הלכות ברכת המזון קיצור שולחן ערוך (רבי שלמה גאנצפריד)
הלכות ברכת המזון וזימון – מקיצור שולחן ערוך לרבי שלמה גאנצפריד זצ"ל.
סימן מד – הלכות מים אחרונים וברכת המזון
א. בדין מים אחרונים הרבה מקילים, אבל נכון לכל ירא שמים ליזהר בהם. ואין צריכין ליטול אלא עד פרק שני מן האצבעות. וישפיל ידיו קודם שמנגבן. והמברך הוא נוטל בראשונה.
ב. אין נוטלין על גבי קרקע במקום שבני אדם הולכין, מפני שרוח רעה שורה על מים אלו; אלא יטול לתוך כלי, או תחת השולחן. ומנגב ידיו, ואחר כך מברך ברכת המזון. ולא יפסיק בין הנטילה לברכת המזון.
ג. אין להסיר המפה והלחם עד לאחר ברכת המזון, שיהא פת מונח על השולחן בשעת ברכת המזון, להראות כי יש שפע מאת ה' יתברך שמו לאכול ולהותיר, וכמו שאמר אלישע למשרתו (מלכים ב ד מג): "כי כה אמר ה' אכול והותר". ועוד, משום דהברכה אינו שורה על דבר ריק, אלא כשיש שם איזה דבר, כמו שאמר אלישע לאשת עובדיה (מלכים ב ד ב): "מה יש לך בבית".
ד. נוהגין להסיר את הסכינים מעל השלחן קודם ברכת המזון או לכסותן, כי השולחן דומה למזבח, ובמזבח נאמר (דברים כז ה): "לא תניף עליהם ברזל"; לפי שהברזל מקצר ימיו של אדם, והמזבח מאריך ימי האדם, ואינו בדין שיונף המקצר על המאריך. וגם השלחן מאריך ימיו של אדם ומכפר עונותיו בהכנסת אורחים, שגדול כחה של לגימה שמשרה שכינה. ונהגו בהרבה מקומות שלא לכסותן בשבת ויום טוב, כי בחול מכסין אותן מפני שהן כחו של עשו, ובשבת ויום טוב אין שטן ואין פגע רע; ומנהגן של ישראל תורה היא.
ה. אפילו לא אכל רק כזית פת, צריך לברך ברכת המזון.
ו. לא יברך מעומד, ולא מהלך, אלא מיושב, ואפילו היה הולך בתוך ביתו כשאכל או שהיה עומד או מסיב, כשצריך לברך צריך לישב כדי לכוין דעתו ביותר. וגם לא יהא מיסב שהוא דרך גאוה, אלא ישב. וילבש מלבוש העליון, וגם יניח הכובע בראשו, שיהא מורא שמים עליו ויעורר הכונה. ויברך באימה וביראה, ולא יעשה שום דבר בשעה שהוא מברך.
ז. נוהגין שהשומעים עונין אמן לאחר הרחמן שבברכת המזון, משום דאיתא במדרש: כששומע אחד מתפלל דבר או מברך לישראל, אפילו בלא הזכרת השם, חייב לענות אמן.
ח. עבר ושהה מלברך ברכת המזון עד שיעור עיכול, דהיינו שמתחיל להיות רעב, אין לו עוד תקנה לברך. יש אומרים דשיעור עיכול הוא שעה וחומש, ומכל מקום בסעודות גדולות לפעמים יושבים בין האכילה לברכת המזון יותר מזמן זה, והיינו מפני שגם בינתיים עוסקים בשתיה ופרפראות. ומכל מקום הנכון שלא לשהות הרבה.
ט. עבר ויצא ממקומו קודם שבירך ברכת המזון, אם יש לו במקום שהוא שם קצת פת, יאכל שם, ואין צריך לברך עליו ברכת המוציא, ויברך אחר כך ברכת המזון שם. ואם אין לו שם פת כלל, צריך לחזור למקומו לברך. ואם הוא רחוק כל כך שיש לחוש שעד שיחזור למקומו ישהה שיעור עיכול, יברך במקום שהוא שם.
י. בשבת שחל בו ראש חדש או יום טוב או חול המועד, אומרים תחלה "רצה" ואחר כך "יעלה ויבא", מפני שהשבת תדיר ומקודש יותר מהם.
יא. מי ששכח ונסתפק לו אם בירך ברכת המזון או לא, אם הוא שבע (דאז ברכת המזון דאורייתא), צריך לברך פעם שנית. וכן אם נרדם בשינה באמצע ברכת המזון, וכשהקיץ אינו יודע היכן פסק, צריך לחזור לראש ברכת המזון. ואשה שנסתפקה אם ברכה או לא, אינה צריכה לברך פעם שנית.
יב. טעה בשבת ולא אמר "רצה", או ביום טוב ולא אמר "יעלה ויבא", אם נזכר קודם שהזכיר את השם מן הברכה של "ברוך אתה ה' בונה ברחמיו ירושלים", אומר שם "רצה" או "יעלה ויבא", ואחר כך "ובנה" וכו'. אבל אם לא נזכר עד לאחר שהזכיר את השם, מסיים את הברכה "בונה ברחמיו ירושלים אמן", ואומר שם בשבת: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית, ברוך אתה ה' מקדש השבת". וביום טוב אומר שם: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה את יום חג (פלוני) הזה, ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים". ואם חל יום טוב בשבת ושכח "רצה" וגם "יעלה ויבא", אומר: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית, וימים טובים לששון ולשמחה, את יום חג (פלוני) הזה, ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל והזמנים". ואם אמר "רצה" ולא אמר "יעלה ויבא", אומר כמו ביום טוב לבד. ואם אמר "יעלה ויבא" ולא "רצה", אומר כמו בשבת בלבד.
יג. אם לא נזכר עד לאחר שהתחיל הברכה שלאחריה, שהיא "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם האל אבינו" וכו', אפילו לא אמר רק תיבת "ברוך" בלבד, שוב אין לו תקנה בברכת "אשר נתן". ולכן אם הוא בשתי סעודות הראשונות, חוזר לראש ברכת המזון. וכשלא אמר עדיין רק "ברוך אתה ה'", יסיים "למדני חוקיך", כדי שלא יהיה לבטלה, ואחר כך חוזר לראש ברכת המזון. אבל בסעודה שלישית, שאפילו בשבת אינו מחויב לאכול פת דוקא, ומכל שכן ביום טוב, וברכת המזון אינה חובת היום עליו, לכן אינו חוזר לראש, אלא גומר כך ברכת המזון. אבל אם נזכר במקום שיכול לתקן בברכת "אשר נתן" וכו', מחויב לתקן אפילו בכמה סעודות שאכל.
יד. טעה בראש חדש ולא אמר "יעלה ויבא", אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר נתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון", ואינו חותם (אין חילוק בזה בין ביום בין בלילה). ובחול המועד אם לא אמר יעלה ויבא, יאמר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר נתן מועדים לעמו ישראל לששון ולשמחה, את יום חג (פלוני) הזה, ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים". ובראש השנה אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל את יום הזיכרון הזה, ברוך אתה ה' מקדש ישראל ויום הזיכרון". ואם לא נזכר עד לאחר שהתחיל הברכה שלאחריה אינו חוזר לראש, משום דבראש השנה וראש חדש וחול המועד אינו מחויב לאכול פת דווקא.
טו. ראש חדש שחל בשבת ושכח "רצה" וגם "יעלה ויבא", ונזכר, אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ברית, וראשי חדשים לזכרון, ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל וראשי חדשים". אף על פי שבראש חדש לבד אינו חותם, הכא כיון שהוא חותם בשביל שבת, מזכיר גם ראש חדש. אם אמר "רצה" ולא אמר "יעלה ויבא" ולא נזכר עד לאחר שהתחיל הברכה שלאחריה, אינו חוזר לראש, דהא של שבת אמר, ובשביל ראש חדש אינו חוזר. ואם אמר "יעלה ויבא" ולא אמר רצה והוא חוזר לראש, צריך לומר גם "יעלה ויבא". והוא הדין לחול המועד וראש השנה.
טז. בחנוכה ובפורים, אם שכח לומר "על הנסים", ולא נזכר עד לאחר שאמר את השם מחתימת הברכה, שאמר "ברוך אתה ה'", אינו חוזר, אך בתוך הרחמן יאמר: "הרחמן הוא יעשה לנו נסים ונפלאות כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מתתיהו" וכו' "בימי מרדכי" וכו'.
יז. היה אוכל בשבת וחשכה לו, כיון שעדיין הוא לא התפלל ערבית, אומר "רצה". וכן ביום טוב, ראש חדש, חנוכה ופורים, כיון שהתחלת הסעודה היתה ביום, צריך להזכיר מענין היום אף על פי שמברך בלילה. ואם אכל בערב ראש חדש ונמשכה סעודתו גם תוך הלילה, ואכל גם בלילה כזית פת, צריך לומר "יעלה ויבא", וכן בחנוכה ובפורים. ואם התחיל לאכול בשבת ונמשכה סעודתו תוך הלילה, ואכל גם בלילה כזית פת ולמחר הוא ראש חדש, אומר "רצה" וגם "יעלה ויבא", וכן בחנוכה ופורים. ויש חולקין, משם דהוי כתרתי דסתרי, על כן יש למנוע שלא לאכול אז בלילה.
יח. אם יש עובד כוכבים בבית כשמברך ברכת המזון, יאמר: "אותנו בני ברית כולנו יחד".
סימן מה – הלכות ברכות הזימון
א. שלשה שאכלו ביחד צריכין לברך בזימון, ומצוה שיברכו על הכוס. אם אפשר צריכין להדר שיהיה כוס יין, ואם אי אפשר ביין יהיה שכר או משקה או יין שרף כשהוא חמר מדינה, דהיינו שאין יין גדל שם כדרך יום מן העיר, ועל כן הוא ביוקר, ורגילים לשתות משקים אלו במקום יין. ויש אומרים דברכת המזון אפילו ביחיד טעונה כוס. ונוהגין המדקדקין כשמברכין ביחיד שלא לאחוז הכוס ביד, רק מניחין אותו על השולחן לפניהם.
ב. מוזגים את הכוס תחלה ואחר כך נוטלין לידים.
ג. יין ששתו ממנו, כל הנשאר בכלי נעשה פגום, ופסול לברכת המזון עד שיתקנו, דהיינו שנותן לתוכו קצת יין או קצת מים שאינם פגומים. וכיון שצריך למלאות את הכוס לשם ברכה לכן אם הכוס פגום והוא מתקנו, צריך לשפכו לתוך קנקן, ומתוך הקנקן לתוך הכוס לשם ברכה.
ד. הכוס שמברכין עליה צריכה שתהא שלימה, ואפילו נשבר רק הבסיס של מטה פסולה, ואפילו פגימה כל שהוא בשפת הכלי, או שנסדק פסולה, וטעונה הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ, או מקנחה יפה שתהא נקיה, ושופך מן הקנקן לתוכה לשם ברכה, ותהא מלאה. והמברך מקבלה בשתי ידיו (להראות חביבות הכוס שהוא חושק לקבלה בכל כחו) וכדכתיב שאו ידיכם קודש וברכו את ה', ומסיר אחר כך ידו השמאלית ואוחזה רק בימינו לבדה בלי סיוע השמאלית (דלא יהא נראה כמשא עליו). ונותן עיניו בה כדי שלא יסיח דעתו ממנה, ומחזיקה למעלה מן השלחן טפח, דכתיב כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. ואיטר יד יאחזה בימין דידיה, שהוא שמאל של כל אדם. ויש להסיר מן השולחן הכלים הריקים.
ה. אם בני המסיבה שוים במעלה, ויש ביניהם כהן, מצוה לכבדו בברכת המזון, שנאמר וקדשתו, אבל אם יש ביניהם אדם גדול וחשוב יברך הוא. ונוהגין לתת לאבל לברך, ודוקא כששוים במעלה. וראוי לכבד בברכת המזון למי שהוא טוב עין, שונא בצע וגומל חסד בממונו, שנאמר טוב עין הוא יבורך, אל תקרי יבורך אלא יברך.
ו. המברך יאמר מתחלה: הב לן ונברך, כי כל מילי דקדושה בעי הזמנה, או יאמר כמו שנוהגין לומר בלשון אשכנז: רבותי וויר ווילען בענשין, והמסובין עונין יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם. ואחר כך אומר המברך ברשות וכו' נברך שאכלנו וכו', והמסובין אומרים ברוך ונוהגין בקצת מקומות שלאחר שסיים המברך ובטובו חיינו עונין המסובין שאכלנו משלו וכו', וחזר המברך ואומר גם הוא ברוך שאכלנו וכו'. אמן, ובקצת מקומות לא נהגו לומר אמן. גם יש מנהגים שונים בענין אמירת ברוך הוא וברוך שמו. יש נוהגין שהמברך אומר כשמזמנין רק בשלשה, ויש אומרים שאין לאמרו אלא כשמזמנין בעשרה שמזכיר את השם אז יאמרו, וכן יש לנהוג, והמסובין לא יאמרוהו, ומכל שכן מי שמברך ברכת המזון בלא זימון שלא יאמרו.
ז. המברך יברך בקול, והמסובין יאמרו עמו מלה במלה בלחש, ובסוף כל ברכה יקדימו לסיים להמברך, כדי שיענו אמן על ברכתו.
ח. אחר ברכת המזון מברך על הכוס שבירך עליה, ושותה שיעור רביעית כדי שיוכל לברך ברכה אחרונה. אם הכוסות של המסובין הן פגומות, צריך המברך ליתן מכוסו מעט לתוך כוסות שלהם, אחר שבירך בורא פרי הגפן קודם שישתה הוא, כדי שיברכו גם הם על כוסות שאינן פגומות. וכן אם כוסות שלהן ריקנות, נותן לתוכן מעט מכוס של ברכה, ולא יטעום עד שיטעום המברך. אבל אם יש להם כוסות בפני עצמם ואינן פגומות, אין המברך צריך ליתן מכוס שלו, ויכולין לטעום קודם שיטעום הוא, וכן נכון, וטוב אם אפשר שיהיה לכל אחד כוס מלאה.
ט. אם המברך אינו רוצה לשתות, יש אומרים דיכול ליתן לאיש אחר מן המסובין שיברך בורא פרי הגפן וישתה שיעור רביעית ויברך ברכה אחרונה, ויש אומרים דאין לעשות כן, אלא דוקא המברך בזימון הוא יברך על הכוס וכן נכון לעשות.
י. שנים שאכלו ביחד, מצוה לבקש שלישי שיצטרך עמהם לזימון. ואפילו אם בא השלישי לאחר שהשנים כבר גמרו מלאכול, אלא שאם היו מביאין להם עוד איזה דבר לקינוח סעודה היו אוכלין, מצוה עליהם לצרף את זה השלישי לזימון, דהיינו שיתנו לו לאכול כזית שיתחייב בברכה אחרונה ויצטרף עמהם. יש אומרים דבעינן דוקא פת, ויש אומרים דסגי גם בשאר מיני דגן, ויש אומרים דאפילו פירות או ירקות סגי, ויש אומרים עוד דאפילו אינו אוכל רק שותה רביעית מאיזה משקה חוץ מן המים מצטרף, וכן נוהגין. ואף על פי שלא אכל אלא שתה, יכול לומר שאכלנו, כי שתיה בכלל אכילה. ולאחר שסיימו הזן את הכל, אז יברך הוא ברכה אחרונה על מה שאכל או שתה, ואם בא השלישי לאחר שכבר נטלו ידיהם במים אחרונים, שוב אינו מצטרף עמהם.
יא. שלשה שאכלו ביחד, כיון שנתחייבו בזימון אינם רשאים ליחלק, וכן ארבעה או חמשה אפילו אחד מהם אינו רשאי לברך בפני עצמו, שכולן נתחייבו בזימון, אם הם ששה או יותר עד עשרה יכולין ליחלק, שישאר זימון לכל חבורה.
יב. אם הם עשרה נתחייבו לברך בשם, דהיינו שהמברך אומר נברך אלקינו שאכלנו משלו וכו' ולא יאמר נברך לאלקינו, והמסובים אומרים ברוך אלקינו שאכלנו משלו וכו'. וכיון שנתחייבו לברך בשם, אסורין ליחלק אלא אם כן הם עשרים או יותר, אז מותרין ליחלק שישאר לכל חבורה זימון בשם.
יג. אם טעה המזמן בעשרה, וגם העונים ולא הזכירו את השם בברכת הזימון, אינם יכולים לחזור ולזמן בשם, כיון שכבר יצאו ידי חובת זימון, אלא שבטלו מצות הזכרת השם, ומעוות שלא יוכל לתקון הוא. אבל אם העונים עדיין לא ענו אחריו, כיון שעדיין לא נתקיימה מצות זימון, יחזור המברך ויזמן בשם.
יד. אם שבעה אכלו פת, ושלשה אכלו פירות או שתו משקין, בענין שחייבין ברכה אחרונה יכולין לזמן בשם (בכאן כולי עלמא מודו דסגי בפירות ובמשקה). ומצוה להדר אחר עשרה לברך בשם, אבל אם רק ששה אכלו פת אינם יכולים לזמ בשם, דרובא דמינכר בעינן.
טו. כל שאכלו ביחד, אפילו לא אכלו כל הסעודה ביחד, אלא שישבו לאכול וברכו ברכת המוציא, אפילו כל אחד אוכל מככר שלו, כיון שנקבעו יחד בין בשלשה בין בעשרה אינן רשאין ליחלק, ואפילו אחד רוצה לגמור סעודתו קודם שיגמרו האחרים אינן רשאין ליחלק. אבל אם לא קבעו עצמם בתחלת הסעודה, אלא שלאחר ששנים כבר אכלו, אפילו לא אכלו עדיין רק כזית, ובא השלישי וקבע עמהם, אם גמר סעודתו עמהם חייבים בזימון, אבל אם רצה לגמור סעודתו קודם להם, כיון שלא התחיל עמהם וגם לא גמר עמהם, רשאי ליחלק ולברך בפני עצמו. ומכל מקום מצוה היא להמתין שיברכו בזימון. אם הוא אונס או מתיירא מהפסד אפילו קבע עצמו עמהם בתחלה, מותר לגמור סעודתו קודם להם, ולברך בפני עצמו, אבל אם אין הדבר נחוץ צריך להחמיר.
טז. שלשה שאכלו ביחד ושכח אחד מהם ובירך ברכת המזון בפני עצמו, יכולין לזמן לאחר שגמר זה ברכת המזון, ויענה גם הוא ברוך שאכלנו וכו'. אבל אם זה נצטרף לזימון עם שנים אחרים, שוב אינו יכול להצטרף לזימון עם אלו. ואם שנים ברכו אפילו בפני עצמם בטל זימון.
יז. שלשה שאכלו ושנים גמרו סעודתן ורוצים לברך, ואחד עדיין לא גמר סעודתו ואינו רוצה לברך, צריך הוא להפסיק מסעודתו, כדי שיברכו בזימון, ויענה גם הוא עמהם ויוצא ידי זימון, וימתין עד שסיים המברך הזן את הכל, ואחר כך יכול לאכול. ואין צריך לברך ברכה ראשונה, כיון שדעתו היה לאכול עוד, וכשיגמור סעודתו יברך ברכת המזון. אבל שנים אינן צריכין להפסיק בשביל אחד, אלא אם ירצו לעשות לו לכבודו לפנים משורת הדין. ועשרה שאכלו ביחד צריכין ארבעה להפסיק בשביל ששה שהם הרוב, ואינם צריכין להמתין רק עד שאמר ברוך אלקינו, ולאחר שגמרו הם סעודתם, יזמנו לעצמם בלי הזכרת השם.
יח. בסעודות גדולות שהרבה מסובין שם, יש לבחור שיברך מי שקולו חזק, כדי שישמעו כל המסובין מן המברך לכל הפחות עד הזן את הכל. ואם אי אפשר בכך, יברכו בחבורות של עשרה עשרה.
יט. שתי חבורות שאוכלו בבית אחד או בשני בתים, אם מקצתן רואין אלו את אלו מצטרפות לזימון, ואם לאו אלו מזמנין לעצמן, ואלו מזמנין לעצמן. ואם יש שמש אחד לשתיהן הוא מצרפן, וכגון שנכנסו מתחלה על דעת להצטרף יחד. וכל היכא שמצטרפות צריכין שישמעו כולן מן המברך לכל הפחות עד הזמן את הכל.
כ. מי שהוא אצל המברכים בזימון, והוא לא אכל ולא שתה עמהם, כשהוא שומע שהמברך אומר נברך שאכלנו משלו, עונה הוא: ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד. ואם מזמנין בעשרה, ואומר המברך נברך אלקינו וכו', עונה גם הוא ברוך אלקינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד, ואם בא לאחר שכבר אמר המברך נברך כו' ושומע שהעונים אומרים ברוך שאכלנו וכו', או ברוך אלקינו שאכלנו וכו' עונה אחריהם אמן.
כא. שלשה שאכלו כל אחד מככר שלו, ואחד מהם אכל פת עובד כוכבים, ושנים נזהרים מפת עובד כוכבים, מכל מקום מצטרפין לזימון, ויברך זה שאכל פת עובד כוכבים, שהוא יכול לאכול גם עם האחרים. וכן אם אחד אוכל מאכלי חלב, ושנים מאכלי בשר, מצטרפין, ויברך זה שאכל מאכלי חלב, שהוא יכול לאכול גם עם האחרים. אך אם זה שאכל מאכלי חלב אינו שותה יין או שאין כאן אלא שכר שהוא חדש והוא נזהר מחדש, מוטב שיברך זה שאכל בשר בכוס מלברך בלא כוס. ואם אחד אכל גבינה קשה ושנים בשר, יש אומרים דאינם מצטרפין, ויש אומרים דמכל מקום מצטרפין כיון שיכולין לאכול מלחם אחד, ויש להקל.
כב. נשים שאכלו עם אנשים שנתחייבו בזימון, נתחייבו גם הנה וצריכות לשמוע ברכת הזימון. קטן נוהגין שאין מצרפין לזימון, עד שהוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד, אז מצטרף ויכול לברך גם הוא בזימון, אף על פי שלא נבדק אם הביא שתי שערות.
כג. מי שאינו קורא קריאת שמע שחרית וערבית, או שהוא עובר עבירות בפרהסיא אינו מצטרף לזימון. גר גמור מצטרף לזימון, וגם הוא יכול לברך ולומר על שהנחלת לאבותינו דכתיב באברהם כי אב המון גוים נתתיך, ודרשינן לשעבר היה אב לארם, מכאן ואילך לכל הגוים.