ישראל גוי – סיפור מרגש
בקראקא התגורר יהודי עשיר, שהדיר רגליו מבית המדרש והיה טרוד תמיד בעסקיו. למרות שהיה ערירי, קימץ בצדקה, והעניים לא פקדו את ביתו. כולם אמרו כי אינו מתנהג כיהודי וכינוהו "ישראל גוי".
לימים חלה האיש ומצבו הידרדר. הוא הזמין לביתו את ראשי 'חברה קדישא' ושאל: "כמה עלי לשלם עבור מקום מכובד בבית העלמין?"
ענו לו: "למרות עושרך הרב לא השתתפת מעולם בצער העניים, ולכן אם ברצונך להיקבר בכבוד, תן לנו כעת אלף אדומים ונעשה עמך חסד של אמת…"
התרומם העשיר ממיטתו והכריז: "הקצבתי לקבורתי מאתיים אדומים בלבד, ואתם עשו בי כרצונכם".
יצאו אנשי 'חברה קדישא' ודיברו ביניהם על הקמצן, שגם ברגעיו האחרונים דואג לכספו ולא לנשמתו.
לאחר כמה ימים נפטר "ישראל גוי".
אנשי 'חברה קדישא' החליטו לקוברו במקום בזוי סמוך לגדר, והלכו לרב העיר כדי לקבל את אישורו. הרב, שהכיר את הקמצן, הסכים לדעתם. הנפטר נקבר ללא קהל וללא הספד, ליד הגדר.
לקראת סוף השבוע הגיע עני לבית הרב, וסיפר כי אין לו כסף לצורכי שבת. הרב נתן לו צדקה. אחרי כמה רגעים נכנס עני נוסף ובפיו בקשה דומה. גם לו נתן הרב נדבה, ולפני שהתרחק הופיעו עניים נוספים בזה אחר זה וביקשו נדבה לקניית צורכי שבת.
הרב נדהם. מנין צצו כל העניים הללו, הרי מעולם לא באו אליו לפני כן?! בצהרי היום אסף הרב את ראשי העדה ושאל:
"איך ייתכן שכל-כך הרבה אנשים בעירנו נותרו דווקא ביום ששי זה ללא פרוטה?"
איש מהם לא ידע מהי הסיבה. נערכה חקירה ואז העידו קצבים, אופים וחנוונים שמדי שבוע קיבלו כסף ממקור לא ידוע עם הוראה לחלק בשוויו מצרכים לנזקקי העיר. ומדי יום חמישי חילקו בשר, דגים, חלות, קמח ושמן לכל הנצרכים. לאחר מכן הסתבר שכל עניי העיר התפרנסו במשך שנים מכספו של "ישראל גוי"!
בשבת דיברו האנשים על הנפטר, והצטערו על כך שלא הכירו בצדיק הנסתר שחי בקרבם, ואף זלזלו בו באופן כה מחפיר. רב העיר הצטער במיוחד על הביזיון שהנחילו בני עירו בהסכמתו לצדיק שהיטיב להסתיר את עצמו. גם אנשי 'חברה קדישא' התביישו ולא ידעו כיצד לכפר על העוולה שעשו.
ביום השלושים גזר הרב תענית ציבור. בני העיר עלו להשתטח על הקבר ולבקש מהנפטר סליחה. הם נאספו בבית הכנסת הגדול והרב דרש בפניהם בשבח הנותן צדקה בסתר, וסיים בבכי: "אם היו מעשינו יפים, לא היה הקדוש ברוך הוא מכשיל אותנו באדם כשר והגון זה. בוודאי עוונותינו גרמו לכך", וכל העם שומעים ובוכים.
בלילה נדדה שנת הרב, ובשעה מאוחרת נרדם. בחלומו עמד לפניו "ישראל גוי", שפניו האירו כפני מלאך. הרב נבהל מפניו. הנפטר התקרב אליו ואמר בפנים שוחקות: "אל תפחד, כבוד הרב. אינכם צריכים להצטער על שנהגתם בי שלא כשורה. לא בכם האשמה אלא בי. דעו לכם שלפני מותי רציתי להתגלות, כדי שלא תיכשלו בגללי, ולכן הזמנתי את ראשי ה'חברה קדישא', אבל אז שמעתי כרוז בשמים המכריז כי גזירה קשה נגזרה על יהודי קראקא. באתי לפני בית-דין של מעלה ולימדתי זכות על הקהילה הקדושה, שקול התורה אינו פוסק מפי תושביה, ואף הפשוטים שבה מלאים מצוות כרימון.
"ובכל זאת דברי הקטגור הכריעו את הכף לחובה. לא וויתרתי ואמרתי: 'אם כך, אהיה אני כפרתם של יהודי קראקא ואקבל עלי באהבה ביזיונות, ובלבד שהם לא יענשו'. בית הדין קיבל את הצעתי, מפני שגם אני תושב העיר ונושא באחריות עם כולם.
"באותה שעה ביקשו ממני אנשי 'חברה קדישא' אלף אדומים עבור הזכות להיקבר בכבוד. כידוע, סירבתי להם והם יצאו מביתי בזעף, אבל ידעתי שעשיתי זאת לטובת כולם. כשיצאה נשמתי חששתי שמא מישהו ילמד עלי זכות ואז יקברו אותי בכבוד, ותתקיים חלילה הגזירה עליכם, אולם כשנמסרה גופתי לידי הקברנים והם קברוה ליד הגדר, ידעתי שהגזירה התבטלה".
הרב הקיץ בבהלה. בבוקר הלך לבית הכנסת וסיפר לקהל את חלומו. השומעים בכו לשמע דבריו והתפללו לה' שימחל להם על עוונם. בסיום התפילה יצאו בני העיר אל בית העלמין. כשהתקרבו אל הקבר, ראו את קרש העץ שעליו רשום: "פה נטמן ישראל גוי". האנשים קרעו את בגדיהם ובכו. הרב ופרנסי העדה השתטחו על הקבר וביקשו מהנפטר סליחה בשם כולם.
ימים מספר לאחר מכן ציווה הרב להקים מצבת אבן על קברו של הצדיק על חשבון הקהילה, ולחקוק עליה אותו נוסח, ורק להוסיף מילה אחת. ועד היום נמצאת בבית העלמין בקראקא מצבה שעליה כתוב: "פה נטמן ישראל גוי קדוש".
