כי אם אליו יתברך לבד, כמו שנאמר, ומנוס ביום צר לי. ואפלו הגרוע שבגרועים יכול לברח לשם יתברך תמיד, כי השם יתברך בכל מקום וכמבאר בדברינו באריכות במקום אחר. ותכף כשבורח לשם יתברך אזי כל מה שעובר עליו נתהפך לטובה גדולה לנצח. ויש בזה הרבה לדבר ואין כאן מקומו להאריך (שהר"ן שח):

עזות:

א. עזות היא מדה רעה מאד כי עז פנים לגיהנם. והענשים של כל הדברים החליף אברהם אבינו על שעבוד מלכויות, אבל ענש העזות נשאר רק בגיהנם. אך צריך שתדע, כמו שהעזות היא מדה רעה מאד, כמו כן צריך האדם דוקא שיהיה לו עזות דקדושה, כי אי אפשר לבוא לצדיקי אמת ולהתקרב אל הקדושה כי אם על ידי עזות דיקא, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: הוי עז כנמר וכו', כי כל המונעים והחולקים והמתנגדים עקר כחם הוא רק על ידי העזות שהיא מלכותא בלא תגא. על כן מי שרוצה לבחור בחיים ולהתקרב אל האמת, אי אפשר בשום אפן כי אם כשיהיה לו עזות גדול מאד לעמד נגד עזותם הרע ויהיה מצחו חזק לעומת מצחם. כי אי אפשר לכנס אל הקדושה כי אם על ידי עזות (כב. י"א):

ב. וכן צריך האדם שיהיה לו עזות דקדושה נגד עצמו, דהינו נגד עזות הגוף שהוא עז וחזק כל כך בהתאוות ואין לו בושה מהשם יתברך. ועל ידי עזות הגוף, על ידי זה אין הנשמה יכולה לסמך עצמה ולהתקרב להגוף, להודיע לו מהשגות שהיא משגת. כי בודאי הנשמה של כל אדם היא רואה ומשגת תמיד דברים עליונים מאד, אבל הגוף אינו יודע מהם כלל מחמת שהוא רחוק ממנה מחמת עזותו, שהוא עז וחזק בהתאוות. וצריך כל אדם לרחם מאד על בשר הגוף, שיראה לשבר עזותו הרע של התאוות כדי שעל ידי זה תוכל הנשמה להתקרב עצמה להגוף, ולהראות לו מכל הארה ומכל השגה שהנשמה משגת, שהגוף גם כן ידע ממנה. על כן צריך עזות דקדושה לעמד נגד עזות הגוף. ועזות דקדושה היא קולות דקדושה, כי כל הקולות הן קול צעקה הן קול אנחה הן קול שופר הן קול זמרה הן קול צדיקי אמת ושאר כל הקולות דקדושה, כולם הם בחינת עזות דקדושה, ואפלו קול קשקוש המטבעות של צדקה, זה הקול הוא גם כן בחינת עזות דקדושה, ועל ידיהם משברין עזות הגוף (שם ה):

ג. אך לפעמים האדם במדרגה פחותה כל כך עד שהגוף רחוק כל כך מהנשמה שאפלו כשמתאנח וצועק לשם יתברך, אין הגוף שומע הקול כלל, כי מגדל רחוקו אינו שומע כי אם קול ההברה, כי כשמתעורר קול דקדושה, מתעורר ממנו קול דסטרא אחרא והיא קול הברה [ועין בפנים סימן כ"ב]. וכן כששומע קול הצדיק אינו שומע גם כן עצם הקול, כי אם קול הברה ועל כן אין נשבר עזות גופו עדין, ולזה צריכין שמוש, דהינו שישמש הגוף להנשמה בעשית מצוות מעשיות וכן ישמש את החכם, ועל ידי זה יזכה לשמע קול החכם, וקול אנחתו של עצמו ואז יזכה לשבר עזות גופו על ידי זה, כנזכר לעיל (שם ז ח):

ד. לבוא לעזות דקדושה הוא על ידי שמחה. כי עקר עזותו והתחזקותו של האדם להתקרב לעבודת השם הוא על ידי שמחה וחדוה בחינת כי חדות ה' הוא מעוזכם (שם ט):

ה. אי אפשר לזכות לתורת אמת כי אם על ידי עזות דקדושה להיות עז כנמר כנגד המונעים והחולקים ולא יתביש מפני המלעיגים. וכל אחד כפי העזות שלו כן זוכה לתורה ולתפלה, כי מי שיש לו עזות דקדושה, זוכה לקבל ולהמשיך חדושי תורה אמתיים דקדושה, ולהפך, מי שיש לו עזות דסטרא אחרא, אינו זוכה לחדושי תורה אמתיים רק מקבל תורה מהסטרא אחרא. וכפי התורה שמקבל כפי העזות כנזכר לעיל, כן זוכה לתפלה. כי גם עקר התפלה היא על ידי עזות דקדושה, שצריכין להעז פניו כנגדו יתברך לבקש ממנו על כל מה שצריך, ואפלו לעשות פלאות עמו. כי אם ירצה להתביש ממנו יתברך לפי מעשיו ולפי גדולת הבורא יתברך, בודאי לא יוכל לפתח פה להתפלל כלל, על כן עקר התפלה על ידי עזות דקדושה. וכפי העזות דקדושה שיש לו נגד המונעים שעל ידי זה זוכה לתורת אמת, כנזכר לעיל, כמו כן זוכה לתפלה בכונה וכנזכר לעיל (ל, ח):

ו. מי שהוא עז פנים, אין לו חלק בתורה. וכן להפך, מי שאין בו עזות דקדושה אין לו גם כן חלק בתורה, כי צריך שיהיה בו עזות דקדושה, כנזכר לעיל (קמז):

ז. צריך שיהיה להאדם עזות דקדושה, שיהיה עז כנמר כנגד המונעים והמלעיגים ולא יתבטל ולא יתביש בפניהם כלל, אף על פי שנדמה לו שהם צדיקים וטובים ממנו, ואפלו אם האמת הוא כך שהם טובים ממנו, אף על פי כן מאחר שכונתו לשמים, והם רוצים לבלבלו ולמנעו מדרך החיים, צריך להתגבר בעזות גדול כנגדם. כי אי אפשר לכנס אל הקדושה כי אם על ידי עזות, כמבאר לעיל. ואפלו נגד הרב בעצמו צריך שיהיה להאדם עזות, שיעז פניו לדבר עמו כל מה שצריך ולא יתביש, ועל זה נאמר ולא הבישן למד. וזה שאחד מקרב יותר הוא מחמת שיש לו עזות יותר ומחמת זה הרב מדבר עמו יותר (קעא):

עצה:

א. צריך להתרחק מאד מעצות של ההמון עם שרובם ככולם הם עצות רעות ומקולקלות מאד, מכל שכן וכל שכן עצת רשעים וחולקים ומתנגדים אל האמת, שצריכין להתרחק מהם ביותר ויותר, כי מהם באים כל הקלקולים והפגמים, כי עצתם היא בחינת עצת הנחש הקדמוני. וכשמקבל עצתם, חס ושלום, הם מטילין בו זוהמא והם בחינת פגם הברית. ומרחיקין מהאמת והאמונה הקדושה ומתפלה ומלבוא לארץ ישראל. על כן צריך להתרחק מאד מאד מלילך אחר עצתם, חס ושלום, רק לדבק את עצמו בצדיקי אמת ואנשיהם ההולכים בדרכיהם, שכל עצתם הם בחינת כולה זרע אמת בחינת תקון הברית, ועל ידי עצתם זוכה לכל טוב לאמת ואמונה ותפלה וארץ ישראל ולעשות נסים בעולם (ז. ג):

ב. על ידי שנזהרין במצות ציצית, זוכין להנצל מעצת הנחש שהם עצות רעות הנזכרות לעיל וזוכין לעצת צדיקים (שם, ד):

ג. על ידי פגם אמונת חכמים אין לו עצה שלמה לעולם ותמיד הוא מסופק ועצתו חלוקה ואינו יודע לתת עצות בנפשו בשום דבר [עין צדיק] (סא. א):

ד. על ידי שמקבל עצה מצדיקי אמת, נעשה המתקת הדינים, גם על ידי זה יבוא לו ישועה, גם אם אינו מקבל עצה מצדיקים, אזי אפשר שתבוא לו רעה, חס ושלום, על ידי עצמו בבחינת אולת אדם תסלף דרכו וכו'. אבל אם הוא מקבל עצה מצדיקים אף אם אחר כך לא עלתה לו יפה, הוא יודע שהוא רק מלמעלה (קמג):

ה. תקון העצה היא על ידי צעקת הלב, שצריכין לצעק אל ה' מעומקא דלבא, ועל ידי זה חותרין ומגלין עצות עמוקות, ועל ידי זה גדלה ונתתקנת האמונה הקדושה וזוכין לרפואה, ונתתקנין תקונים גדולים הרבה [אמונה מ"א מ"ב] (ח"ב. ה. ג):

עיניים:

א. על ידי ראית פני הצדיק על ידי זה מבטלין עצבות ועצלות ותאוות רעות ותולדותיהן (ד, ח):

ב. עקר הנאוף תלוי בעינים. ועל ידי שנזהרין במצות ציצית שהוא בחינת עינים, על ידי זה ממשיכין תקון ושמירה לזה (ז, ד):

ג. השקר מזיק לעינים בגשמיות ורוחניות (נא):

ד. צריך לשמר את עצמו, שלא יפל לבחינת רע עין שהוא מיתת הלב. ויש כמה בחינות ברע עין. יש שעינו צרה בהתנשאות ובגדולתו של חברו וכן כיוצא בזה, ויש שעינו רעה וצרה בחברו בבחינות אחרות. וצריכין לשמר את עצמו מזה מאד. וכן צריכין להתפלל הרבה לשם יתברך שינצל מרע עין של חברו שלא יזיק לו, חס ושלום, עינו הרעה של חברו. ומי שאינו מרגיש בעצמו כח שיוכל להנצל מרע עין, צריך לברח ממנו. [ועין בפנים] (נד, ד):

ה. על ידי רע עין בא שכחה ונפגם הזכרון ואינו זוכר את תכליתו שהוא העולם הבא, שצריכין לזכר זאת בכל יום ולאדבקא מחשבתה בעלמא דאתי, תמיד בכלליות ובפרטיות [עין זכרון ד]. ועל ידי רע עין מת לבו בקרבו ואינו משים לב לזכר בכל זה (שם):

ו. על ידי רע עין לא יזכה להניח בן זכר (שם):

ז. גם צריך לשמר את העין מכח המדמה. ואפלו מי שהוא טוב עין צריך לשמר מזה, כמו שאנו רואים בחוש שאפלו מי שיש לו ראיה יפה, יוכל לטעות על ידי שרואה מרחוק ונדמה לו להפך מן האמת. וכמו כן הוא בעיני הושכל בכמה בחינות, כגון לפעמים שנדמה לו, שחברו נוטה מן האמת או שעושה כנגדו שלא כהגן וכו', ומחמת זה יש בלבו עליו ויוכל להתעורר מחלוקות על ידי זה, ונדמה לו שחולק על חברו לשם שמים. ובאמת הכל בא מטעות של כח המדמה, שכח המדמה הטעה אותו, עד שנדמה לו על חברו דברי שקרים ובדויים. וכן יש בזה כמה בחינות מה שעיני הושכל נוטים מן האמת על ידי טעות של המדמה, כי כח המדמה יכול להטעות אפלו מי שהוא טוב עין. על כן צריכין לזה שמירה יתרה לשמר את עצמו מאד מטעות של המדמה. וזה זוכין על ידי ששומרין את עצמו מאד מלשון הרע מלאמרו ומלקבלו, כי על ידי לשון

הרע מתגבר המדמה ונפגם הזכרון לזכר תמיד בעלמא דאתי שהוא תלוי בתקון העינים, כנזכר לעיל (שם ה):

ח. על ידי למוד זכות שהאדם מלמד על הרשע על ידי זה האדם נצול מרע עין של הרשע. גם מה שהרשעים זוכין בדין, ומרים ומסלק משפטיו יתברך מהם, הכל הוא לטובת הצדיק, כי גם הקדוש ברוך הוא מלמד זכות על הרשע בשביל להציל את הצדיק מרע עין של הרשע (נה, ג):

ט. על ידי ראית פני הצדיק האמת, על ידי זה זוכין להסתכל בעצמו על כל המדות הנמשכין מארבעה יסודות, איך הוא אוחז בהם, ולשוב בתשובה על כל הפגמים שבהם (ח"ב. סז):

י. לראות את עצמו עם הצדיק האמת הוא גם כן דבר גדול מאד, בודאי כשזוכין לשמע מפיו תורה הוא מעלה יתרה. אבל כשאין שומעין תורה, הראיה לבד הוא גם כן טוב מאד, כי על ידי שרואין את עצמו עם הצדיק, על ידי זה מאיר ומתנוצץ מחו ודעתו ועל ידי זה זוכה לקבל גדולה ועל ידי זה זוכה כל אחד לחדש חדושין דאוריתא, כראוי לו לפי מחו, ועל ידי זה זוכה לבושה ותשובה ולענוה אמתית שהוא בחינת חיים נצחיים של עולם הבא (ע"ב):

יא. על ידי ההסתכלות לבד שרואין פני הצדיקי אמת, על ידי זה יכולין לחזר למוטב ומועיל לו לקדושה מאד (עה):

פדיון:

א. עקר רפואות החולה הוא רק על ידי פדיון. ולא נתנה התורה רשות לרופא לרפאות כי אם אחר הפדיון דיקא [עין רפואה] (ח"ב. ג):

ב. הממלא גרונם של תלמידי חכמים יין, נחשב כמו פדיון (ח"א. מה):

ג. קימת חצות מסוגל כמו פדיון (קמט):

ד. ראוי להרגיל את עצמו לתן בכל פעם על פדיון, כדי להמתיק הדינים מעליו בכל פעם. ואפלו כשאין לו שום חולה ושום צער בתוך ביתו, טוב לעשות פדיונות בכל פעם, כדי שלא יבוא לידי צער וחולאת, חס ושלום. וכך נוהגים כמה כשרים במדינות קיר"ה [קיסר ירום הודו] דווין שנותנים על פדיונות תמיד [ועין מענין פדיון בסימן מ"א ובסימן ק"פ, ובסימן רט"ו מענין עשרים וארבעה מיני פדיונות] (חיי מוהר"ן עבודת השם צב):

צדיק:

א. צריך כל אחד לכון בתפלתו שיקשר עצמו לצדיקים שבדור, כי רק הם יודעים להעלות כל תפלה ותפלה למקום הצריך לה וכו' [ועין בתפלה אות ד] (ב, ו):

ב. מי שרוצה לילך בדרך הקדש צריך לשבר כל המדות רעות שנמשכין מהארבעה יסודות כמובא. ויספר לפני התלמיד חכם כל לבו, הינו ודוי דברים, והתלמיד חכם יפרש ויברר לו דרך לפי שרש נשמתו (ד, ח):

ג. ויש שלש בחינות בהתקרבות לצדיקים, שעל ידי שלש בחינות אלו נתתקן הכל ואלו הם: הבחינה הראשונה, כשרואה את הצדיק, על ידי זה מבטל המדות רעות הנמשכין משני היסודות: דומם, צומח, הינו עצלות ותולדותיהן ותאוות רעות (שם):

ד. הבחינה השניה, הצדקה שנותן לתלמיד חכם, שעל ידי זה נצול ממדות רעות של שני יסודות: חי, מדבר, שהן דברים בטלים ולשון הרע וגאוה ותולדותיהן (שם):

ה. הבחינה השלישית, כשמתודה ודוי דברים לפני התלמיד חכם, שעל ידי זה התלמיד חכם מדריך אותו בדרך ישר כפי שרש נשמתו, וזה העקר, כי אז נצול מהכל (שם):

ו. בכל פעם שבא אצל התלמיד חכם, יספר לפניו כל לבו, ועל ידי זה אתה נכלל באין סוף. ועל ידי זה יזכה לידע, שכל מארעותיו הם לטובתו ויברך על הכל הטוב והמטיב, וזאת הבחינה היא מעין עולם הבא (שם ט):

ז. על ידי ודוי דברים לפני התלמיד חכם מוחלין לו כל עוונותיו (שם ג):

ח. מי שרוצה לחוס על חייו, צריך להתגבר שלא ישמע וישגיח כלל על המריבות שבין הצדיקים השלמים רק להאמין בכולם, ואדרבא, כששומע המריבות שבין הצדיקים, יקח לעצמו מוסר ויסתכל על עצמו היכן הוא בעולם, כי בזה מוכיחין אותו על שפגם בטפי מחו, כי אלו לא נפגם מחו לא היה שומע המריבות שבין הצדיקים ולא היה נכנס בלבו שום קושיא עליהם כלל, ועקר המריבה היא רק בשבילו, הינו בשביל זה בעצמו הנזכר לעיל, כדי שיבין ויזכר על ידי המריבה שבין הצדיקים היכן הוא בעולם, שרוצים לגרשו מן החיים האמתיים שהם הצדיקים אמתיים על ידי המריבה הזאת, מחמת שפגם בטפי מחו שעליו נאמר: כל באיה לא

ישובון ולא ישיגו ארחות חיים. ומי שהוא כסיל ואינו מבין את זאת באמת, נתרחק על ידי זה ואובד את עולמו. אבל מי שרוצה לחוס על עצמו באמת, אדרבא, על ידי זה דיקא נתעורר ומזכיר את עצמו היכן הוא בעולם, כנזכר לעיל, ומבין שזהו הנסיון שלו וצריך לעמד בזה הנסיון, שלא ישמע ולא יסתכל על המריבה הזאת, ונתקרב דיקא על ידי זה לצדיקים אמתיים שעל ידי זה עקר תקונו לנצח. כי עקר המריבה שבין הצדיקים הוא בשביל זה דיקא, בשביל נסיון זה שיתרחק המתרחק, כי ראוי לרחקו מחמת שפגם בטפי מחו. ואם ירצה לעמד בנסיון זה, להבין מזה בעצמו גדל פגמו ולא יסתכל על זה, יתקרב על ידי זה דיקא, כי מחמת שפגם כל כך אי אפשר לו להתקרב כי אם על ידי נסיון זה דיקא והבן. כי באמת השם יתברך חפץ חסד הוא ורוצה לקרב המרוחקים אף על פי שאין ראוים לקרבם אבל אין יכולין להתקרב כי אם על ידי נסיון זה, כנזכר לעיל (ה. ד):

ט. על ידי התקרבות לצדיקים וילך בדרך עצתם, על ידי זה נחקק בו אמת ועל ידי זה זוכה לאמונה ותפלה וארץ ישראל ונסים, ועל ידי זה תבוא הגאולה (ז, ג):

י. קדם שמקרב להצדיק אזי הוא בבחינת השמן לב וכו', הינו שלבו אטום ואזניו סתומים ועיניו עורים מלראות האמת ולהתעורר לתשובה. אבל כשמדבק עצמו לצדיקים ומקבל מהם עצות, אזי נפתח לבבו ועיניו ואזניו ורואה ושומע ומבין האמת וזוכה לתשובה (שם ה):

יא. כל החסרונות שיש לאדם הן בפרנסה הן בבריאות הגוף וכו', כולם אי אפשר להשלימם ולמלאתם כי אם על ידי הצדיק והרב האמת שנלוה אליו, כי שלמות החסרונות הוא על ידי אנחה וגנוחי שמתאנח על החסרון. כי האנחה של איש הישראלי יקרה מאד, כי על ידה ממשיכין הרוח חיים להשלים החסרון שמתאנח עליו, אבל זה הרוח חיים להשלים החסרון מקבלין רק מהצדיק, שדבוק בהתורה ששם הרוח חיים (ח, ב):

יב. המתנגדים והרשעים החולקים על הצדיקים אמתיים, הם מקבלין הרוח חיים שלהם מהרב דקלפה, כי יש רב דקלפה וסטרא אחרא כנגד הרב דקדושה, כי את זה לעומת זה עשה אלקים. ועל כן הם גדולים בשעתן כי הרוח חיים הנמשך מהרב דקלפה היא בחינת רוח סערה שהוא גדול בשעתה, אבל הוא רק לפי שעה ולבסוף כלה ונאבד ומסער גופה ונשמתה של הנאחזים בו. ועל כן הם בחייהם קרויים מתים, כי אין להם רוח חיים האמתי דקדושה שנמשך, על ידי צדיקי אמת דיקא, כנזכר לעיל (שם ג):

יג. הצדיק שומע כל האנחות של הדבוקים בו, כי ממנו תוצאות חיים לכל אחד (שם ח):

יד. הצדיקים אמתיים מכפרים עוונות, כמו שכתוב, ואיש חכם יכפרנה (שם ד):

טו. כל אדם צריך להעלות תפלתו דרך שער השיך לשבטו וצריך זכות גדול שיזכה לזה. על כן צריך כל אחד לקשר את תפלתו לצדיק הדור, כי הוא יודע לכון השערים ולהעלות כל תפלה ותפלה לשער השיך לה (ט, ב):

טז. צדיקי אמת הם מעלין את התפלה בעליות גדולות, עד שמגלין אלקותו ומלכותו יתברך לכל באי עולם אפלו להרחוקים מאד מאד, שהם הרשעים והעובדי כוכבים ומזלות שזה עקר גדולתו של הקדוש ברוך הוא. כי עקר גדולתו של הקדוש ברוך הוא שגם הרחוקים מאד ואפלו העובדי כוכבים ומזלות ידעו, שיש אלקים שליט ומושל. על כן מי שיש לו חולה או איזה צער בתוך ביתו, ילך לצדיקים שיבקשו עליו רחמים, ובזה עושה נחת רוח גדול לשם יתברך, כי הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים, כי עקר התפלה אינם יודעים כי אם הצדיקים (י, ב ג ד):

יז. על ידי התקרבות לצדיקים מבטלין הגאוה שהוא עבודה זרה וזוכין לאמונה שלמה ולבחינת רוח הקדש, ועל ידי זה זוכין לשמחה גדולה, עד שבאים להמחאת כף ורקודין דקדושה, שעל ידי זה ממתיקין דינים וזוכין לחכמה וחיים ואריכות ימים ולהשגת התורה בנגלה ונסתר (שם ה):

יח. זה שהלמדן דובר רעות על הצדיק הוא מכוון גדול מאת השם יתברך, שהקדוש ברוך הוא מפיל צדיק גדול לתוך פיו של זה הלמדן, כדי שעל ידי זה יוציא הצדיק השכינה, הינו התורה שבעל פה, מהגלות שבפה הלמדן. כי הצדיק עושה מאלו הדבורים הלכות ומיחד בזה יחודים גדולים ונפלאים, [עין שם בפנים] (יב. ד):

יט. צריך לבקש מאד ולחזר אחר צדיק כזה, שיוכל לקבץ הנפשות ולהעלותם, שיעלה גם נפשו עמהם, ולחדשם בבחינת עבור ולהוריד על ידי זה תורה. וצריכין לבקש הרבה מהשם יתברך, שיזכה למצא צדיק כזה, כי הוא דיקא יכול לתקנו ולהעלותו מכל הפגמים של כל התאוות, כי כשאדם רוצה דבר תאוה, זה הרצון הוא פגם ומרה לנפש ואזי הוא בבחינת מרת נפש בחינת ונפשה מרה לה, וזהו בחינת פזור הנפש, ואזי אין הנפש מאירה והיא בבחינת נפש רעבה. ועל ידי שבא לצדיק האמת הנזכר לעיל נתתקן הכל, כי יכול לתקן ולהעלות אפלו אלו הרצונות הפגומים עם הרצונות הטובים שיש לו, ואז יתקים בו: ונפש רעבה מלא טוב, בחינת והשביע בצחצחות נפשך, ויחדש כנשר נעוריו, דהינו שיתחדשו ויתתקנו ימי נעוריו שעברו בחשך, ואז נקרא אדם. גם גופו יתעלה ויתחדש על ידי שבא להצדיק (יג, ה ו):

כ. כל אלו בני אדם הבאים לחכם הדור, כל אחד ואחד יש לו איזה רצון טוב. והצדיק מעלה כל אלו הרצונות ובזה הוא מחדש נפשותיהם של אלו האנשים הבאים אליו, ועל ידי זה הוא מביא התגלות התורה שאומר אז בפניהם. נמצא שיש לכל אחד ואחד חלק בהתורה כפי רצונו וכן נתחדש נפשו לטובה. על כן צריך כל אחד להתחזק ולהתעורר, שיבוא עם רצונות טובים וכסופין טובים וחזקים לשם יתברך כדי שיתחדש נפשו לטובה ביותר. גם שמענו שהעקר בשעה שהחכם מכין עצמו לומר תורה, שאז צריך כל אחד לפשפש במעשיו ולבקש לו רצונות טובים לשם יתברך ולהתפלל על זה. כדי שעל ידי זה יוכל הצדיק לאחז בידו ולהעלותו ממקום שהוא שם ולחדשו לטובה וכנזכר לעיל (שם):

כא. גם מזה תבין החלוק הגדול שיש בין כשאדם בעצמו אצל הצדיק בשעת אמירת התורה ובין כששומע מפי אחר. כי כשהוא בעצמו שם, יש לו חלק בהתורה ונתחדש נפשו אז, מלבד עוד הרבה חלוקים, כמבאר במקום אחר (שם):

כב. על ידי שבאים להצדיק, על ידי זה ממשיכין השגחה שלמה (שם ד):

כג. כל מה שמתרבין יותר הנפשות הבאין אל הצדיק האמת לקבל תורה, נתמעט ונתבטל יותר ההבל הרע אשר נעשה על הארץ, שהם הקושיות של האפיקורסים, מחמת שרואים צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. ועל ידי רבוי הנפשות המתקבצין אצל צדיקי אמת נתבטל ההבל של קושיות כאלו (שם ו):

כד. אלו האנשים הנוסעים ובאים לצדיקי אמת, ראוי שיתוסף בהם אהבה זה לזה, ויעוררו ויזכירו זה את זה בעבודת השם. וזה סימן שהיה כונתם רצויה בעת שהיו אצל הצדיק והתחילו להתחדש לטובה (שם):

כה. יש נפשות שהם פגומות מאד מאד, ואפלו כשבאים אצל הצדיקים האמתיים, אף על פי כן עדין משוקעים בכל התאוות ועדין לא יצאו מחל אל הקדש אפלו כחוט

השערה. ונפשות כאלו בודאי אי אפשר להעלותם ולחדשם בבחינת עבור. אבל יש צדיק שגדול במעלה נפלאה ונוראה כל כך, עד שאפלו נפשות פגומות כאלו הוא יכול להעלותם בבחינת עבור ולחדשם לטובה. על כן מי שיודע בנפשו שפגם מאד ורוצה לחוס על חייו ולחזר לשם יתברך, צריך לבקש ולהתחנן מאד מאד לפני השם יתברך, שיזכהו ברחמיו להתקרב לצדיק כזה, שיהיה גבור כל כך שיוכל להעלות ולחדש גם נפשו לטובה אשרי הזוכה למצא צדיק כזה (שם):

כו. יראה ואהבה אי אפשר לקבל כי אם על ידי צדיקי הדור. וכשנחשך אצל אחד היראה והאהבה זהו מחמת שנתחשך אצלו אור הצדיק, ואף שבאמת הצדיק מאיר בכל העולמות, מכל שכן בעולם הזה, אף על פי כן אצלו אינו מאיר כלל מגדל החשך שלו. ואף שהוא אצל הצדיק ויושב אצלו, אינו יכול לטעם ולהבין ולראות אורו הגדול, שעל ידו יבוא לתכלית הטוב הנצחי (יז. א ב):

כז. וכל זה הוא מחמת המעשים רעים שלו, שעל ידי זה נחשך שכלו בכסילות, דהינו דעות נפסדות, והוא נדמה בעיניו שהוא חכם, ונופלים לו קושיות על הצדיק האמת. אבל כל אלו הדעות נפסדות והקושיות והחכמות כאלו הם כולם שטות וכסילות גמור, שמחמת עכירת המעשים נתחשך שכלו בכסילות כנזכר לעיל, ועל ידי זה נתחשך אצלו אור הצדיק ומחמת זה אין לו יראה ואהבה, כנזכר לעיל (שם):

כח. על ידי צדקה שנותן לצדיקים אמתיים ולעניים הגונים, על ידי זה משלים ומתקן הושכל וזוכה לראות אור הצדיק, ועל ידי זה זוכה ליראה ואהבה (שם ה):

כט. לכל דבר יש תכלית, ולזה התכלית יש עוד תכלית אחר גבוה מעל גבוה. ועקר הוא התכלית האחרון שהוא שעשוע עולם הבא, שהוא עקר התכלית האחרון של כל הבריאה ושל כל הדברים שבעולם. אבל אין מי שיוכל להשיג ולתפס במחשבתו התכלית הזה כי אם הצדיקים, וכל אחד מישראל לפי שרשו שיש לו בתוך נשמת הצדיק, כן מקבל ממנו זה התכלית, כפי מה שמשבר הכעס ברחמנות. ועל ידי זה יזכה להגיע להתכלית, בכל דבר שבעולם שזה העקר (יח, א ב):

ל. לפעמים הצדיקים בורחים משררה ומנהיגות ואינם רוצים להנהיג את העולם, והם תולים זאת בקטנותם ואומרים, שאינם ראויים להנהיג העולם. ובאמת הוא מחמת שנשתלשל בהם חרון אפו והסתרת פני השם יתברך, שבא על ידי התמעטות האמונה. ועל ידי שמשברין הכעס ברחמנות, על ידי זה נמתק החרון אף, ואזי הצדיקים מקבלין המנהיגות וזוכה העולם למנהיג אמת שינהיגם ברחמים (שם):

לא. מה שקשה להעולם על מה שצריך לנסע להצדיק לשמע מפיו, הלא אפשר לעין בספרים דברי מוסר. אבל יש חלוק גדול, כי מי ששומע מפי הצדיק בעצמו מקבל דבור לשון הקדש בשלמות, דהינו ביראה, ועל ידי זה זוכין להכניע ולבטל רע הכולל שהוא תאות נאוף, עד שזוכה לתקון הברית שהיא תקון הכל. אבל מי ששומע מפי אחר מכל שכן כשרואה בספר, רחוק מזה השלמות [עין בפנים ובאות ברית סימן י"ז] (יט, א ט):

לב. יש חלוק גדול בין הלומד מתוך הספר ובין השומע מפי הצדיק בעצמו. כי השומע מפי הצדיק בעצמו בודאי נתקשר נשמתו עם הצדיק בשעת תפלתו שהתפלל קדם שהמשיך התורה [כמבאר בפנים], ויש לזה האדם חלק בבאור הזה. כי על ידי התפלה נתוסף קדושה למעלה, וכל תפלה היוצאת מהרבה נשמות היא מוספת קדושה למעלה ביותר ומעוררת ביותר לב העליון, וממשיך באורי התורה ביותר, הכל לפי רב אנשים, כן יותר קדושתו. גם כל האנשים העומדים בשעת הדרוש נכנע רשעתם על ידי הטוב שבחכם הדורש, ובזה מוציא אותם מתחת רשות דסטרא אחרא, ומכניס אותם תחת רשות הקדושה (כ, ד):

לג. על ידי שעומדים אצל הצדיק בשעה שדורש ברבים, על ידי זה זוכין לבוא לארץ ישראל ולהכניע הרשעים וכל המונעים (שם):

לד. הקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, וכשפוגמין כחוט השערה אין כח בידם להמשיך תורה (שם ה):

לה. אי אפשר לבוא לאמונה שלמה שהוא עקר הכל והיא כלליות הקדושה, כי אם על ידי התקרבות לצדיקי אמת, כי כל עקר אמונת ישראל ממשיכין הם להדור. אבל

אי אפשר להתקרב לצדיקי אמת כי אם על ידי עזות. כי יש כמה וכמה מונעים ומתנגדים ואינם מניחים להתקרב לנקודת האמת. וכל עקר כחם הוא רק על ידי עזות דסטרא אחרא. על כן בהכרח שיהיה להאדם עזות דקדושה לעמד נגד עזותם הרע, ויהיה מצחו חזק לעומת מצחם, כי אי אפשר לכנס אל הקדושה כי אם על ידי עזות גדול. ולבוא לעזות הזה הוא על ידי שמחה שהיא עקר העזות וההתחזקות לבל יתביש ויתבטל כלל מפני המלעיגים, רק יהיה עז כנמר נגדם (כב. ד):

לו. על ידי התקרבות והתקשרות להצדיק האמת נצול מתאות ממון שהיא עבודה זרה, חשך, מיתה וכו'. ואזי נצול ממרירותא דעלמא שהוא דאגות וטרדות הממון והפרנסה שמבלה ימי חיי רב בני אדם, וזוכה לשמחה ולהיות שמח בחלקו, ומאיר על עצמו אור פני מלך חיים. [ועין ממון אות י"ג י"ד]. וכן להפך, כשחולק על הצדיק, אזי נופל לתאות ממון ביותר והוא מלא מרירות ביותר תמיד, עד שהממון והפרנסה מכלה ימי חייו. כי אי אפשר להנצל ממרירות של זה העולם שהיא מרירות דאגות הממון והפרנסה כי אם על ידי כח הצדיק האמת שהוא שומר הברית בתכלית השלמות (כג, ב):

לז. צריך כל אחד לחזר ולבקש מאד ולהתפלל לשם יתברך הרבה, שיזכה להתקרב לצדיק אמת שיהיה גדול במעלה כל כך, שיוכל להכניס בו השגות אלקות שזה עקר התכלית, כי השגות אלקות אי אפשר להשיג כי אם על ידי כמה צמצומים שהם בחינת הקדמות וסבובים נפלאים, שהצדיק האמת מסבב עם כל אחד כפי ערכו עד שיבוא להשגות אלקות. על כן אי אפשר לבוא לזה כי אם על ידי רבי אמתי המופלג במעלה מאד (ל, א ב):

לח. צריך לבקש אחר הרבי הגדול ביותר, כי צריכין לזה רבי גדול מאד, שיוכל להאיר גם בך השגות אלקותו יתברך. וכל מה שהוא קטן ביותר הוא צריך רבי גדול ביותר שיהיה אמן נפלא כזה, שיוכל להלביש שכל עליון כזה, דהינו השגתו יתברך שמו, לקטן ומרוחק כמותו, כי כל מה שהחולה נחלש ביותר, הוא צריך רופא גדול ביותר. על כן אל תטעה לומר: די לי אם אהיה מקרב אצל איש כשר פשוט המוחזק ביראת השם ונכבד קצת, ולמה לי לבקש גדולות ולחזר אחר הצדיק הגדול דיקא, הלואי שאהיה מתחלה כמו איש כשר הזה [כמו שטועין בזה כמה אנשים]. אל תטעה לומר כן כי אדרבא כל אחד כפי מה שיודע בנפשו גדל פחיתותו וגדל רחוקו שנתרחק מאד מהשם יתברך, כמו כן הוא צריך דיקא להתקרב להרבי האמת הגדול במעלה מאד מאד, כי כל מה שהוא קטן ביותר הוא צריך רבי אמתי גדול ביותר כנ"ל (שם):

לט. צריך לקבל תוכחה של צדיקי אמת, ואף על פי שהתוכחה שלהם הוא לפעמים בדרך בזיון, אף על פי כן צריכין אנו לקבל תוכחתם, כי הצדיקים הם סובלים צער גדול מאתנו, כי כל העסקים ושיחת חולין שלנו הוא בודאי רעה אצלם. אך אפלו גם טובתנו שהיא התפלה שלנו שהוא בערכנו טוב, הוא גם כן רעה אצלם, כי תפלתנו מבלבלת אותם מאד, מחמת שהיא מעורבבת במחשבות זרות ובלבולים הרבה, ומחמת זה הם מוכיחים אותנו לפעמים בדרך בזיון. אבל אנו צריכים לקבל תוכחתם. ועל ידי זה זוכין לחסד, ועל ידי זה מכניעין ומשפילין חכמות חיצוניות וממשלת העובדי כוכבים, ועל ידי זה זוכין להעלות החכמה והשכל שעל ידה באין להשגות אלקות (שם ז):

מ. המתקרבים לצדיקי אמת יש בהם ארבע בחינות, שחשבו רבותינו, זכרונם לברכה, לענין ארבעה שנכנסו לפרדס. כי יש מי שמקבל דרך ישרה מהרב ונעשה איש כשר עד סופו, וזה בחינת נכנס בשלום ויצא בשלום, ויש בחינת הציץ ונפגוע, הציץ ומת, דהינו שנתלהב יותר מדי יותר מהמדה ועל ידי זה יכול למות או לצאת מדעתו. אך גם עליהם נאמר: צדיקים ילכו בם. אבל יש מי שפורש לגמרי ומתרחק מן הצדיק ונעשה מתנגד ולץ, וזה בחינת אחר שקצץ בנטיעות, כי הצדיק והרב שבדור צריך שיהיה לו שני הכחות שיש להתורה: סם חיים וסם מות, באפן שיהיה אפשר להמתקרב אליו לקבל כרצונו, צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו, אם הוא חפץ באמת יזכה לקבל מהרב דרך ישרה ועצות טובות לשוב לשם יתברך. ואם לאו, והוא בא בעקמומיות וטינא יש בלבו, יוכל גם כן למצא בהרב מה שהוא רוצה, דהינו שימצא בו דבר שיכפר בכל ויתרחק לגמרי, וזה בחינת ופושעים יכשלו בם, רחמנא לצלן (לא, ט):

מא. על ידי הצדיקים ועל ידי התורה יזכה לאהב אותו יתברך בכל מקום הן בטיבו הן בעקו, ויהיה לו שלום במדותיו, הינו שלא יהיה מחולק במדותיו ובמארעותיו שלא יהא לו חלוק, בין בטיבו בין בעקו תמיד ימצא בו השם יתברך. וכן יהיה לו אהבה ושלום עם חבריו ועם כל ישראל (לג. א):

מב. הצדיק האמת הוא הנקודה הכללית של כל ישראל. על כן העקר הוא התקשרות לצדיקים ולדבר עמם ביראת שמים והם יאירו ויעוררו את לבו על ידי נקודתם

הקדושה הכללית. ואחר כך צריך לדבר גם עם חבריו ביראת שמים, כדי שיקבל מהנקודה טובה של חברו. כי יש בכל אחד מישראל נקודה טובה, דהינו דבר יקר מה שאין בחברו, שזאת הנקודה טובה היא בחינת צדיק ויכול להשפיע ולהאיר ולעורר לב חברו, וחברו צריך לקבל התעוררות ממנו. וכן צריך כל אחד לקבל זה מזה וזה מזה, בבחינת ומקבלין דין מדין. וכן צריך שידבר כל אחד בעצמו בינו לבין קונו, כדי שתאיר הנקודה טובה שלו בעצמו מפיו ללבו ועל ידי כל זה מבטל ערלת לבו, דהינו אהבות רעות שהם כל התאוות רעות, שהם חרפת לב, שהם שוברים לבו של אדם (לד, ד):

מג. הכלל שהממשלה ביד הצדיק לפעל פעולות כרצונו, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: מי מושל בי – צדיק, ועקר הממשלה להאיר ולעורר לב ישראל לעבודת השם יתברך. על כן העקר שיתקשר לצדיקי אמת ולדבר עמהם בעבודת השם, ומהם יקבל כח והארה והתעוררות לשם יתברך עד שישוב אל ה' באמת (שם ב):

מד. מאור פני הצדיקים מקבלין מחין ושכל חדש שהיא נשמה חדשה כי הנשמה היא הושכל, הינו כשהצדיק מסביר לו פנים, אזי מקבל שכל חדש ונשמה חדשה מאור פניו הקדושים (לה, ה):

מה. כשהצדיק האמת מגלה איזה דבר תורה אזי מוריד נשמתין חדתין לכל אחד מהשומעין התורה לפי בחינתו ותפיסתו (לו, ה):

מו. טוב מאד לאדם להרגיל את עצמו, לתן בכל פעם על פדיון לצדיקים ויראים כדי להמתיק ולבטל ממנו כל הדינים, הינו אפלו כשאין לו צרה, חס ושלום, אף על פי כן יתן בכל עת על פדיון, כדי להמתיק מעליו הדינים שלא יבוא לידי צרה, חס ושלום (חיי מוהר"ן עבודת השם צב):

מז. כשממלא גרונם של תלמידי חכמים יין הוא בחינת פדיון וממתיק הדינים (שם):

מח. על ידי אמונת חכמים שמאמין, שכל דבריהם ומעשיהם אינו פשוט ויש בהם רזין, על ידי זה נמתקין הדינים (מב):

מט. גם מי שעושה לבוש נאה לצדיק על ידי זה נמתקין הדינים (שם):

נ. הכלל והעקר שיהיה לו אמונת חכמים, ולהזהר בכבודם ולירא מהם מאד. ואף אם נדמה לו שהם עושים, חס ושלום, כנגד התורה הוא צריך להאמין, שבודאי הם עושים נכונה על פי התורה, כי התורה נמסרה לחכמי הדור לדרשה כפי מה שיודעים, על כן צריך להשליך שכלו ודעתו רק לסמך עליהם (נז. א):

נא. כל הרפואות תלויים בתורה, והתורה נמסרה לחכמים, ואנחנו מצווים לשמע מהם ולבלי לסור מדבריהם ימין ושמאל. ומי שמזלזל בדבריהם ואינו מאמין דבריהם, מחמת שנדמה לו שמדאוריתא אינו כן, על ידי זה נחלה במכה שאין לה רפואה ומת בה (שם):

נב. כשנופלין מאמונת חכמים התקון לזה נדר, שידר איזהו נדר ויקים מיד, על ידי זה ישוב לאמונת חכמים ויזכה לרפואה ועל ידי זה מתנוצצים בו אורות האבות, ועל ידי זה זוכה לענג שבת, הינו בחינת אכילה בקדושה. ועל ידי זה זוכין לבטל הכעס ולהכניע ולהפיל האויבים והשונאים, ועל ידי זה יפל שער דסטרא אחרא וזוכין לביאת משיח, ויבנה שערי הקדושה (שם ב):

נג. הצדיק האמת הוא בחינת משה והוא כלול בשלשה אבות, והוא ממשיך כל השלשה השפעות שהם בחינת באר ענן ומן, שהם בחינת אכילה ושתיה ומלבושים, והוא לוחם תמיד מלחמות השם, כי הוא לוחם כנגד הקלפות עמלק שהוא פגם הברית שנמשך ממנו, והצדיק מכניע אותו ואת כל הצרים הרודפים אחר חלושי כח שבישראל, ומחזק אותם ומכניס אותם לעבודת השם יתברך, וממשיך אותם לבחינת תקון הברית. ועל ידי זה זוכה לשפע כפולה, הינו בחינת לחם משנה בשבת, הינו משנה תורה שזוכה לחדש בשבת חדושין דאוריתא על חד תרין, ועל ידי זה זוכין לרפואות הנפש ורפואות הגוף, ועל ידי זה נתעורר העולם לתשובה מאהבה. וכל הכשרים שבדור נתרפאים ונעשים מכובדים בעיני הבריות, ועל ידי זה מקבלין כל אחד חדושי תורה שהיא תורה הצפונה שהשפיע הצדיק ביום השבת (נח. [כל המאמר]):

נד. על ידי אמונת חכמים נזדכך המח וזוכה לשכל ברור, ועל ידי זה יזכה להוציא ולקבל מכל מה שלומד בתורה משפטי אמת, דהינו הנהגות ישרות לעבודתו יתברך, שידע איך להתנהג בכל דבר הוא והתלויים בו. אבל כשפוגם, חס ושלום, באמונת חכמים, הוא נדון ביגיעות בשר, דהינו במותרות, בצואה רותחת, שעולים לו עשנים סרוחים אל המח ומערבבין ומבלבלין מחו ודעתו, ואזי אינו יכול להוציא מלמודו משפטי אמת והנהגות אמתיות, אדרבא, הוא מוציא דברים הפוכים מן האמת, ועל ידי זה אין לו עצה שלמה לעולם, והוא תמיד מסופק ועצתו חלוקה לכאן ולכאן, כי על ידי פגם אמונת חכמים נעשה לבו מטונף כמו בית הכסא על ידי שנדון במותרות, כנזכר לעיל, ועל כן עצותיו הם עצות נבערות, ואינו יודע לגמר עצה שלמה בלבו, איך להתנהג בשום דבר (סא, א):

נה. עקר המחלקת שבא על האדם הוא מחמת פגם אמונת חכמים על שלא האמין בצדיקים שהם החכמים, ודבריהם וספריהם הקדושים לא היו חשובים בעיניו כלום, והיו בעיניו אך למותר, מכל שכן וכל שכן אם, חס ושלום, היה מלעיג עליהם, ועל ידי כל זה בא מחלקת כפי הפגם, חס ושלום. על כן צריך כל אחד לשום אל לבו, להתבונן מהמחלוקות כמה הוא צריך לשוב על פגם אמונת חכמים, שמשם בא המחלוקות ועל ידי זה ישוב בתשובה ויתקן פגם אמונת חכמים, ויחזרו כל הספרים

הקדושים ויהיו נחשבים בעיניו, וידע ויאמין, כי כולם צריכין להעולם ועל ידי זה יהיה נטהר מהטנופות הנזכרות לעיל, ויזכה לעצה שלמה, ועל ידי זה יהיו נמתקין כל הצמצומים שהם הדינים. וכל מקום שיש איזה דין וצמצום, הכל נמתק על ידי זה, על ידי תקון האמונה הנזכרת לעיל, שמאמין בהצדיקים אמתיים ובספריהם הקדושים (שם ה):

נו. בכל פעם שבא להצדיק, צריך שיראה שיבוא בכל פעם מחדש, לא כמו שכבר היה אצל הצדיק ועכשו הוא בא פעם שנית, רק כמו שבא עכשו מחדש פעם ראשון, כי צריך להתחיל בכל פעם מחדש כי עקר הוא ההתחלה [עין יראה אות י"ג] (סב. בסוף):

נז. דע שהצדיקים המנהיגים האמתיים יש בהם כמה שנויים בענין הנהגת בני העולם המתקרבים אליהם. כי לפעמים הצדיק מתקרב עצמו אל העולם מאד, ולפעמים הוא מכסה עצמו ומעלים עצמו מהם ומתרחק מהם מאד, ולא די שמתרחק מהם ומתרומם מהם ואינם יכולים להתקרב אליו, אף גם נופלים עליו קושיות ותמיהות, עד שנעקם ונתבלבל מחם מהנהגותיו עמהם, וכל זה לטובת המתקרבים אליו. על כן אל יבהלוך רעיוניך על זה כי הכל לטובתך (סג):

נח. יש שדה העליונה ששם גדלים כל הנשמות, ואלו הנשמות צריכים בעל השדה שיעסק בתקונם. וצריך כל אחד שרוצה לרחם על נשמתו, לבקש ולהתחנן הרבה לפני השם יתברך כל ימיו, שיזכה להתקרב להצדיק הזה שהוא בעל השדה, שהוא מסתכל על כל אחד להביאו אל התכלית האמתי שהוא כולו טוב כולו אחד, שעל ידי זה התפלה בתכלית השלמות [עין תפלה נ"ח]. כי אי אפשר לבוא אל התכלית הטוב הנצחי כי אם על ידי הצדיק הזה שהוא בחינת בעל השדה העליונה (סה):

נט. דבר גדול מאד להיות אצל הסתלקות הצדיק אפלו מי שאינו תלמידו. כי נתגלה אז הארה גדולה מאד והוא טובה גדולה לכל מי שנמצא שם, וזוכין על ידי זה לאריכות ימים. אך התלמידים העומדים אז בשעת הסתלקות הצדיק, מגיע להם הארה גדולה מאד ביותר, ויכולין לזכות אז לקבל פי שנים ברוחו של רבו, ובלבד כשהם מקושרים בו היטב כענפים באילן, עד שהם מרגישים כל העליות והירידות שיש לרבם אפלו בשעה שאינם אצלו. ואז יכול להיות שהתלמיד יתפלל בכונה ויעשה עובדות וצדקות יותר מרבו, ובאמת הכל ברוח של רבו (סו, א):

ס. צריך להשתדל תמיד להקביל פני רבו בכל פעם ועל ידי שרגיל ביותר להקביל פני רבו, על ידי זה יוכל לזכות לבחינת פי שנים ברוח של רבו (שם):

סא. עקר גדולת הצדיקים והכשרים הנלוים אליהם יתגלה רק לעתיד ביום הדין הגדול והנורא, כי אז יראו הכל את גדולתם ותפארתם של הצדיקים והנלוים אליהם – אשריהם ואשרי חלקם, מה רב טוב הצפון להם. וכן להפך, יראו הכל מפלת הרשעים, כי אז יהיה יומא דדינא רבא, שיהיה האדם נדון על כל מעשה על כל פרט ופרט, ולא יותרו לו על שום דבר קטן, כי אין שכחה לפניו יתברך, והכל יהיה נזכר לו אז. ואזי יראו החלוק שבין צדיק לרשע, ובין מי שזכה להתקרב ולהתחבר לצדיקי אמת, ובין מי שחלק עליהם, ואז יתהפכו הכל לשם יתברך אפלו אומות העולם, ויקראו כולם בשם השם. ועל ידי שמתפללין באמת לשם לבדו בלי שום פניה בשביל בני אדם, על ידי זה זוכה להמשיך בחינה זאת של עולם הבא, גם בעולם הזה, דהינו שיהיה מפלה לרשעים גם בעולם הזה עד שיוכרחו כולם לשוב אל ה', ועל ידי זה נשלם הדבור דקדושה ועל ידי זה זוכין להוציא מכח אל הפעל, דהינו לגמר בפעל כל הדברים שבקדושה שחושק לעשות (שם ג):

סב. על ידי הצדיק ממשיכין על עצמו בחינת מים קרים להחיות נפשו העיפה, ועל ידי זה זוכה להתפלל בכל לבו בבחינת כל עצמותי תאמרנה וכו', שזה עקר שלמות התפלה. וזהו החלוק שבין השומע מפי הצדיק ללומד מתוך הספרים. כי כששומע מפי הצדיק, אזי משפיע לו בחינת מים קרים להחיותו כראוי לו לפי מדרגתו לפי מה שנפשו עיפה. אבל כשלומד מתוך הספר, אינו יודע איך להחיות נפשו העיפה כראוי לו לפי מדרגתו בכל עת (סז. ה):

סג. הצדיק האמת יש לו כח המושך להמשיך כל העולם אליו לקרבם לשם יתברך ולתורתו. ומה שרחוקים ממנו ואין הכל נמשכים אליו, זה הוא על ידי כח המכריח שהוא כנגד כח המושך של הצדיקים. כי יש בני אדם שעל ידי דבוריהם ומעשיהם הם מפסיקין ומכריחין להתרחק מהצדיק האמת. ועקר התגברות כח המכריח הוא על ידי גאות וגסות הרוח וכבוד, שמתירא שיהיה נפתח כבודו ויתבזה כשיתקרב אל האמת. על כן מי שרוצה לידע האמת לאמתו, ישפיל דעתו באמת, ויזכר פחיתותו ושפלותו באמת, וכל מה שעבר עליו מעודו. וכשירגיש שפלותו באמת, אזי בודאי יתגלה לו האמת, ויתגבר כח המושך על כח המכריח, ויהיה נמשך בזריזות גדול להצדיק האמת (ע):

סד. כל מה שהאדם מקטין את עצמו ביותר, יש לו כח המושך ביותר, דהינו למשך שכינת אלקותו למטה, שישכן עמנו הוא יתברך, וכן להמשיך השפעות וברכות לישראל. וכמו כן הוא קרוב וסמוך ביותר לכח המושך של הצדיק האמת (שם):

סה. כשנותן צדקה להצדיק שהוא ענו גדול, הוא מתברך מיד (שם):

סו. קשה מאד להיות מפורסם (עין כבוד ל):

סז. יש צדיקים שמקבלים מעצמם עליהם יסורים בשביל ישראל, ועל ידי זה זוכה לשפע רוחניות גבוה מאד (שם):

סח. צריך להשתדל להתקרב לצדיקים אמתיים, כי אפלו מי שלומד ועובד עבודתו תמיד, אין יודע איך להתנהג בעבודתו בלא הצדיק (עו):

סט. מה שהצדיק מדבר עם העולם לפעמים שיחת חולין הוא טובה גדולה להם, כי דיקא על ידי זה הוא מקשר אותם אל הדעת שהוא התורה. כי יש בני אדם שרחוקים מהתורה מאד, עד שאי אפשר לקרבם על ידי דברי תורה כי אם על ידי שיחת חולין דיקא, שהצדיק מלביש בהם את התורה. גם לפעמים הוא טובה להצדיק שצריך לפקח דעתו ולהחיות את עצמו על ידי שיחה זאת, וממילא מגיע טובה גדולה לזה האיש, שמדבר עם הצדיק שיחת חולין ומחיה אותו (פא):

ע. על ידי המחלוקות שיש על גדולי הצדיקים, על ידי זה הם יכולין להמשיך השפע בלי קטרוג (פח):

עא. מה שצריכין לנסע להצדיק ולא די בספרי מוסר, מפרש בתורה (שמות י"ז) ויאמר ה' אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושוע, כי אף שאמר לו לכתב בספר אף על פי כן לא הסתפק בזה וצוה לו ושים באזני יהושוע, שידבר עמו פה אל פה. כי העקר מה ששומעין מפה הצדיק. ועין מדרש דברים פרק ג' על פסוק, שמע ישראל היום אתה עובר וכו', [עין בפנים סימן ק"כ]. גם על ידי למוד בספר הוא בחינת נעשה, ושמיעה מפי הצדיק היא בחינת נשמע, וישראל אבדו את כתר הנעשה על ידי חטא העגל, ולא נשאר להם כי אם הנשמע, כמובא במדרש הנזכר לעיל. על כן אין בספר כח כל כך לעורר אותו כמו ששומע מפי הצדיק בעצמו, שזה בחינת נשמע שנשאר לישראל (קכ):

עב. העקר והיסוד שהכל תלוי בו הוא לקשר עצמו להצדיק שבדור ולקבל דבריו על כל אשר יאמר כי הוא זה. דבר קטן ודבר גדול, ולבלי לנטות מדבריו, חס ושלום ימין ושמאל. וצריך להשליך מאתו כל החכמות ולסלק דעתו כאלו אין לו שום שכל בלעדי אשר מקבל מהצדיק והרב האמת. וכל זמן שנשאר אצלו שום שכל עצמו אינו בשלמות ואינו מקושר להצדיק (קכג):

עג. האמונה לבדה שמאמין בהצדיק ומקרב עצמו אליו אפלו אם לא יקבל ממנו כלל, זה בעצמו טוב מאד. כי על ידי האמונה וההתקרבות לבד נאכל הרע שלו ונתהפך למהות הצדיק. ובלבד שיהיה כונתו לשמים. אבל מי שנוסע ומקרב עצמו לצדיקים בשביל כונה אחרת, לא יועיל לו ההתקרבות כלל (קכט):

עד. התקרבות להצדיק מבטל הגדלות [וכן מבאר לעיל אות י"ז]. על כן זה סימן אם הוא מקושר להצדיק באמת, אם יש לו שפלות (קלה):

עה. אם הוא מקושר להצדיק יוכל להרגיש קדושת יום טוב. ועל ידי זה מעלה מלכות דקדושה מבין הקלפות, ונופל מלכות הרשעה (שם):

עו. עקר ההתקשרות הוא אהבה. שיאהב את הצדיק אהבה שלמה שיהיה נפשו קשורה בנפשו, עד שעל ידי אהבת הצדיק יתבטל אהבת נשים בבחינת נפלאת אהבתך לי וכו' (שם):

עז. השבת ששובתים אצל הצדיק האמת הוא כמו תענית (קסז):

עח. צריך לזהר מאד לגרש מקרבו הרוח שטות, מה שלבו מלא מרוח שטות הדבוק בו. ועל ידי שנתקשר להצדיק האמת, הינו שיאהב את הצדיק אהבת נפש, על ידי זה מגרש במהירות גדול את הרוח שטות מקרבו. ועל ידי זה זוכה ללב נשבר (קעו):

עט. מי שמאמין היטב בדברי הצדיקים, הוא רואה מהם מופתים גדולים בכל עת. כי הצדיקים אמתיים מלאים מופתים. ומי שמאמין בהם ומשים לב לדבריהם, הוא רואה ומוצא אחר כך, שכל מה שנעשה אחר כך, הכל היה מרומז בדבריהם (קפו):

פ. קדם שיוצא האדם לאויר העולם מלמדין ומראין לו כל מה שצריך לעבד ולהשיג בזה העולם. וכיון שיוצא לאויר העולם, מיד נשכח ונאבד ממנו הכל. ובשביל זה הוא צריך לנסע להצדיק לבקש אחר אבדות. כי כל האבדות הללו של כל בני העולם, כולם הם אצל הצדיק (קפח):

פא. כל הדבורים שמדברים על הצדיק האמת ועל אנשיו הם טובות גדולות מאד בגשמי וברוחני (קפא):

פב. מי ששומע דבור מפי הצדיק האמת ובפרט כשרואה אותו אז, הוא מקבל בחינת הפנים של הצדיק ובחינת שכלו ונשמתו. אך צריך לשמר משכחה. כי שכחה משכחת כל זה ממנו. וכשזוכה לזכר דבר הצדיק כמו שאמרם או על ידי מה שחוזר מאה ואחת פעמים שעל ידי זה זוכרו, או כשיאמר זה הדבר בשם הצדיק, נצטיר לפניו דמות דיוקנו של הצדיק והרי כאלו אומרו הצדיק בעצמו, אך שיהיה הזכרון באמת בכח הזכרון (קצב):

פג. כששומע החדוש מפי הרב בעצמו בעת שחדש אותו הרב, על ידי זה יזכרהו היטב. אבל כשאינו שומע מפי הרב בעצמו או אפלו מפיו לאחר כך שלא בעת שחדש אותו החדוש, אזי יכול לשכחו בקל (שם):

פד. מה שהרשעים עושים יסורים לצדיקים ורודפים את הצדיקים, זה סבה מאת השם יתברך, כדי שיתבונן הצדיק ויפשפש במעשיו, והם כמו שומרים לשמר את הצדיק מלפל בגשמיות (רח):

פה. גם הוא טובה להם לצדיקים מעט המחלוקות שיש עליהם, כי המחלוקות הוא כמו מכסה להם שלא יתגלו ויתפרסמו יותר מכדי הצרך. אך החולקים רוצים לכסות לגמרי להעבירם מן העולם, חס ושלום. אבל השם יתברך לא יעזבם בידם (שם):

פו. אי אפשר לבוא למחין זכים ומחשבה טהורה אלא על ידי התקשרות לצדיקים, ועל ידי זה עקר המתקת הדינים. ובשביל זה צריכים לנסע לצדיקים על ראש השנה [עין ראש השנה] (ריא):

פז. כח הדבור בא על ידי התקשרות לצדיקים (ריב):

פח. אפלו הרחוקים מן הצדיק הם מקבלים חיות והארה ממנו (רכד):

פט. ספורי מעשיות מצדיקים, דהינו שמספרין מה שנעשה עמהם, ואת כל הגדולות אשר עשו, הוא דבר גדול מאד ועל ידי זה נטהר מחשבתו, ועל ידי זה ממתיק הדינים ונצול מכל הצרות. אבל אי אפשר לספר מעשיות מצדיקים כי אם מי שיודע להבדיל בין האור ובין החשך, דהינו בין מעשיות של צדיקים, למעשיות של רשעים ושקרנים [עין בפנים]. וזה זוכין על ידי ארץ ישראל (רלד):

צ. כל ההשפעות הם באים רק מהצדיק האמת. ועל כן מי שהוא רחוק מהצדיק, אזי בא לו בקשי גדול השפע שלו, עד שיש אפלו כשממשיך איזה עשירות הוא מת על ידי זה, ולפעמים גם העשירות נאבד ואינו נשאר אפלו לבניו. וכל זה מחמת התרחקות מהצדיק (רמ):

צא. על ידי ספורי מעשיות מצדיקים נתעורר ונתלהב הלב בהתעוררות גדול לשם יתברך בחשק נמרץ מאד. וכמה צדיקים גדולים ונוראים מאד ספרו, שעקר התעוררות שלהם לשם יתברך היה על ידי ספורי מעשיות מצדיקים, וזה הבעיר לבם לשם יתברך, עד שיגעו בעבודתו, וזכו למה שזכו – אשרי להם (רמח):

צב. הצדיק בעצמו – אי אפשר להשיגו כי אין בו שום תפיסה, רק על ידי אנשיו יכולין להבין עצם נוראות גדולתו. כי על ידי שרואין שאנשיו הם אנשי מעשה, והולכים בדרך ה' באמת, על ידי זה יכולין להבין עצם גדולת הצדיק (קמ):

צג. כל העצות צריכין לקבל מצדיקי אמת, ועל ידי זה נמתקין הדינים ויבוא לו ישועה [ועין עצה] (קמג):

צד. הצדיק הכובש את יצרו, ואפלו במה שהותר לו הוא אוחז את תאותו בידו, הוא תמיד חי אפלו לאחר מיתה. ואין חלוק אצלו בין מיתה לחיים (קמד):

צה. על ידי רבי אמתי עם תלמידים נתתקן הכל, דהינו תקון האמונה ותקון הברית שהוא תקון המחין ותקון השנה שתהיה בקדושה ובטהרה, ועל ידי זה נצולין מטומאת מקרה, חס ושלום, בכל הבחינות [עין ברית נ"ז]. גם כל החמשה חושים של המח נתתקנים על ידי שבאים לצדיק שהוא רבי אמתי. כי על ידי הראיה בעצמה שרואין את הרב, נתתקן חוש הראות, כי הראיה בעצמה שרואין את הרב הוא דבר גדול. ועל ידי ששומעין המוסר של הרב על ידי זה מתקנין חוש השמיעה. ועל ידי הטרחות והיגיעות שיש כי אם כדי לנסע ולבוא אל הרב, כי אי אפשר לבוא אל הרב ולקבל ולינק מחכמתו הקדושה כי אם על ידי טרחות ויגיעות, ועל ידי אלו הטרחות והיגיעות מתקנין חוש הריח. ועל ידי שזכה לטעם ולהרגיש טעם אמרי נעם של הרב, על ידי זה נתתקן חוש הטעם. ועל ידי ההוצאות שיש לכל אחד שמוציא את ממונו ויגיע כפו כדי לבוא להרב, על ידי זה נתתקן חוש המשוש. ועקר זמן הקבוץ להרב האמת היא בראש השנה ואז הוא עקר תקון של החמשה חושים, הנזכרים לעיל ואז נתתקנים כל התקונים, הנזכרים לעיל בתקונים נפלאים (ח"ב. ה, ט"ו):

צו. הצדיק האמת הוא רחמן מאד על ישראל, כי הוא מרחם ברחמנות האמתי על ישראל, שהוא להכניס בהם הדעת הקדוש, להודיעם כי ה' הוא האלהים ולהוציאם מעוונות, שזהו עקר הרחמנות על ישראל הגדול מכל מיני רחמנות. כי ישראל עם קדוש אין יכולין לשא עליהם המשאוי של עוון אפלו יום אחד [ועין תוכחה]. כי

 הוא יודע מעלות קדושת ישראל ודקותם ורוחניותם, איך הם רחוקים לגמרי מעוון, ואין עוון שיך לאיש ישראלי כלל. על כן הוא מוסר נפשו בכל פעם עבורם להוציאם מעוונות, ולבקש מהשם יתברך שיסלח להם לכל חטאותיהם. גם הוא יודע איך להתנהג עם הרחמנות, שלא לרחם על אחד ברחמנות שמזיק לו, חס ושלום, ושלא לרחם על מי שאסור לרחם עליו. גם הוא משתדל להשאיר דעתו לדורות לנצח שזהו עקר שלמות הצדיק אחר הסתלקותו. כי אפלו אם זכה הצדיק להסתלק ולעלות למעלה למעלה בתכלית המעלה, אף על פי כן אין זה שלמות להיות למעלה לבד, רק עקר שלמותו שיאיר אחר הסתלקותו למטה למטה גם כן, שישאיר בן ותלמיד שיקבלו דעתו הקדושה, ויאירו דעתו בעולם מדור לדור לנצח. גם הוא יודע איך לדבר עם כל אחד ואחד ולעשות סיג לדבריו, לשתק במקום שצריך לשתק, כדי שלא יכנסו השומעים בקושיות ותרוצים שאסורים לכנס בהם [עין בפנים סימן ז לקוטי תנינא]. גם הוא יכול ללמד ולהאיר בדרי מעלה ובדרי מטה, להראות להגבוהים במעלה שאינם יודעים כלל בידיעתו יתברך בחינת מה חמית מה פשפשת וכו', ולהפך, לדרי מטה שהם המונחים בדיוטא התחתונה מאד בתוך הארץ ממש בתכלית הירידה, להראות להם, שעדין ה' עמם ואצלם וקרוב להם, לחזקם ולאמצם שלא יתיאשו, חס ושלום, בשום אפן בעולם. והוא כולל כל העולמות יחד עליון בתחתון ותחתון בעליון ומקים כולם בגדל כחו, ועל ידי זה ממשיך פרנסה ממקור הרצון, ועל ידי זה כל מי שהוא איש חיל, מקבל ממנו הפרנסה הזאת וזוכה בשעת אכילתו להארת הרצון, שירצה ויכסף וישתוקק לשם יתברך ברצון חזק ומופלג בלי שעור, עד שלא ידע כלל מה הוא רוצה וכו'. וכל זה זוכין על ידי הצדיק האמת ותלמידיו שינקו

מדעתו הקדושה. על כן צריך כל אחד לרחם על עצמו ולהתנפל ולהתחנן לפני השם יתברך בדמעות שליש, שיזכה לידע האמת לאמתו, שימצא מנהיג רחמן אמתי כזה, שיוכל להוציא אותו מעוונות ולזכות אותו לכל הנזכר לעיל. כי זה עקר הרחמנות מכל מיני רחמנות, כנזכר לעיל (ז):

צז. על ידי הרמזים שהרב האמת מרמז לתלמידיו בידיו, כי כשהרב לומד עם תלמידיו יש דברים שאי אפשר להסביר להם כי אם על ידי רמזים שהיא בחינת ידים, שמרמז להם ונוטה להם בידיו, על ידי אלו הרמזים נמשך פרנסה הנזכרת לעיל (שם י):

צח. כל מנהיג אמתי שבכל דור יש לו בחינת רוח נבואה, וגם עכשו שבטל הנבואה ואין לו נבואה ממש, אף על פי כן בהכרח שיהיה לו רוח אחרת דקדושה, מה שאין לשאר ההמון שהיא בחינת רוח הקדש רוח נבואה. ועל ידי בחינת רוח נבואה של הצדיק המנהיג האמת, על ידי זה עקר ברור המדמה שעל ידי זה עקר שלמות האמונה הקדושה. כי עקר שלמות האמונה כפי ברור המדמה. על כן צריך כל אחד לחפש מאד אחרי מנהיג אמתי להתקרב אליו, כדי לזכות לאמונה שלמה, דהינו להאמין בחדוש העולם שהשם יתברך ברא את עולמו יש מאין המוחלט. כי חדוש העולם אי אפשר להבין בשום שכל כי אם באמונה שזוכין על ידי צדיק האמת, כנזכר לעיל. ואל תדמה בנפשך שבנקל אתה יכול לזכות לזה, להתקרב למנהיג אמתי, כי באמת צריכין לחפש ולבקש מאד אחריו, ולבקש מאד מהשם יתברך שיזכה למצא מנהיג אמתי, שיזכה לאמונה שלמה על ידו. כי יש מנהיגים של שקר וכשמתקרבים אליהם, אזי אדרבא, באים לאמונות כוזבות. על כן צריכים לחפש מאד אחר מנהיג אמתי, כנזכר לעיל, כדי שיזכה לאמונה שלמה על ידו שהוא עקר הכל. ועל ידי זה יזכה לחדוש העולם שלעתיד, עד שיזכה להנגון והשיר שיתער לעתיד, כשיחדש השם יתברך את עולמו, שהוא הנגון שיתנגן על שבעים ושנים נימין שמשם גדלים כל הריחות טובות וכל היראות, שזה הנגון הוא עקר קבול השכר של הצדיקים לעתיד לבוא, אשרי הזוכה לזה (ח, ז ח י):

צט. על ידי התקרבות לצדיק האמת נפסק זוהמת הנחש, ולהפך, על ידי מנהיג של שקר מתגבר הזוהמא, חס ושלום (שם ח):

ק. הצדיקים מנהיגי הדור האמתיים הם מגרשין מלב ישראל המרה שחרה והעצבות, ועל ידי זה הם יכולין לבער ולהתלהב לשם יתברך. גם לפעמים בוער האדם ביותר לשם יתברך חוץ מן המדה, וגם זה אינו טוב כי זה מבחינת רוח סערה ונקרא הריסה. והצדיקים משגיחים גם על זה להכניע הרוח סערה, שלא יבערו יותר מהמדה, רק לב כל אחד מישראל יתלהב לשם יתברך כראוי במזג השוה (ט):

קא. מחמת שנמצאים צדיקים אמתיים הגדולים במעלה מאד ודרכם לדבר גדולות ונפלאות, כי הם באמת יכולים לעשות גדולות ולעבד השם בכל דבר שבעולם אפלו באכילה ושתיה וכיוצא, ויש צדיקים שיכולים לעשות פדיון על ידי אכילתם. ומחמת שיש צדיקים כאלו, מחמת זה נמצאים שקרנים שמתפארים גם כן בגדולות ונפלאות כאלו, ויש שהם מנהיגי הדור ומטעין את העולם כאלו אין שום דבר נמנע מהם והכל בידם. וכל זה מחמת שיש צדיקים אמתיים שיש להם באמת זה הכח, על כן הם מתדמין אליהם כקוף בפני אדם והם נקראים נביאי השקר. אבל הם עושים טובות להצדיקי אמת. כי יש שנותנים צדקה והם רשעים נואפים, והצדקה שלהם היא מזקת להצדיק האמת, ועל כן היא טובה שנמצאים השקרנים הנזכרים לעיל, שעל ידי זה הרשעים פונים אליהם. כי השם יתברך מכשיל את הרשעים שיתנו הצדקה שלהם לשקרנים הנזכרים לעיל, ועל ידי זה נצול הצדיק מהצדקה שלהם (טו):

קב. הצדיק האמת מקבל דבור פיו הקדוש מבעלי צדקה (שם):

קג. אל יבהלוך רעיוניך כשקשה לך איזה קושיות על הצדיקים האמתיים. כי הצדיקים מתדמים ליוצרם וכמו שקשה קושיות על השם יתברך, כמו כן בהכרח שיהיה קשה קושיות על הצדיק [ועין חקירות אות ט"ו] (נב):

קד. כל מה שהצדיק גדול במעלה יותר, הוא יכול להשגיח ולהסתכל יותר על העולם. ולא כמו שטועין קצת בני אדם, שאומרים שמחמת גדולת הצדיק הוא רחוק מן העולם (נח):

קה. הצדיק האמת הוא עושה תשובה בעד ישראל, לכן כל המווקרבים אליו ביותר תשובתם בנקל יותר, כי הצדיק עושה תשובה בעדם (סו):

קו. הצדיק האמת הוא הפאר והיפי והחן של כל העולם כולו, והוא בעל הבית של כל העולם כולו, והוא בחינת הבעל הבית של בית המקדש, כי הוא מאיר לבית המקדש ולכל העולם כולו. כי הוא האור והפאר והיפי והחן של כל העולם. וכשזה הצדיק נתפרסם ונתגדל שמו בעולם, על ידי זה נתגדל שמו יתברך. וכל מה שמתגדל ומתפאר שמו יותר, מתגדל ומתפאר שם השם יתברך ביותר. וכל מי שנכלל בזה השם האמת, שהוא הפאר והחן האמת של כל העולם, כנזכר לעיל, דהינו שמתקרב אליו ונכלל בשמו, על ידי זה נפתחין עיניו ומתחיל להסתכל על עצמו, על כל המדות, איך הוא אוחז בהם, ולשוב בתשובה על כל המדות רעות שפגם בהם. וזוכה להסתכל בגדולת הבורא יתברך, ולהסתכל בכל העולם, כי נפתחין העינים והמחין על ידי הצדיק האמת שמאיר בכל העולם (סז):

קז. אבל להפך, חס ושלום, כשנתעלם שם הצדיק האמת ונסתלק מן העולם, ונתגדל ונתפרסם מפורסם של שקר, שאין בו שם ה' כלל, על ידי זה, כביכול, נתמעט ונתעלם שם ה', ואזי נתגדלין בעולם בעלי שמות וקדריים [שקורין טאטארין]. ובאין לעולם, חס ושלום, דברים שאין מועיל להם כי אם שמות הטומאה, חס ושלום. ועל ידי זה באין שרפות בעולם ונסתלק מאור העינים, ונחשב כאלו נחרב ונשרף הבית המקדש, ואזי בני ישראל היקרים נחשבים כאלו הם מתגלגלים בחוצות, שעליהם קונן ירמיהו הנביא, (איכה ד) בני ציון היקרים וגו' תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות. והתקון לכל זה הוא להזהר מאד לקום בחצות לילה, להיות מתאבל על חורבן בית המקדש, והעקר לבכות ולהתאבל על חטאיו שגורמים לעכב בנין בית המקדש, שנחשב כאלו החריבו. וגם אולי בגלגול הראשון היה הוא הגורם שיחרב הבית המקדש. ועל כל זה יבכה ויתאבל מאד בכל לילה בחצות. ועל ידי זה יהיה נחשב כאלו הוא משתדל בבנין בית המקדש, ועל ידי זה יתתקן כל הנזכרים לעיל (שם):

קח. המנהיג האמת של הדור צריך שיהיה צדיק גדול באמת, דהינו שיהיה קדוש ופרוש גדול מתאות המשגל בקדושה גדולה, ואז דיקא הוא ראוי להיות מנהיג ישראל. ואזי על ידי הסתכלותו לבד שמסתכל בכל אחד מישראל, על ידי זה מאיר ומתנוצץ מחו ושכלו של כל אחד ואחד, ועל ידי זה מחלק להם גדולה לכל אחד כראוי לו לפי התנוצצות מחו. ועל ידי זה זוכה כל אחד לחדש חדושין דאוריתא כראוי לו. וגם נמשך על כל אחד קדושה ופרישות מתאוה הנזכרת לעיל, על ידי המנהיג שהוא קדוש גדול, כנזכר לעיל, ועל ידי זה זוכין לבושה ותשובה [עין בושה]. ועל ידי זה זוכין לענוה אמתית שהיא בחינת חיים נצחיים של עולם הבא. אבל כשאין לישראל, חס ושלום, מנהיג כזה, אזי כל העולם בעוונותינו הרבים מבולבל וכל הרוצה לטל את השם נוטל כמו שמתנהג עכשו בעוונותינו הרבים (עב):

קט. זה סימן שהיה אצל צדיק אמתי כשנמשך עליו בושה ושפלות על ידי ששמע מפיו איזה דבר תורה. כי על ידי התורה שממשיך הצדיק האמת, על ידי זה נמשך בושה שהיא עקר התשובה שעל ידי זה זוכין לענוה אמתית, כנזכרת לעיל (שם):

קי. הסתכלות פני הצדיקים לבד הוא גם כן דבר גדול מאד, בודאי כשזוכין לדבר עמו, מכל שכן כשזוכין לשמע מפיו תורה, הוא טוב יותר. אבל גם הראיה וההסתכלות לבד הוא גם כן טוב מאד [עין עינים י י"א] (עה):

קיא. צריכין לבקש מאד מהשם יתברך, לזכות להתקרב לצדיק אמתי, כי אשרי מי שזוכה להתקרב אליו בעודו בחיים חיותו אשרי לו, אשרי חלקו כי אחר כך, דהינו לאחר מותו קשה מאד להתקרב. והבעל דבר שם לבו על זה לבלבל את העולם, כי יש עכשו געגועים וכסופין בין בני הנעורים לשם יתברך, אשר לא היתה כזאת בימי קדם, אך אין יודעים להיכן להתקרב. על כן צריכין לבקש מאד מהשם יתברך, לזכות להתקרב לצדיק האמת (עח):

קיב. האדם לא בא לזה העולם כי אם להשיג התכלית. כי אי אפשר להנשמה להשיג התכלית, דהינו להכיר אותו יתברך כראוי כי אם על ידי שתהיה בזה העולם דיקא. אבל העקר הוא מנהיג הדור האמתי. כי אי אפשר להאדם להשיג התכלית בזה העולם כי אם על ידי הצדיק האמת הגדול במעלה שהוא בבחינת משה רבנו, שהוא דיקא יכול להאיר בנו ידיעת והשגת התכלית על ידי כל הבריות שבזה העולם דיקא. ואפלו אם אנו בדיוטא התחתונה בשפל המדרגה, כמו שאנחנו יודעין בעצמנו עתה בדורות האלו, שכולנו אין פנינו יפות כלל, אף על פי כן בגדל כחו של המנהיג האמת, כנזכר לעיל, הוא יכול להאיר גם בנו השגת התכלית הנזכרת לעיל בכל אחד ואחד. על כן צריך כל אדם לבקש ולהתגעגע ולהתחנן הרבה לפני השם יתברך, ולבכות בדמעות שליש בכל יום על זה, שירחם עלינו השם יתברך ויתן לנו מנהיג אמתי רועה נאמן כזה שיהיה בבחינת משה רבנו, עליו השלום, שיכניס בנו דעת אמתי, להכיר הבורא יתברך על ידי כל הדברים שבעולם, עד שנזכה להשיג התכלית בשלמות מה שאנו צריכין להשיג בזה העולם אשר רק בשביל זה באנו לעולם השפל הזה (לט):

קיג. שאור וחמץ שבלב האדם הוא המסית את האדם שיהרהר אחר תלמידי חכמים שבדור ולומר זה נאה וזה לא נאה, ועל ידי תקון הברית מבטלין השאור והחמץ

שבלב [כמו שנתבאר בברית אות ס"ו] (פג):

קיד. על ידי התקשרות לצדיקים אמתיים על ידי זה זוכין לתשובה שלמה ולכפרת עוון ולהמתיק ולבטל כל הדינים, ונעשה על ידי זה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה (צא):

קטו. כל הדברים שבעולם וכל החכמות שבעולם, הכל כאשר לכל צריכין לקשר לשם יתברך, ומי שאינו מקשרם לשם יתברך הוא בחינת נרגן מפריד אלוף, שמפריד אלופו של עולם, וגורם, חס ושלום, פגימת הלבנה גלות השכינה. כי כל אדם באשר הוא שם, הוא צריך לקשר שכלו ממקום שהוא להתורה ולשם יתברך. וכל זה נתתקן על ידי התקרבות לצדיקים אמתיים. כי הצדיקים האמתיים הם מעלין ומקשרין הכל לשם יתברך על ידי שיחתן, שמשיחין שיחת חולין בעסקי העולם. כי גם שיחתן של צדיקי אמת יקרה מאד, כי על ידי שיחתן דיקא הם מקשרין הכל לשם יתברך, אפלו הרחוקים מאד, ואזי כל דינין מתעברין וכל חובין אתכפין וכל נהורא וכל שלמו אשתכח (שם):

קטז. לעתיד לבוא כתיב, לאחז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה. אבל מי שהוא מקרב לצדיק אמתי, אזי יחזיק ויאחז עצמו בהצדיק ויהיה נשאר קים ולא יהיה ננער עם הרשעים (שהר"ן כב):

קיז. גדל הרחמנות שעל הנשמות בעולם הבא אין לשער. כי יש נשמות שמונחים ערומים ממש וצועקים בקול מר מאד, ואין מי שירחם עליהם, כי שם אין מועיל שום רחמנות. אבל מי שזוכה להתקרב לצדיק אמתי, הוא יכול לרוץ אליו ולקבל משם מלבוש לנשמתו. [ועין בפנים עוד מזה] (שם כג):

קיח. מעלת הזוכה לתן מעות לצדיקי אמת אין לשער [ועין בפנים] (שם כד):

קיט. מי שמדבר על הצדיק, הוא ממש כאלו מדבר על השם יתברך ונקרא אפיקורוס, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שם לח):

קכ. מי שאינו שומע וצית לדברי חכמים אמתיים, הוא יכול להשתגע על ידי זה (שם סז):

קכא. מי שאינו מקושר ומקרב לצדיק אמתי, אזי כל עבודתו הוא רק כמו מי שמעקם עצמו ומתדמה לחברו כקוף בפני אדם, כי אין ממש בעבודה כי אם על ידי הצדיק האמתי (שם קיא):

צדקה:

א. צריך להפריש צדקה קדם התפלה ועל ידי זה נצולין ממחשבות זרות שבתפלה ויוכל להתפלל כראוי, שלא יטה מן הצד לא לימין ולא לשמאל, רק יכלכל כל דבריו במשפט (ב, ד):

ב. על ידי צדקה שנותן להתלמיד חכם על ידי זה נצול מדברים בטלים ולשון הרע וגאוה ותולדותיהן, גם על ידי צדקה נצולין מעניות וזוכין לעשירות (ד, ח):

ג. על ידי צדקה משברין תאות ממון וממשיכין השגחה שלמה ומבטלין החרון אף מן העולם, וממשיכין חסד בעולם ונמשך התגלות משיח ובנין בית המקדש שהוא התגלות הדעת, ועל ידי זה יכולין להעלות נפשות ישראל ולחדשם, ועל ידי זה נעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה ועל ידי זה זוכה להביא התגלות התורה של לעתיד לבוא, ונעשה תקונא דמרכבתא עלאה ותתאה גם נחשב כמקטיר קטרת (ד, ח):

ד. על ידי צדקה לצדיקים אמתיים ועניים הגונים על ידי זה נעשים גרים ועל ידי זה משלימין הושכל וזוכין לראות אור הצדיקים ועל ידי זה זוכין ליראה ואהבה (יז, ה):

ה. הצדקה שנותן לצדיקים אמתיים ועניים הגונים נחשב כאלו נתן לכמה וכמה נפשות מישראל (שם):

ו. על ידי צדקה הנזכרת לעיל, הוא מזכיר את הטוב הכבוש בין האומות, הינו ניצוצי נשמות ישראל שנפלו בגלות, ומחמת אריכת הזמן של הגלויות שכחו מעלתם. אבל על ידי צדקה הנזכרת לעיל הם זוכרים את עצמן, איך נפלו משמים לארץ, ומתחילים לרחם על עצמן ולהתגעגע, כי הלא הם למעלה מכל העולמות כי ישראל עלה במחשבה תחלה, והקדוש ברוך הוא נמלך בנשמות ישראל בבריאת העולם, ועתה הם כבושים בגלות כזה ויכולים לילך לכליון והפסד, חס ושלום, ומחמת זה שזוכרים כל זה, הם שבים וחוזרים אל הקדושה. ומזה ממילא יוכל כל אדם להבין בעצמו, כמה וכמה הוא בעצמו צריך לרחם על עצמו, כשיזכר גדל מעלתו בשרשו, ויאמר בלבו, הלא אני מזרע ישראל שהם למעלה מכל העולמות וכו', כנזכר לעיל, ואיך אני מוטל עתה, וחס ושלום חס ושלום, מי יודע מה יהיה להלן בימים הבאים, כי הלא הבעל דבר רוצה לכלות אותו, חס ושלום. ועל ידי זה ירחם על עצמו וישתדל לשוב לשם יתברך (שם ו):

ז. על ידי צדקה שנותנין לעני הגון, על ידי זה נתתקן כל ממונו ואזי נתגלה על ידי ממונו גונין עלאין, שהם עקר התגלות גדולת הבורא יתברך, ועל ידי זה מכניעין ומשברין הקלפות והדמיונות והבלבולים והתאוות והמניעות, שמתגברין על האדם בכל פעם שצריך לעלות מדרגא לדרגא, ומתפשטין עליו מאד ואין מניחין אותו לכנס אל הקדושה. ועל ידי צדקה לעני הגון משברין אותם ועולין ממדרגה למדרגה (כה, ד):

ח. צדקה הוא תקון הכללי של המשא ומתן. וצריך שיכון בכל הלוך והלוך ובכל דבור ודבור שהוא הולך ומדבר בשעת המשא ומתן, שכונתו בהלוכו ובדבורו וביגיעתו בהמשא ומתן, הכל הוא כדי שיתן צדקה מהרוח שירויח במשא ומתן זה, וזה עקר תקונו של המשא ומתן (כט, ט):

ט. על ידי צדקה נתרומם המחין ויש לו פרנסה (שם):

י. על ידי צדקה יכולין לדבר דבורים, המאירים בתורה (שם י):

יא. על ידי צדקה וחסד מכניעין חכמות חיצוניות ונצולין מעל מלכות, וזוכין להשגת אלקות (ל. ז):

יב. על ידי שמקבלין תוכחה ומוסר ממוכיחי אמת אף על פי שתוכחתם בדרך בזיון, על ידי זה זוכין לעשות צדקה וחסד (שם):

יג. הצדקה מנהגת כל גלגלי הרקיע, ועל ידה נשפעין כל הברכות. אבל אין שלמות להברכות כי אם בשבת שהיא בחינת אמונה. כי עקר חשיבות הצדקה היא האמונה. ועל כן עקר התנוצצות אור הצדקה ושלמותה אינו אלא בשבת שהיא בחינת אמונה (לא):

יד. יתן צדקה קדם שיצא לדרך, ועל ידי זה יהיה נצול, שלא יהיה עכוב וצער בדרך (שם ט):

טו. עקר התענית היא הצדקה, ועל ידי תענית וצדקה זוכה להכניע הגוף לגבי הנפש, החמר לגבי הצורה, הסכלות לגבי הושכל, ויוצא מחשך לאור, ממות לחיים, מבהמה לאדם. ונתבטלין חכמות חיצוניות וכל החכמות של הבל ושקר לגבי חכמות התורה שהיא חכמה האמתית. ונתבטל השכחה, וזוכה לזכרון, ומבטל הדין והחשך, וממשיך חסדים בעולם (לז, ג):

טז. צדקה שנותנין לארץ ישראל היא גדולה מצדקות חוץ לארץ. ועל ידי צדקה דארץ ישראל תכלל עצמך באוירא דארץ ישראל, שהוא בחינת הבל הקדוש שאין בו חטא, שעל ידי זה עקר בטול הדין והחשך והשכחה והסכלות וכו' מן העולם (שם ד):

יז. צריך שיהיה לאדם הסתפקות, להסתפק רק במה שצריך לו בהכרחיות מזה העולם. ואפלו מזה ההסתפקות גופה צריך להפריש ממנו לצדקה. ועל ידי זה נעשה יחוד גדול למעלה ונמשכין כל ההשפעות טובות (נד, ב):

יח. על ידי צדקה לארץ ישראל נצולין ממחשבות זרות שבתפלה, ונזדכך מחו ומחשבתו והוא בחינת תקון הברית (מד):

יט. על ידי צדקה זוכין לשלום רב (נז, ז):

כ. על ידי צדקה ממשיכין כל החסדים ומעלין את הכבוד והמלכות דקדושה מן הקלפות והסטרא אחרא ומתקנים פגם תאות אכילה, ואזי נתבטל הכבוד והממשלה של העזי פנים שבדור, וחוזר הכבוד למנהיגי האמת (סז):

כא. על כן צריכין לתן צדקה אצל "ואתה מושל בכל" כמובא, כדי להעלות הכבוד והממשלה מהסטרא אחרא ולהחזירם אל הקדושה (שם ז):

כב. על ידי צדקה מתקן ממונו, ואז יתקים ממונו בידו ויהיה לו פרנסה ברוח [עין ממון אות ל"ח] (סט):

כג. כשנותן צדקה להצדיק, שהוא ענו גדול הוא מתברך מיד (ע):

כד. מתן בסתר הוא תקון למקרה לילה, רחמנא לצלן (פג):

כה. צדקה מציל מעברות (קטז):

כו. על ידי צדקה נמשך דעת (קיט):

כז. סגולה לחלי נופל, רחמנא לצלן, לפזר צדקה לאביונים (תהלים קי"ב) פ'זר נ'תן ל'אביונים ראשי תבות נפל (רא):

כח. הצדקה שנותנין לתלמידי חכמים גדולה ויקרה מאד, ואין עברה יכולה לכבותה (רד):

כט. על ידי נתינת מעשר נצולין משונאים (רכא):

ל. על ידי מעשר זוכין להסתפקות (שם):

לא. צדקה מוצלת מהרהורי נאוף [עין מחשבות והרהורים אות י"ג] (רמב):

לב. צדקה הוא תקון לפגם הברית. אבל צריך לזהר שלא לתן לעני שאינו הגון, כי על ידי זה נפגם יותר, רק לבקש מהשם יתברך, שיזכה לעניים מהוגנים, להשפיע להם צדקה והיא תקון גדול מאד לפגם הברית (רסד):

לג. תומכי אוריתא שנותנין מעות לתלמידי חכמים זכותם גדול מאד. כי על ידי ממונם שמחזיקין התלמידי חכמים, על ידי זה יכולין התלמידי חכמים לעסק בתורה ולהוליד הלכות וחדושי תורה. נמצא שיש להם חלק בהתורה שנולדה ונתגלה על ידם. וכל הממון שהם נותנין להתלמידי חכמים ונחסר לפי שעה אצלם, נתמלא להם אחר כך על ידי ההלכות שנתחדשין על ידם, כנזכר לעיל. שעל ידי זה נשפע חסד וחוזר ונתמלא החסרון. והם זוכין לשעשוע עולם הבא ולהארת שלשה קוי האמת לארבעה חלקי הדבור וכו', [כמו שנתבאר באמת ואמונה אות מ'] (ח"ב. ב):

לד. גדר האדם הוא הדבור, וזה הדבור נמשך מצדקה. כי צדקה וחסד הוא עקר גדר האדם, כי גדר האדם מדבר, הוא לגמל חסד עם הבריות. ומי שאינו עושה צדקה וחסד פוגם בהדבור מאד ואינו בכלל אדם כלל (רכה):

לה. עקר עבודת הצדקה היא לשבר האכזריות שלהם, להפכו לרחמנות, להתנדב לצדקה. כי מי שהוא רחמן בטבעו ונותן צדקה מחמת רחמנות שבטבעו, אין זה עבודה. על כן כל הנדיבי לב שרוצים לקים מצות צדקה כראוי, צריכים לילך ולעבר בתחלה דרך בחינה זאת, דהינו שבתחלה צריכים לשבר אכזריות שלהם שבטבעם, להפכו לרחמנות, לתן צדקה, כי זה עקר עבודת הצדקה, כנזכר לעיל (ח"ב, ד. א):

לו. הצדקה מרחבת כל הפתחים של הקדושה, שכשאדם נכנס באיזה דרך ועבודה מעבודת השם יתברך, אזי הוא צריך לפתח שם פתח לכנס באותו הדרך, ובשביל זה כל ההתחלות קשות. ועל ידי הצדקה מרחיב הפתח, כי הצדקה מרחבת ופותחת ביותר כל הפתחים של הקדושה (שם ב):

לז. התחלת הצדקה היא קשה וכבדה מאד, אבל התועלת של הצדקה גדול מאד מאד. כי צרכי הגוף הם רבים מאד ואפלו ההכרחיות הם רבים מאד, אכילה ושתיה ומלבושים ודירות, והם מונעים את האדם מאד מעבודת הבורא יתברך. ועל ידי צדקה מתבטלים כל אלו המניעות, כי על ידי צדקה זוכה שישפיע חסדו יתברך, עד שלא יצטרך לעשות שום עסק ומלאכה בשביל פרנסה, רק תהיה מלאכתו נעשית על ידי אחרים והוא יעסק בעבודתו יתברך (שם ג):

לח. על ידי צדקה מתקנין הפגם של הזקנים מאריכי ימים שבדור, שאינם כראוי [עין יראה אות כ"ה], ועל ידי זה זוכין לבטל שרש חכמת הטבע, וזוכין לשמע קול הקריאה של יום טוב קדש, שקורא ומגלה את הרצון, שהכל ברצונו יתברך, כמו שראינו שעשה השם יתברך עמנו אותות נוראות בכל הימים טובים ובטל הטבע, ועל ידי זה זוכין לשמחת יום טוב ועל ידי זה זוכין ליראה, ועל ידי יראה נשפע חסד, עד שאין צריכין לעשות שום עסק בשביל פרנסה, כנזכר לעיל (שם ט):

לט. צדקה היא רפואה לכל המכות (שם י"ב):

מ. הצדיק האמת מקבל דבור פיו הקדוש מבעלי צדקה (ח"ב. טו):

מא. כשמקנאין קנאת ה' צבאות נחשב כמו צדקה (סה):

מב. על ידי צדקה ובפרט על ידי צדקה לארץ ישראל זוכין לקבל השפעת הנעם העליון שהיא בחינת מחין קדושים של ארץ ישראל שהם בחינת שלום, וזוכה להרגיש הנעימות שיש בהתורה, ועל ידי זה זוכה לבנים הגונים ולגדל כבודו יתברך שזה עקר תקון וקיום העולם, ועל ידי זה יכולין לתקן גם המחין פגומים של חוץ לארץ ולבטל המחלקת [עין ארץ ישראל אות י"ט] (עא):

מג. צריך שילמד לעשות ולקים הי"ג [השלש עשרה] מדות של רחמים וחסדים, דהינו שיהיה לו רחמנות וירבה לעשות חסד ויקים כל הי"ג [השלש עשרה] מדות של רחמים, ועל ידי זה מעורר למעלה כל הי"ג [השלש עשרה] מדות העליונים של רחמים, ועל ידי זה מכניע ומבטל המחבלים שנעשו על ידי עוונותיו. כי הקדוש ברוך הוא מוחל עוונותיו על ידי זה ומעבירם ראשון ראשון (שהר"ן פט):

ציצית:

א. ציצית שמירה לנאוף, ועל ידי זה נצולין מעצות הנחש שהם דברי עצות רעות של הרחוקים מעבודת השם, שהם מונעים הרבה מלהתקרב אל האמת. וזוכין לקבל עצות הצדיקים והנלוים אליהם שהם בחינת תקון הברית, ועל ידי זה זוכין לאמת ואמונה ותפלה וארץ ישראל ונסים, ועל ידי זה תבוא הגאולה מהרה ויזכה לפרנסה ולהבין היטב בכל מקום שילמד. על כן צריכין לזהר מאד במצות ציצית ולכון בשעת עטיפת הציצית הקדושים וברכתן, שיזכה לכל זה על ידי המצוה הקדושה הזאת (ז, ד):

ב. ציצית הם בחינת הרוח חיים דקדושה ועל ידם משלימין כל החסרונות על ידי אנחה, ומכניעין הרוח חיים דקלפה רוח סערה רוח הטומאה, ומפרישין ומגרשין הרע מן הטוב מכל המדות, ועל ידי זה מכניעין החולקים והרשעים ומשפילין אותם עדי ארץ (ח, ח):

ג. ציצית הוא בחינת התגלות מלכות דקדושה, ועל ידי זה נכנע ונתבטל מלכות דסטרא אחרא. אבל ישראל הדבקים במלכות דקדושה, מקבלים חיותם משם, וממשיכין שפע ועשירות גדול וברכה עד בלי די (מט, ז):

ד. על ידי שנזהרין במצות ציצית זוכין לתפלה ולתשובה בכל לבו, וממתיקין הדינים, וזוכין שיתגלו לו סתרי תורה (שם):

ה. על ידי מצות ציצית ממשיכין תקון צמצום המחין, שלא יצא מחו חוץ לגבול, כשמגדיל דעתו להבין הרמזים, שהשם יתברך מרמז לו בכל יום על ידי כל הדברים שבעולם שיתקרב אליו [עין דעת ל"ו ול"ז וזכרון ד'] ועל כן ציצית קדם לתפלין, כי צריכין לתקן מקדם צמצום המחין, שלא יצא המח חוץ לגבול, ואחר כך יכולין להגדיל דעתו להבין הרמזים של השם יתברך שהיא בחינת תפלין (נד, ג):

קדושה [קידוש השם]:

ובו נכלל קדוש השם:

א. עקר הקדושה היא קדושת הברית, וזה זוכין על ידי קדושת הלשון והדבור שמקדשין אותו בדבורים קדושים ושומרין עצמן מכל מיני פגם הדבור, עד שזוכין שיהיה דבורו ולשונו בבחינת שלמות לשון הקדש, ועל ידי זה זוכין לקדושת הברית (יט):

ב. צריך לקדש את פיו וחטמו ועיניו ואזניו, דהינו שישמר את עצמו מלהוציא שקר מפיו וכן משאר דבורים פגומים, ויהיה לו יראת שמים, שעל ידי זה מקדש החטם, ויהיה לו אמונת חכמים שעל ידי זה מקדש האזנים ושומע לדבריהם. ויעצום עיניו מראות ברע, ועל ידי זה זוכה לדעת שלם ויגיע לשכל שהוא בחינת שפע אלקי שהוא בחינת רוח הקדש, גם על ידי שהוא ענו, שפל וסבלן ולא יחרה אפו על בזיונו, על ידי זה מקדש החטם בשלמות. גם על ידי מה שאדם הוא נאמן רוח מכסה דבר, שנזהר מלגלות סוד שאין צריכין לגלותו, על ידי זה מקדש את האזנים (כא):

ג. על ידי מסירת נפש על קדוש השם זוכין לשלום ועל ידי זה זוכין לדבר דבורים קדושים של תורה ותפלה, ולקשר המחשבה היטב אל הדבור, ועל כן עצה טובה להתפלל בכונה, לקבל עליו במחשבתו למסר נפשו על קדוש השם, גם בלא זה עקר שלמות התפלה היא להתפלל במסירות נפש [עין תפלה אות כ"ו] (פ):

ד. אפלו הקל שבישראל אפלו פושעי ישראל כשרוצים להעבירם על דת חס ושלום, הם מוסרים נפשם על קדוש השם כאשר נראה בחוש כבר כמה פעמים. על כן צריך האדם להזכיר את עצמו בזה בכל יום, שהוא מרוצה למסר נפשו על קדוש השם, כי זה עקר קדושת איש הישראלי, ועל ידי זה יזכה לשלום ולהתפלל בכונה, כנזכר לעיל (שם):

ה. צריך לומר קריאת שמע במסירת נפש על קדוש השם, הינו שיציר במחשבתו כל הארבע מיתות בית דין כאלו סוקלין ושורפין אותו וכו', ויציר המיתה במחשבתו במחשבה חזקה כל כך, עד שירגיש צער המיתה ממש בשביל קדושת שמו יתברך כי המחשבה יש לה תקף גדול. ויכולין על ידי שמצירין במחשבתו המיתה להרגיש צער המיתה ממש. ומי שרוצה להתנהג כך, צריך לדקדק שלא ישאר שם בעת שמרגיש, שקרוב שתצא נפשו, שלא ימות בלא עתו, חס ושלום (קצג):

ו. עקר היחוד של מעלה נעשה על ידי מסירת נפש על קדוש השם (רס):

ז. יש צדיקים גדולים שיש להם שם גדול למרחוק, אבל הרבה מבזין את שמם ודוברים עליהם, ויש להם שפיכות דמים מזה, והם מקבלים כל זה עליהם בעצמם בשביל קדוש השם, ועל ידי זה הם מצילים רבבות נפשות ישראל ממיתה והריגה, חס ושלום (שם):

ח. אותו הדבר שמתגבר ביותר על האדם, אותו הדבר דיקא הוא צריך לשבר בשביל השם יתברך כי זה עקר עבודתו, וזה בחינת מסירת נפש. ומי שהוא מתפחד מאד מהמיתה, הוא דיקא צריך ביותר לקבל על עצמו למסר נפשו על קדוש השם (שהר"ן נז):

רצון וכיסופין:

א. עקר התהוות הנפש הוא על ידי ההשתוקקות והכסופין והרצונות הטובים של איש הישראלי אחר השם יתברך, כל אחד לפי מדרגתו שהוא נכסף ומשתוקק ומתגעגע להגיע אל מדרגה למעלה ממנה, על ידי הכסופין אלו נעשה נפש קדושה (לא):

ב. אך כדי שתצא נפשו מכח אל הפעל, צריך לדבר בפה הכסופין וההשתוקקות שלו ועל ידי זה פועל, שיהיה נעשה בקשתו ויזכה להגיע למה שהוא נכסף. וזהו מעלת השיחה בינו לבין קונו, שצריכין לשיח ולדבר בינו לבין קונו בכל יום, ולדבר בפה מלא הרצונות והכסופין שלו הטובים, דהינו מה שחסר לו בעבודת השם, שהוא רוצה ומשתוקק שימלא לו השם יתברך. ומבקש ומתפלל ומתחנן לפני השם יתברך על זה שירחם עליו למלאת רצונות וכסופים שלו הטובים, ועל ידי זה יזכה להוציא מכח אל הפעל, לפעל מה שצריך (שם):

ג. על ידי כסופים טובים לשם יתברך הוא מציר אותיות התורה לטוב. ונעשית לו סם חיים ומביא טוב לעולם. וכן להפך, על ידי כסופים רעים, חס ושלום, הוא מציר אותיות התורה להפך, ונעשית לו סם מות, בחינת ופושעים יכשלו בם, ומביא רעות לעולם, חס ושלום (שם):

ד. וכלל הדבר, שמאד יקר הכסופין וההשתוקקות לדבר שבקדושה, כי על ידם נתהוה נפש ונגמר על ידי הדבור, כנזכר לעיל. וזאת הנפש תוכל להתגלגל לתוך רשע ולהחזירו בתשובה. וכן להפך, כמה רעות גורמים הכסופין לדבר שאינו טוב, חס ושלום, כי הנפש שנתהוה על ידי כסופין רעים, מתגלגל לפעמים לתוך הצדיק ותוכל להחטיאו, חס ושלום (שם):

ה. מי שאי אפשר לו ללמד כלל כגון שהוא עם הארץ או שאין לו שום ספר, או שהוא בדרך ובמדבר וכיוצא בזה, רק שלבו בוער בו ונכסף ומשתוקק מאד ללמד תורה, אזי מה שהלב חומד ללמד, זה בעצמו בחינת למוד מתוך הספר [עין בפנים בסימן קמ"ב] (קמ"ב):

ו. על ידי שיש להאדם רצון אחר חוץ מרצון השם יתברך, נעשה מלכות להסטרא אחרא. כי צריך האדם לבטל רצונו שלא יהיה לו רצון, רק כמו שרוצה השם יתברך הן שיהיה לו ממון ובנים הן לאו, חס ושלום. וכן שאר כל הרצונות לא יהיה, רק כמו שרוצה השם יתברך ואזי ממליך מלכותה יתברך לבד (קעז):

ז. מענין רצון מופלג שלא ידע כלל מה הוא רוצה [עין אמונה אות נ"ה, אכילה אות י"ז] (ח"ב. ז, י):

ח. העקר הוא הרצון, ואף על פי שהכל חפצים ורוצים לעבדו יתברך, אף על פי כן אין כל הרצונות שוין. ויש חלוקים רבים ברצון, אפלו באדם אחד בעצמו בכל עת ובכל רגע יש חלוקים רבים בין הרצונות. והכלל שעקר הוא הרצון והכסופין, שיהיה כוסף אליו יתברך ובתוך כך מתפללין ולומדין ועושין מצוות. [ועין ממון אות נ] (שהר"ן נא):

רפואה:

א. סגולה לחולה להסתכל על הציצית (ז. בסוף):

ב. אשה שדמיה מרובים ואין לה וסת, אף על פי שהיין מזיק לה, עם כל זה רפואתה על ידי יין שהסתכל בו צדיק אמתי (כט. בסוף):

ג. לפי הגדלת הדעת כן נתרבה השלום, וכן זוכין לרפואה. על כן עקר הרפואה על ידי עסק התורה שעל ידי זה זוכין לדעת (נו. ו):

ד. וכן על ידי טבילת מקוה נמשך דעת וזוכין לרפואה (שם ז):

ה. טוב מאד לאדם כשאינו סומך על שום דבר כי אם על השם יתברך לבד, כי כשאינו סומך על השם יתברך, צריך להשתדל אחר תחבולות רבות. למשל כשצריך לרפואה, צריך להשתדל אחר עשבים רבים ולפעמים אלו העשבים הצריכים לו, אינם בנמצא במדינתו, והעשבים הנמצאים אינם טובים למכתו. אבל הקדוש ברוך הוא טוב לכל המכות ולכל מיני חולאת לרפאותם, והוא בנמצא תמיד. על כן כשיש לו חולה, חס ושלום, צריך שיהיה כל סמיכתו רק על תפלה ותחנונים, וזה יוכל למצא תמיד, ויועיל לו בודאי וכנזכר לעיל. אבל לקבל רפואה על ידי רפואות הרופאים, זה צריך לחפש ולבקש מאד מאד, שיוכל למצא רופא עם רפואות שיוכל לרפאותו. ובאמת אינו בנמצא כלל, כי הרופאים מזיקים יותר ממה שמועילים לעתים רחוקות כאשר יבאר לקמן (יד. יא):

ו. מי שאין לו אמונת חכמים, אין רפואה למכתו. והתקון לזה שידר איזהו נדר ויקים מיד. על ידי זה ישוב לאמונת חכמים ועל ידי זה יהיה לו רפואה שלמה (נז, ב):

ז. זעה היא רפואה לחלי הקדחת (רסג):

ח. עקר רפואת החולה היא רק על ידי פדיון. ולא נתנה התורה רשות לרופא לרפאות כי אם אחר הפדיון, דהינו אחר שעושין פדיון להחולה וממתיקין הדינים מעליו, אז יוכל הרופא לרפאות על ידי רפואות, אבל לא קדם כי עקר הרפואה היא על ידי פדיון (ח"ב. ג):

ט. צדקה היא רפואה לכל המכות (ד. י"ב):

י. יש סובלי חלאים שיש להם מכות מופלאות רחמנא לצלן, והכל בא להם על ידי פגם האמונה, כי על ידי פגם אמונה באים מכות מופלאות שאין להם שום רפואה ולא תפלה ולא זכות אבות, וגם אין מועיל להחולה קול צעקות של אח וגניחות [שקורין אחצין און קרעכצין], שלפעמים מועיל להחולה אלו הקולות שמרחמין עליו על ידי זה. אבל על ידי נפילת האמונה גם זה אין מועיל. והתקון לזה, שצריך לצעק מן הלב לבד מעומקא דלבא, ועל ידי זה ישוב אל האמונה ויהיה לו רפואה ויתתקן כל הנזכר לעיל (ה. א ב):

יא. מי שרוצה לחוס על חייו, צריך להתרחק עצמו מאד מדוקטורים ורופאים, כי הם מועדים לקלקל ומזיקים מאד, ועין בפנים שיחה ארוכה בענין זה (שהר"ן נ):

יב. אמירת תהלים מסוגל מאד לרפואת החולה. וצריך שיהיה לו בטחון חזק על זה, ועל ידי זה יושיעו השם ויתרפא ויקום מחליו:

שמחה:

א. על ידי ראית פני הצדיק זוכין לשמחה וזריזות (ד, ח):

ב. צריך לעשות המצוות בשמחה גדולה כל כך, עד שלא ירצה בשום שכר עולם הבא בשבילה, אלא שיזמין לו הקדוש ברוך הוא מצוה אחרת בשכר מצוה זאת, כי הוא נהנה מהמצוה בעצמה. ועל ידי זה יוכל לידע מה שנגזר על העולם, ואם הוא קדם גזר דין או לאחר גזר דין, ועל מי ומי נגזר הדין, חס ושלום. ויודע איך להתפלל עבור העולם, כי לאחר גזר דין צריכין הצדיקים להלביש תפלתם בספורים. וכל זה זוכין על ידי עשית המצוות בשמחה גדולה מהמצוה בעצמה הנזכרת לעיל (ה, ב):

ג. לזכות לשמחה הזאת הוא על ידי שמתפללין בכחות וביראה גדולה ובאהבה וכו', כמו שנתבאר בתפלה (שם ג):

ד. על ידי רקודין והמחאת כף נעשה המתקת הדינים (י. א):

ה. צריך לאדם שיהיה לו עזות גדול דקדושה, כדי שיוכל לעמד כנגד העזי פנים המונעים, ועקר העזות וההתחזקות הוא על ידי שמחה וחדוה בחינת (נחמיה ט). כי חדות ה' הוא מעוזכם (כב, ט):

ו. לזכות לשמחה הוא על ידי תורה ותפלה, והעקר הוא תפלה שיתפלל בכל פעם להשיג הנסתר ממנו, עד שילך בכל פעם מדרגא לדרגא, ועל ידי דרך זה עקר השמחה. ועל ידי השמחה עקר העזות וההתחזקות להתקרב לצדיקי אמת שהם כלליות הקדושה, שעקר שלמות האמונה נמשך על ידם (שם):

ז. שמחה הוא בחינת אנפין נהירין בחינת אמת ואמונה, ולהפך, עצבות היא בחינת עבודה זרה, אנפין חשוכין, מיתה. ועקר השמחה זוכין כפי תקון הברית, וכפי התקרבותו לצדיקים אמתיים שהם שמחת כל ישראל, ועל ידי זה מקשר עצמו לשם יתברך וזוכה לחזות בנעם ה', ומאיר על עצמו אור פני מלך חיים (כג):

ח. על ידי עשית המצוה זוכין לתכלית הכל, כי זוכין להשיג האור שהוא למעלה מנפשין ורוחין ונשמתין והוא אור אין סוף, בבחינת מטי ולא מטי, אשרי מי שזוכה שירדף מחשבתו להשיג השגות אלו וכו' (כד):

ט. על ידי שמחת המצוה נשלם הקדושה ומעלה החיות והקדושה שבקלפות, ועל כן כשעושה המצוה בשמחה, מעלה השכינה מבין הקלפות (שם):

י. צריך להתרחק מעצבות מאד מאד, כי הקלפות הם בחינת עצבות והם תוקפא דדינא. וכשהעצבות מתגברת, היא בחינת גלות השכינה שהיא שמחתן של ישראל. ועקר בטול הקלפות ועלית הקדושה הוא על ידי שמחה, כנזכר לעיל (שם):

יא. על ידי קטרת מעלין מהקלפות חיותם וזוכין לשמחה, על כן צריך לומר קטרת בכונה גדולה, כי עקר עלית כל ניצוצי הקדושה מעמקי הקלפות הוא על ידי קטרת ועל ידי זה זוכין לשמחה, כנזכר לעיל (שם):

יב. רקודין של מצוה, כגון ששותה יין בשבת ויום טוב או בחתונה של מצוה או בשארי סעודת מצוה, ושותה במדה וכונתו לשמים, לזכות לשמחת ישראל, לשמח בשם יתברך אשר בחר בנו מכל העמים וכו', ונתעורר לשמחה על ידי זה עד שנמשך השמחה לתוך הרגלין, דהינו שמרקד מחמת שמחה, על ידי זה מגרש החיצונים הנאחזים בהרגלין, וממתיק ומבטל כל הדינים, וזוכה לקבל כל הברכות. וההתלהבות הזאת של הרקודין היא אשה ריח ניחוח לה'. אבל מי שמרקד בהתלהבות היצר היא בחינת אש זרה, והיין ששתה הוא בחינת יין המשכר שמשם אחיזת החיצונים, חס ושלום. נמצא, רקודין דקדושה ממתיקין הדינים כמו פדיון (מא):

יג. כל התאוות באים מכח המדמה, כח הבהמיות, והתגברותו הוא על ידי עצבות שהוא רוח נכאה, רוח רעה, ועל ידי זה התגברות השכחה, ששוכח תכליתו ואינו זוכר בעלמא דאתי, כראוי לזכר בכל יום בכלל ובפרט [כמו שכתוב בזכרון באות ד]. ועל כן צריכין להתגבר להיות בשמחה תמיד, שעל ידי זה עקר הכנעת המדמה, ועל ידי זה יזכה לזכר בעלמא דאתי בכל יום כנזכר לעיל (נד, ה):

יד. שמיעת קול נגון על כלי זמר ממנגן כשר לשם שמים הוא סגולה גדולה לשמחה, ולהכניע ולברר המדמה. ועל ידי זה זוכה לזכרון לאדבקא מחשבותיו בעלמא דאתי, ולהבין הרמזים שהשם יתברך מרמז לו בכל יום להתקרב אליו. גם על ידי נגון ושמחה הנזכר לעיל יכולין להשיג בחינת רוח נבואה רוח הקדש (שם ו):

טו. על ידי נגון ושמחה יכולין לשפך שיחו כמים נכח פני ה'. על כן על ידי ששמחים בכל היום יכולין לפרש שיחתו בהתבודדות כראוי (שם ו ד"ה אזכרה):

טז. על ידי שמחה זוכין לחדושין דאוריתא. כי שמחה הוא כלי לשאב ולהמשיך ולקבל על ידה חדושין דאוריתא (סה):

יז. על ידי קדושת ארץ ישראל זוכין לבטל הכעס והעצבות [עין ארץ ישראל י"ד] (קנה):

יח. כשאדם שופט ודן את עצמו על כל דבר שעושה, על ידי זה מבטל הדינים שעליו למעלה ועל ידי זה זוכה לשמחה גדולה, עד שירקד מחמת שמחה. אבל כשיש דין, חס ושלום, אזי קשה לרקד (קסט):

יט. עקר פגם הברית היא על ידי עצבות ומרה שחרה. וכן להפך, עקר שמירת הברית הוא על ידי שמחה כי על ידי שמחה זוכין, שהשם יתברך בעצמו יעזר לו לשמר את הברית קדש (שם):

כ. עקר מעלת הבכיה הוא כשהבכיה מחמת שמחה וגילה. ואפלו החרטה טוב מאד שתהיה מחמת שמחה, שמרב שמחתו בשם יתברך הוא מתחרט ומתגעגע מאד על שמרד נגדו. עד שיתעורר לו בכיה מחמת שמחה (קעה):

כא. צריך לפרט את החטא, כי צריכין דוקא ודוי דברים, להתודות בדבורים דוקא בכל פעם, על כל מה שעשה בפרטיות. אבל יש לזה מניעות רבות. ועל ידי שמחה של מצוה כגון חתונה של מצוה או שאר מצוה בשמחה, כשמתגבר לשמח בשמחה גדולה עד שירקד הרבה מחמת שמחה, על ידי זה יוכל להתודות ודוי דברים, ועל ידי זה מתקן פגם חטאיו (קעח):

כב. על ידי התענית זוכין לשמחה, וכפי ימי התענית כן זוכה לשמחה (שם):

כג. צריך לזהר מאד מעצבות ועצלות כי עקר נשיכת הנחש היא עצבות ועצלות, רחמנא לצלן (קפט):

כד. על ידי שמחה נותנין חזוק להמלאכים המקבלין את שפע המאכלים, ומכניעין את השדים, שלא יינקו מהשפע ביותר מהראוי להם, ועל ידי זה נצולין מטומאת המקרה, חס ושלום, שבא לפעמים על ידי המאכלים כשאין חזוק בהמלאכים. כי עקר חזוק המלאכים הוא על ידי שמחה (ח"ב. ה. ט י):

כה. על ידי שמזיעין בשביל דבר שבקדושה על ידי זה זוכין לשמחה (ו):

כו. עצבות ומרה שחרה היא בחינת עפרוריות שנופל על לב איש הישראלי שעל ידי זה אין יכול לבער ולהתלהב לשם יתברך. ומנהיגי הדור האמתיים הם מנשבין ברוחם הקדוש ומנפחים העפרוריות שהיא המרה שחרה מלב ישראל, ועל ידי זה הם מלהיבים לבבות ישראל לשם יתברך (ט):

כז. על ידי מרה שחרה ועצבות, המח והדעת בגלות וקשה לו לישב דעתו לשוב אל ה', ומחמת זה הוא רחוק מהשם יתברך. כי עקר מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך הוא מחמת שאינם מישבין עצמן היטב, מה התכלית מכל העולם. אבל על ידי שמחה, המח מיושב ויכולין לישב עצמו היטב, כי שמחה היא עולם החרות. ועל כן כשמקשר שמחה לדעתו, אזי דעתו בחרות ואינו בגלות, ויוכל להנהיג המח והדעת כרצונו, לישב דעתו היטב מה התכלית מכל עניני העולם הזה. ועל ידי זה ישוב אל ה' (יוד):

כח. תכף כשהאדם רוצה להיות איש כשר ולהתחיל לכנס בעבודתו יתברך, אזי תכף היא עברה גדולה כשיש לו עצבות, חס ושלום, כי הקדוש ברוך הוא שונא המרה שחורה והעצבות (מח):

כט. וצריך לחזק את עצמו שיבוא לשמחה בכל מה דאפשר, ולהשתדל לבקש למצא בעצמו איזה נקודות טובות כדי לבוא לשמחה, כמבאר על פסוק: אזמרה לאלקי בעודי [ועין בהתחזקות אות כ"ו]. ועל כל פנים יש לו לשמח במה שזכה להיות מזרע ישראל שלא עשהו גוי. וזאת השמחה היא בודאי שמחה נפלאה בלי שעור ואין בה שום בלבול, מאחר שהוא מעשה השם יתברך בעצמו [ועין במקום אחר מזה]. ויהיה רגיל לומר בפיו ובלבו בשמחה גדולה, ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים וכו', ובזה יוכל לשמח כל ימיו בכל מה שיעבר עליו. גם כמה פעמים צריכין לשמח את עצמו על ידי מלי דשטותא מלי דבדיחותא. ומרבוי צרות האדם, שסובל כל אחד בגוף ונפש וממון, על כן על פי רב אין יכולין לשמח את עצמו כי אם על ידי מלי דשטותא, לעשות עצמו כשוטה כדי לבוא לשמחה, שכל החיות בגוף ונפש תלוי בזה. גם למעלה נעשה מזה יחוד גדול על ידי בדיחא דעתה, דהינו שמחה (שם):

ל. מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, וצריך להתגבר מאד בכל הכחות להרחיק העצבות והמרה שחרה ולהיות אך שמח תמיד, והוא רפואה לכל מיני חולאת. כי כל מיני חולאת באין מעצבות ומרה שחרה, וצריך לשמח את עצמו בכל מיני עצות, ועל פי רב על ידי מלי דשטותא דיקא, כנזכר לעיל (כד):

לא. צריכין להשתדל להפך כל העצבות והדאגות לשמחה. ודעת לנבון נקל למצא בכל הצרות והיסורין והדאגות איזה הרחבה שעל ידי זה יכול להפך כל המרה שחרה

לשמחה [ועין במקום אחר מזה, כי אין כאן מקומו להאריך]. וזה עקר שלמות השמחה, כשמתגברין על המרה שחרה והעצבות וחוטפין אותם לתוך השמחה בעל כרחם, דהינו שמהפכין אותם לשמחה, כנזכר לעיל (כג):

לב. כשאדם שמח כל היום, בנקל לו יותר שיהיה לו איזה שעה לב נשבר לפרש שיחתו היטב ולשפך לבו כמים נכח פני ה', וכן להפך, אחר לב נשבר בא שמחה. וזה סימן אם היה לו לב נשבר כשבא אחר כך לשמחה (שהר"ן כ. מה):

לג. צריך לכון מחשבתו להסתכל תמיד על השרש הכל, ששם הוא שרש כל הטובות וכל השמחות יחד ומאירין באור גדול מאד (ח"ב, לד):

לד. כשלומד תורה או שעושה מצוה בשמחה גדולה עד שמרקד מחמת שמחה, הוא מעלה גדולה מאד ומעלה ומתקן בזה את הדבורים רעים, גם הוא נתעלה בממון וכל תומכי אוריתא נתעלים, גם זוכה לבנים, גם מעלה ומתקן את האמונה, גם כל המדרגות התחתונות נתעלים על ידי שמחת תורה ומצוה (פא):

לה. לזכות לשמחה זה קשה וכבד יותר משאר כל העבודות, על כן צריכין להכריח את עצמו בכל הכחות ובכל מיני עצות להיות בשמחה תמיד. וכבר מבאר, שעל פי רב אי אפשר להיות בשמחה כי אם על ידי מלי דשטותא, [כנזכר לעיל באות כ"ט] (שהר"ן כ):

לו. וביותר צריכין להמשיך על עצמו שמחה בשעת התפלה שיתפלל בשמחה. וכן בשעת עשית המצוות, כנזכר לעיל, מכל שכן וכל שכן בשבת ויום טוב. אך גם בימי החל בכל היום מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, כנזכר לעיל (שם קנה. רצט):

לז. על ידי מרה שחרה ועצבות אין יודעין משמו (מג):

לח. על ידי שאדם שמח, על ידי זה הוא יכול להחיות אדם אחר שהוא דבר גדול מאד לשמח לבב בני ישראל, כי רב בני אדם מלאים יסורים ודאגות וצרות משונות ואי אפשר להם לספר מה שבלבם, וכשבא אדם עם פנים שוחקות, יכול להחיות אותם ממש והוא דבר גדול מאד. כי כשזוכה לשמח איזה אדם, הוא מחיה ומקים נפש מישראל ממש (שם):

לט. על ידי שמחה נצולין ממיתת בנים, חס ושלום (שם לד):

שלום:

א. על ידי ענוה ושפלות זוכין לתורה, ועל ידי התורה זוכין לקרב לשם יתברך בעלי תשובה וגרים, ועל ידי זה נתעלה ונתגדל כבוד השם יתברך ונשלם היראה, ועל ידי זה זוכין לשלום (יד. ב ה):

ב. ויש שני מיני שלום, יש שלום בעצמיו כי תחלה צריך לראות שיהיה שלום בעצמיו, כי לפעמים אין שלום כמו שכתוב (תהלים ל"ח ד) אין שלום בעצמי מפני חטאתי. ועל ידי היראה זוכה לשלום בעצמיו ואזי יכול להתפלל, ועל ידי תפלה זוכה לשלום הכללי שלום בכל העולמות (שם ח):

ג. מוכיחי הדור הם מרבים שלום בעולם וגם עושים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים (כב, א):

ד. לפי השלום שבדור כן יכולין למשך את כל העולם לעבודתו יתברך, לעבדו שכם אחד. כי על ידי השלום שיש בין בני אדם הם מדברים זה עם זה, והם חוקרים זה עם זה מה הוא התכלית מכל העולם כולו ומהבליו, והם מסבירים זה לזה האמת, שסוף כל סוף אין נשאר מהאדם כלום, כי אם מה שהכין לעצמו לאחר מותו לעולם הנצחי, כי אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב וכו'. ועל ידי זה ישליך כל איש את שקר אלילי כספו, וממשיך ופונה את עצמו לשם יתברך ולתורתו ועבודתו ומקרב את עצמו אל האמת. אבל כשאין שלום, חס ושלום, מכל שכן כשיש מחלקת, חס ושלום, אזי אין מתועדין יחד זה עם זה ואין מדבר אחד עם חברו מהתכלית, ואפלו כשמתועדים יחד לפעמים ומדברים יחד, אין נכנסין דבריו בלב חברו מחמת הנצחון והמחלקת והשנאה והקנאה. כי מחלקת ונצחון אינו סובל האמת, כמבאר במקום אחר. נמצא שעקר ההתרחקות מהשם יתברך של רב בני אדם הוא על ידי המחלקת, שנתרבה עכשו בעוונותינו הרבים, המקום ירחם (כז. א):

ה. על ידי תקון הברית זוכין לשלום (שם ו):

ו. צריך לבקש שלום שיהיה שלום בין ישראל ושיהיה שלום לכל אדם במדותיו, הינו שלא יהיה מחולק במדותיו ובמארעותיו, שלא יהא לו חלוק בין בטיבו בין בעקו תמיד ימצא בו השם יתברך, וזה זוכין על ידי התורה ועל ידי הצדיקים שהם נקראים שלום, שעל ידי זה יזכה יזכה לאהב אותו יתברך בכל מקום בין בטיבו וכו', ולאהב את חבריו ויהיה שלום בין כל ישראל (לג):

ז. להרבות השלום צריכין להרבות בצדקה (נז, ו):

ח. על ידי המחלקת באים כפירות, ועל ידי זה אין יכולין להתפלל בכונה. אבל כשיש שלום נתבטל הכפירות והאפיקורסית שיש בלב כל אחד. כי כשיש שלום ומתועדים זה עם זה, יוכל להשיב אחד את חברו מדעותיו הרעות ויוציא הכפירות והאפיקורסות מלבו. אבל על ידי המחלוקות אינם מתועדים יחד לדבר אחד עם חברו, להפך דעתו אל האמת, ואפלו כשמדברים יחד, אין אחד שומע דברי חברו מחמת נצחון של המחלקת וכנזכר לעיל באות ד. נמצא שעקר האמונה תלוי בשלום (סב. ב):

ט. לזכות לשלום הוא על ידי שילמד פוסקים. ועל ידי זה יוכל להתפלל בכונה בכל לבבו (סב. ב):

י. עקר השלום הוא לחבר שני הפכים, על כן אל יבהלוך רעיוניך אם אתה רואה איש אחד שהוא בהפוך גמור מדעתך, וידמה לך שאי אפשר בשום אפן להחזיק בשלום עמו, וכן כשאתה רואה שני אנשים שהם שני הפכים ממש, אל תאמר שאי אפשר לעשות שלום ביניהם, כי אדרבא, זהו עקר שלמות השלום להשתדל שיהיה שלום בין שני הפכים. כמו השם יתברך שעושה שלום במרומיו בין אש ומים שהם שני הפכים. ולזכות לשלום הוא על ידי מסירות נפש על קדוש השם, ועל ידי זה זוכין להתפלל בכונה [עין תפלה] (פ):

יא. דרך השם יתברך להביט על הטובות שעושין, ואף שנמצא בהם גם כן מה שאינו טוב, אינו מסתכל על זה, מכל שכן האדם שאסור לו להביט על חברו לרעה, למצא בו דיקא מה שאינו טוב, ולחפש למצא פגמים בעבודת חברו. רק אדרבא, מחויב להביט רק על הטוב ולחפש למצא בו זכות וטוב תמיד, ועל ידי זה יהיה לו שלום עם הכל (ח"ב. יז):

תלמוד תורה:

א. על ידי למוד התורה נתקבלים כל התפלות וכל הבקשות, והחן וחשיבות של ישראל נתעלה ונתרומם בפני כל מי שצריכין בגשמיות ורוחניות (א. א):

ב. על ידי עסק התורה בכח נותן כח למלכות דקדושה שתתגבר, ומגביר היצר הטוב על היצר הרע (שם):

ג. על ידי עסק התורה יכול לזכות להבין הרמזים מכל הדברים שבעולם להתקרב על ידם לשם יתברך, ואפלו במקום חשך ואפל שנדמה לכאורה ששם קשה להתקרב לשם יתברך, גם שם יאיר לו הושכל האמת למצא גם שם את השם יתברך ולהתקרב משם דיקא לשם יתברך (שם):

ד. אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, על כן כל אחד כפי העברות והפגמים שעבר ופגם, כמו כן הוא משוגע ממש. על כן נמצאים כמה מיני שגעון ברב בני אדם. והתקון לזה הוא עסק התורה כי התורה היא כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא שבזה מכניעין היצר הרע ומגרשין השגעון והרוח שטות שנדבק באדם על ידי עוונותיו (שם):

ה. גם זוכין על ידי עסק התורה להנצל מנכלי ערמומיות של היצר הרע, מה שעל פי רב אינו מסית את האדם לעברה תכף, רק בתחלה מתלבש את עצמו במצוות וכו'. ועל ידי עסק התורה זוכין לשכל אמתי ולהנצל מכל זה (שם):

ו. תורה ותפלה הם מחזקים זה את זה ומאירין זה לזה (ב, ו):

ז. על ידי למוד גמרא בלילה חוט של חסד נמשך עליו ונצול ממחשבות שלא לשמה, ועל ידי זה מתקן קול הנגינה שלא יזיק לו שמיעת קול נגינה דסטרא אחרא שמזקת הרבה מאד לעבודת הבורא יתברך, וזוכה להקים הנגינה דקדושה שיוכל לדבק את עצמו לשם יתברך על ידי זמירות ונגונים, ועל ידי זה מקימין ומעלין מלכות דקדושה, וזוכין להתנשאות ויוכל למשל בכל מה שירצה. גם יכולין לזכות לבחינת נבואה (ג):

ח. על ידי למוד פוסקים על ידי זה מפרישין ומבררין הטוב מהרע, ומגרשין ומבטלין הרע מכל הארבע יסודות שהם כלל כל המדות שזה עקר תקון האדם. ועל ידי זה נגמר ויוצא מכח אל הפעל הדבר שהתפלל עליו, ונתמלא בקשתו, ויזכה להשפיל החולקים והמתנגדים עדי ארץ (ח, ו ז):

ט. לזכות לברר הפסק הלכה הוא על ידי תפלה (שם):

י. על ידי שמדבר בהתורה בדבורים, מאיר לו הדבור בכל המקומות שצריך לעשות תשובה עד שזוכה לעשות תשובת המשקל ממש. וכן בכל פעם ופעם על ידי כל תשובה ותשובה הוא הולך ממדרגה למדרגה, עד שיוצא ממדרגה פחותה ובא לתבונות התורה לעומקה (יא. א):

יא. אך אי אפשר לזכות לדבור המאיר כזה, כי אם כשמשברין הגאות והגדלות שלא יהיה למודו בשביל כבוד להתיהר ולקנטר חס ושלום או לקבל רבנות והתנשאות, וזה תלוי בשמירת הברית (שם ב ג):

יב. על ידי שלומדים תורה שלא לשמה, והעקר על ידי תורה שבעל פה גמרא ופוסקים שלומדים שלא לשמה, על ידי זה נעשה להם פה לדבר עתק על צדיקי אמת. ומזה בא התנגדות של הלומדים שחולקים על הצדיקים אמתיים, כמבאר בפנים סימן י"ב לק"א (יב, א):

יג. צריך לידע קדם למודו שבשעה שיושב ללמד הצדיק שבגן עדן צית לקליה, וצריכין לקשר את עצמו עם התנא או הצדיק שחדש וגלה זאת התורה שלומד, ועל ידי זה נעשה נשיקין בחינת התדבקות רוחא ברוחא, וגורם תענוג גדול להתנא. ועל ידי זה יזכה לתשובה לחדש ימיו שעברו בחשך, וכל זה כשלומד תורה לשמה כדי לקיים מצות תלמוד תורה ששקול כנגד כולם, ולזכות לקיום התורה על ידי זה. אבל כשלומד רק שלא לשמה בשביל שיהיה נקרא למדן וכיוצא, אזי נבלה טובה הימנו, ובודאי אינו יכול לדבק את עצמו עם רוח התנא, ועל ידי זה אינו רואה האמת ונעשה שונא וחולק על צדיקי אמת כנזכר לעיל, וזהו גלות השכינה שהתורה שבעל פה הוא בגלות בפה הלמדן (שם):

יד. הלמדן הכשר על ידי שלומד תורת התנא על ידי זה מחזיר נפשו של התנא לתוך גופו (שם):

טו. טוב ללמד פוסק עם הבאר הגולה כדי להזכיר שם התנא או הפוסק שחדש זה הדין, כדי לדבק רוחו ברוחו וכנזכר לעיל (שם):

טז. על ידי עסק התורה בקדושה מעוררין בתשובה פושעי ישראל וגרים. אבל אי אפשר לזכות לזה כי אם על ידי ענוה ושפלות בתכלית (יד, ג ה):

יז. צריך כל אדם ובפרט תלמיד חכם להאיר בלמוד תורתו בשרש הנשמות, ועל ידי זה יכול לקרב ולעורר בתשובה רשעים וגרים אפלו הרחוקים ממנו, ועל ידי זה יזכה שיהיה גם בנו תלמיד חכם. אבל כשאין לומד בבחינה זאת אין בנו תלמיד חכם (שם ג ד):

יח. על ידי התבודדות דהינו שיתבודד וידין וישפט את עצמו על כל הדברים שעושה, על ידי זה זוכין ליראה ועל ידי זה זוכין לתורה שבנגלה ולענוה באמת. ועל ידי זה יזכה לתפלה במסירת נפש. שיבטל כל ישותו וגשמיותו בשעת התפלה, ועל ידי זה יזכה להשגת סתרי תורה שהוא אור הגנוז שיתגלה לעתיד, אשרי הזוכה לזה (טו):

יט. לסתרי תורה אין זוכין כי אם מי שמשחיר פניו כעורב ונעשה כעורב על בניו, עד שמבטל כל גשמיותו כאלו אינו בעולם (שם):

כ. סתרי תורה נקראים קדש וכל זר לא יאכל קדש ולא יאכל בו אלא מקודשיו ומקראיו (שם):

כא. על ידי המשכת התורה בעולם נמשך השגחת השם יתברך עלינו. וכל אחד כפי קרובו אל התורה כן השגחת השם יתברך עליו בשלמות יותר (יג. ד):

כב. לפעמים בטולה של תורה זהו קיומה. כי מי שרוצה לעסק בתורה ועבודת ה' תמיד, אי אפשר שיהיה תמיד דבוק בשם יתברך ובתורתו בלי הפסק רק ההכרח לבטל לפעמים. כי לפעמים צריך לצאת לחוץ לעסק בדברי העולם, כדי שלא יתגברו הבלבולים של הסטרא אחרא ויתבטל, חס ושלום, חכמתו לגמרי, ועל כן ההכרח לבטל לפעמים. אבל כשיבוא משיח, אז לא יצטרך לבטל מדבקותו (טז):

כג. מי שרוצה להמשיך באורי התורה צריך מתחלה להמשיך לעצמו דבורים חמים כגחלי אש, וצריך לשפך שיחו בתפלה לפני השם יתברך, ועל ידי תפלתו נכמרו רחמי השם יתברך עליו ונפתח לב העליון ומשפיע דבורים חמים, ועל ידי הדבור ממשיך באורי התורה גם כן משם (כ, ב):

כד. כשמתפלל קדם הדרוש, צריך להתפלל בתחנונים ויבקש מאת הקדוש ברוך הוא מתנת חנם ולא יתלה בזכות עצמו, רק יעמד לפני השם יתברך כדל וכרש וידבר תחנונים. גם צריך לקשר את עצמו עם נשמת השומעים ואז תפלתו תפלת רבים שאינה נמאסת ונתקבלת בודאי, ואז יש לכל אחד מהנמצאים שם חלק בהתורה וכו' [עין צדיק אות ל"ב] (שם):

כה. בזכות התורה שממשיכין, על ידי זה זוכין לבוא לארץ ישראל (שם ו):

כו. כשאדם לומד תורה ואין מבין בה שום חדוש, זה מחמת שנתעלם המחין בבחינת עבור ואז יפה צעקה לאדם בין בתפלה בין בתורה, ועל ידי זה מוליד המחין (כא, ז ח):

כז. מי שתורתו בלא הבנה בה שום חדוש, אף על פי שהקדוש ברוך הוא מתענג בה גם כן, אף על פי כן אין לדרש אותה לרבים. אבל מי שחננו ה' להבין ולחדש איזה דבר כל אחד לפי בחינתו, הישר מחיב, שיגלה ויכניס זאת ההבנה לעם סגולה, וייטיב מטובו לאחרים (שם):

כח. על ידי תורה ותפלה זוכין לשמחה, ועל ידי שמחה זוכין לעזות דקדושה, ועל ידי עזות דקדושה זוכין להתקרב לצדיקים אמתיים, ועל ידם זוכה לאמונה שלמה. ועל ידי אמונה יש לו בחינת ידים לקבל מוסר ממוכיחי אמת, ועל ידי זה נצולין מגרוש ומחלקת, ונתרבה שלום בעולם, ונעשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. ואזי מתקן וחותם הקדושה בבחינת חותם בתוך חותם (כב, ט):

כט. צריך להתרחק מאד מלשמע תורה מתלמידי חכמים שאינם הגונים כי הם בחינת שדין יהודאין, שהם מקבלין תורתם מהשדין שיש להם תורה נפולה, ועל כן דרכם לומר תמיד דרושים נפלאים שנתקבלים לפני ההמון, וכל דבוריהם דרך משל ומליצה וטעמים נפלאים. אבל אין מקבלים תועלת מהם, כי תורתם של אלו התלמידי חכמים אין להם כח להדריך את האדם בדרך הטוב, אדרבא, על ידי תורתם נופלים בני אדם בכפירות גדולות ומבזים ומחרפים יראי השם, וכל ההתנגדות בא מהם (כח. א):

ל. התקון לזה הוא שיכניס אורחים תלמידי חכמים אמתיים לתוך ביתו, ועל ידי זה זוכין לבוא לאמונה ולחסד, ולבטל את עצמו לפני השם יתברך בבחינת (תהלים כב ז) אנכי תולעת ולא איש, ועל ידי זה מתגברים על המתנגדים ומשברין ומבטלין הכפירות והמינות הבאים מהם, וזוכין להעלות ולברר הטוב שבתורתם (שם, ג):

לא. אי אפשר לזכות לתורת אמת כי אם על ידי עזות דקדושה, להיות עז כנמר בעבודת השם ולבלי להשגיח כלל על המונעים והמלעיגים וכו'. וכפי העזות שיש לאדם כן זוכה לתורה. כי מי שיש לו עזות דקדושה, זוכה לקבל ולהמשיך חדושי תורה אמתיים דקדושה. ולהפך, מי שיש לו עזות דסטרא אחרא, שהוא עז פנים כנגד כשרי הדור וכו', אינו זוכה לחדושי תורה אמתיים, רק מקבל תורה מהסטרא אחרא. וכפי התורה שמקבל כפי העזות, כנזכר לעיל כן זוכה לתפלה (ח):

לב. שלמות האדם הוא שיהיה צדיק ולמדן, כי אם אינו למדן, אמרו חכמינו, זכרונם לברכה, ולא עם הארץ חסיד. ולמדן בלבד בודאי אינו כלום כי אפשר להיות למדן ורשע גמור, חס ושלום, ולא זכה – נעשית לו סם מות. על כן צריך שיהיה למדן בתורה וחסיד במעשים טובים, ואז הוא דומה למלאך ה' צבאות, והוא מציר אותיות התורה לטוב, ומביא חיים וכל טוב לעולם. ומי שטועה וסובר שבחינת למדן לבד הוא העקר הוא בחינת אחר שקצץ בנטיעות (לא. בסוף):

לג. ואפלו הצדיק הגמור שהוא צדיק ולמדן כשנופל לפעמים ממדרגתו, כידוע, שאי אפשר לעמד תמיד על מדרגה אחת, אזי בעת שנופל ממדרגתו, אם ירצה להחזיק את עצמו במדרגת למדן שנשאר לו הוא לא טוב, רק צריך להחזיק עצמו ביראת שמים ונקודות טובות שנשאר בו עדין (שם):

לד. על ידי התורה ועל ידי הצדיקים זוכין לשלום, שיהיה שלום בין ישראל ושיהיה שלום לכל אדם במדותיו, הינו שלא יהיה מחולק במדותיו ובמארעותיו שלא יהא לו חלוק בין בטיבו בין בעקו תמיד ימצא בו השם יתברך (לג. ב):

לה. חכמות חיצוניות הם סכלות וחשך כנגד חכמות התורה, ועל ידי תענית וצדקה לארץ ישראל זוכין לחכמות התורה שהם בחינת התעלות הנפש, בחינת חסד ואור

וחיים, ונמתקין ונתבטלין הדינים (עין צדקה) (לה. א):

לו. אין הדין נמתק ואין העולם מתקים אלא על הבל פה של תינוקות של בית רבן, על כן צריך כל אחד לבקש ולחפש מאד אחר מלמד כשר והגון וירא שמים, ולבקש את השם יתברך מאד על זה, כדי שלא יקלקל המלמד את הבל פה הקדוש של התינוקות (לז, ד):

לז. על ידי התורה שלומדין בצר לאדם בעניות ובדחקות, על ידי זה נמשך עליו חוט של חסד, ומגרש כל בעלי הדין וכל סטרא דמסאבא, ועל ידי זה מתקן הדבור ומעלהו לשרשו, עד שזוכה לפרש שיחתו היטב לפני השם יתברך, לדבר בחמימות שבלב דברי אמת שבלב וכו' [עין דבור אות ז ובושה אות ב] (לח, ד):

לח. על ידי חדוד הושכל בתורה נתחדדו המחין, ונתוסף בו הכרה להכיר בגדולת הבורא יתברך, ואזי מתביש ביותר על חטאיו שזה עקר התשובה, וזוכה לאור התפלין שהם בחינת קרון אור הפנים בחינת עץ החיים (שם ה):

לט. על ידי פגם האמונה בא בטול תורה ועל ידי זה בא גלות וטלטול ונסיעות לדרכים (מ):

מ. גם בלמוד התורה צריכין בחינת הסתפקות. כי לפעמים מבלבל את האדם מה שרוצה ללמד יותר מדי, כי רואה שיש הרבה ללמד ורוצה ללמד כל התורה על רגל אחת, ומחמת זה מתבלבל מאד. ולפעמים מתבטל על ידי זה ואינו לומד כלל. על כן צריך שגם בתורה יהיה לו בחינת הסתפקות, כי לא עליך המלאכה לגמר וכו' כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (נד, ג):

מא. על ידי חדושי תורה נבראים שמים וארץ חדשים ועל ידי זה באים כל ההשפעות וכל הברכות לעולם, אך יש חדושי תורה שבאים על ידי המדמה שהוא שורה ביותר על השונה הלכות, ועל כן החדושים אלו הם חדושים נאים ומתקבלים (בלשון אשכנז גלייך), כי הם באים מכח המדמה שמדמה מלתא למלתא. ואף שיש בהם טוב שהם דברי תורה אך הרע שבהם יותר מהטוב. ועל ידי חדושים כאלו בא רעב לעולם, חס ושלום, על כן הם מזיקים לפרנסה וצריכים להתפלל לשם יתברך להנצל

מהם. והתקון לזה לשמר את עצמו מאד מלשון הרע, מלאמרו ומלקבלו. וגם לחזק את עצמו בשמחה בכל עת. כי עקר התגברות בלבול המדמה, הנזכר לעיל שמשם כל התאוות, היא על ידי עצבות רוח, והכנעתו על ידי שמחה [עין שמחה] (שם ו):

מב. על ידי עסק התורה זוכין לחיים ואריכות ימים, כי על ידי עסק התורה קורין את חי החיים יתברך שמו וממשיכין ממנו חיים ואריכות ימים, וצריך לעסק בתורה בפה דיקא, להוציא דברי התורה בפיו, ואז זוכה לקרותו יתברך ולהמשיך ממנו חיים ואריכות ימים (נו, ג):

מג. על ידי עסק התורה יכולין להוכיח אפלו הרחוקים ממנו, אף על פי שאינו יודע מה שצריך להם, וגם אינם אצלו להוכיחם, אף על פי כן על ידי שהוא לומד ועוסק בתורה, על ידי זה שומעים הרחוקים את קול הכרוז של התורה. כי התורה מכרזת וצועקת ומוכיחה תמיד, וקוראת ואומרת, עד מתי פתיים תאהבו פתי וכו', רק שאין שומעין קול הכרוז של התורה מרבוי ההסתרות על ידי רבוי העוונות רחמנא לצלן, כי השם יתברך נסתר עתה מאתנו בעוונותינו הרבים בבחינת הסתרה שבתוך הסתרה, בבחינת ואנכי הסתר אסתיר. אבל על ידי שעוסקין בתורה, מגלין ההסתרות, עד שפועלין שגם הרחוקים מאד ישמעו קול הכרוז והתוכחה של התורה, עד שישובו כולם אל ה' (שם):

מד. ואפלו אותן שנתרחקו ביותר מהשם יתברך, שנשו וקפצו ממקומו של עולם, ויש שכבר היו קצת קרובים אל השם יתברך, אך שכבר שכחו מזה. ויש שגם עתה זוכרים את השם יתברך אך שנשתה גבורתם ואין לאל ידם להתגבר על יצרם, אף על פי כן בגדל כח התורה שלומדים באמת פועלים, שכולם ישמעו קול הכרוז והתוכחה של התורה בעצמה, כנזכר לעיל, וישובו כולם אל ה' (שם):

מה. כשלומד תורה צריך לראות, שמכל הלמודים שהוא לומד בתורה, שיקבל ויוציא מהם משפטי אמת, דהינו הנהגות ישרות, הן לעצמו הן לאחרים שמתנהגים על ידו, כל אחד ואחד כפי בחינתו כפי הממשלה והרבנות שיש לו הן לרב הן למעט. וזה זוכין על ידי אמונת חכמים שעל ידי זה יכולין לקבל ולהוציא מכל הלמודים

שלומד בתורה משפטי אמת והנהגות ישרות, שידע איך להתנהג בכל דבר הוא והתלויים בו (סא, א):

מו. יש כמה ספרים עכשו וכן עתידין להיות עוד כמה ספרים וכולם צריכים להעולם ואסור להלעיג על שום אחד מהם, מאחר שכל יסודו ובנינו הוא על פי תורתנו הקדושה שבכתב ובעל פה, כי רק מספרים שהולכים על פי חכמת יונית שהם חקירות וחכמות חיצוניות שלהם, צריכים להתרחק מהם בתכלית הרחוק אפלו אם חברם מי שחברם. אבל ספרים שהולכים על פי תורתנו הקדושה שקבלנו מהר סיני בכתב ובעל פה, כולם יקרים מאד מאד וכולם צריכים להעולם, וכל המלעיג על שום אחד מהם חס ושלום, הוא נדון בצואה רותחת ואינו זוכה להוציא ולקבל מלמודו הנהגות ישרות, ואינו זוכה לעצה שלמה לעולם ותמיד עצתו חלוקה, עד שישוב על זה בתשובה שלמה ויתקן זאת, ויהיו חוזרים ונחשבים בעיניו כל הספרים הקדושים שהולכים על פי יסודות תורתנו הקדושה. ועל ידי זה נמתקין כל הדינים שבעולם, ואיך שיש איזה דין בעולם הכל נמתק על ידי התורה הקדושה, ששלמותה על ידי רבוי ספרים של תורה שבעל פה, על ידי שמאמין בהם (שם ה):

מז. גם מי שזוכה לחדש חדושי תורה בעצמו וכונתו לשמים, צריך שיהיה לו אמונה גם בעצמו, שיאמין שיש לשם יתברך שעשועים גדולים מחדושין שלו ואל יתרשל בהם, רק יזדרז לחדש בכל פעם ולכתבם עד שיהיה נעשה מהם ספרים קדושים, ועל ידי זה יהיו נמתקין כל הדינים שבעולם, כנזכר לעיל (שם):

מח. על ידי למוד הפוסקים מבטלין המחלקת בשרשו, ועל ידי זה נתבטל המחלוקות למטה. ונתבטל המחלוקות של היצר הרע שבלבו שהם הקושיות והכפירות ובלבולי אמונה שעולים על לבו, שעל ידי זה נחלק לבו מהשם יתברך ואינו יכול להתפלל כראוי. כי עקר מניעות התפלה שאינו מתפלל בכונה כראוי, הוא רק מחמת שאין האמונה בשלמות. כי באמת אם היה האדם יודע ומאמין בלב שלם שמלא כל הארץ כבודו, והקדוש ברוך הוא עומד עליו בשעת התפלה ושומע ומאזין ומקשיב כל

דבור ודבור של התפלה, בודאי היה מתפלל בהתלהבות גדול, והיה מדקדק מאד לכון את דבריו. רק מחמת שאין חזק כל כך בזה מחמת זה אינו מתלהב כל כך ואינו מדקדק כל כך. וכל זה נמשך ממחלוקות היצר הרע שבלב, על כן התקון לזה – למוד הפוסקים שעל ידי זה נמשך שלום ונתבטל מחלוקות היצר הרע שבלב, ואזי אין לבו חלוק מהשם יתברך ואז יוכל לעבד את ה' בכל לבבו בשני יצרין, ונפתחו לו שערי הושכל, שיודע להשיב על אפיקורסות שבלבו וזוכה להתפלל כראוי בכל לבבו באמת (סב, ב):

מט. על ידי שמתיגע בתורה עד שזוכה לידע אותה ולהבינה, על ידי זה הוא מרפא את נפשו ומעלה אותה למקום שרשה וממתיק כל הדינים והוא נוטע אילנא דחיי לעלא דכלא אסותא. גם הוא מקים ומחדש כל העולמות ומגלה כבודו יתברך בעולם שזה עקר התכלית של כל עבודת האדם, כדי שיתגדל כבודו יתברך שמו (עד):

נ. מי שעוסק בתורה ואינו יכול להבין גם זה טוב מאד. כי כל דבור ודבור עולה למעלה והקדוש ברוך הוא שמח בהם, ונעשה מהם בחינת ערבי נחל (שם):

נא. בלי עסק התורה אי אפשר לחיות. כי לפעמים בוער האדם לשם יתברך, אבל הוא יותר מדי עד שהיה אפשר להיות נשרף לגמרי, חס ושלום, מגדל התבערה חוץ מהמדה. ועל ידי עסק התורה מקרר אש התבערה שיהיה במדה כראוי ויכול להתקים. וכן להפך, חס ושלום, שלפעמים בוער האדם אל תאוות עולם הזה כל כך, עד שהיה אפשר לשרף כל הגוף, חס ושלום, מעצם תבערת אש התאוות, אבל כשלומד, תורה מגנת עליו ומצלת אותו ומכבית האש הבוער בו, ויכול לחיות. נמצא שעקר החיות על ידי התורה (עח):

נב. עקר התשובה תלוי בתורה, הינו כשלומד תורה ומתיגע בה, עד שזוכה להבין דבר מתוך דבר ולחדש בה לשם שמים, זהו תשובה גמורה ואזי מחזיר ומקשר כל האותיות והצרופים שבחלקו מכלליות העולמות, אל שרשן ואל מקומן ומשיב אותם כולם, מכל המקומות שנדחו ונתפזרו לשם, ונעשה בריה חדשה. ואז הדעת מיושב

וזוכה לעורר רחמים אצלו יתברך, עד שזוכה שהשם יתברך בעצמו יתפלל עליו, דהינו שהשם יתברך יעורר ברחמיו הפשוטים את רחמיו המרובים והגדולים ואז יהיה לו ישועה גדולה בשלמות, אמן (קה):

נג. כשלומד טוב לפרש הדבר בלשון שמבין והוא טובה להעולם (קיח):

נד. בכל מקום שהוא רואה ולומד באיזה ספר, ימצא את עצמו, הינו שיקח לעצמו מוסר ויראה פחיתותו ושפלותו, וזה סימן שהוא חפץ לעשות רצונו יתברך (קכא):

נה. מי שאומר תורה ואינו ראוי לזה, על ידי זה יוכל להתגבר עליו תאות נאוף, חס ושלום. כי היא עברה גדולה לומר תורה אפלו ליחיד מכל שכן לרבים [ועין בפנים בסימן קל"ד] (קלד):

נו. כשלומד אדם איזה חדוש של איזה תנא וצדיק, צריך לציר לפניו דמות דיוקנו, כאלו הצדיק או התנא עומד לפניו ועל ידי זה ינצל משכחה (קצב):

נז. על ידי שמרגישין מתיקות בהתורה, נצולין מלהיות אלמן (קצט):

נח. מי שזוכה לחדש חדושין דאוריתא שיש בהם ממש, הוא צריך לבכות מקדם, ועל ידי זה נצול שלא יינקו הסטרא אחרא והקלפות מאלו החדושים (רסב):

נט. יש שאומרים תורה שהיא למטה רחבה מאד שמרחיבין הדבר ומגדילין אותו מאד, אבל למעלה היא קצרה מאד, כי למעלה בקדושה אין נשאר ממנה כי אם איזה נצוץ בעלמא. אבל יש להפך, כי הצדיקים אמתיים אומרים תורה שהוא למטה נראה קצרה, אבל למעלה היא רחבה וגדולה מאד מאד אשרי להם וכן בהתעוררות וכו' [עין תפלה אות ע"ו] (רעט):

ס. אפלו אדם פשוט אם ישב עצמו על הספר ויסתכל על אותיות התורה היטב, יכול לראות חדשות ונפלאות, רק שלא יעמיד הדבר לנסיון [ועין בפנים] (רפא):

סא. צריך האדם לחטף ולגזל עתים לתורה מתוך הטרדא והעסק. כי אפלו מי שיש לו עסקים וטרדות רבות, אף על פי כן אי אפשר שלא יוכל לחטף ולגזל לעצמו איזה שעה ביום לעסק בתורה (רפד):

סב. חיוב גדול על כל אחד מישראל ללמד בכל יום ויום שעור פוסק ולא יעבר. ואפלו בשעת הדחק כשאין לו פנאי או שהוא בדרך, אף על פי כן על כל פנים ילמד איזה סעיף שולחן ערוך באיזה מקום שהוא, אפלו במקום שאינו עומד שם בסדר למודו בשולחן ערוך, באופן שכל ימי חייו לא יצא יום בלי למוד שולחן ערוך, ובשאר הימים כשאין שעת הדחק ילמד כסדר כל הארבע שולחן ערוך, עד שיגמר כולם ואחר כך יחזר ויתחיל כסדר, וכן יתנהג כל ימי חייו והוא תקון גדול מאד לברר ולתקן כל הפגמים, שפגם על ידי עוונותיו, כי על ידי למוד פוסקים מבררין הטוב מהרע שהוא כלל כל התקונים (שהר"ן כט):

סג. על ידי למוד שולחן ערוך זוכה להיות בעל הבית ומושל על הארץ, ועל ידי זה זוכה להקים שערי גן עדן ולהשיג על ידי זה חכמה עלאה וחכמה תתאה שהוא עקר תענוג גן עדן (ח"א, רפו):

סד. התינוקות של בית רבן כשהם מתחילין לקרות בתורה, הם מתחילין מן ויקרא, כי משם הם מקבלין הבל פיהם שאין בו חטא על ידי צדיקי הדור (רפב):

סה. למוד הלכות בפרט כשזוכין לחדש בהם זה בחינת שעשוע עולם הבא, ועל ידי זה באה הולדה בנקל ונצולין מכל הצרות (ח"ב, ב):

סו. על ידי שמבטלין תלמידי חכמים מלמודם על ידי זה נעשה חולה על רגליו (שם ג):

סז. מי שאומר תורה ברבים ושומעים תלמידים שאינם מהוגנים, על ידי זה בא עצירת גשמים, חס ושלום. גם נתפס בתפיסה, חס ושלום (ס):

סח. על ידי כבוד התורה בא גשמים (שם):

סט. סגולה להתמדה היא להזהר שלא לדבר על שום אחד מישראל, רק אדרבא, ישתדל בכל כחו למצא זכות וטוב בכל אחד מישראל, ואפלו אם נדמה, חס ושלום, לרשע, ישתדל למצא בו נקודות טובות ששם אינו רשע [כמו שמובא על פסוק ועוד מעט ואין רשע בסימן רפ"ב עין שם], עד שיהיה כל אחד מישראל יפה ונאה בעיניו, על ידי זה יזכה להתמיד בלמוד התורה הקדושה (שהר"ן צ"א):

ע. על ידי למוד הזהר הקדוש נעשה חשק לכל הלמודים של התורה הקדושה, גם הלשון הקדוש של הזהר מסוגל מאד ומעורר מאד לעבודת השם יתברך (שהר"ן קח):

עא. רבי שמעון בן יוחאי קדש כל כך את לשון תרגום עד שאפלו שאר דברים הנכתבים בלשון תרגום יש להם כח לעורר לשם יתברך (שם קט):

עב. יש נעימות בהתורה, וזהו העקר – לזכות להרגיש המתיקות והנעימות שיש בהתורה, וזה זוכין על ידי תקון הכבוד, שלא יקבל שום כבוד לעצמו רק כל הכבוד יעלה לשם יתברך. גם על ידי מצות צדקה בפרט צדקה לארץ ישראל על ידי זה זוכין לינק ולקבל ממחין של ארץ ישראל ששם עקר נעימת המחין נעימת התורה, אשרי הזוכה למחין של ארץ ישראל באמת, הוא יודע נעימת התורה [עין ארץ ישראל אות י"ח י"ט וכבוד אות ל"ב] (ח"ב. עא):

עג. כשלומד תורה באמת, יכול לידע מהתורה עתידות (ל"ה):

עד. כשלומד בספרים של צדיקים אמתיים, צריך לשים לבו ועיניו היטב להבין נפלאות החדושים שגלו, ועצם העמקות והמתיקות שבהם, כי מחמת שהדברים נכתבים בספר נעלם אורם הרבה, כי תכף כשנעשה ספר אפלו מתורות גבוהות ונפלאות מאד מאד, יש עליהם חפויים והסתרות הרבה, שנסתר ונחפה אורם הצח והנפלא מחמת שנעשה מהם ספר. ואפלו הדפין של הכריכה מחפים הרבה. על כן צריך לשים לב היטב להסתכל על אמתת ונפלאות החדושים שבספר (לו):

עה. לומדי תורה צריכין להתחזק מאד לחדש בתורה, והוא תקון גדול מאד להרהורים, גם בשעת זווג יהרהר בדברי תורה (ח"ב. קה, קו):

עו. כשלומדין במלי דפורענותא, כגון הלכות אבלות וכיוצא, צריכין לעבר במהירות מקומות כאלו (שהר"ן ח):

עז. התורה – יש לה כח גדול מאד. ועל ידי התמדת הלמוד של התורה הקדושה יכולין לעשות מופתים בעולם ואף על פי שאין יודעים שום כונות, ובפרט על ידי למוד פוסקים עד שיודע להורות הוראות, כמו שמספרים מהגדולים שהיו לפנינו שעשו מופתים גדולים, רק על ידי שהיו עוסקים בתורה יומם ולילה באמת (ח"ב. מא):

עח. התורה יש לה כח גדול להוציא את האדם אפלו מעברות, שאפלו מי שנלכד במה שנלכד, רחמנא לצלן אם יעשה לו חק קבוע וחיוב חזק ללמד בכל יום ויום כך וכך, יהיה איך שיהיה, יזכה לצאת ממעשיו הרעים על ידי גדל כח ועסק התורה הקדושה (שהר"ן יט):

עט. אפלו מי שלומד ושוכח גם זה טוב מאד. כי לעתיד מזכירין את האדם כל מה שלמד אף אם שכח. אבל בודאי טוב יותר מי שזוכה לזכר את כל דברי התורה הקדושה (שם כו):

פ. ראוי לאדם שיהיה בעולם הזה בכל מקומות הקדושים של התורה, דהינו שילמד כל הספרים הקדושים של התורה, תורה נביאים וכתובים וש"ס וכל הפוסקים ראשונים ואחרונים וכל ספרי הזהר הקדוש וכל המדרשים וכתבי האר"י, זכרונו לברכה, ושארי ספרים קדושים, כדי שיוכל להתפאר בעולם הבא, שהיה בכל מקומות התורה הקדושה. ואל תתבהל מזה, לומר שקשה וכבד ללמד כל הספרים, כי באמת אינך צריך לגמרום ביום אחד, ומי שנפשו חשקה בתורה ועושה תורתו קבע, יכול ברבות הימים לגמר כל הספרים הנזכרים לעיל ויותר כמה פעמים, כאשר ראינו כמה בעלי תורה שלפנינו שלמדו הכל והיו בקיאים בש"ס וכל הנזכר לעיל כמעט בעל פה, והכל היה מחמת התמדת למודם. וכל בר אורין יכול לזכות לכל זה אם ירצה, ואף על פי כן יהיה לו גם פנאי להרבות בתפלות ותחנות ובקשות ושיחה בינו לבין קונו בכל יום. כי יש שהות ביום לכל וזמן תורה לחוד וזמן תפלה ושאר עבודות לחוד. וביותר צריכין לזהר ללמד כל הפוסקים ולגמרם כמה פעמים כל ימי חייו, כמבאר לעיל (שם כח):

פא. כשחושבין תורה, צריך להיות חושב הדבר תורה שרוצה לחדש בה, לחשב ולחזר במחשבתו אותו הפסוק או אותו הענין כמה וכמה פעמים הרבה מאד, ולהיות נוקש ודופק על הפתח עד שיפתחו לו (שם נח):

תפלה:

א. עקר מה שאין מתקבלים התפלות, הוא מחמת שאין להדברים חן, על כן צריך כל אחד להשתדל שיהיו דבריו דברי חן באמת. וזה זוכין על ידי עסק התורה ואז יתקבל תפלתו (א. א):

ב. עקר הכלי זין של איש הישראלי הוא התפלה, וכל המלחמות שצריך האדם לכבש הן מלחמת היצר הרע הן שארי מלחמות עם המונעים והחולקים הכל על ידי תפלה ומשם כל חיותו. על כן מי שרוצה לזכות לקדושת ישראל באמת צריך להרבות בתפלות ובקשות ושיחות בינו לבין קונו, כי זה עקר הכלי זין לנצח המלחמה (ב, א):

ג. ואם האדם מרבה בתפלה ובהתבודדות ימים ושנים הרבה ואף על פי כן הוא רואה בעצמו, שעדין הוא רחוק מאד מהשם יתברך, ונדמה לו שהשם יתברך כמסתיר פנים ממנו, חס ושלום, אל יטעה, חס ושלום, שהשם יתברך אינו שומע תפלותיו ושיחותיו כלל. רק יאמין באמונה שלמה שהשם יתברך שומע ומאזין ומקשיב כל דבור ודבור של כל תפלה ותחנה ושיחה, ואין שום דבור נאבד, חס ושלום. רק כל דבור ודבור עושה רשם למעלה מעט מעט ומעורר רחמיו יתברך בכל פעם. אך עדין לא נגמר בנין הקדושה שהוא צריך לכנס בו. וברבות הימים ושנים אם לא יהיה טפש ולא יפל בדעתו בשום אפן בעולם. ויתגבר ויתחזק ויתאמץ בתפלה יותר ויותר, אזי על ידי רבוי התפלות יכמרו רחמיו יתברך, עד שהשם יתברך יפנה אליו ויאיר לו פניו וימלא חפצו ורצונו בכח הצדיקים האמתיים ויקרבהו ברחמים ובחמלה גדולה (שם ו):

ד. אי אפשר לזכות לתפלה בשלמות כי אם על ידי שמירת הברית בשלמות, על כן צריך כל אחד, לקשר תפלתו לצדיקי הדור האמתיים, כי הם יודעים להעלות כל תפלה ותפלה למקום הצריך לה ובונים מהם קומת השכינה, ועל ידי זה יתקרב ביאת משיח (שם ב, ו):

ה. צריך להפריש צדקה קדם התפלה. ועל ידי זה נצול ממחשבות זרות שבתפלה (שם ד):

ו. אין ראוי לחשב לקבל שכר על שום דבר. כי כל המעשים טובים הכל מאתו יתברך, על כן אפלו אם האדם זוכה לפעמים לאיזה ישועה והתקרבות קצת, אל יחשב שזכה לזה על ידי תורתו ותפלתו ומעשיו הטובים, כי הכל מאתו יתברך כנזכר לעיל. ולולא חסדו הגדול כבר היה נטבע, חס ושלום, במה שהיה נטבע רחמנא לצלן (שם, בסוף):

ז. תורה ותפלה הם מחזקים ומאירים זה לזה, על כן צריכין לעסק בשניהם דיקא (שם ו):

ח. גדולי הצדיקים המובחרים הם ממשיכין התנוצצות אור האין סוף על כל המתקרבים ונכללים בשמם. וזה שאנו רואים, שלפעמים נתלהב האדם בתוך התפלה ואומר כמה תבות בהתלהבות גדול, זה בחמלת ה' עליו שנפתח לו אור אין סוף והואר לו, וכשרואה אדם התנוצצות הזאת אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי, תכף נתלהב

נשמתו לדבקות גדול לדבק את עצמו באור אין סוף. וכשעור התגלות אין סוף לפי מנין התבות שנפתחו והתנוצצו, כל אלו התבות אומר בדבקות גדול ובמסירת נפשו ובבטול כחותיו. וכל זה זוכין על ידי גדולי הצדיקים האמתיים, כי רק הם יודעים ממנו יתברך מאור האין סוף ורק הם מאירין בנו נעימות התנוצצות הזאת לכל חד כפי מה דמשער בלבה (ד, ט):

ט. צריך כל אדם לומר כל העולם לא נברא אלא בשבילי. על כן צריך כל אדם לראות ולעין בכל עת בתקון העולם ולמלאת חסרון העולם ולהתפלל עבורם (ה, א):

י. צריך להתפלל עם כל הכחות ועל ידי זה יפגע הקול במחו ואז יוכל לכון, הינו שהלב ישמע מה שהוא מדבר ועל ידי זה יזכה שיתפשט עקמומיות שבלבו ויבוא לשמחה, עד שיעשה המצוות בשמחה גדולה מהמצוות בעצמן, ויזכה שיוכל להלביש את תפלתו בספורי דברים ולבטל כל הגזרות אפלו לאחר גזר דין (שם ג):

יא. מאד מאד צריכין לזהר לפנות את המח מחכמות חיצוניות וממחשבות זרות, מחמץ שלא יחמץ את חכמתו בחכמות חיצוניות ובתאוות, כי הם מטמטמין ומטמאין מחו ואי אפשר לו לכון בתפלתו ואי אפשר לו לשמח. גם צריך לשמר עצמו מאד שלא יהיה לו יראה חיצונית, שלא יירא משום דבר רק מהשם יתברך לבד, כי גם על ידי יראות חיצוניות אי אפשר לכון בתפלתו ומונע השמחה. והעקר לשמר מחו שלא יחמץ, שלא יהרהר בהרהורים רעים ובתאוות שהם בחינת חמץ שהם סטרא דמותא. וצריך לגער באלו המחשבות שהם [סטרא דמותא] סטרין אחרנין, ולגרשם מדעתו ומחשבתו שלא יתקרבו אליו, ולשמר עצמו מאד, שלא יכנס במחו אלו המחשבות, חס ושלום. גם צריך לשתף האהבה עם היראה ואז דיקא יוכל לזכך מחו שיתפלל בכונה גדולה בכל הכחות עד שתהיה תפלתו בחינת רעמים, שעל ידי זה זוכה לשמחה וכו', כנ"ל (שם ד.):

יב. תפלה ואמונה ונסים וארץ ישראל הם בחינה אחת ותלויים זה בזה. וכפי הפגם שפוגמין בהם, חס ושלום, מאריכין הגלות. וכפי מה שזוכין לעסק בהם ולתקנם כמו כן מקרבין הגאולה (ז, א):

יג. התפלה היא בחינת אמונה ומסוגל לזכרון ונצול משכחה שהיא תלויה בפגם אמונה (שם בסוף):

יד. מעין חכמת התורה יוצא מתפלה, על כן עקר ברור פסק ההלכה זוכין על ידי תפלה, ונחשב כאלו חדש את העולם, וזוכה לברר הטוב מהרע שבכל הארבעה יסודות שהוא תקון הכל, ועל ידי זה זוכה להשפיל החולקים עדי ארץ (ח, ו ז):

טו) עקר החיות מקבלין מהתפלה, על כן צריך להתפלל בכל כחו, כדי להכניס כחו באותיות התפלה ולחדש כחו שם, ועל ידי זה זוכין לאמונה (טו, א):

טז. לפי מעלת התפלה כן נותנין לו זווגו וכן נותנין לו פרנסתו (שם ב):

יז. על ידי תפלה בשלמות משפיע חיות לכל שלשה חלקי עולם. עולם השפל ועולם הכוכבים ועולם המלאכים (שם):

יח. כשאדם עומד להתפלל, אזי באים מחשבות זרות וקלפות ומסבבין אותו ונשאר בחשך ואין יכול להתפלל. ותכלית התקנה לזה, שתראה שיצאו הדבורים מפיך באמת, ועל ידי זה התבה היוצאת מפיך באמת, היא תשים לך פתח בחשך, שאתה נצוד בו ותזכה להתפלל היטב [ועין בפנים מבאר יותר בזה, וגם שזה עצה גדולה לכל דרכי עבודת ה' עין שם בסימן ט']. והעקר שבתפלתו ותחנתו ושיחתו, אף על פי שאי אפשר לו לדבר שום דבור מגדל החשך והבלבול המסבב אותו מאד מאד מכל צד, אוף על פי כן על כל פנים יראה לדבר הדבור באמת באיזה מדרגה נמוכה שהוא כגון למשל שיאמר: ה' הושיעה וכו' באמת, אף על פי שאינו יכול לדבר בחיות[כראוי, אוף על פי כן יכריח עצמו על כל פנים לדבר הדבור באמת בפשיטות כפי מה שהוא. ועל ידי זה יאיר לו האמת, שיוכל להתפלל בחסדו הגדול יתברך, ועל ידי זה הוא מתקן ומקים כל העולמות (שם ג):

יט. גם על ידי זה יזכה לבקע פתחים להחזיר גם אחרים בתשובה, להוציאם ממצודות שהם נצודים בהם (שם קיב):

כ. צריך האדם זכות גדול, שיזכה להעלות תפלתו דרך שער השיך לשבטו, על כן צריך כל אדם לקשר תפלתו לצדיק הדור, כי יודע לכון השערים ולהעלות כל תפלה ותפלה לשער השיך לו (שם):

כא. צריך לראות, שיתפלל כל כך בכונה עד שישפך לבו כמים לפני ה', ועל ידי זה יבוא משיח (שם ט):

כב. עקר התפלה אינם יודעים כי אם צדיקי הדור, על כן מי שיש לו צער בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים כי הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים. ואלו הבעלי גאוה המונעים עצמם ואחרים מלילך לצדיקים להתפלל עליהם, הם מעכבין תאותו של השם יתברך (י, ד):

כג. על ידי עסק התורה בקדושה עד שמעוררין שרשי נשמות ישראל בתורה, על ידי זה מחזירין בני אדם לשם יתברך ונתגדל כבודו יתברך ביותר, ועל ידי זה זוכין ליראה ועל ידי יראה זוכין לשלום, שיהיה שלום בעצמיו, ועל ידי זה זוכה לתפלה בשלמות ועל ידי זה זוכה לשלום הכללי, שלום בכל העולמות (יד):

כד. לא ירצה לעסק בשום עסק מעסקי עולם הזה רק בשביל נשמתו, ואפלו כל תפלותיו לא יהיו אלא בשביל לקשר נשמתו, ואפלו אלו התפלות המפרשים בתפלה שהם לצרך הגוף, כגון רפאנו וברך עלינו וכו', לא יהיה כונתו בשביל גופו אלא בשביל נשמתו, שיהיה מכון לפרנסת נשמתו ולרפואתה, רק ממילא כשנתתקן שם ברוחניות נתתקן גם בגשמיות. אבל כונתו לא יהיה רק בשביל נשמתו (שם ט):

כה. צריך להרגיל את עצמו להתפלל על כל מה שחסר לו בכל עת, הן פרנסה או בנים או כשיש לו חולה, חס ושלום, בביתו וצריך רפואה וכו', על כולם יהיה עקר עצתו רק להתפלל לשם יתברך ויאמין בה' שהקדוש ברוך הוא טוב לכל, הן לרפואה הן לפרנסה הן לכל הדברים. ויהיה עקר השתדלותו בתר קודשא בריך הוא, ולא ירדף אחר תחבולות רבות, כי רובם אינם מועילין כלום ומעט דמעט המועילין אינו יודע מהם ואינו יכול למצאם. אבל לקרא להקדוש ברוך הוא זה טוב ומועיל לכל דבר שבעולם, וזה יכול למצא תמיד, כי הוא יתברך בנמצא תמיד (שם יא):

כו. צריכין להתפלל במסירת נפש, שיבטל כל ישותו וגשמיותו בשעת התפלה, ולא יכון בשביל תועלת עצמו כלל ולא יחשב לכלום את עצמו, ויתבטל כאלו אינו בעולם. וזה זוכין על ידי משפט, דהינו על ידי שמתבודדין ומפרשין שיחתו בינו לבין קונו ושופטין ודנין את עצמו בעצמו על כל הדברים שעושה, ועל ידי זה מעלין היראה לשרשה שהוא הדעת, ועל ידי זה זוכין לתורה שבנגלה ועל ידי זה זוכין לתפלה במסירת נפש כנ"ל, ועל ידי תפלה כזאת זוכין לסתרי אוריתא שהוא אור הגנוז לצדיקים, אשרי הזוכה לזה (טו, ב ג ד):

כז. בחינת נחש מסית את האדם שיתפלל לתועלת עצמו, כמו הב לנו חיי ומזוני או שאר תועלת. וצריך להתגבר על זה ולהשתדל לזכות שיתפלל בלי שום כונת תועלת עצמו כאלו אינו בעולם כנ"ל, ועל ידי זה יזכה לאור הגנוז לצדיקים כנ"ל:

כח. הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של ישראל, וכשישראל מתפללין לפניו, הם ממלאים תאותו, והוא מקבל תענוג מאתנו (שם ה):

כט. כשאנו קוראין לשם יתברך בתארים של בשר ודם בתפלות וברכות, והוא נמצא לנו בכל קראנו אליו, זה חסד השם יתברך, כי אם לא היה חסדי השם יתברך, לא היה כדאי לקרא ולכנות אותו יתברך בתארים ושבחים ותבות ואותיות, אבל זה הכל חסד השם יתברך, ומזה ראוי לאדם להתעורר ולהתלהב מאד בתפלה, כשיזכר גדולת הבורא יתברך כפום מה דמשער בלבה, שהוא מרומם ומנושא מאד מכל אלו השבחים והתארים, רק מאוהבתו וחמלתו וחסדו הגדול נתן לנו רשות לקרות אותו בתארים אלו ולהתפלל לפניו, כדי שנזכה להתדבק בו יתברך. על כן ראוי לומר על כל פנים אלו התבות והתארים בלב שלם ובכונה גדולה במסירת נפש, מאחר שאנו זוכין בחסדו לקרות אותו בתארים אלו (שם):

ל. כל אחד ממפרשי התורה קדם שמתחיל לבאר איזה באור, צריך לו מתחלה לשפך תפלתו לפני השם יתברך, כדי לעורר לב העליון, להשפיע עליו דבורים חמים כגחלי אש ואחר כך יתחיל לבאר, כי אז נמשכין באורי התורה בשפוע גדול גם כן מלב העליון (כ, ב):

לא. כשמתפלל קדם הדרוש צריך להתפלל בתחנונים ויבקש מאת הקדוש ברוך הוא מתנת חנם, ולא יתלה בזכות עצמו כלל, רק יעמד לפני השם יתברך כדל וכרש וידבר תחנונים. וכן אין לאדם לדחק את עצמו על שום דבר בתפלתו, דהינו שיתעקש שהשם יתברך יעשה לו דוקא רצונו, אלא יבקש רחמים ותחנונים, אם יתן לו השם יתברך יתן, ואם לאו לאו (שם ה):

לב. גם כשמתפלל קדם הדרוש, צריך לקשר את עצמו עם נשמות העומדים שם לשמע הדרוש, ואזי תפלתו תפלת רבים שאינה נמאסת, ונתקבלת בודאי, ונתוספת קדושה יתרה למעלה וכו' [עין צדיק] (שם ד):

לג. כל אדם יש לו בחינת נגלה ונסתר שהם בחינת תורה ותפלה, וצריך כל אדם לעלות בכל פעם מדרגא לדרגא לעשות מהנסתר נגלה, וזה זוכין על ידי למוד תורה ורבוי תפלות, שצריך ללמד תורה ולהרבות בתפלה לשם יתברך, עד שיגלה לו השם יתברך הנסתר ממנו, ויהיה נעשה מהנסתר נגלה ויהיה לו נסתר גבוה יותר. ואחר כך יתפלל עוד עד שיתגלה לו גם הנסתר הזה, וכן בכל פעם ילך מדרגא לדרגא גבוה יותר, לבקש בכל פעם מהשם יתברך להשיג הנסתר הגבוה יותר עד שישיג וכו'. עד שיהיה נכלל בתחלת האצילות, ואחר כך יהיה נכלל באין סוף, ואז יזכה לתורת ה' ותפלת ה' באמת. ועל ידי דרך זה זוכין לשמחה, ועל ידי השמחה זוכין לעזות דקדושה, שעל ידי זה נכנסין אל הקדושה, להתקרב לצדיקי אמת לקבל מהם האמונה הקדושה בשלמות גדול. וכל זה זוכין על ידי תפלה בכונה שלמה, כי תפלה בכונה כוללת הכל. ועקר התפלה היא על ידי היראה שהיא הבושה מהשם יתברך לבל יחטא, חס ושלום, ועל ידי זה זוכין לכל הנזכר לעיל, ועל ידי זה זוכין שיהיה לו בחינת ידים לקבל מוסר ממוכיחי אמת, ועל ידי זה נתבטל גרוש ומחלקת מן העולם ונתרבה שלום בעולם, ונעשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ונתתקן הקדושה, ונחתמת בבחינת חותם בתוך חותם (כב,י):

לד. מי שממית עצמו על התפלה ומוסר את נפשו בתפלתו, ידע שבמקום שנכנסין בו מחשבות זרות וצריך להעלותם, שם צריך לו למסר נפשו ביותר, ועל ידי זה יעלה ניצוצי הקדושה (כו):

לה. צריך להתגבר מאד על המחשבות זרות בשעת התפלה, כי כל השטותים וכל הבלבולים שבעולם, כל הערבוב הדעת שיש להאדם בכל היום באיזה עת שיהיה, הכל כאשר לכל בא דיקא בעת התפלה, ומשמיע את עצמו אז דיקא ומבלבל את מחשבת האדם מאד בשעת התפלה דיקא. על כן בעת התפלה צריכים התגברות גדול מאד מאד על אלו הבלבולים והמחשבות וערבוב הדעת, שבאים ועולין על לבו אז דיקא (ל, ז):

לו. עקר התפלה היא על ידי עזות דקדושה, שצריך להעיז פניו נגד השם יתברך לבקש מלפניו על כל מה שצריך ואפלו לעשות נסים ונפלאות, כי אי אפשר לעמד להתפלל לפני השם יתברך כי אם על ידי עזות, כי כל חד לפום מה דמשער בלבה את גדולת הבורא יתברך ורואה פחיתותו וגריעותו, איך היה יכול לעמד ולהתפלל לפניו. על כן בשעת התפלה צריך האדם לסלק את הבושה ויעיז פניו לבקש מהשם יתברך כל מה שצריך כנ"ל, וזה זוכין על ידי עזות דקדושה, שיש לו נגד החולקים והמונעים מעבודת השם באמת, שעל ידי זה זוכה לקבל חדושי תורה דקדושה ולא להפך, חס ושלום, ואז זוכה לתפלה בכונה שעקרה על ידי עזות דקדושה כנ"ל (שם ח):

לז. עקר התפלה היא בפה דיקא, שצריכין לדבר דבורי התפלה בפה מלא ואין די במחשבה לבד, ואף על פי שהקדוש ברוך הוא יודע מחשבות. כי הדבור הוא כלי השפע שבהם מקבלים השפע ולפי הדבור כן השפע, אם הדבור הינו כלי השפע היא בשלמות ובמלואה, אזי יכולים לקבל בהם רב שפע. על כן כל מה שחסר לאדם בגשמיות וברוחניות צריך להתפלל עליו בדבור פה דיקא כדי שעל ידי זה ימשך השפע, כנ"ל (לד, ג):

לח. מה שמכין כף אל כף בשעת התפלה, כי על ידי זה נטהר אויר המקום שאיש הישראלי מתפלל שם, ושואב אויר המקום כמו בארץ ישראל. נמצא על ידי זה התפלה היא באוירא דארץ ישראל, והיא תקון מחשבות זרות שבתפלה, גם מבטל מחשבות עבודה זרה גם נתבטל הרג ואבדן מן העולם (מד):

לט. אפלו כשעומד להתפלל במקום שהתפלל צדיק, אף על פי כן קשה לו מאד להתפלל שם, כי אינו מורגל באוירא של מקום, וכל שכן להפך, על כן צריך לקבע מקום לתפלתו כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שם):

מ. על ידי התפלה נתגלה סודות התורה (שם):

מא. המחשבות זרות נקראים מבול, שמבלבלין את תפלתו. ותקונו – שיתן צדקה לארץ ישראל ועל ידי זה הוא נכלל באוירא דארץ ישראל, ועל ידי זה הוא נצול ממחשבות זרות. גם על ידי זה נזדכך מחו, הינו מחשבתו והוא תקון הברית (שם):

מב. על ידי שאדם נתעורר בידים שלו בשעת התפלה ומכה כף אל כף, על ידי זה נתהוה הדבור, והפה מקבל את הדבור לתוכו:

מג. גם על ידי מחיאת כף בשעת התפלה נמתקין הדינים ועל ידי זה נצול משכחה, גם מבטל המחלוקות (מו):

מד. מה שמתפללין בכח, שהוא מכניס כל כחו באותיות התפלה בבחינת כל עצמותי תאמרנה וכו', אלו הדבורים שמדבר בכח הם עצמם הדבורים של הקדוש ברוך הוא, ועשרה מאמרות שבהם נברא העולם מקבלין כח מכח אתון אלו (מח):

מה. תפלה בכח היא סגולה לבנים, ומצלת מריב ומחלוקות, ומתגבר האמת וחוזרין הכל לשם יתברך לעבדו שכם אחד, ונתגלה ונתפרסם הרבי האמת שבדור (שם):

מו. תפלה בכח וארץ ישראל ומצות סוכה הם בחינה אחת ותלויים זה בזה (שם):

מז. עקר התפלה תלוי בלב שישים כל לבו עליה, דהינו שיקשר מחשבות הלב היטב לדבורי התפלה, שלא יהיה לבו רחוק מהדבורים, רק ישמע היטב מה שהוא מדבר, ועל ידי זה נתגלה ונתגדל מלכותו יתברך ונופל מלכות הרשעה, ונמשך לישראל חיות גדול ושפע ועשירות גדול וברכה עד בלי די, ונעשה על ידי זה יחודא עלאה ויחודא תתאה, וזוכה להתגלות אוריתא דעתיקא סתימאה (מט):

מח. כל אחד כפי תקון הברית, וכפי התקשרותו לצדיקי אמת שהם שומרי הברית, כמו כן הוא יכול לטעם מתיקות בדבורי התפלה ואזי אריה נחית לאכל קרבנו, הינו תפלתו. אבל על ידי פגם הברית הוא בבחינת מין מרירין וכו, ואזי אינו יכול לטעם מתיקות בדבורי התפלה ואזי כלבא נחית לאכל קרבנו שהיא תפלתו (נ):

מט. ודע, שעזי פנים שיש בדור הן הן הכלבים, והן העומדים וחולקים על תפלת איש הישראלי, שעדין לא תקן בריתו בשלמות. ומזה תבין ממילא כמה גדול עוונם של החולקים על תפלת איש הישראלי ורוצים לבלבל תפלתו. כי הם נקראים כלבים ממש בחינת והכלבים עזי נפש. כי אף על פי שזה האיש שמתפלל, לא זכה עדין לתקון הברית ומחמת זה בא עליו המחלקת הזאת שהוא בחינת כלבא נחית וכו', כנזכר לעיל, אבל החולקים אינם פטורים מחמת זה מענשם. כי הם עוקרים את נפשם מן

הקדושה, ומכניסים עצמם להיות נקראים בשם כלבים ממש, על ידי שחולקים על תפלתו אף על פי שלא תקן בריתו בשלמות וכנזכר לעיל. כי בודאי הוא צריך ליגע עצמו להתפלל בכל כחו אף על פי שהוא כמו שהוא, אף על פי שאינו יכול להרגיש מתיקות בדבורי התפלה, והיגיעה בעצמה יקרה מאד [כמבאר במקום אחר]. אבל החולקים הם בחינת כלבים ממש וגדול עוונם מנשא, רחמנא לצלן (שם):

נ. על ידי למוד זכות על הרשע נתחזק מאור עיניו של הצדיק, ויכול לראות ולהשיג צדקתו של הקדוש ברוך הוא, ויכול לידע ולהבין, כי ה' הצדיק אף על פי שהרשע זוכה בדין, ונתפשט לבו מעקמומיות שהיה לו קדם ונתחזק אמונתו ויכול להתפלל (נה, ג):

נא. בשעת התפלה צריך להכניע הרע שבפרט והרע שבכלל, הרע שבפרט, הינו גופו המגושם וחמרו, יבטל בשעת התפלה כמו חסידים הראשונים שהיה להם בשעת תפלה התפשטות הגשמיות. והרע שבכלל, הינו התפלות של פושעי ישראל שמתפלל עמהם יבטל הרע שלהם ויעשה מהרע כסא לקדושה (שם ה):

נב. גם צריך לקשר את עצמו בכלל ובפרט עם נפשין ורוחין ונשמתין של שוכני עפר, ויעורר אותם בתפלתו שיתפללו עמו. בפרט, הינו חלקי נפש רוח נשמה שלו שבאו כבר בגלגול ונתתקן, ובכלל, הינו נפש רוח נשמה של שוכני עפר אחרים לעוררם שיתפללו עמו (שם):

נג. גם צריך לתקן בתפלות שלשה דברים. א. צריך המתפלל לתקן בתפלתו, להעלות את הנופלים באמונות כוזבות, להעלותם בתפלתו לאמונה האמתית שהוא התפלה ולקבע בלבם אמונה שלמה. ב. צריך לכון מאד בתפלתו, ועל ידי כונות הלב שבתפלה מתקן את לב המחקרים חכמי הפילוסופיא, שלא יחטיא אותם שכלם. ג. על ידי תפלה בשלמות הראוי, הוא מבטל כל החרפות ובזיונות, שיש לו משונאיו, כי הוא מהפך כל החרפות ובזיונות, לכבוד (שם ו):

נד. בשעת התפלה האדם עומד בהיכל המלך ואז צריך לבטל את עצמו מכל וכל ושלא לראות שום דבר, אלא את המלך לבדו יתברך, עד שיתבטל ישותו לגמרי ולא ירגיש את עצמו כלל בשעת התפלה, רק את המלך לבדו יתברך. ועל ידי זה נתבטלין כל החרפות ובזיונות (שם ז):

נה. על ידי תפלה כתקונו, כנזכר לעיל, מתנוצץ אור זכות אבות, ועל ידי זה ממשיכין בחינת קדושת ארץ ישראל גם עכשו בגלות, ועל ידי זה זוכין לראות במפלתם של רשעים. וכל זה נעשה על ידי למוד זכות, שמלמדין על הרשע שעל ידי זה יכולין להתפלל, כנזכר לעיל (שם):

נו. לאו כל אדם יכול לתקן ג' דברים הנזכרים לעיל בתפלתו ולהכניע הרשעים והשונאים על ידי זה, כי אם הצדיק הגדול במעלה מאד בבחינת משה רבנו עליו השלום, וגם הוא צריך לחגר מתניו מאד, לעמד נגד הרשעים הגדולים לכלותם ולבטלם (שם ט):

נז. על ידי למוד הפוסקים זוכין להתפלל כראוי בכל לבבו. כי באמת אם היה האדם יודע ומאמין בלב שלם שמלא כל הארץ כבודו, והוא יתברך עומד עליו בשעת התפלה, ושומע ומאזין ומקשיב כל דבור ודבור של התפלה, בודאי היה מדקדק מאד לכון את דבריו, והיה מתפלל בהתלהבות גדול. רק מחמת שלבו חלוק ואינו חזק בידיעה זאת בלב שלם, בשביל זה אינו מדקדק כל כך ואינו מכון לבו היטב בתפלתו. וכל זה נמשך מהקושיות והכפירות שבלב שהם בחינת מחלוקות היצר הרע שבלב. על כן התקון לזה – למוד פוסקים, שעל ידי זה מבטלין מחלוקות היצר הרע בשרשו, ועל ידי זה זוכה להתפלל כראוי בכל לבבו באמת (סב, ב):

נח. עקר שלמות התפלה הוא מי שזוכה לבוא אל התכלית לעשות אחד מכל התפלה. כי כשאדם עומד להתפלל, כשמתחיל לומר תבה הראשונה כגון תבת ברוך, תכף כשיצאה האות ראשונה מהתבה, כגון אות ב' מתבת ברוך, אזי האות מבקש ומתחנן מהנפש לבל תפרד ממנו, ואינה מנחת את הנפש לילך ולדבר יותר. כי האות מחבקת ומלפפת את הנפש ומבקש אותה לבל תפרד ממנו, ומכל שכן כשגומר תבה אחת אזי כל התבה מחבקת ואוחזת את הנפש ואינו מנחת אותה לילך ממנה לדבר שארי דבורי התפלה:

כי כשאדם עומד להתפלל ומדבר דבורי התפלה, אזי הוא מלקט ציצים ופרחים ושושנים נאים, כאדם ההולך בשדה ומלקט שושנים ופרחים נאים אחת לאחת, עד שעושה אגודה אחת, ואחר כך מלקט עוד אחת לאחת ועושה אגודה אחרת ומחברם יחד, וכן הולך ומלקט ומקבץ כמה וכמה אגודות יפים ונאים, כמו כן הוא הולך בתפלה מאות לאות, עד שנתחברים כמה אותיות ונעשה מהם דבור ותבה. ואחר כך הולך ומחבר עוד כמה אותיות ונעשה מהם תבה שניה וכו'. ואחר כך נתחברים שתי התבות ואחר כך הולך ומלקט יותר עד שגומר ברכה אחת. ואחר כך מלקט יותר ויותר והולך מאבות לגבורות ומגבורות לקדושות. וכן הולך להלן יותר. מי יפאר גדל פאר הלקוטים והקבוצים שאדם מלקט ומקבץ בדבורי התפלה. וכשהדבור יוצא. והדבור הוא יוצא מהנפש ובא ונשמע לאזניו, אזי הדבור מבקש מהנפש לבל תפרד ממנו. ותכף כשיצאה האות ראשונה מהתבה, אזי האות מחזקת בו ואינה מניחה אותו לילך יותר, מכל שכן כשגומר תבה שלמה, שאזי התבה אוחזת בהנפש ומחבקת

ומלפפת אותה, לבל תלך ותפרד ממנו. כי איך תוכל לילך ממני, הלא אתה רואה את יקר יפיי וזיוי ותפארתי כי הלא אני תבת ברוך. ושמע נא מה שאתה מדבר, והשמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך, ואיך תוכל לילך ולהפרד מאתי, והן אמת שאתה צריך לילך יותר כדי ללקט עוד סגולות יקרות וחמודות גדולות. אבל איך תוכל להפרד מאתי ולשכח אותי, על כל פנים, תראה שבכל מקום שתלך ותבוא לשם, לא תשכח אותי ולא תפרד ממני:

על כן עקר שלמות התפלה הוא כשזוכה לעשות אחד מכל התפלה. וכשעומד בתבה האחרונה של התפלה, יהיה עדין עומד בתבה הראשונה שעל ידי זה לעולם אינו נפרד מאות ראשונה של התפלה אפלו בגמר התפלה, ואז התפלה בשלמות. אבל לזכות לזה אי אפשר כי אם על ידי הצדיק הגדול האמתי שהוא בחינת בעל השדה העליונה. שהוא יכול להביא את כל אחד אל התכלית הטוב האמתי שהוא כולו טוב כולו אחד. ועל ידי זה יזכה לעשות אחד מכל התפלה שזהו עקר שלמות התפלה, כנזכר לעיל [עין צדיק אות נ"ח] (סה. ב):

נט. על ידי שמתפלל באמת בשביל השם יתברך לבדו ואין לו שום פניה בשביל בני אדם, על ידי זה זוכין להמשיך בחינת עלמא דאתי לעולם הזה. ועל ידי זה יהיה מפלה לרשעים. ואז נתגלה גדולת הצדיקים והכשרים כמו שיהיה לעתיד לבוא. ועל ידי זה נשלם הדבור דקדושה. ועל ידי זה זוכין להוציא מכח אל הפעל, דהינו לגמר בפעל כל הדברים שבקדושה שרוצה לעשות (סו. ג):

ס. מי שהוא נצרך לבריות בשביל פרנסה, ואפלו אם אינו נצרך להם בשביל פרנסה, אבל יש לו תאוה של כבוד וחשיבות, הוא גם כן בכלל נצרך לבריות, כי הוא נצרך לכבוד וחשיבות שלהם. ומי שהוא בבחינה זאת, אזי יכול לפל בשקר גדול בתפלתו, דהינו לעשות תנועות בשקר בשביל בני אדם מאחר שהוא נצרך להם בשביל פרנסה או כבוד וכיוצא. ואפלו מי שהוא איש כשר קצת ואינו צבוע ושקרן גמור, אף על פי כן כשהוא נצרך לבריות באיזה בחינה, כנזכר לעיל, קשה לו מאד שתהיה תפלתו באמת גמור לאמתו:

כי יש בני אדם שהם כשרים ומתבישים בעצמן להתפלל בשקר גמור ממש ורוצים להתפלל באמת. אבל האמת הוא הרבה מאד, דהינו שהוא מטעה את עצמו לעשות איזה תנועה או איזה המחאת כף וכו' בשביל איזה פניה בשביל פרנסה או כבוד, וממציא לעצמו סבובים במחשבתו שהוא צריך באמת לעשות אותה התנועה בתפלתו, ומכסה השקר באמת. אבל בוחן לבות יודע שאין זה אמת. כי האמת הוא רק אחד בשביל השם יתברך לבדו בלי שום פניה אחרת:

ועל כן מי שהוא נצרך לבריות באיזה בחינה שהוא, כנזכר לעיל, קשה לו מאד להתפלל ברבים, כי ברבים נופלים עליו פניות גדולות ושקרים המכוסים באמת, כנזכר לעיל. על כן צריך האדם לזהר בשעת תפלתו ועבודתו, שעל כל פנים אז לא יהיה בכלל נצרך לבריות, רק ישים שברו ובטחונו על ה' אלהיו באמת. ולא יחשב בשעת התפלה שום בן אדם ושום בריה כלל. ואז יוכל לעמד בין אלפים אנשים ולהתפלל באמת לשם יתברך לבדו, מאחר שאינו נצרך לשום בריה; לא לפרנסה ולא לכבוד ולא לשום דבר, רק שברו על ה' אלהיו (שם):

סא. צריך להתפלל בכל לבו, עד שירגיש דבורי התפלה בכל עצמותיו. אבל כשמתפלל בלא לב, אזי נתרחק הנפש משרשה ואזי נפשו עיפה ועצמותיו נבהלין ואין לו חיות לא בנפשו ולא בעצמותיו, ועל ידי זה שמתפלל בלא לב, גורם, חס ושלום, הסתלקות החכמה מן הזקנים והחכמים (סז. ח):

סב. על ידי צדיקי אמת נמשכין בחינת מים קרים ומחיים נפשו העיפה, ואזי זוכה להתפלל בכל לבו, עד שכל עצמותיו שומעין היטב כל דבורי התפלה, ואזי תפלתו בבחינת כל עצמותי תאמרנה וכו', שמתפלל עם כל כחו ומחו שבעצמותיו שזה עקר שלמות התפלה (שם):

סג. על ידי התפלה בכונה שמקשר המחשבה אל הדבור של התפלה בקשר אמיץ וחזק, על ידי זה זוכה להשיג נסתרות ופנימיות התורה, ומביא בתפלה זאת השפעות וברכות לעולם והקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתו (עג):

סד. על ידי דבורי תורה ותפלה מעלין כל הניצוצות הנפולין ונתתקנין ונתחדשין וכו' כל העולמות הנפולין, ונחשב כאלו ברא שמים וארץ וכל העולמות מחדש. על כן צריכין לדבר רק דבורים קדושים ולא דברים אחרים כדי להעלות הניצוצות לתקן כל העולמות, ועל ידי זה יתקרב ביאת המשיח (עה):

סה. על ידי מסירת נפש על קדוש השם זוכין לשלום, ועל ידי זה זוכין לדבר דבורים קדושים של תורה ותפלה, דהינו שיזכה להכניס כל מחו וחכמתו ודעתו בתוך הדבורים, ויקשר מחשבתו היטב להדבורים, עד שיבין וישמע היטב מה שהוא מדבר שזה עקר קדושת הדבור, ויש להשם יתברך תענוג גדול מדבור כזה, וכל זה זוכין על ידי השלום, שזוכין על ידי מסירת נפש על קדוש השם (פ):

סו. וזה עצה טובה להתפלל בכונה. כי כשאדם רואה שקשה לו לכון דעתו בתפלה מרבוי המחשבות המבלבלין ומטרידין אותו, אזי יזכיר את עצמו שבודאי הוא מרוצה למות על קדוש השם, כי אפלו פושעי ישראל מוסרין נפשם על קדוש השם כנראה בחוש כמה פעמים, ועל ידי מסירת נפש על קדוש השם יזכה לקשר המחשבה אל הדבור ולהתפלל בכונה, כנזכר לעיל. גם בלא זה עקר שלמות התפלה הוא להתפלל במסירת נפשו (שם):

סז. כל אחד מישראל יכול למשל בתפלתו לפעל מה שרוצה, אך עקר המניעה היא מחמת גדלות ופניות ומחשבות זרות. כי יש, שיש לו גדלות מחמת שהוא מיוחס גדול או מחמת שיגע ועמל[בעבודת הבורא יתברך, ואז בודאי אי אפשר שיהיה לו ממשלה לתפלתו. על כן צריכין להתגבר לשבר כל זה, ולשכח יחוסו ועמלו, שעמל בעבודת השם. ויהיה נדמה לו, כאלו היום נברא וכאלו הוא יחיד בעולם ואין לו שום יחוס. וכמו כן צריך לשבר ולבטל שארי המחשבות זרות שבתפלה, ואזי יוכל למשל בתפלתו, ואזי נתמלא רצון הבורא יתברך ויש לו יתברך תענוג גדול מתפלתו, ועל ידי זה ממשיך כל ההשפעות בעולם (צז):

סח. כשהדינים, חס ושלום, גוברים על האדם, אין להמתפלל בעבורו להזכיר שמו, שלא יתגברו הדינים יותר, חס ושלום (קעד):

סט. יש לכל אדם תפלות רעות, כגון מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, גנבא על מחתרתא רחמנא קריא. והם מבלבלים כשעומד להתפלל תפלה הראוי להתפלל. והתקון לזה – הכנסת אורח תלמיד חכם (רט):

ע. על ידי המחאת כף אל כף בשעת התפלה על ידי זה יכולין לדבר כראוי השבחים והתארים, שאנו מכנין ומדמין אותו יתברך שזהו בחינת שמביטין בתמונת ה'. גם מחיאת כף זה בחינת [יחזקאל א ח] וידי אדם מתחת כנפיהם, גם על ידי זה נכלל התפלה בתוך תורה שבכתב ותורה שבעל פה (ריב):

עא. על ידי התפלה משנין הטבע ומכניעין ומבטלין המינים והאפיקורסים (רטז):

עב. בשעה שאומרים: וצבא השמים לך משתחוים, ראוי להתפלל על כל דבר, כי אז באים כל צבא השמים להשתחוות ולתן שבח והודיה אליו יתברך, על כן טוב לבקש אז מהשם יתברך, שיצוה עליהם שימשיכו לו כל מה שצריך, כגון אם צריך לרפואה יכון במחשבתו אז, שיצוה השם יתברך עליהם שימשיכו הכחות הצריכים לרפואתו בתוך לחם ומוים וכן כל כיוצא בזה (רלא):

עג. בשעה שאומר: הללו את ה' מן השמים וכו' הללוהו כל מלאכיו וכו', אזי ראוי לאדם להתעורר להתפלל בחיות והתלהבות גדול, מאחר שהאדם בתפלתו הוא קורא לכל המלאכים והשרפים והאופנים וחיות הקדש ולכל העולמות, ומצוה ופוקד עליהם להללו ולשבחו יתברך (רלב):

עד. כמו שיש התעוררות מאדם לחברו, שאדם מתעורר להתפלל ולומר תחנות ובקשות בכונה מתוך ששומע דברי חברו, שמתפלל בכונה, כמו כן יש התעוררות מנה ובה, שהאדם יכול להתעורר מתוך דברי עצמו. עין בפנים (ער):

עה. אף על פי שאין האדם יכול לדבר כלל ונדמה לו, שאינו יכול לפתח פיו בתפלה והתבודדות מגדל הגשמיות שלו ומכבד צרות הנפש והגוף, שעוברים עליו, אף על פי כן צריך להתחזק אז דיקא להכריח את עצמו לקרא לשם מתוך המצר והדחק. כי עקר ההתעוררות הוא שיתעורר האדם מן המצר והדחק תחלה, ועל ידי זה יזכה אחר כך על פי רב לבוא להרחבה גדולה עד שיוכל להתפלל ולפרש שיחתו כראוי, עד שיכול לבוא לבחינת רוח הקדש על ידי זה דיקא, שנתעורר לשם יתברך מתוך

המצר והמרירות כזה (רעט):

עו. על פי רב אין האדם יכול להתפלל בחשק וחיות כראוי מחמת רבוי הנפילות, שנופל בדעתו מחמת מעשיו אשר לא טובים. על כן צריך האדם להחיות את עצמו קדם התפלה על ידי שיחפש ויבקש וימצא בעצמו איזו נקודות טובות. כי בודאי איך שהוא, אף על פי כן בודאי כבר עשה כמה וכמה מצוות, ואף על פי שהם מערבים בפניות ופסולות הרבה, אף על פי כן על כל פנים יש בהם כמה נקודות טובות. ועל ידי זה יחיה וישמח את עצמו, ועל ידי זה יוכל להתפלל כראוי [עין התחזקות אות כ"ו וכ"ז] (רפב):

עז. השליח צבור המתפלל לפני העמוד, צריך שיהיה לו בחינה זו, שיוכל לקבץ כל הנקודות טובות שיש בכל אחד מהמתפללין, וכל הנקודות טובות יהיו נכללין בו, והוא יעמד ויתפלל עם כל הטוב הזה, אשרי הצבור שזוכין לשליח צבור כזה (שם):

עח. עכשו התפלה היא בגלות בעוונותינו הרבים, כי התפלה היא גבוה מאד ובני אדם מזלזלין בה, וכשעומדים להתפלל הם חפצים לפטר את התפלה מעליהם, ועל ידי יראה שלמה הבאה על ידי תקון השלש מדות רעות [כמבאר שם ביראה אות כ], על ידי זה פודין התפלה מן הגלות ואזי התפלה בשלמות, ואז אין צריכין לשום רפואה על ידי דוקטורים, כי מתרפאין על ידי כל מה שאוכלין ושותין, כגון לחם ומים וכיוצא. כי על ידי תפלה בשלמות ממשיכין כח כל הרפואות לתוך כל מה שאוכלין ושותין. וכשזוכין לתפלה כזאת היא בחינת התנוצצות משיח, ואזי כל צבא השמים וכל הכוכבים ומזלות וכל השרים העליונים כולם הם נכנעים תחתיו, כי כולם מקבלים ממנו והוא נושא חן בעיני כולם, ועל ידי זה יכול לקשר עצמו בשרשי נשמות ישראל, דהינו עם המפורסמים ומנהיגי הדור האמתיים, שכל הנשמות נחלקים תחתם. והעזות של המנהיגים ומפורסמים של שקר שכל ממשלתם על ידי עזות, נופל ונתבטל לפניו. ואזי זוכה שתתקים ממשלתו על המלאכים, אשר בשביל זה נברא איש הישראלי (ח"ב א. ח ט):

עט. שלשה דברים הם מפסידי התפלה. א' אל תהי בז לכל אדם, שלא לבזות שום אדם, וכשאין נזהר בזה הוא הפסד ופגם התפלה. ב' קלקול האמונה שאין האמונה בשלמות שזה בחינת עבודה זרה. ג' פגם הברית. וכשזוכין לצאת משלש מדות אלו, זוכה לתפלה בשלמות, ואז אין צריך לשום רפואה על ידי דוקטורים, כנזכר לעיל, וזוכה לכל הנזכר לעיל (שם י):

פ. לפעמים החולאת עדין נעלמת באדם ואינה נתגלית, ואז אין שום דוקטור יכול לרפאות אותה. אבל כשזוכה לתפלה יוכל להתרפאות אפלו כשעדין לא נתגלה החולאת, ולא יבוא לידי מחלה כלל (שם י"א):

פא. עקר שלמות התפלה היא על ידי אמת. וזה זוכין על ידי הלל והודאה לשם יתברך ועל ידי למוד הלכות שהם עקר שעשוע עולם הבא [ועין אמת ואמונה] (ב):

פב. על ידי התפלה שישראל מתפללין, הם לוקחין לעצמן הכח והיכלת, כי על ידי התפלה מבטלין גזרותיו יתברך ואזי ישראל נקראים בשם אל (שם):

פג. עקר התפלה הם רחמים ותחנונים ועקר הרחמים תלוי בדעת. וכשהסטרא אחרא יונקת מהרחמנות, חס ושלום, ואזי נפגם הרחמנות ונעשה כעס ואכזריות ונקטן הדעת, אזי מתגבר תאות נאוף חס ושלום, ואזי התפלה בבחינת דין, ואזי הסטרא אחרא יונקת מהתפלה. ואז צריכין בעל כח גדול שיוכל להתפלל תפלה בבחינת דין, שעל ידי זה מוציא מהסטרא אחרא כל חיותה ומתקן הכל וכו', ועל ידי זה נעשין גרים ונתרבה ונתגדל כבודו יתברך, ועל ידי זה זוכין להתפשטות הנבואה, ועל ידי זה נתברר המדמה וזוכין לאמונה בשלמות, ועל ידי זה זוכין להשיר שיתער לעתיד וכו' [ועין בפנים סימן ח לקוטי תנינא] (ח"ב ח):

פד. על ידי השכן שנתוסף על קבוץ של ישראל, כגון כשיש קבוץ של ישראל שעוסקין בתפלה, כשנתוסף עליהם עוד נפש אחד, אזי נתרבה ונתגדל מאד מאד בית התפלה, כי נתרבין הצרופים קדושים מאד מאד ונבנין בתים הרבה מאד בקדושה העליונה מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשב, ונעשים מזה שעשועים גדולים ונפלאים למעלה למעלה, ועל ידי זה נמחלין ונסלחין העוונות ונמשך רפואה (שם ו):

פה. כבר מבאר באות ל"ד, שכל בלבולי המחשבות באים על האדם בשעת התפלה דיקא, והעקר – לברח מהם בשב ואל תעשה, ולבלי להסתכל לאחריו כלל [כמו שמבאר במחשבות באות ח] ועל ידי זה ממילא תסתלק. ואם אף על פי כן באה עליו המחשבה עוד הפעם, יתחזק גם אז לבלי להסתכל עליה כלל. וכן אפלו אם באה עוד פעם אחר פעם, אם יהיה חזק לבלי להסתכל עליה כלל בשום אפן, רק לקשר מחשבתו לדבורי התפלה שהוא עומד בהם, אזי בודאי תסתלק [ועין מחשבות והרהורים אות ח] (נא):

פו. בשעת התפלה צריך אדם לדבק עצמו לשם ולא ירגיש שום אדם בעולם. רק יחשב שאין בעולם, רק השם יתברך לבדו, ואין שום נברא בעולם רק הוא לבד, ולא ישמע רק מה שהוא מדבר לפני השם יתברך לבד, ועין לעיל באות נ"ה שם מבאר בטול יותר בשעת התפלה, שצריכין לבטל את עצמו לגמרי בשעת התפלה, עד שלא

ישמע גם את עצמו כלל, אבל על כל פנים אדם אחר לא ישמע כלל (קג):

פז. עקר התחברות ודבקות לשם יתברך הוא על ידי התפלה. כי התפלה הוא שער שדרך שם נכנסין לשם יתברך ומשם מכירין אותו וכו' (פד):

פח. על פי רב כשאדם מתפלל, נופלים לו מחשבות של גדלות וזהו בחינת גלות השכינה. ועל ידי שמתפלל בכח על ידי זה מתגבר על הפניות ומחשבות של גדלות ומבטל אותם, ועל ידי זה מוציא השכינה מגלותה ומתקנה, וגורם לעשות יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה. גם על ידי תפלה בכח נתחדש השבועה לאבות ונעשה כאלו עכשו נשבע לאבותינו (שם):

פט. תפלה מועיל לכל דבר, אפלו מי שאינו יכול ללמד, יכול לזכות על ידי תפלה שיוכל ללמד, כי על ידי תפלה יכולין לבוא לכל טוב לתורה ועבודה ולכל הקדושות ולכל הטובות שבכל העולמות, אמן כן יהי רצון (קיא):

צ. צריכין להכריח עצמו מאד להתפלל, בכונה, ולא כמו אותן שאומרים שלא להכריח עצמו לתפלה. כי באמת קשה מאד להתפלל ועל פי רב אין יכולין להתפלל כי אם מעט דהינו איזה חלק מהתפלה. ואפלו אם לפעמים אין יכולים להתפלל כלל, אף על פי כן היגיעה והטרחה שהכריח את עצמו להתפלל אף על פי שלא עלתה בידו להתפלל כראוי, אף על פי כן היגיעה בעצמה יקרה מאד אצלו יתברך, ונעשה מזה קרבנות, כי על זה נאמר, כי עליך הרגנו כל היום נחשבנו וגו', דהינו מה שמיגעין עצמן להתפלל אף על פי שאין יכולין. וכן הוא בכל עבודת ה' שאף על פי שאין זוכין לעבדו יתברך כראוי, אף על פי כן היגיעה בעצמה יקרה מאד, ונעשה מזה למעלה בחינת קרבנות (שהר"ן יב):

צא. צריך להזדרז להתפלל תמיד בבקר השכם, ותכף שיתחיל להאיר היום יתפלל תכף בלי אחור, ולא ילמד עוד ומכל שכן שלא יעשה שום דבר מעסקיו עד שמתפלל. וגם אל יטעה בטעות של המחמירים בענין הנקיות, ומבלים זמן על זה ומבטלין רב ימיהם מתורה ותפלה מחמת זה וגם מאבדים את גופם בידים ובאים לידי חלאים רבים על ידי זה, כידוע כל זה. כי הכל הבל ושטות, והוא רק מעשה בעל דבר שמלביש עצמו בחומרות אלו, כי באמת כל זמן שאין נצרך לנקביו ממש, מותר להתפלל, ואל תשגיח כלל על סברות המחמירים בענין זה, כי טעו בזה מאד, ואפלו אם נמצא באיזה פוסק חומרא בזה, אין הלכה כמותו כנגד רב הפוסקים המקלים בזה מאד. וגם הפוסק המחמיר לא כון כלל, חס ושלום, לחומרות של שטות של אלו המבלים זמן על זה, ורב ימיהם הם עוברים זמן קריאת שמע ותפלה, וגם אחר כך תפלתם ועבודתם מבולבלת מאד מחמת זה. ויש לך על מי לסמך; על רב הפוסקים ורב הצדיקים שבימינו, שהזהירו מאד לבלי להשגיח על זה כלל (שם ל. לא):

צב. גם כשבאים על האדם פניות ומחשבות זרות הרבה בשעת התפלה, אל יסתכל עליהם כלל, רק הוא יעשה את שלו ויקשר מחשבתו אל הדבור בקשר אמיץ וחזק ולא יסתכל לאחוריו כלל ואל ישגיח עליהם כלל, [כמו שכתוב לעיל באות פ"ה] (שם עב):

צג. לפעמים אין להאדם שום התלהבות בתפלה, וצריכין לעשות לעצמו התלהבות וחמימות ולב בוער להתפלה, למשל כמו שנמצא לפעמים, שהאדם עושה לעצמו רגז עד שבא בכעס ונתרגז, כמו שאומרים על זה בלשון אשכנז [ער שניצט זיך א רגז], כמו כן ממש בקדושה בענין התפלה צריכין לעשות לעצמו רגז ויעשה לו חמימות ותבערת הלב בדבורי התפלה [אזוי וויא איינער שניצט זיך א רגז], ועל ידי זה יזכה באמת לחמימות הלב דקדושה, להתפלל עם לב בהתלהבות גדול. וכן בענין השמחה כשאינו יכול לשמח נפשו, על ידי כל העצות המבארין בדברינו, צריכין לעשות את עצמו כאלו הוא שמח ועל ידי זה יבוא באמת לשמחה, בפרט בשעת התפלה שצריכין להשתדל ביותר להתפלל בשמחה, צריכין ביותר לעצה הזאת. גם צריכין להרגיל את עצמו לדבר דבורי התפלה בנגון של שמחה (שם עד):

צד. עקר התפלה שיאמר ברוך אתה ה' וכו' כפשוטו וזה עקר כונות התפלה, שיכון פרוש המלות בפשיטות וישמע מה שהוא אומר. ואין להתפלל עם כונת האר"י, זכרונו לברכה, אפלו אותן הלומדין כתבי האר"י, זכרונו לברכה, כי אם מי שזוכה להשיג הכונות כל כך, עד שכל הכונות של האר"י, זכרונו לברכה, הם אצלו כמו פרוש המלות, כי כן הוא אצל גדולי הצדיקים האמתיים. אבל מי שאינו זוכה לזה, אין להתפלל עם כונות רק יכון פרוש המלות כפשוטו, כנזכר לעיל (ח"ב. קכ. שהר"ן עה):

צה. אפלו אם אינו יכול להתפלל כלל, יכריח את עצמו על כל פנים לדבר דבורי התפלה בפשיטות גמור, כמו תינוק בבית הספר ממש. ויאמר כך כמה וכמה דבורים בפשיטות גמור, ויטה אזנו ולבו למה שהוא אומר, ויצמצם את מחשבתו מאד שלא תתפזר מחשבתו לחוץ, רק תהיה כל מחשבתו בתוך דבורי התפלה, ויתפלל כך כסדר בפשיטות גמור, עד שבתוך כך על פי רב יבוא להתעוררות, להתפלל בהתלהבות וחשק, רק שלא יעמיד זאת לנסיון (שם):

צו. הכלל שהאדם צריך להכריח את עצמו בכל הכחות ובכל מיני עצות לכל הדברים שבקדושה, בפרט לתפלה שהוא גבוה מאד מאד, ואם אף על פי כן אינו זוכה, אסור לו לפל בדעתו כלל. וישתדל לומר אחר כך איזה קפיטל תהלים או בקשה ותחנה אחרת בכונה, ואם גם זה אינו זוכה – מה לעשות, יצפה לישועה עדין, אולי יזכה ברבות הימים לתפלה בכונה. ועל ידי זה תלך לבטח דרכך ותזכה לכל טוב (שם):

צז. ראוי שירגיש צרת יחיד, מכל שכן צרת רבים, חס ושלום, בלב, ולצעק לשם יתברך ולהתפלל עליהם (ועין בפנים) (שם לט):

צח. על ידי בשורות טובות יכולין לומר תהלים (שם צז):

תוכחה:

ובו כלול מה שצריך כל אחד לדבר עם חברו ביראת שמים:

א. מוכיחי הדור שהולכים ומוכיחים הדור כדי להחזירם למוטב, הם ממתיקין הדינים ומרבים שלום בעולם. אבל כשחס ושלום, הרע של הדור גובר, עד שמקלקל את התוכחה והמוסר, מזה נתקלקל שלום העולם ועל ידי זה נעשה גרוש, חס ושלום, ונעשה מחלקת בעולם (כב, א):

ב. אי אפשר לקבל תוכחה ומוסר ממוכיחי אמת כי אם על ידי אמונה, כי האמונה היא בחינת ידים לקבל המוסר על ידם. אבל על ידי קלקול האמונה, חס ושלום, הוא בא לכפירות ולאמונות כוזביות ולכמה מיני ליצנות ואינו שומע כלל המוסר של מוכיחי אמת. על כן צריכין לשמר את האמונה מאד שלא תתקלקל, חס ושלום, כי העקר היא האמונה והיא כלליות הקדושה. ואז ישמע ויקבל מוסר אמת וישוב אל ה' וירחמהו (שם ב):

ג. צריך לקבל תוכחה של אנשי אמת, ואף על פי שהתוכחה שלהם הוא לפעמים בדרך בזיון, כי הם סובלים צער גדול מאתנו וכו' [עין צדיק ל"ט] (ל. ז):

ד. על ידי תוכחה זוכין לעשות צדקה וחסד, ועל ידי זה זוכין להכניע החכמות חיצוניות וממשלתם, ולהעלות ולהחיות הושכל דקדושה ועל ידי זה זוכין להשגת אלקות (שם):

ה. כל אדם צריך לדבר עם חברו ביראת שמים. כי יש בכל אחד מישראל דבר יקר שהיא בחינת נקודה טובה מה שאין בחברו, על כן צריך כל אחד לקבל מחברו מנקודתו הטובה על ידי שידברו זה עם זה ביראת שמים. וגם לפעמים יכולין לקבל הנקודה טובה מחברו על ידי לבושין, דהינו על ידי שיחת חולין שמדבר עמו. כי לפעמים יכולין לקבל רמזים והתעוררות לשם יתברך מחברו על ידי שיחת חולין, כי לפעמים צריכה הנקודה להתלבש, והיא מתלבשת בדבורים אלו, והוא מקבל ממנה להתעורר לשם יתברך. אבל העקר שיראה לדבר בכל פעם עם חברו ביראת שמים כדי לקבל זה מזה מנקודתו הטובה. ועל ידי זה יתבטל ממנו ערלת לבו, שהם כל התאוות, שהם אהבות רעות, שהם חרפת לב, שהם שוברים לבו של אדם, ויזכה לאהבה קדושה (לד, ד):

ו. על ידי שמשתדלים ועוסקים לקרב בני אדם לשם יתברך, על ידי זה נשלם דעתו בשלמות גדול, עד שזוכה לדעת ולהשיג כל מה שאפשר לאדם לידע ולהשיג, מה שאי אפשר לאדם לידע יותר. ועל ידי זה זוכה לבנים ויכול לפקד עקרות (נג):

ז. כל אחד מישראל יש לו בחינת מלכות וממשלה לפי בחינתו, יש שהוא שורר בביתו ויש שהוא מושל ביותר וכו'. וצריך כל אחד לזהר ביותר לבלי להשתמש עם המלכות והממשלה שיש לו להנאתו ולצרכו, כי אם לעבודת השם יתברך לבד, דהינו להזהיר ולהוכיח את כל הנכנעים תחתיו להשיבם אל ה'. אם היא מושל בביתו לבד, צריך להזהיר ולהוכיח את בני ביתו בעבודת ה'. ואם יש לו ממשלה יותר, כל אחד לפי בחינתו מוטל עליו להזהיר ולהוכיח יותר ויותר אנשים, כל אחד לפי הממשלה שיש לו. וכשאינו נזהר להוכיחם ולהזהירם כראוי, הוא נענש עליהם ונתקצרין ימיו, חוס ושלום, ועליו נאמר, אוי לרבנות שמקברת את בעליה. אבל

כשמוכיחם ומזהירם בעבודת השם כראוי, על ידי זה ממשיך חיים ואריכות ימים (נו. א ב ג):

ח. אבל אי אפשר להוכיחם ולהזהירם כראוי כי אם על ידי עסק התורה, שעל ידי זה יכולים להוכיח הכל אפלו הרחוקים ממנו מאד מאד, ואפלו אם אינו יודע מה שצריך להם. כי על ידי עסק התורה זוכים, שגם הרחוקים מאד ישמעו קול הכרוז של התורה, שמכרזת וצועקת תמיד, עד מתי פתיים וכו', ועל ידי זה ישובו הכל אל ה' (שם):

ט. מי שמשתדל תמיד לקרב בני אדם לעבודת השם יתברך, צריך לשמר את עצמו שלא יתאחזו בו הקלפות והרע של אלו בני אדם. והעצה על זה היא בחינת משפט הינו שיראה לשפט את עצמו תמיד על כל מה שעשה אם הוא כהגן אם לאו. ויוכיח וייסר את עצמו על כל מה שעשה שלא כהגן. ועל ידי בחינת משפט הזה על ידי זה נתלהב הלב, ואש ההתלהבות הזאת שורף את הקלפות מלהתאחז בו, ואז מכניע אותם גם מלהתאחז באלו הנפשות, שקרבם לעבודת השם יתברך (נט, א):

י. זה האיש המשתדל לקרב ולעשות נפשות הוא בונה בחינת היכל הקדש. ואף על פי שיש כמה וכמה שנופלים מקדושתם ואינם מתקימים, אף על פי כן מאלו שנשארו דבקים ביראה על ידו, על ידי זה קדוש יאמר לו. והשם יתברך נתכבד מאד על ידי שמקרבין לעבודת השם יתברך אלו הרחוקים, כי זה עקר כבוד השם יתברך, כשהרחוקים מאד מתקרבים אליו (שם):

יא. על ידי שמקרב נפשות לשם יתברך ועל ידי המשפט הנזכר לעיל, ששופט את עצמו, כנזכר לעיל, על ידי זה זוכה לשמירת שבת שהוא בחינת בטול הרע והאסור והקלפות (שם ג):

יב. וצריך לשמר שמו ונפשו, וזה על ידי שישמר את עצמו מכעס, וכשבא לידי כעס, יאריך אפו ויכבש כעסו ועל ידי זה יזכה לעשירות, ועל ידי זה יגדל שמו ונפשו ויזכה לשם טוב, וכל הנפשות יתאוו להכלל בנפשו, ויזכה לקרב נפשות רבות לשם ולהעמיד תלמידים רבים (שם ה):

יג. זה שזכה לקרב נפשות להשם יתברך זה טוב מבנים ובנות. כי בנים ובנות הם מועטים ואלו הם מרובים וכולם מקבלים חיות ממנו וכאלו ילדם (שם):

יד. ודע, שיש כמה רשעים שאסור לקרבם תחת כנפי עבודתו, כי הם מורידים את המקרבם ממדרגתו, ואין כח במשפט הנזכר לעיל להכניע הרע שלהם, ואזי בא קלקול גדול בכמה בחינות, כמו שכתוב בפנים. על כן זה המשתדל לקרב נפשות לשם יתברך, צריך להתפלל הרבה לשם יתברך, שיזכה לידע את מי לרחק ומי לקרב (שם ו):

טו. צריך כל אחד לדבר עם חברו ביראת שמים, ועל ידי זה נעשה אור ישר ואור חוזר. ואפלו אם חברו אינו מקבל ממנו אף על פי כן הוא תועלת גדול אליו בעצמו, כי זה שמדבר לעורר לב חברו, יכול הוא בעצמו להתעורר ביותר על ידי זה שמדבר לחברו. כי אם היה מדבר אלו הדבורים לעצמו יכול להיות שלא היה מתעורר מהם כלל, ועל ידי שדברם לחברו, על ידי זה נתעורר הוא בעצמו מהם אף שחברו לא נתעורר (קפד):

טז. צריך לדון את כל אדם לכף זכות ואפלו מי שנראה שהוא רשע גמור, חס ושלום, צריך לחפש ולמצא בו איזה מעט טוב שבאותו המעט אינו רשע. ועל ידי זה שמוצא בו איזה מעט טוב ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות ויוכל להשיבו בתשובה על ידי זה (רפב):

יז. הרחמנות הגדול מכל מיני רחמנות הוא, כשאחד מישראל נופל בעוונות, חס ושלום, כי זהו המשאוי כבד יותר מכל היסורים שבעולם, אשר אי אפשר לאיש ישראלי לשא עליו כלל המשא הכבד הזה של עוונות רחמנא לצלן. כי לפי גדל קדושת ישראל בשרשם ממקום שהם נלקחים, הם רחוקים לגמרי מעוון ואין עוון שיך להם כלל לפי גדל דקותם ורוחניותם:

על כן צריך כל אחד ואחד שיהיה לו רחמנות על ישראל, להוציאם מהמשאוי הכבד של עוונות. על כן צריך כל אחד לדבר עם חברו ביראת שמים, להשתדל לרחם עליו להוציאו מהעוונות, כי כל אדם יכול לקים זאת אפלו איש פשוט. כי כשאחד מדבר עם חברו ביראת שמים ומאיר בו דעתו באיזה דבור שמדבר על לבו, להשיבו מעוונותיו, אזי חברו נחשב אצלו תלמיד. וכן להפך, כשחברו מאיר בו אזי נחשב הוא תלמיד לגבי חברו. ואזי כשמגיע זמנו להסתלק מן העולם, אזי יתלבש בזה הדבור שהאיר בחברו ויהיה נחשב כאלו הוא בעצמו ממש קים בעולם. וזה עקר שלמות הנשמה אחר הסתלקותה, כשנשאר אחריה בן ותלמיד, שהאיר בהם דעתו דקדושה שקבל מרבו:

וכל אדם מחויב להשתדל בזה וזהו נקרא עוסק בישובו של עולם, כי זה עקר ישוב העולם, כשהעולם מיושב מבני אדם שהם בני דעה, שיודעין ממנו יתברך ועובדים אותו. כי זולת זה אינו בכלל אדם כלל, רק הוא חיה בדמות אדם על כן צריך כל אדם לידע ולהודיע ולהודע ולדבר עם חברו מזה תמיד בכל יום, כי יש אלקים שליט בארץ, ושאין שום תכלית בזה העולם, כי אם לעשות רצונו יתברך, כי אין נשאר מהאדם כלום אחר הסתלקותו, כי אם זה הדעת שהאיר בחבריו ותלמידיו וכנזכר לעיל (ח"ב. ז. ג ד):

יח. כשרוצה לדבר עם חברו ביראת שמים, צריך שיהיה לו יראת שמים, כדי שיהיו דבריו נשמעין וגם כדי שיתקימו דבריו אצל חברו, שלא יעבר הדבור מלב חברו תכף (שם ה):

יט. על ידי שעוסקים לדבר עם חברו ביראת שמים על ידי זה זוכים להשיג אורות המקיפים. דהינו שזוכה להשיג ולהבין מה שלא היה משיג ומבין מתחלה. וכן זוכה להשיג בכל פעם מקיפים גבוהים יותר ויותר עד שיזכה להשיג השגת מקיפים עליונים מאד שהם עקר התענוג והשעשוע של עולם הבא, אשרי מי שזוכה להשיגם (שם ו):

כ. אף על פי שתוכחה הוא דבר גדול, ומוטל על כל אחד מישראל להוכיח את חברו כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה, אף על פי כן לאו כל אדם ראוי להוכיח. כי על ידי תוכחה של מי שאינו ראוי להוכיח לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של אלו הנשמות השומעים תוכחתו, ועל ידי זה הוא מחליש את נשמתם ומפסיק השפע מכל העולמות התלויים בהם. כי אי אפשר להוכיח את ישראל על עוונותיהם כי אם מי שיכול להוסיף ולתן ריח טוב בהנשמות על ידי שהוא מוכיחם, שזה אי אפשר כי אם כשזוכה לבחינת הקול המשקה את הגן עדן, שמשם גדלים כל הריחות וכל היראות שהוא קול השיר שיתער לעתיד וכו' [עין בפנים בלקוטי תנינא סימן ח] (ח, א):

אתה המעין, אל יבהלוך רעיוניך, כי למעלה הזהיר הרבה, שידבר כל אחד עם חברו ביראת שמים ובאר בפרוש, שכל אדם צריך לעסק בזה, כמו שמבאר לעיל באות י"ז, וכאן אמר שאין כל אדם ראוי להוכיח. אך הענין מבאר היטב למי שמבין היטב פרוש הדברים בפשיטות. כי לדבר עם חברו ביראת שמים, לדבר אחד עם חברו בכל יום מהתכלית ומה יהיה הסוף מאתנו וכו' זה צריך בודאי כל אדם לקים אפלו אדם פשוט לגמרי, כנזכר לעיל. אבל תוכחה שהזהיר כאן הוא ענין אחר לגמרי, כי הוא כשמוכיח את האדם ומזכיר לו עוונותיו, שאומר לו, למה עשית עברה פלונית או מעשה הרעה הזאת, חס ושלום, וזה צריך האדם לזהר שלא להזכיר מעשים רעים

שלהם, כי יכול להחליש נשמתם על ידי זה, על ידי שמעורר הריח רע, על ידי שמזכיר עוונותיהם. וזה עקר הפרוש של תוכחה כמו שמצינו ברש"י על פסוק דברי קהלת שכתב, כל מקום שמצינו דברים אינו אלא דברי תוכחה וכו' גם כתב בפרשת דברים שכן מצינו בכמה צדיקים שלא הוכיחו אלא סמוך למיתה וכו' וכן משה וכו'. והנה, לכאורה, הדבר תמוה, כי הלא משה בודאי הוכיח ואמר מוסר לישראל הרבה מקדם, שהזהיר אותם מאד לשמר את דברי התורה. אך עקר פרוש תוכחה הוא מה שהזכיר עוונותיהם, כמו שכתוב שם [דברים א א] במדבר בערבה וגו', ופרש רש"י שהם המקומות שהכעיסו וכו' וזהו עקר שם תוכחה, ותוכחה כזאת לא הוכיחם כי אם סמוך למיתה, אף על פי שהוא היה מוכיחם בבחינת הקול הנזכר לעיל, שעל ידי זה היה מעורר ריח טוב, כמו שכתוב בפנים, אף על פי כן לא הוכיחם להזכיר עוונותיהם כי אם קדם מותו. ועין עוד מזה במקום אחר:

תפלין:

א. על ידי רצועות של תפלין שומרים את האמונה שלא יינקו ממנה החיצונים. ועל ידי זה נשמר מחו ונשמתו ומקבל שכל חדש ונשמה חדשה מאור הפנים (לה, ט):

ב. צריך כל אדם לפשפש את עצמו בכל עת אם הוא דבוק בשם יתברך. והסימן של דבקות הוא תפלין (לח, א):

ג. עקר קדושת התפלין זוכין על ידי קדושת הדבור ותקונו, ותקון הדבור הוא על ידי שלומדין תורה גם בעניות ודחקות. ובכל מיני חשכות וצרות ויסורים, רחמנא לצלן העוברים על האדם כשמתגבר אז לעסק בתורה, על ידי זה מעלה ומתקן הדבור, ועל ידי זה זוכה לדבר בינו לבין קונו בשלהבת הגבורות ולשפך שיחו לפני ה' בחמימות גדול, לדבר דברי אמת שבלב בחמימות הלב. ורואה פחיתותו וגדולת הבורא, עד שנכנס בו בושה גדולה על גדל פשעיו כנגד רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין, עד שזוכה שתתגלה הבושה על פניו. ואזי זוכה לאור התפלין שהם בחינת דבקות לשם יתברך. אשרי הזוכה לזה [עין דבור אות ז ובושה באות ב] (שם ב ד ה):

ד. תפלין הם בחינת הארת פנים ועקר פאר של ישראל. והם בחינת חיים בחינת אמת ומשם עקר העשירות וכל ההשפעות טובות. וכשפוגמין בתפלין, חס ושלום, בא עניות ובזיונות ובושות, וחייו תלויים מנגד, רחמנא לצלן (מז):

ה. על ידי תפלין ממשיכין על עצמן הזכרון לזכר תמיד בעלמא דאתי, דהינו להגדיל דעתו בכל יום להבין הרמזים שהשם יתברך מרמז לאדם בכל יום שיתקרב אליו [עין זכרון אות ד ה. ודעת אות ל"ו] (נד, ג):

ו. כפי מה שמתגברין לשבר הרהורי נאוף, כן זוכין לקדושת התפלין. כי עקר תקון התפלין נמשכין על ידי היראים והכשרים שנקראים מגני ארץ, על ידי שעליהם מתגברים ההרהורים ביותר מאד מאד. והם מתגברים כנגד אלו ההרהורים, שיכולים להביא לידי השחתת זרע, חס ושלום, שהיא בחינת החתים בשרו בחינת חותם דקלפה. והם מתגברים כנגדם ובורחים מהם בגדל התפשטותם. והן מעלין מבחינת חותם דקלפה. לבחינת חותם דקדושה שהוא בחינת תפלין התנוצצות המחין, לידע

ולהודיע אלקותו יתברך בעולם, שעל ידי זה נמשך עליו הארת השבעה רועים שהם כנגד השבעה ראשים של השתי שינין שבתפלין. נמצא שעל ידי התפלין הקדושים צריכין להמשיך על עצמו התנוצצות המחין כנזכר לעיל. גם צריכין על ידי התפלין להמשיך על עצמו תקון הצמצום של המחין, שלא יצא המח חוץ מהגבול. ואפלו בקדושה ובהתנוצצות אלקותו יתברך לא יצא חוץ מהגבול, חס ושלום, שלא יבוא לידי הריסה, חס ושלום (ח"ב. ה, ז):

תענית:

א. צריך כל אדם להכניע החמר וזה נעשה על ידי התענית. כי על ידי התענית מחלישין הארבעה יסודות, שמהם באים כל התאוות, ונכנע ונתבטל הגוף והחמר שהיא בחינת סכלות וחשך, בחינת בהמה בחינת מיתה, ונתגבר ונתעלה הושכל והצורה שהוא בחינת נפש, בחינת אדם, בחינת חכמה ואור וחיים, ונתבטל השכחה וזוכה לזכרון. ומבטל הדין והחשך וממשיך חסדים בעולם. ועקר תקון התענית הוא על ידי צדקה, גם מכניע חכמות חיצוניות כנגד חכמות התורה גם זוכה לפרנסה (עז):

ב. על כל צרה שלא תבוא גוזרין תענית. כי תענית הוא בחינת הארת ונשיאת פנים שהוא בחינת המתקת ובטול הדינים, שעל ידי זה נתבטלין כל הצרות. גם נצולין מעניות ומחרפות ובושות וזוכין לעשירות, גם זוכה שהקדוש ברוך הוא עושה על ידו מופתים (מז):

ג. הצדיק – אכילתו הוא יקר הערך כי משביע את נפשו דקדושה, ועל כן אסור לו להתענות. אבל מי שצריך להתענות, בודאי צריך להתענות ומצוה היא (נ):

ד. על ידי התענית מכניע את הכעס, וזה עקר מעלת התענית, על כן ביום התענית מתגרה הבעל דבר באדם יותר, ומזמין לו כעס כדי לקלקל את התענית, חס ושלום. על כן צריך שמירה יתרה לזה לשמר את עצמו מאד מאש של הכעס ביום התענית, כי עקר התענית הוא להכניע את הכעס (נז, ו):

ה. על ידי התענית הוא מתקן את פניו ומחזיר לעצמו את חכמתו שהוא צלם אלקים המאיר בפניו, ואז הכל יראים ממנו ואויביו נופלים לפניו. אבל כדי להרבות השלום צריך גם להרבות בצדקה (שם):

ו. על ידי התענית מתקן את הדבור, ואזי יכול לדבר לפני השם יתברך ולהתפלל בכונה. ועל ידי תקון הדבור מקרבין את הרחוקים לשם יתברך, ועל ידי זה הוא משלים את האמונה וזוכה לאמונה שלמה. ועל ידי זה זוכה לברר את המאכלים ואז נעשה על ידי אכילתו יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה אפין באפין (סב):

ז. תענית מבטל המחלוקות הן מחלוקות בגשמיות והן ברוחניות, דהינו שאינו יכול להתפלל או לעשות מה שצריך בעבודת השם שזה גם כן בכלל מחלוקות, והתענית

מועיל לזה להכניע הלב לדבק הרצון בהקדוש ברוך הוא ולעשות שלום (קעט):

ח. התענית מחיה מתים, הינו שמחיה הימים שעברו בחשך ואין להם שום חיות. כי מי שפוגם איזה יום שאינו עושה בו מצוות ומעשים טובים מכל שכן כשחס ושלום, עושה בו רע, חס ושלום, אזי אין לאותו היום חיות והוא ממית אותו היום [ועין בפנים]. והתענית מחיה הימים המתים הללו. והכל לפי התענית, וכל מה שמתענה ביותר, כך הוא מחיה יותר ימים המתים שעברו בחשך (שם):

ט. על ידי התענית זוכה לשמחה וכפי ימי התענית כן זוכה לשמחה (שם):

י. מה שמתענין על חלום לא טוב, הוא כדי להמשיך שמחה על ידי התענית, כנזכר לעיל שזה עקר תקון החלום. על כן מי שאינו רוצה להתענות על החלום, אומרים לו המיטיבים, לך אכל בשמחה לחמך. כי עקר התקון על ידי השמחה (ח"ב. ה. יוד):

יא. ביום התענית טוב לומר פרשיות של הקרבנות של ספר ויקרא, כמו שהם מסודרים כבר במעמדות (שם.):

תשובה:

א. עקר התקון של כל העוונות הוא על ידי הצדיק האמת. ומי שרוצה לזכות לאחרית טוב לנצח צריך להשתדל בכל כחו להתקרב לצדיקי אמת ותלמידיהם, ויספר לפני הצדיק כל לבו, הינו ודוי דברים, ועל ידי זה מוחלין לו כל עוונותיו. כי עוונותיו של אדם חקוקין על עצמותיו, כי כל עברה יש לה צרוף אותיות, וכשעובר איזה עברה אזי נחקק צרוף רע על עצמותיו כפי אותיות הלאו הזה שעבר בתוך הטומאה. ועל ידי זה מביא מלכות דקדושה לתוך גלות דסטרא אחרא. וזה הצרוף הרע שנחקק על עצמותיו נוקם בו. ועל ידי ודוי דברים לפני התלמיד חכם יוצאים מעצמותיו האותיות החקוקים עליהם ונתתקן הכל (ד, ה):

ב. על ידי שאיש הישראלי נתעורר בתשובה על ידי שהרגיש טומאה קטנה שמבלבלת אותו בתפלתו ועבודתו, על ידי תשובתו גורם, שגם הרשעים הגמורים שיצאו מכלל ישראל על ידי רבוי מעשיהם הרעים, גם הם נעשים כסא לקדושה וחוזרים בתשובה, ועוזרים לעובדי השם, שיבנו בנינים דקדושה (שם בסוף):

ג. עקר התשובה כשישמע בזיונו, ידם וישתק, ויסבל בזיונות ושפיכות דמים הבאים עליו. ובזה הוא ממעט הדם שבחלל השמאלי וזובח יצרו הרע, ועל ידי זה זוכה לכבוד אלקי (ו, ב):

ד. קדם התשובה עדין אין לו הויה, כאלו עדין לא נתהוה בעולם, כי טוב לו שלא נברא משנברא. וכשבא לטהר את עצמו לעשות תשובה, אז מכין את עצמו שיהיה לו הויה בעולם, על כן תשובה היא בחינת אהיה, הינו אנא זמין למהוי, כנזכר לעיל (שם):

ה. גם צריך לדעת שכשבא לטהר ולעשות תשובה אומרים לו המתן, הינו אף שהוא צריך למהר מאד להמלט על נפשו לברח מתוך החשך, אף על פי כן אל יבהלוהו רעיוניו, כשרואה רחוקו מתפלה ומכל הדברים שבקדושה, כי ההכרח להמתין, עד שיזכה לתקון גמור כזה, בחינת הבא לטהר מסיעין לו וכו' אומרים לו המתן והבן (שם):

ו. צריך לאחז תמיד במדת התשובה כי אפלו בשעה שאדם אומר, חטאתי עויתי פשעתי אפלו זה אי אפשר לו לומר בלי פניה, נמצא שצריך לעשות תשובה על תשובה הראשונה, הינו על חטאתי עויתי פשעתי שאמר (שם ג):

ז. ואפלו אם יודע האדם בעצמו שעשה תשובה שלמה, אף על פי כן צריך לעשות תשובה על תשובה הראשונה. כי מתחלה כשעשה, עשה לפי השגתו. ואחר כך בודאי כשעושה תשובה, בודאי הוא מכיר ומשיג יותר את השם יתברך, נמצא לפי השגתו שמשיג עכשו, בודאי השגתו הראשונה היא בבחינת גשמיות. נמצא שצריך לעשות תשובה על השגתו הראשונה, על שהגשים את רוממות אלקותו יתברך. אשרי הזוכה לתשובה כזאת (שם):

ח. התשובה צריך להיות בשלשה תנאים (ישעיה ו י) שיראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב. כי צריך האדם לשים עינו ולבו היטב על דרכיו ולהסתכל על תכליתו הנצחי ולישב את עצמו היטב היטב. ולשמע היטב כל דברי רבותינו הקדושים ואז יזכה לתשובה באמת (ז. בסוף):

ט. עקר התשובה על ידי ענוה שהאדם צריך לשים עצמו כאין, כמדבר לדוש ולא ישגיח כלל על המחלוקות ובזיונות שמבזין אותו, רק יחזיק במדת השתיקה ויהיה מן השומעים חרפתם ואינם משיבים וכנזכר לעיל, ואז נקרא חכם באמת וזוכה לתשובה שהוא בחינת כתר, שעל ידי זה זוכין לכבוד אמתי ונצחי שהוא כבוד אלקי, כנזכר לעיל (ו):

י. כשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה, צריך להיות בקי בהלכה וצריך להיות לו שני בקיאות, הינו בקי ברצוא בקי בשוב שזהו בחינת עיל ונפיק בחינת (תהלים קלט ח) אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך:

הינו מי שרוצה לשוב לשם יתברך, צריך לחגר מתניו, שיתחזק עצמו בדרכי ה' תמיד בין בעליה בין בירידה, שהם בבחינת אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הנך. הינו בין שיזכה לאיזה עליה, לאיזה מדרגה גדולה או קטנה, אף על פי כן אל יעמד שם ולא יסתפק עצמו בזה. רק צריך שיהיה בקי בזה מאד לידע ולהאמין, שהוא צריך לילך יותר ויותר וכו' שזהו בחינת בקי ברצוא וכו':

וכן להפך, שאפלו אם יפל, חס ושלום, למקום שיפל, אפלו בשאול תחתיות, חס ושלום, גם שם אל יתיאש את עצמו לעולם בשום אפן יהיה איך שיהיה, רק יחפש ויבקש את השם יתברך ויחזק עצמו בכל מקום שהוא בכל מה שיוכל. כי גם בשאול תחתיות נמצא השם יתברך וגם משם יכולין לדבק את עצמו אליו יתברך וזה בחינת ואציעה שאול הנך, בחינת בקי בשוב, כי אי אפשר לזכות לתשובה כי אם כשבקי שתי בקיאות אלו: ובאמת היא בקיאות גדול מאד שיזכה לידע, שצריכין ליגע עצמו ולטרח בעבודת ה' תמיד, ולצפות בכל עת להגיע למדרגה גבוה יותר, ואף על פי כן אל יפל משום דבר ואפלו אם יהיה איך שיהיה, חס ושלום, אף על פי כן אל יפל בדעתו כלל ויקים ואציעה שאול הנך, כנזכר לעיל. וכשיש לו שתי בקיאות אלו, אזי הוא הולך בדרכי התשובה ואז ימין ה' פשוטה לקבל תשובתו וזוכה לכבוד ה' ונעשה על ידי זה אדם לשבת על הכסא, אשרי לו (שם ד):

יא. מה שיש כמה לומדים שלומדים תורה הרבה ואינם חוזרים בתשובה ואדרבא, הם חולקים על הצדיקים, זה מחמת שלומד שלא לשמה כי אם בשביל כבוד ורבנות להתיהר ולקנטר. ואזי על ידי התורה נכנס בו ערמימויות יותר. כי בהתורה יש שתי בחינות, (הושע יד, י) צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. ואזי מהתורה שבעל פה נעשה לו פה לדבר על הצדיק עתק בגאוה ובוז. ויש צדיקים גדולים מובחרים שהם יודעים מאיזה הלכות של התורה נעשו אצלם אלו הצרופים רעים שמדברים על הצדיקים, והם מעלים אלו הצרופים וחוזרים ועושים מהם הלכות וכו', [כמבאר בפנים עין שם בסימן י"ב] (יב, א):

יב. כשבני אדם שהם מחוץ לקדושה מקרבין את עצמן לפנים מהקדושה, הן גרים שמגירין, הן בעלי תשובה שגם הם היו מבחוץ, כשמקרבין ומכניסין אותם לפנים, זהו עקר כבוד השם יתברך וכדין אסתלק, ואתיקר שמא דקודשא בריך הוא עלא ותתא ומעלין את הכבוד לשרשו, ועל ידי זה ממשיכין שלום בעולם (יד, ב):

יג. על ידי ענוה ושפלות בתכלית זוכין לתורה, עד שיוכל להאיר בלמוד תורתו בשרשי נשמות ישראל המושרשים בתורה, ועל ידי זה יוכל להאיר ולעורר בתשובה אפלו הרחוקים ממנו כמה פרסאות, ואפלו פושעי ישראל כל זמן ששם ישראל נקרא עליו אף על פי שחטא – ישראל הוא, יכולים להאיר לו אל מקום שהוא הארה משרש נשמתו על ידי התורה, ועל ידי זה חוזר בתשובה (שם ג ה):

יד. כשמאירין ומעוררין הרחוקים בתשובה, עדין הם רחוקים מהקדושה מאד, ויכול להיות להם מניעות רבות, וצריך להם יגיעות רבות כדי להפשיט מהם הבגדים הצואים שהלבישו. כי אלו הבגדים הצואים מפסיקים כמו נהר המפסיק, שאי אפשר להלך דרך אותו הנהר. על כן אל יבהלוך רעיוניך כשאתה רואה, שאתה רוצה להתקרב ובאים עליך מניעות עצומות, כי בהכרח שיהיו לך מניעות רבות ועצומות. כי כולם נמשכין מהבגדים הצואים שנעשו מעוונותיו. וצריכים לסבל יגיעות

ומרירות, עד שישליך מעליו הבגדים הצואים. ועל ידי זה יתבטלו כל המניעות והמסכים המבדילים בינו לבין הקדושה (שם ה):

טו. לדבר עם חברו במוסר ויראת שמים ולעוררו לתשובה הוא תקון קרי (שם בסוף):

טז. צריך לתקן גם כל החטאים שעשה בשוגג, ועל ידי זה זוכין לשלמות לשון הקדש שהוא בחינת תקון הברית (יט. ג):

יז. דע, כי תשובה היא להשיב הדבר למקום שנטל משם, דהינו להשיב ולהחזיר הדבר לשרשו, ושרש כל הדברים היא חכמה, לכן צריך כל אחד לשמר את חכמתו ושכלו משכליות חיצוניות וממחשבות זרות, ומכל שכן מהרהורים רעים. כי כל הפגמים וכל החטאים והעוונות כולם באים מפגם המחשבה, שאינו נזהר לשמרה כראוי שלא תצא חוץ מגבול הקדושה. וכשנזהר ושומר המחשבה היטב שהיא החכמה שבמח, זהו עקר תקונו ותשובתו [עין דעת כ"ה כ"ו כ"ז] (לה):

יח. עקר התשובה תלוי בלב הינו במחשבה שבלב שיתגבר לברח ממחשבות רעות ולחשב בכל עת מחשבות טובות. לשום אל לבו היטב, מה יהיה תכליתו וסופו וכו', ולחשב עצות ותחבולות איך יזכה לשוב אל ה'. ועל ידי זה יזכה להגיע ולהשיג אוריתא דעתיקא סתימאה, הינו סתרי פנימיות התורה שזהו עקר שעשוע עולם הבא (מט):

יט. תשרי וניסן הם ימי תשובה ביותר. כי בניסן עתידין לגאל ואין הגאולה אלא על ידי תשובה (שם ו):

כ. צריך להיות כגבור לרוץ ארח. כי אפלו כשזוכה לעשות תשובה ולתקן מה שקלקל, עדין צריך למלאת העבודה שהיה יכול לעשות בזמן שהיה נזוף לפני השם יתברך. על כן צריך לרוץ היטב להזדרז הרבה בעבודת השם יתברך, כדי שיוכל למלאת חסרון העבודה שהיה יכול לעבד בימי קלקולו (שם בסוף):

כא. כל המצוות והעברות – עקרן על ידי שמוציאין מכח אל הפעל. כי עקר שלמות המצוה היא רק כשמוציאין אותה מכח אל הפעל, דהינו כשזוכין לעשותה בפעל. וכשמוציא המצוה מכח אל הפעל היא בחינת בריאת העולם ממש והרי הוא מקים את כל העולם כולו. וכן להפך, בעברה, חס ושלום, בתחלה העברה בכח שחושב

לעשותה, חס ושלום, ואחר כך כשמוציאה מכח אל הפעל ועושה אותה, חס ושלום, אזי הוא רשע גמור וחשוב כמת, והרי מאבד עצמו ומאבד עולם מלא, חס ושלום. כי כל העולם לא נברא רק על ידי בחינה זאת, שיצא מכח אל הפעל על ידו יתברך. ועל כן בכל עברה, חס ושלום, פוגמין בכלליות העולמות ובכלליות השמות הקדושים, רחמנא לצלן רחמנא לשזבן. ואין תקנה כי אם בתשובה, כי על ידי תשובה על ידי שמתחרטים על העברה ועוזבין אותה על ידי זה נתתקן כל הנזכר לעיל, וחוזר ומוציא תקון כל העולמות מכח אל הפעל (סו, ב):

כב. על ידי תשובה מאהבה אין נשאר מהחטאים שום רשם. ואז זוכה להתפלל וללמד בשכל צח שהוא בחינת מחין דגדלות ואז יכול להתפלל כראוי וללמד ולהבין בלי עיון. וזוכה לחדש מחו בכל יום ויום (עד):

כג. צריך כל אדם לראות שמצדו לא יהיה עכוב ביאת משיח, דהינו שיראה לתקן מעשיו ולעשות תשובה שלמה, כדי שהוא לא יעכב בעוונותיו ביאת משיח (עט):

כד. עקר התשובה תלוי בתורה, הינו כשלומד תורה ומתיגע בה עד שזוכה להבין דבר מתוך דבר ולחדש בה לשם שמים, זהו תשובה גמורה [עין תלמוד תורה אות י.] (עד.):

כה. אם יזכה שירגיש באמת כאב חטאיו, דהינו כשימול ערלת לבבו, עד שירגיש לבבו באמת גדל כאבו, ויצטער ויתחרט וישוב בתשובה באמת, אזי ירגישו גם כל הלבבות של כל הטפות שנמשכו ממנו, הן בניו ממש, הן אותם שנמשכו למקום אחר, חס ושלום. כולם יהיה נמול ערלת לבבם וירגישו היכן הם מוטלים, ויהיה נעשה רעש גדול ביניהם ויתעוררו לתשובה כולם (קמא):

כו. החלוק שבין מיתה לחיים הוא רק אצל זה האדם הנמשך אחר תאות אכילה ושתיה, ואצלו נכרת המיתה. אבל הצדיק הכובש את יצרו ואפלו במה שהותר לו הוא אוחז את תאותו בידו, הוא תמיד חי אפלו לאחר מיתה ואין חלוק אצלו בין מיתה לחיים (קמד):

כז. צריך האדם לחוס על נפשו, למהר לשוב לשם יתברך בילדותו קדם שהזקין, כי אז שומע עדין קול הכרוז של התורה, שמכרזת בכל יום וקוראת את האדם שישוב לשם יתברך, שהם המחשבות של הרהורי תשובה הבאים על האדם בכל פעם. אבל לאחר שנזקן קשה ביותר להשיבו [ועין בפנים בסימן ר"ו] (רה):

כח. יש דבור של תשובה בחינת (הושע יד ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה', הינו שצריכין להרבות בדבורים מאד, עד שישפך שיחו כמים לפני השם יתברך, שיזכה לתשובה באמת. וזה זוכין על ידי שלשת קוי האמת שהם: תפלה, להתפלל באמת ותורת אמת ושדוכים וזווגים אמתיים. ולכל זה זוכין על ידי הלל והודאה לשם יתברך ועל ידי למוד הלכות שהם עקר שעשוע עולם הבא (ח"ב. ב):

כט. צריך לדעת שאיש הישראלי הוא רחוק לגמרי מעוון, ואין עוון שיך לו כלל לפי דקותו ורוחניותו. על כן העוון, חס ושלום, הוא משוא כבד מאד מאד לאיש הישראלי, שאי אפשר לשא כלל זאת המשוא על עצמו אפלו יום אחד, כי המשוא של עוון קשה וכבד יותר מכל המשאות של כל מיני יסורים שבעולם. על כן צריך כל אחד לרחם על עצמו, להשתדל לשוב מעוונותיו ולבקש מאד מהשם יתברך, שיזכה למצא מנהיג שיהיה רחמן אמתי, שיאיר בו דעתו ויוציאו מעוונותיו. כי זה עקר הרחמנות הגדול מכל מיני רחמנות [עין צדיק אות ל"ו ותוכחה י"ז] (ז. ג):

ל. עקר התשובה השלמה הוא, כשאדם עובר באלו המקומות ממש שהיה קדם התשובה, כל אחד לפי מה שעבר עליו בימים הקודמים. וכשעובר באלו המקומות והענינים שהיה מתחלה ממש, ועכשו פונה ערף מהם וכופה יצרו לבלי לעשות עוד מה שעשה, זהו עקר התשובה השלמה ורק זה נקרא תשובה (מט):

לא. עקר התשובה על ידי בושה כי צריך להתביש מאד מאד מלפניו יתברך (עין בושה אות ד). וזה זוכין על ידי שרואין את עצמו עם הצדיק האמת (עין צדיק ק"ח) (עב):

לב. מי שרוצה לזכות לתשובה, יהיה רגיל באמירת תהלים, כי תהלים מסוגל לתשובה. כי יש מניעות רבות מאד מלעשות תשובה. כי יש אחד שאין לו התעוררות כלל לתשובה. ואפלו מי שמתעורר לעשות תשובה, יש כמה מניעות לזה:

כי יש כמה, ששער התשובה סגור בפניהם, ויש שאינו יודע להגיע אל השער השיך לו, שדרך שם דיקא צריך לשוב לשם יתברך, וכיוצא בזה שארי מניעות המונעים את האדם מן התשובה, עד שיכול, חס ושלום, לבלות ימיו ולמות בלא תשובה, חס ושלום. ועל כל זה מסוגל אמירת תהלים, שאפלו אם אין לו שום התעוררות לתשובה, על ידי תהלים יזכה להתעורר לתשובה. כי כל אדם ואדם כפי מה שהוא, יכול למצא את עצמו בתוך אמירת תהלים, ועל ידי זה יזכה להתעורר ולעשות תשובה ולבוא לשער של תשובה השיך לנשמתו, ולפתח השער עד שיזכה לתשובה שלמה. ועל ידי זה ישוב השם יתברך אליו וירחמהו אשרי לו. על כן בימי אלול ועשרת ימי תשובה עוסקין כל ישראל באמירת תהלים. כי אמירת תהלים מסוגל לתשובה. אבל צריכין לעסק גם בכל השנה כולה באמירת תהלים בכונה, כדי לזכות לתשובה, כנזכר לעיל (עג):

לג. על כל עברות שבעולם מועיל תשובה, ואפלו על העוון החמור שבתורה שהוא, מי שהוציא זרע לבטלה במזיד, חס ושלום, או כל מיני פגם הברית החמורים, חס ושלום. על הכל מועיל התשובה. ואין כונת הזהר הקדוש כפשוטו. כי באמת אין לך דבר שעומד בפני התשובה כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה. וכבר מבאר, שעקר התשובה השלמה אי אפשר לזכות כי אם על ידי צדיקי אמת ועל ידם יתוקן הכל (שהר"ן ע"א):

תמימות:

א. עקר קבלת על מלכות שמים הוא על ידי שמשליכין ומבטלין כל החכמות, רק לילך בתמימות ופשיטות. כי רק התורה הקדושה היא החכמה האמתית ושאר כל החכמות הם בטלים אצלה (שהר"ן ה. שח):

ב. צריך כל אחד להשליך כל החכמות ולעבד את השם יתברך בפשיטות ובתמימות. כי צריך שיהיו מעשיו מרובים מחכמתו, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה, לא מבעיא חכמות של סתם בני אדם שהם באמת שטות וכסילות, בודאי צריכין להשליכם לגמרי. אלא אפלו חכמות גמורות אפלו מי שיש לו מח גדול באמת, כשמגיע לאיזה עבודה, הוא צריך להשליך כל החכמות ולעסק בעבודתו יתברך בפשיטות ובתמימות: וצריך אפלו להתנהג ולעשות דברים שנראה כמשוגע בשביל עבודת השם. כי צריכין לפעמים לעשות דברים הנראין כשגעון כדי לעשות רצונו יתברך. כי צריכין להתגלגל בכל מיני רפש וטיט בשביל עבודת ה' ומצוותיו יתברך, ולאו דוקא בשביל מצוה ממש, אלא כל דבר שיש בו רצון השם יתברך נקרא מצוה. וצריך לגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט, כדי לעשות איזה רצון ונחת לשם יתברך. וכשאהבתו חזקה כל כך לשם יתברך, אז הוא בחינת בן יקיר וחביב מאד לשם יתברך. והשם יתברך חומל עליו ומניחו לחפש בגנזיא דמלכא הגנוזים וצפונים ביותר, עד שזוכה שיתגלה לו ההשגה של צדיק ורע לו רשע וטוב לו וכו', וזוכה לסתרי תורה ולהעלות המשפט, שנפל עד התהום, ולתקנו (ח"ב, ה, ט"ו):

ג. כשאדם הולך אחר שכלו וחכמתו, יוכל לפל בטעותים ומכשולות רבים, ולבוא לידי רעות גדולות, חס ושלום, כאשר כבר רבים נכשלו ונפלו מאד על ידי חכמתם, וחטאו והחטיאו את הרבים רחמנא לצלן. והכל היה על ידי חכמתם הרעה. כי עקר היהדות הוא לילך בתמימות ובפשיטות בלי שום חכמות, ולהסתכל בכל דבר שעושה שיהיה שם השם יתברך. ולבלי להשגיח כלל על כבוד עצמו, רק אם יש בזה כבוד השם יתברך יעשה, ואם לאו – לא. ואז בודאי לא יכשל לעולם (יב):

ד. כבר מבאר, שעקר העבודה הוא תמימות ופשיטות בלי חכמות. גם אין צריכין לחקר הרבה בעבודתו ולרדף אחר חומרות יתרות. כי כל זה הם בלבולים ודמיונות מהבעל דבר לבטלו מעבודתו, ואין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו וכו', וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, לא נתנה תורה למלאכי השרת. וכל אלו החכמות, דהינו מה שחושבין יותר מדי בעבודתו [שקורין איבער טראכטין], הם מפילין את האדם מעבודתו יתברך. והחכמה הגדולה שבכל החכמות לבלי להיות חכם כלל רק להיות תם וישר בפשיטות (שם מד):

ה. החכמות מזיקים מאד להאדם, והחכמים נלכדין בחכמתן של עצמן. וצריך להתרחק מאד מכל מיני חכמות שיש לקצת אנשים שהם חכמים בעיניהם, ונדמה להם שהם יודעים חכמות גדולות בעבודת ה'. כי כל אלו החכמות הם שטותים גדולים, כי אין צריכין אלו החכמות כלל לעבודת הבורא יתברך. כי העקר הוא רק תמימות ופשיטות ואמונה שלמה בשם יתברך ובצדיקי אמת. אף על פי שגם בהתמימות צריכין לזהר לבלי להיות שוטה, אף על פי כן חכמות אין צריכין כלל. ויכולין לבוא לשמחה גדולה על ידי תמימות ואמונה בפשיטות גמור (שם):

ו. זה עקר החכמה, שישכיל שרחוק ממנו החכמה (ח"ב פג):

ז. צריך לזהר לקים העבודות הפשוטות והמנהגים הקדושים של ישראל, כגון לומר זמירות בשבת ובמוצאי שבת וכיוצא בזה. וטוב מאד מי שיכול לומר תחנות ובקשות הרבה, כגון התחנות שבתוך הסדורים הגדולים וכיוצא. ולא כמו החכמים בעיניהם המתלוצצים מזה. כי באמת עקר היהדות היא פשיטות ותמימות בלי שום חכמות כלל (שהר"ן קנה):

חזק חזק ונתחזק. ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה:

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם: