תקציר: לדיבור יש כוח,
על כן ראוי וצריך כל אחד מישראל לראות לקדש את פיו בדיבורים קדושים,
ולהתרחק מדיבורי רחוב וכפירה בהשם יתברך,
ועל ידי קדושת הדיבור יש כוח יותר שיתקבלו התפילות והבקשות.
על פי פרשת השבוע מאת ראש ישיבת ברסלב מאיר.
בס"ד. ירושלים עיה"ק תו"ת בב"א, יום ו' עש"ק לסדר פרשת בלק.
לכבוד… אחדשה"ט! בעזרת השי"ת אכתוב לך משהו הקשור לפרשת השבוע.
לדיבור יש כוח | תיקון וקדושת הפה
וזהו (במדבר כב-ב) "וירא בלק.. את כל אשר עשה ישראל לאמורי".
"עשה ישראל לאמורי", היינו שעַם ישראל זכה לתיקון הדיבור והאמירה,
כי עשיה היא תיקון בלשון הקודש, כמ"ש (שמואל ב, יט-כה) ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו, ופרש"י לשון תיקון,
והרשע הזה השיג ושם לב שעם ישראל זכה לתיקון הפה והדיבור,
כי בלק היה לוחם ומצביא גדול כמ"ש הספורנו וז"ל שבלק היה אדם מפורסם ומלומד מלחמה,
כאמרו (שופטים יא, יב-כה) [וישלח יפתח מלאכים אל מלך בני עמון לאמר.. ויתן ה' אלקי ישראל את סיחון ואת כל עמו ביד ישראל.. ועתה]
הטוב טוב אתה מבלק בן צפור מלך מואב, הרב רב עם ישראל? אם נלחם נלחם בם?!
ראה שביקש ישראל לעבור בארץ סיחון, וכשלא נתן לעבור החרימוהו, וראה שנצחו לא בדרך תחבולה מלחמה. ע"כ.
ועוד איתא במדרש אגדה,
שזה שאמר הכתוב (תהלים לז-לב) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ומיהו הרשע?
זה בלק שהיה רואה את ישראל יושבים במדבר שאין בו כלום, בנחת, וענני כבוד מקיפין אותן,
והמן יורד עליהם, והשלו עולה, והבאר מהלכת, ועמוד האש לפניהם וכו',
והבין שכל מה שקורה עם עַם ישראל זה שלא כדרך הטבע, כי אילו היו לוחמים בדרך הטבע סבר היה שיכול ה' לנצחם,
על כן חקר ודרש בדעתו ועשה כדפרש"י כיון שראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם, אמרו מנהיגם של אלו במדין נתגדל,
ושאל מהם מה מידתו, אמרו לו – אין כוחו אלא בפיו [אמרו אף אנו נבוא עליהם באדם שכוחו בפיו], ע"כ.
וזהו "וירא את כל אשר עשה ישראל לאמורי".
כי אע"פ שהפסוק מדבר מעַם ישראל, ורש"י פירש על משה רבינו, שתיקן את פיו, וכוחו ממילא בפיו,
מכל מקום למעשה היינו הך, וכמ"ש חז"ל (במדב"ר יט) ראש הדור ככל הדור,
ומאידך בודאי לאחר שהשיג משה רבינו את מעלת הפה ושמירתו ותיקונו וכוחו, העביר לימוד חשוב זה לכל ישראל.
ומעניין לעניין
ראוי להזכיר כאן מ"ש רבינו ז"ל מברסלב (ליקוטי מוהר"ן תנינא סי' צו) שהדיבור יש לו כח גדול מאד,
כי הלא יכולים ללחוש על קנה שריפה (רובה) שלא תוכל לירות.
ועוד אמר רבינו ז"ל (ליקו"מ קמא סי' ב) שעיקר כלי זיינו של משיח הוא התפילה,
וכל מלחמתו שיעשה וכל הכבישות שיכבוש הכל משם.
וזה עיקר כלי זיינו כמ"ש (בראשית מח, כב) בחרבי ובקשתי ופרש"י תפילה ובקשה, ע"כ.
והנה בודאי שהמצוות שיש בפה מקדשות את הפה, מהם דאורייתא בקום עשה וכו'
כגון לימוד התורה וקריאת שמע שחרית וערבית וברכת המזון ותוכחה, עשר זיכרונות, ניחום אבלים וכו'.
ומהם דאורייתא בשב ואל תעשה כגון איסור רכילות ולשון הרע ומוציא שם רע, ודיבור שקר,
והונאה, והלבנת פני חבר, וקללה, וכן חנופה, וליצנות, כינוי שם לחבירו, התכבדות בקלון חבירו, מגלה סוד חבירו,
עצה לא הוגנת לחבירו, דברים בטלים וניבול פה, צער אלמנה ויתום, מטיח דברים כלפי מעלה, מכשול בשבועות ונדרים,
פתחון פה לשטן, אמירה לעכו"ם, מעונן ומנחש, הפחדה, להתגאות בכל דבר, גם במצוות, שיחה עם אשה, דיבור חול בשבת ויו"ט,
לעג על תלמידי חכמים, או חז"ל, דיבורי כפירה, והשקפה נגד התורה ודעת תורה,
וכן תפילות ובקשות ושיחה בינו לבין קונו וברכות, ודיבורים המחזקים ומעוררים
ליראת שמים וקרבת ה' והתורה מקדשים את האדם ופיו, ולהיפך – להיפך ח"ו. וכו' וכו'.
עיצה טובה
ובדרך כלל עצה טובה היא לשתוק מה יותר, ואמרו חז"ל (אבות פ"ג מי"ג) סייג לחכמה שתיקה.
ובתורה ובתפילה והתבודדות אדרבא לדבר מה יותר,
ויש הרבה מאד פרטים במצוות ועניני הדיבור, ולפרטם אי אפשר כי רבים הם,
וצריכים להשקיע זמן וכוחות בכל פרט ופרט, ובזכות קדושת הדיבור נזכה לתיקון הפה ולפה קדוש,
ועי"ז השי"ת ישמע תמיד את כל תפילתנו.
בברכת התורה וכטו"ס
ראשי ישבת ברסלב "נצח מאיר"
הרב שמעון יוסף הכהן ויזנפלד