אין יוצא מן הכלל. אין שום מקום שום זמן, שום מצב רוח או שום מאורע, שאי
אפשר לעבוד שם את השי"ת ולהתדבק בו.
המחשה לדבר זה נוכל לקבל מאשר דרשו חז"ל את המילה "לטוטפת" שנאמרה
בפרשת תפילין – משפות זרות: טט בכתפי (= ארץ מסויימת) שתים; ופת באפריקי (אפריקה) שתים. הרי שבטוטפות שבתפילין של ראש קיימים ארבעה בתים. מדרשה זו נלמד, שאפילו שפות טמאות של גויים, עשויות לסייע בהבנת התורה הקדושה.
אלא שקדושה זו, של הבנת התורה מתוך לשונות הגויים, נסתרת ונעלמת, בתוככי החומר והטומאה שאופפים אותה, עד שלמראית עין נדמה שאינה קיימת כלל.
מכאן שכל הקשיים והניסיונות הם רק משום שהחושים שלנו מראים לנו את
העטיפה החיצונית שמושכת לתאוות ולחטאים, ולא את הקדושה הנסתרת.
בידינו להתגבר על כל הפיתויים, לכוף את יצרנו כלפי האמת הפנימית שבלבנו. או אז ניתן כוח לקדושה הזו להתגבר על העטיפה החומרית ולזרוח באורה המבהיק.
ולא זו בלבד אלא שהקדושה תקבל תוספת הארה, שכן כשהיא היתה עטופה
בטומאה היה חשוב לצמצם את אור הקדושה שלא לתת לטומאה יותר מדי חיות, אבל לאחר שמגלים את הקדושה הנסתרת, הקדושה גוברת ואפשר לקבל תוספת אור ממנה.
כל זה כלול בהכרזתם של עם ישראל קודם קבלת התורה: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע". היינו, שנתגבר לעמוד בניסיון בכל זמן בכל מצב, כך ש"נעשה" את דברי התורה שהם הקדושה הגנוזה בכל דבר – ואזי גם "נשמע". היינו, שנקבל תוספת הארה להתחזק על ידי זה יותר ויותר.
(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א, לג)
-
-
-
-
-
-
-
-
