הרב שמואל סָלַנט (נכתב גם שמואל סלאנט) יום פטירתו כ"ט באב (1 בפברואר 1816 – 16 באוגוסט 1909) היה מורה הוראה, רבה ומנהיגה של עדת האשכנזים בירושלים במשך כ-44 שנים.
נולד בב' בשבט תקע"ו בעיר וולקוניק הסמוכה לביאליסטוק לרב צבי הירש ששימש כרב העיר ולריסא.
בילדותו למד אצל אביו, ולאחר שנתייתם עבר לעיר קידאן שם למד מפי הרב צמח שפירא, והתפרסם בכינוי 'העילוי מקיידן'. לאחר מכן למד בסלנט אצל הרב צבי ברוידא, ובישיבת וולוז'ין. הוא נסמך לרבנות על ידי הרב אברהם אבלי פאסוועלער ראב"ד וילנה, והרב יעקב ברוכין רבה של קרלין. בגיל שלוש עשרה נישא לפרומה, בתו של הרב שמעון מערקיל שפירא. הזיווג לא עלה יפה, ולאחר כשלוש שנים הזוג התגרש. הרב סלנט המתין עד שגרושתו תינשא לאחר, ולאחר מכן חיפש שידוך לעצמו.
כאשר אביו הזדמן לעיירה סלנט, פנה אליו הרב יוסף זונדל מסלנט וביקש את ר' שמואל כחתן לבתו טויבא, והאב הסכים.
כאשר עלה חותנו לירושלים, בשנת 1837, לא רצה הרב סלנט להצטרף אליו, אולם כעבור כשנתים, כאשר חלה במחלת ריאה, המליצו לו הרופאים לעבור לגור בארץ חמה יותר כאיטליה. בעקבות זאת החליט לעלות לארץ ישראל, אף שהייתה אז שוממה. הוא נסע לירושלים כבן לוויתו של הרב משה ריבלין שעלה לכהן כמנהיג הקהילה האשכנזית בירושלים, ושניהם התעכבו בדרכם מספר חודשים בקושטא (עקב המלחמה שהתנהלה אז בין מוחמד עלי ובין הסולטאן), והתיידדו שם עם משה מונטיפיורי (ששהה בקושטא בשל עלילת הדם בדמשק). בעקבות הידידות התייעץ מונטיפיורי עם הרב סלנט בכל פעם שביקר בירושלים, לגבי חלוקת כספי הצדקה שלו.
עם הגיעו לירושלים בשנת 1841 (אדר ה'תר"א) כיהן כאב בית הדין של בית הדין של העדה האשכנזית בירושלים, תחת חסותו של חותנו שהיה מורה הוראה של העדה האשכנזית בירושלים. מקום בית הדין היה במתחם חורבת רבי יהודה החסיד, שהייתה מרכזו של הציבור האשכנזי פרושי בירושלים, ושם גם התגורר הרב סלנט כל חייו, בדירה קטנה ללא חלונות. במתחם זה שכנה גם ישיבת עץ חיים בראשה עמד מאוחר יותר. מאוחר יותר, כשהציעו לבנות לו בית מרווח, התנגד. כאשר נבנתה שכונת משכנות שאננים נבנתה שם דירה מיוחדת לרב סלנט, אולם הוא העדיף להישאר לגור בעיר העתיקה.
שד"ר
בין השנים תר"ח – תרי"א (1848 – 1851) שימש הרב סלנט כשד"ר לגיוס כספים למען יהודי ירושלים בערי ליטא ופולין, וייסד את כולל וילנא. בשנת תר"כ שימש כשד"ר בגרמניה, הולנד ואנגליה, ואסף כסף לשם בנייתו מחדש של בית הכנסת החורבה. הרב סלנט הביא לחלוקה שווה של כספי החלוקה בין האשכנזים והספרדים, לאחר שנים שבהם נטתה החלוקה לטובת הספרדים.
התמנותו לרב בירושלים
בשנת תרכ"ו (1865) נפטר חותנו, הרב יוסף זונדל מסלנט, והרב סלנט התמנה במקומו למורה הוראה לעדת האשכנזים בירושלים, ועל פיו התנהלו גם ענייני הקהילה. (באותה תקופה עוד לא הייתה משרה רשמית של רב אשכנזי בירושלים בשל קוטנה של הקהילה) אולם בית הדין עבר לחצר כולל וורשא תחת הנהגתו של הרב מאיר אויערבאך. בשנת תרמ"ח (1878) נפטר הרב אויערבאך, והרב סלנט התמנה גם כאב בית הדין. אולם הרב סלנט מעולם לא קיבל מינוי רשמי של רבנות מהקהילה האשכנזית בירושלים. בשל כך היה אומר שאי אפשר לפטרו מרבנותו, היות שמעולם לא מונה באופן רשמי.
בשנת תרכ"ט (1869) נפטרה אשתו טויבא בת ר' יוסף זונדל מסלנט. לאחר פטירתה נישא בשלישית לראשע דרייזא אלמנת ר' משה שנייטוך, נכדתו של ר' משה מגיד ריבלין.
בשנת תרל"ז (1877) עלה לירושלים הרב יהושע ליב דיסקין. בעקבות גזרות ותקנות שרצה הרב דיסקין לתקן ונתקלו בהתנגדות חריפה, נקבע בשנת תרמ"א (1881) חוק על ידי נכבדי עדת האשכנזים הפרושים, כי כל תקנות והסכמות שיתקן הרב דיסקין ללא אישורם של הרב סלנט והרב משה נחמיה כהניו (שהיה אז ראש ישיבת עץ חיים) – לא יחולו, וכן כי מושב בית הדין של עדת האשכנזים, יהיה תמיד בחצר חורבת רבי יהודה החסיד, מקום מושב בית דינו של הרב סלנט, דבר שנועד למנוע יסוד בתי דין אשכנזיים נוספים בירושלים. חוקים אלו ביצרו את מעמדו של הרב סלנט כרבה של העדה האשכנזית בירושלים. מאוחר יותר, כאשר ראו ראשי המוסדות השונים שבירושלים שטוב יהיה אם יהיה רב ראשי וראש לרבנים בירושלים באופן רשמי, דבר שיוכל לסייע בגיוס כספים, מסרו ביד הרב סלנט חותם של רב ראשי. צעד זה תרם לחיזוק מעמדו של הרב סלנט בירושלים, ותרם גם לשמירת השלום בין הקבוצות השונות בירושלים.
לאחר פטירת אשתו השלישית נשא בנישואים רביעיים את מחותנתו חיה, אם חתנו חיים הירשברג שהיה נשוי לבתו של הרב סלנט מאשתו השלישית.
בזקנותו
לעת זקנתו של הרב סלנט נחלשה ראייתו, ולבקשתו עלה הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים (האדר"ת) לירושלים בשנת תרס"א (1901), על מנת לשמש כעוזרו וכמחליפו בבוא הזמן של הרב סלנט, אולם הרב האדר"ת נפטר עוד בחייו של הרב סלנט, בשנת תרס"ה (1905). הרב סלנט נפטר בכ"ט באב תרס"ט, בגיל 93.
צאצאיו
לרב סלנט היו שני צאצאים מאשתו השנייה: בן בשם בנימין סלנט, שהיה בין שבעת מייסדי שכונת נחלת שבעה, ובת בשם חיה שנישאה לרב שלמה ברדקי (בן הרב ישעיה ברדקי), שניהם צאצאי אשתו השנייה, בת ר' יוסף זונדל מסלנט. הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי, שהיה מנהל וראש ישיבת עץ חיים, היה נשוי לנינתו של הרב סלנט. עוזי סלנט הוא בן נינו של הרב סלנט. מנישואיו השלישיים היה לרב סלנט בת בשם רבקה שנישאה לרב חיים הירשברג.
על שמו קרויה שכונת קריית שמואל בירושלים, שנוסדה בשנת 1929.
רבנותו בירושלים
הרב סלנט היה פוסק מובהק, בעל נטייה להקל בפסיקת הלכה, ובעל בקיאות גדולה בתורה. מסופר עליו כי היה פוסק בשאלות שנשאל על פי זיכרונו, בלא לעיין בספרים, וכן הסתמכו על פסיקותיו אף באחרית ימיו, כאשר היה כמעט עיוור, בשל בקיאותו הרבה. הרב סלנט התפרסם גם בפיקחותו וחוכמתו, וישנם סיפורים רבים על כך. כך למשל התיר מקרה של בשר שנתערב בחלב, על סמך ידיעה שהחלבן מוהל את החלב במים, כך ששיעור החלב שנשפך בטל בשישים בבשר.
הרב סלנט היה פוסק מובהק, בעל נטייה להקל בפסיקת הלכה, ובעל בקיאות גדולה בתורה. מסופר עליו כי היה פוסק בשאלות שנשאל על פי זיכרונו, בלא לעיין בספרים, וכן הסתמכו על פסיקותיו אף באחרית ימיו, כאשר היה כמעט עיוור, בשל בקיאותו הרבה. הרב סלנט התפרסם גם בפיקחותו וחוכמתו, וישנם סיפורים רבים על כך. כך למשל התיר מקרה של בשר שנתערב בחלב, על סמך ידיעה שהחלבן מוהל את החלב במים, כך ששיעור החלב שנשפך בטל בשישים בבשר.
הרב סלנט לא רצה לנהוג בעצמו מנהג צדיקים ונמנע ממתן ברכות וסגולות. על הרב סלנט יצאו שמועות שאינו יודע לכתוב, אלא רק לחתום את שמו, אולם נמצאו מכתבים שכתב בכתב ידו, וכנראה שרק התקשה בכתיבה.[8] אולם הרב סלנט לא השאיר אחריו תשובות הלכתיות או ספרים בכתב ידו.
בשנת תשנ"ח, הוציא לאור נינו, הרב ניסן אהרן טוקצינסקי, שלושה כרכים של תשובות ופסקים שאסף ממקורות שונים ומכתבי יד.
הרב סלנט שימש כמנהיג הקהילה האשכנזית בירושלים והיה גורם מאזן בין הקבוצות השונות בה. ייסד יחד עם הרב מאיר אויערבאך את הוועד הכללי כנסת ישראל, שאיחד את כל הכוללות בירושלים, וכן היה ממייסדי בית החולים ביקור חולים. חי בשלום עם הציבור הספרדי בירושלים ועם החכם באשי. יחסו לציונות היה מתון. בעת ביקורו של בנימין זאב הרצל בירושלים, בשנת 1898 (שנערך במקביל לביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני) הביע הרב סלנט הסכמה להיפגש עם הרצל כחכם מדיני, אולם לא כציוני מדיני.
פגישה זו לא נתקיימה לבסוף, עקב חשש מהשלטון הטורקי שהיה עוין לציונות, או מנימוקים דתיים. לאחר מותו של הרצל ב1904, שיגר הרב סלנט מברק ניחומים לוועד הפועל הציוני, והסכים לעריכת הספד להרצל בבית הכנסת החורבה ללא השתתפותו, אולם חוגי הקנאים מנעו את קיום העצרת.
פגישה זו לא נתקיימה לבסוף, עקב חשש מהשלטון הטורקי שהיה עוין לציונות, או מנימוקים דתיים. לאחר מותו של הרצל ב1904, שיגר הרב סלנט מברק ניחומים לוועד הפועל הציוני, והסכים לעריכת הספד להרצל בבית הכנסת החורבה ללא השתתפותו, אולם חוגי הקנאים מנעו את קיום העצרת.
הרב סלנט התנגד לחינוך חילוני ולמגמות חילוניות, וחתם על האיסור על הספריה הראשונה שנוסדה בירושלים, וכן על האיסור על בתי הספר של המיסיון ושל כי"ח.
הרב סלנט התנגד להיתר המכירה בשמיטת תרמ"ט, (1889) ואף חתם בכרוז על כך,[11] אולם בשמיטה הבאה, בשנת תרנ"ו (1896), תמך בו יחד עם הרב יהושע לייב דיסקין, וההיתר נעשה על פיהם, וכן תמך בו בשמיטת תרס"ג (1903).
מתיחות מסוימת שררה בין הרב סלנט לרב יהושע ליב דיסקין, ובין קבוצות שהיו מרוכזות סביב כל אחד מהרבנים. כך למשל התנגדותו של הרב סלנט ליסוד בתי ספר חדשים בירושלים שילמדו בהם מקצועות חול ושפות זרות הייתה פחותה מהתנגדותו של הרב דיסקין. הרב סלנט גם התנגד לחרם שהוצא על ידי חוג הרב דיסקין כלפי יחיאל מיכל פינס.
הרב סלנט פעל למינויו של הרב דיסקין כרב האחראי על בית המטבחיים, אם כדי שלא יתערב בענייני הרבנות של הרב סלנט, ואם כיוון שנחשב לפוסק מיקל, דבר שהיה לו חשיבות רבה בתקופה שבה הייתה הקהילה היהודית בירושלים ענייה למדי. בשנת תרס"ה (1905), כאשר עלה ארצה הרב יעקב דוד וילבסקי (הרידב"ז), דאג לו הרב סלנט למשרת רבנות בצפת, כדי למנוע חיכוכים אפשריים אם יתיישב בירושלים.
מאמר מקושר
-
-
-
-
-
-
-
-
