חג השבועות מאמרים וסיפורים

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

משל למלך שהיתה לו בת יחידה, ובא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו. אמר לו: בתי שנתתי לך יחידית היא. לפרוש ממנה איני יכול. לומר לך אל תיטלה איני יכול. לפי שאשתך היא, אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך, קיתון אחד עשה לי שאגור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. – כך אמר הקב"ה לישראל: נתתי לכם את התורה, לפרוש ממנה איני יכול. לומר לכם אל תיטלוה איני יכול. אלא בכל מקום שאתם הולכים – בית אחד עשו לי שאדור בתוכו. (שמות רבה פרשה ל"ג).

כשמסר המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל בישיבה את דברי המדרש המזעזעים, סיפר למחרת מרן הגרא"מ שך זצ"ל, שלא הצליח לתת תנומה לעפעפיו כל אותו הלילה. דברי המדרש, "לפרוש ממנה איני יכול", לא איפשרו לו לישון. שהרי הקב"ה בכבודו מצווה ואומר שאינו יכול לפרוש מהתורה הקדושה, וכי אנו יכולים לפרוש ולו מעט ממנה?!

—התחושה של "לפרוש ממנה איני יכול" הינה תחושה המפעמת בלב ליבו של כל צורב, שטעם אי פעם טעמה של תורה. דף הגמרא, לדידו של לומד התורה בטהרה, הוא בית היין בעצמו, והלומד הוא השיכור. שיכור ולא מיין, שיכור מן התורה.

סיפר לי נכדו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל: "כידוע, היתה לנכדים תורנות אצל סבא. פעם הגיע תורי. סבא ישב כרגיל ולמד, ואני ניגשתי למטבח והכנתי לו כוס תה ירושלמי מהביל. הנחתי לפניו את הכוס. סבא הודה והמשיך ללמוד במנגינתו הנודעת ובמסירת כל ישותו לדף הגמרא שלפניו.

כעבור איזה זמן נכנסתי לחדר. סבא ישב ולמד, שקוע כל כולו. כוס התה שכבה לה אין אונים, והמשקה ניגר על המפה, על השולחן ועל מכנסיו של סבא. וסבא? שום דבר. אינו חש, הוא בתוך דברי רב אדא בר אהבה ור' הונא. וכוס התה? מאן דכר שמיה!"

•••

במחלקה הכירורגית בבית החולים הירושלמי, ניצב לו הפרופסור הנכבד וכחכח בגרונו. הוא פנה אל קבוצת הגברים ההדורה, נשואת הפנים, הלא הם בניו וחתניו של נשיא מועצת החכמים הגר"ע יוסף זצ"ל, והציע להם את האפשרויות העומדות על הפרק, או דוקא, ליתר דיוק, עולות על שולחן הניתוחים.

"אבא שלכם אדם לא צעיר. מצד אחד, קשה לי להכאיב לו. אך מצד שני, אי אפשר להרדימו במצבו הנוכחי. אך אין לי ברירה אחרת ואני חייב לנתחו".

הבן, רבי דוד יוסף שליט"א, רבה של שכונת הר נוף הירושלמית, נכנס לחדרו של אביו, וסיפר לו שהטיפול יהיה קשה, כואב ומייסר. "אל תדאג. יש לי סוגיה ללמוד, אני עסוק כעת בנושא מסויים שאני כותב עליו 'תשובה'. הרופא יעסוק בשלו, ואני אעסוק בשלי", אמר הרב עובדיה זצ"ל והמשיך לחשוב בלימוד.

הפרופסור טיפל, והדממה שררה בחדר. הרב היה טרוד בליבון הסוגיה והרופא טרוד במלאכת הרפואה. כשהסתיים הטיפול, נכנסו הבנים לחדר. הגר"ע זצ"ל התנער באחת מהרהורי תורתו, הרים את עיניו ושאל בתמיהה :"נו, למה הרופא לא מתחיל לטפל בי?!"…

•••

לא לחינם אמר פעם כ"ק הרבי מצאנז, הגאון רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל: "היטלר לא ידע, שאם הוא רוצה להילחם ביהודים – הוא צריך לשרוף להם את התוספות". דיבור תוספות, לדידו של הצאנזער רבי, הוא כל הישות, האהבה האין סופית והתחושה הכל-כך משכרת. תורה!!!

כ"ק האדמו"ר מצאנז-קלוזינבורג זצ"ל, איבד את בני משפחתו בתופת הגרמנית, מאות מחסידיו עלו בסערה השמימה, אך לדעתו החורבן האמיתי היה מתרחש אם חלילה התוספות היה נשרף. כי כך חשים לומדי התורה, שבלעדי הגוף – יש חיים. אך בלעדי התורה – אין, אין כלום, מאומה.

בעיירה גרוסוורדיין הופיע לו לוליין צמרת, שהילך על חבל דק, תלוי בין שמים וארץ. כל בני העיר,  גויים ויהודים כאחד, אנשי מעש ובעלי בתים, צעדו אל כיכר העיר לחזות בפלא הגדול, וכך סיפר כ"ק האדמו"ר מויז'ניץ מונסי שליט"א: "כדי שלא אמשך אחרי הופעת הלוליין, הייתי חייב לנעול את דלת הבית ולהשליך את המפתח מבעד לחלון. אך אחי מוישל'ה (הלא הוא כ"ק מרן אדמו"ר מויז'ניץ בעל ה'ישועות משה' זצ"ל) לא הוצרך בכלל לזרוק את המפתח. הוא כל-כך אהב ללמוד, עד שלשום דבר אחר לא היתה תפיסה בעולמו".

מאי משמע? כשיהודי אוהב את התורה, אין לו בעולמו אלא ד' אמות של רשב"א וריטב"א, של רבי עקיבא איגר, מנחת חינוך, קצות ונתיבות, ר' חיים הלוי ור' נפתלי טרופ.

כל העיר יכולה להשתעשע בהבלי עולם, אך הלומד? במה אתם מחליפים עולם עומד לעולם?!

•••

שמעתי מהגאון רבי אהרון סלר שליט"א, שהוא וחבריו נכנסו לראש הישיבה, מרן הגרא"מ שך זצ"ל, והראו לו "הגהות הגר"א" שלא הובן להם.

"מה הפשט?" ביקשו הבחורים לדעת, והרב שך הצטער, "קשה לי לקרוא את האותיות", אמר. הבחורים נסוגו ורצו לצאת מהחדר, ואז השיג אותם קולו של רבינו הישיש הקדוש. "אין לכם מידות טובות!"

"מה??" התחלחלו הבחורים.

"יושב כאן יהודי זקן, שלא מצליח לקרוא את הגהות הגר"א, ואתם לא מוכנים להקריא לו את הדברים?!" התמרמר מרן זצ"ל, וישב עם הבחורים במשך שעה וחצי, עד שדברי הגר"א עלו יפה יפה.

—ופעם אחת בכה הרב שך. היה זה לאחר שעבר ניתוח קטרט בעינו. הרופאים ציוו בחוק בל יעבור, שראש הישיבה לא יעיין בשום ספר שהוא. העיון בספרים, ולו לרגע קט, יזיק לרב. אחד מנכדי מרן עמד ליד מיטתו והרב שך נרדם.

ויהי בחצי הלילה, התעורר הרב והתחיל "לחשוב בלימוד". במהלך המחשבות נצרך לספר הרשב"א ופנה לנכדו. "תביא לי בבקשה רשב"א מהארון, קשה לי לקום לבד". הנכד סירב בעדינות, הרופאים אסרו. הסב התעקש והנכד התעקש אף הוא.

"אנא, תביא רשב"א לרגע אחד!" התחנן הרב שך, ונתקל בחומה בצורה. אז לא עצר הרב שך ברוחו ופרץ בבכי סוער, מתחנן מבעד לדמעות לקבל רשב"א. הנכד הביא ועיניו של הרב אורו.

כולנו חייבים לנשום, ודף הרשב"א הוא אויר לנשימה.

— עוד עובדה מצמררת על רבינו בעל ה'אבי עזרי' זיע"א:

כאשר עיניו של הרב שך זצ"ל, חולות היו, ונזקקו לטיפול רפואי דחוף, הובהל לפניו פרופסור בכיר לרפואת עיניים, שציוה על רבינו זי"ע לקרוא עבורו טקסט כל שהוא, ה"קצות" נפתח קמיה מרן והוא החל לקרוא, בשצף קצף, ישר, ברור להפליא.

התפעלו הנוכחים מראייתו הצלולה של חכם הארזים, אך רופא העיניים המהולל הצטחק, הניף את ידו בתנועת ביטול מושלמת ופסק: "הרב קורא הכל מתוך הזכרון! הוא בכלל לא קורא  מתוך הספר!… לשולחן הובהל עיתון "יתד נאמן", ה"קצות" נסגר והעיתון נפתח, ומרן זצוק"ל, שלא ידע "יתד נאמן" על-פה, החל לקרוא לאט לאט, טיפין טיפין, בקושי גדול ובראיה לקויה וקשה…

•••

"אתם יודעים מה זה גהינום?" שאל הגאון ה"בית אהרן", אב"ד קרלין. "גהינום זה שאתה יושב בליל שבת, האור נכבה, הירח בחוץ אינו מאיר ואין לך שום דרך לראות את שורות הרש"י הזעירות!" – זהו גהינום עלי אדמות!!"… השמעתם?!

כשאיבד רבי יוחנן האמורא את מוחו לאחר פטירת החברותא ריש לקיש, התפללו חכמים שישוב לעפרו ויסתלק מן העולם.

מדוע לא התפללו חז"ל שר' יוחנן ישוב לדעתו כבראשונה? שאלו העולם. ותירצו: אם רבי יוחנן היה חוזר לשפיותו, כשהיה נזכר בריש לקיש ותורתו שחסרה לו, היה משתגע שוב.

ייכלו תלאות העולם כולו, ולא ייכלו משוגעים שכאלה, שיכורים שכאלה. אלפי שנים סרקו את בשרנו במסרקות של ברזל, שיפדו אותנו בשיפוד מתכת ושיספו את עצמותינו בגיליוטינות משופשפות, אך האהבה המשכרת הזאת לתורה לא חלפה עברה לה. משוררי "שירת בת השמים התורה הקדושה" (כלשון החזון איש זי"ע) לא פשו להם. נמצא אותם בכל בית כנסת ובית מדרש, בכל שטיבל, קלויז או ישיבה, כי תכלית התורה, כפי שכותב הגאון הקדוש ה"אבני נזר" זצ"ל מסוכטשוב, היא להתענג עליה ולהמתיק את נשמתנו בה.

"צריך ללמוד גמרא כמו שאוכלים אבטיח!" צעק פעם רבי אהרן כהן, ריש מתיבתא דחברון, בסערת נפש של סוגיה.

"ואיך אוכלים אבטיח? נכנסים לתוכו ונוגסים. ככל שיותר נוגסים כך יותר נהנים. המיץ האודם ניגר מכל הצדדים, ואנחנו יותר ויותר מאושרים. כך לומדים תורה!"

ואם חטאתי ופשעתי ולא הצלחתי להעביר את התחושות. סורו נא אל כבשונה של פוניבז' בבני ברק, מיר, חברון, פורת יוסף ובעלזא בירושלים, נחלת הלווים בחיפה, השטיבל המופלא של צאנז בצפת, כוללי "מדרש אליהו" באלעד וישיבת ליקווד בארצות הברית. תפגשו שם אלפי יהודים שכאלה, שאם תתנו להם הכל באהבת התורה – בוז יבוזו לכם!

•••

האמת היא, שהתורה אינה שייכת רק לאלו שעוסקים בה יומם ולילה. התורה הקדושה שייכת גם לאלו הנאלצים לצאת אל שוק העבודה, גם להם מגיע להתענג על התורה הקדושה!!

בעבר נכנסתי לכולל "בעלי בתים", ופגשתי שם את ר' חיים ב., יהודי העובד לפרנסתו, שקבע את מושבו, מספר שעות ביום, בבית המדרש.

וכך הוא סיפר לי: "לפני מספר חודשים פגש אותי המשגיח שלי מהישיבה. שנים שלא נפגשנו, ושנינו ניהלנו שיחת נימוסין קצרה. אז פנה אלי המשגיח ושאל: "ממה אתה חי?" השבתי לו שאני עובד בעבודה כזאת וכזאת, וברוך ה', יש פרנסה.

המשגיח מחייך אלי בנעימות ושואל שוב: "כן, אבל מאיפה אתה חי?" חשבתי שהוא לא שמע אותי והסברתי לו שוב, הפעם יותר לאט, שאני עובד מ-8 בבוקר ועד 5 אחה"צ ברמת גן, יש משכורת טובה, ואפילו תגמולים כמעט קבועים, אך המשגיח שואל בשלישית: "כן, אבל ממה אתה חי?"

"הכרתי את המשגיח, וידעתי שיש לו ראש מצוין וחכם. כפי הידוע לי, הוא גם לא סנילי, אלא אדם בריא, ברוך ה'… אז בקשתי ממנו שיסביר לי מהי כוונתו".

"התכוונתי לשאול מהיכן אתה חי, מה מחייה אותך, את נשמתך, את רוחך. לא מהיכן אתה מתפרנס", השיב המשגיח, ואני, שלפתע הבנתי את כוונתו, גימגמתי לו משהו על כך ש"אני חי מהנחת מהילדים"…

התשובה לא סיפקה את המשגיח, ולמען האמת גם לא אותי, וכך מצאתי את עצמי מצטרף, בעצתה הטובה של רעייתי, לכולל הזה. כעת, אני יודע ממה אני חי. אני חי מהתורה הקדושה, אותה אני פוגש, יחד עם החברותא המצויינת שלי, בכל ערב, כאן בכולל. ותאמינו לי, כל מי שמגיע, יבין על מה אני מדבר. כולם מוזמנים!"…

— נגיל ונשיש בזאת התורה, כי היא לנו עוז ואורה!!!