להיות אברך – זה כבוד | פרשת מקץ

(בראשית מא-מב,מג) "ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף, וילבש אותו בגדי שש וישם רביד הזהב על צוארו. וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו ויקרא לפניו, "אברך"!

להיות אברך | פרשת מקץ

נמצא אברך שתורתו אומנותו (הכל לפי גדלותו בתורה) כן צריך להיות זהיר יותר מחילול ה’, ויקבל כל אדם בסבר פנים יפות ולא ירבה בשחוק או באכילה עם ע”ה, ויהא דיבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת בהם, נעלב ואינו עולב, ומכבד כל אדם, (ראה ברמב”ם ה’ יסודי התורה סוף פ”ה). ואברך שעוסק בפרנסתו – יתחזק מה שקנה בלמדו בישיבה, ע”י קביעות עיתים לתורה ולימוד ספרי מוסר וחסידות יום יום, ועוד יותר בשבת קודש, ויתנהג בעדינות ובדרך ארץ כיאה לאברך וישקיע זמן וכוחות על מידות טובות.

פרש"י "אברך" כתרגומו "דין אבא למלכא", ['זהו אב למלך כלומר יועץ עיקרי וראשי, של המלך], 'רך' בלשון רומי/ארמי, מלך בהשותפין (ב"ב ד.) לא ריכא ולא בר ריכא. ובדברי אגדה (ספרי דברים-סוף פרק א, א) דרש רב יהודה 'אברך' זה יוסף, שהוא אב בחכמה ורך בשנים. אמר לו ר' יוסי ב"ד אין "אברך" אלא לשון ברכיים, שהכל היו נכנסים ויוצאים תחת ידו ע"כ.

וכן פירש ר"א כל אדם קורא "לפניו אכרע ואשתחוה". ואיך שלא יהיה "אברך" הוא תואר כבוד, וכך מכונים אנשים צעירים שלמדו תורה בישיבות, אחר נשואיהם, (ויש מוסיפים המילה משי, (אברך משי), כלומר מעודן ועדין הנפש, כנאה וכיאה לבן תורה (והמשכילים השתמשו עם הביטוי הנ"ל לגנאי, משום שנאתם לבני תורה).

ו"אברך" מעבר להיות תואר כבוד, הוא גם כן מחייב הרבה מאד.

כי אם אברך מתנהג בגסות, ומדבר כאחד מאנשי הרחוב בשפה זולה ובוטה, וק"ו כשמדבר כאחד הנבלים ניבול פה, או משקר במשאו ומתנו ובכלל, וצועק, ומאבד ושוכח את עדינותו, כמה חילול ה' יש בדבר, ומה הבריות אומרות עליו (ובגללו כוללים עמו כל האברכים וכל יוצאי הישיבות)

וכמ"ש חז"ל (יומא פו.) ואהבת את ה' אלקיך (דברים ו-ה) – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? "אשרי אביו" שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר (ישעיה מט-ג) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר,

אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? "אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה, כמה מקולקלים מעשיו, כמה מכוערין דרכיו. עיי"ש.

הנה בעוונות הדור קורה שאברך שיוצא לעולם לעסוק בפרנסתו, משנה מיד צורת הדיבור והחשיבה, פושט מעליו בגדי מלכות ולובש אחרת, השקפותיו משתנים עדינותו מסתלקת ונעלמת, עיניו משוטטות גם במה שאסור וחמור מאד, חוזר הביתה עצבני, יום אחד רם לבבו עד השמים בגלל הצלחתו, ויום אחר שחוח ומדוכא בגלל חוסר הצלחה או סיבות אחרות, את השבת מעביר באכילה ושינה (ועיתונים) וקטטות וויכוחים, דברי תורה וזמירות בשמחה והתלהבות מתכווצים ומצמקים, (וגם נעלמים), וכל דבריו הבלי עולם הזה, אוי לו ואוי למשפחתו.

נמצא אברך שתורתו אומנותו (הכל לפי גדלותו בתורה) כן צריך להיות זהיר יותר מחילול ה', ויקבל כל אדם בסבר פנים יפות ולא ירבה בשחוק או באכילה עם ע"ה, ויהא דיבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת בהם, נעלב ואינו עולב, ומכבד כל אדם, (ראה ברמב"ם ה' יסודי התורה סוף פ"ה). ואברך שעוסק בפרנסתו – יתחזק מה שקנה בלמדו בישיבה, ע"י קביעות עיתים לתורה ולימוד ספרי מוסר וחסידות יום יום, ועוד יותר בשבת קודש, ויתנהג בעדינות ובדרך ארץ כיאה לאברך וישקיע זמן וכוחות על מידות טובות. אשריהם ישראל.

בברכת התורה וכטו”ס

ראש ישיבת ברסלב – נצח מאיר

הרב שמעון יוסף הכהן ויזנפלד