הדליקו נר לכבוד ההילולא של הרמב"ם רבי משה בן מיימון
רבי משה בן (ד'תתצ"ה, 1135 או ד'תתצ"ח, 1138-כ' בטבת ד'תתקס"ה, 13 בדצמבר 1204 ; מכונה גם בראשי תיבות הרמב"ם, בערבית מוכר כמוסא בן מימון; ובלשונות אירופה כמיימונידס) היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות: עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה" והוא הוכתר בכינוי "הנשר הגדול". הרמב"ם החזיק במשנה רציונליסטית מובהקת שבאה לידי ביטוי בכתביו. הוא הוכר כפילוסוף ורופא גם בתרבות הערבית והאירופית.
קבר הרמב"ם נמצא בטבריה. והאגדה אומרת שהוא ציווה כלשון צוואת יעקב אבינו לבניו: "אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם" (ספר בראשית, פרק מ"ז, כ"ט), ובעקבות כך הועברה גופתו ממצרים לטבריה ובה אכן עומד ציון שמקובל כמקום קבורתו. בחלקה שבה נמצא קבר הרמב"ם מצוינים גם קבריהם של השל"ה הקדוש ורבן יוחנן בן זכאי, וכן האמוראים רבי אמי ורבי אסי. כן קבור שם מיימון, אבי הרמב"ם, ונכדו של הרמב"ם רבי דוד הנגיד. רבים הם הבאים לעלות על קברים אלה, אף שהדבר מנוגד לפסיקתו של הרמב"ם עצמו בספרו משנה תורה: "והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהן, דבריהם הם זיכרונם… ולא יפנה אדם לבקר הקברות".
הוא נולד בספרד בשלהי "תור הזהב", שהייתה תקופה של התחדשות ופריחת התרבות העברית. למרות שספרד הייתה נתונה תחת שלטון מוסלמי, זכו היהודים ליחס סובלני.
תקופה זו הסתיימה עם פלישת קנאי דת מוסלמיים שנקראו "מווחידון", לקראת המאה ה-12.
עקב גזירות ה"מווחידון" נדדה משפחתו של הרמב"ם בארצות רבות ובסביבות שנת 1159 הגיעו לעיר פס שבמרוקו והחליטו להשתקע שם.
הרמב"ם למד לימודי תורה מאביו ר' מימון, הוא רכש גם השכלה כללית רחבה בנושאים שונים כמו מקצועות מדעיים ופילוסופיה ובנוסף לכך השתלם ברפואה. את תורת הרפואה למד מגדולי הרופאים במרוקו ומספרי רפואה קדומים.
כבר בצעירותו כתב הרמב"ם בערבית את החיבור "מילות ההיגיון", בו הוא מבאר את המונחים הקשורים בתורת ההיגיון ובייחוד את מושגי היסוד, כאשר רבים מהם נלקחו מתורת ההיגיון של הפילוסוף היווני אריסטו (ועל כן החרימו הרבה את ספריו מורה נבוכים ועוד העוסקים בחקירה אלוקית לא על פי השקפת תורה אלא על פי ההשקפה של טמא אריסטו ימ"ח שמו וזכרו).
בעת שהותו במרוקו כתב גם את "איגרת השמד", בה יצא להגנה על אנוסי האיסלם ע"י כך שלימד זכות עליהם וייעץ להם לעזוב את תחומי המדינה עד תום הגזירות. באותה תקופה הוא החל לכתוב גם את "ספר המאור" – פירוש שחיבר למשנה, אך עם התגברות הקנאות האיסלמית במרוקו ורצונו של המלך להרוג את היהודים, נאלצה משפחתו לשוב ולנדוד.
משפחת הרמב"ם הגיעה בנדודיה לארץ-ישראל בשנת 1165 דרך עכו והמשיכה בדרכה, תוך סכנות רבות עקב מסעות הצלב, לירושלים. כאן מצאו קהילה יהודית קטנה וענייה וקשיי המחייה גרמו למשפחה לעזוב למצרים מכיוון שהיתה שם קהילה יהודית גדולה ומבוססת והם התיישבו בעיר פוסטאט (העיר העתיקה של קהיר).
הרמב"ם התפרנס ממסחר באבנים טובות בעסק משותף עם אחיו ונשא אישה ממשפחה מיוחסת.
במצרים סיים הרמב"ם לכתוב את פירוש המשנה, "ספר המאור" אותו התחיל לכתוב במרוקו. זהו הפירוש המדעי-שיטתי הראשון למשנה (וזאת למרות שהיו קיימים פירושים שונים רבים, אך אלו היו בעיקר פירושים על מילים או על דרכו של התלמוד). בהקדמה לפירושו של הרמב"ם למשנה יש סקירה כללית על התפתחות התורה שבעל-פה מימי משה ועד ימיו.
מלבד סקירה זו, כלל הרמב"ם גם מבוא לכל אחד מסדרי המשנה כאשר באחד מהם (מסכת סנהדרין) הוא קבע את 13 (י"ג) עיקרי האמונה היהודית ואלו הן:
מציאות הבורא
האל הוא אחד ויחיד ואחדותו מוחלטת
שלילת גשמיותו והשתנותו של האל
קדמות האל
האל הוא היחיד שראוי לעבוד לו ולעשות מצוותיו
הנבואה מצויה בבני אדם
נבואת משה – אין להוסיף או לגרוע ממנה
תורה מן השמיים
נצחיות התורה – אין להוסיף או לגרוע ממנה
ההשגחה של האל
שכר ועונש
ביאת המשיח וימות המשיח
תחיית המתים
לעיקרים אלו היתה חשיבות רבה מכיוון שבתקופה של ויכוחים בין דתות, רדיפות וכדומה, היה הכרח לקבוע מהם יסודות האמונה שחייבים לקיים.
הרמב"ם מילא תפקיד מרכזי בהנהגת הציבור היהודי במצרים ולמרות עיסוקיו הציבוריים הרבים מצא זמן לרכז סביבו תלמידים וללמדם תורה. בין שאר עיסוקיו, עסק ברפואה לפרנסתו ונודע כאחד מטובי הרופאים.
כאשר עלה צלאח א-דין לשלטון במצרים בשנת-1171, התקרב הרמב"ם לחצר הסולטן. בתחילה התמנה כרופאו האישי של בן הסולטן, אלפאדל ובמשך הזמן נשא חן גם בעיני הסולטן עצמו והתמנה כרופאו האישי. מספרים כי שמו כרופא התפרסם מאוד עד כדי כך שגם ריצ'רד לב-הארי, שהיה אויבו הגדול של צלאח א-דין ביקש את עזרתו הרפואית, אך לכך הרמב"ם לא הסכים עקב המרחק הרב.
עפ"י תיאור שכתב באיגרת לשמואל בן תיבון משנת-1199, נראה היה כי סדר יומו היה לבקר את הסולטן מידי יום ובדרך כלל היה נשאר בחצר לשארית היום וכאשר שב לביתו המתינו לו חולים רבים.
הרמב"ם חיבר 11 כתבים רפואיים, שהיתה להם השפעה רבה על לימודי הרפואה ברחבי העולם. אחד החידושים שבא לידי ביטוי בכתביו הוא תיאור תופעות פסיכוסומטיות. הוא כתב על הפיזיולוגיה של העיכול, על בחירת המאכלים והתרופות, על מחלת האסטמה ועל רעלים, סוכרת, יחסי מין וכו'.
הוא האמין בכוח העצמי של האדם ולדעתו הבריאות נובעת ממאזן כוחות טבעי. בנוסף לכך הוא הדגיש את ערך ההיגיינה הגופנית והנפשית.
בשנת 1191 כתב הרמב"ם את "אגרת תחיית המתים", בה הוא מייחד את דבריו לתחיית המתים, שהיא שלב קודם לעולם הבא. לדבריו, בתחיית המתים תשוב הנפש אל הגוף אל זהו מצב זמני ואחריו (אחרי הרבה שנים) תיפרד הנפש שוב מהגוף ותישאר לבדה. חיבור זה נכתב לאחר ויכוח מתמשך בנושא משמעות תחיית המתים, האם היא מצב זמני או נצחי ובשאלה האם תחיית המתים היא גם תחיית הגוף או רק הנפש.
בהשפעתו של הרמב"ם התהדק הקשר בין גולת תימן לבין יהדות ההלכה. כאשר שמע על גזרתו של מושל תימן המכריח את יהודי תימן להמיר את דתם וכשהתברר לו כי יש יהודים השוקלים לעשות זאת בכדי שלא יוסיפו לסבול עקב אמונתם, כתב אגרת בה ביקש שיזהרו ומצד שני דברי עידוד ותמיכה. הוא ייעץ להם לברוח ממקום מגוריהם ולשמור על דת ישראל. איגרת זו נודעה בהשפעתה הרבה על ההתפתחות הרוחנית של יהודי תימן ששאבו ממנה כוח.
בגיל, מאוחר יחסית, 48 נולד בנו אברהם. כשהתקרב לגיל 60 כתב את ספרו הפילוסופי הידוע "מורה נבוכים", זוהי יצירה פילוסופית אשר עזרה לעצב את דיוקנה של ההגות היהודית.
הספר נכתב בשפה הערבית ותורגם לעברית עוד בחייו של הרמב"ם בידי שמואל אבן תיבון. "מורה נבוכים"כולל בתוכו את כל הבעיות הנצחיות של היהדות והאמונה בניהם: מושג האל, יחסו של הבורא לאדם ולעולם, בריאת העולם, הנבואה, חופש הבחירה, המצוות ועוד. הספר ניסה לעזור בפתרון בעיותיה של התיאולוגיה בעומדה מול הפילוסופיה בדרך הרציונל, ניסיון לבחון את דפוסיה המחשבה הדתית-יהודית לאור הלוגיקה של הפילוסופיה היוונית. הרמב"ם בספרו זה ביקש להוכיח שהתורה לא מנוגדת לשכל, אלא קיימת אחדות בניהם."מורה נבוכים" הינו דוגמה לניסיון לאחד את היהדות והמדע. בשל גדולתו נקרא "הנשר הגדול". הרמב"ם נחשב עד היום כגדול הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים, איש מדע ורופא, המשפיע לדורות.
עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה", כלומר מאז משה רבנו לא היה גדול כמשה בן מימון.
הרמב"ם נפטר במצרים, בעיר פוסטאט (העיר העתיקה של קהיר) בשנת 1204.
המסורת אומרת שלפי דרישתו הועברה גופתו ממצרים לטבריה.