הלכות ברכת המזון בן איש חי
להכות ברכת המזון בן איש חי (שנה ראשונה) רבי יוסף חיים מבגדד.
פרשת בהעלותך
לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יז, ב), נ"ל בס"ד בצדיקים כתוב היכל ה' המה (ירמיהו ז, ד), שהם משכן לאור שכינתו יתברך, וכתבתי במקום אחר דאין אור שכינתו יתברך שורה בכל האיברים כי אם רק בשתים שהם מוח ולב, ופרשתי הטעם כי על כל איברי האדם שורה כח השינה שהיא מן דרגא דמותא, מה שאין כן במוח ולב, כי לכן תמצא הישן חולם חלום והוא כאלו ער ממש, ומראה החלום הוא במוח, וכן הלב הוא ער גם בעת שינה וכמ"ש: אני ישנה ולבי ער (שיר השירים ה, ב), והטעם כי מוח הוא מסוד חכמה, והלב מסוד בינה וכמ"ש בפתיחת אליהו זכור לטוב חכמה מוחא בינה לא, וידוע דחו"ב כחדא נפקין וכחדא שריין, וכן הלב והמוח כחדא נפקין וכחדא שריין וכשהמוח פועל פעולתו במחשבה הלב פועל בכונה, כי המחשבה במוח והכונה בלב כנודע, ולכן המוח והלב הם לבדם נקראים היכל ה', ואמרתי רמז נכון על ה מוח לב עם האותיות עולה צ"א מנין יחוד שם הוי"ה ושם אדנ"י הנעשה ע"י קדושתם וטהרתם, והמה כמנין היכל עם הנקודות שהם ציר"י ות"ח, ומאחר שאין שינה שולטת בהם אצל הצדיקים כמו ששולטת בשאר איברים, לכך נבחרו להיות משכן לאור שכינתו יתברך ועל כן כל מה שהאדם עושה קדושה וטהרה במוח ולב כן ישיג השגה ברוה"ק שתשרה עליו ביותר.
והנה ידוע כי תוקף האמונה של הצדיק הם במוח ולב מפני כי פעולות איברי אלו הם המחשבה והכונה שבזה אין ניכר האדם אפילו למלאכים כי אם רק השי"ת הוא יודע תעלומות לב, ומה שמחשב האדם במוחו, שהוא יתברך לבדו מכיר במחשבה והכונה, ולכן מלאכי מרום אומרים ברוך כבוד ה' ממקומו (יחזקאל ג, יב), והוא כי מקומו למטה בחתוני הוא במוח ולב שנקראים היכל ה' כמ"ש, וכבודו יתברך נראה בהם כי הוא לבדו היוע מה שבתוכם.
ועל כן השגת הנביאים בנבואה ורוה"ק תלויה בקדושה וטהרה של שני איברים אלו, וכל המקדשם ומטהרם יותר ישיג ברוה"ק ביותר ומאחר שהיתה השגת מרע"ה בנבואה ורוה"ק יותר מכל צדיק ונביא מוכרח שיה לו קדושה וטהרה בשני איברי מוח ולב יותר מכולם ולכן נקרא משה איש האלהים כי מוח לב עולה מספר אלהי"ם, וז"ש לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יז, ב), כלומר בכל ביתי הם המוח והלב שהם ביתי ששם תשרה שכינתי בקבע, נאמן הוא בקדושתם ובטהרתם, ולכך השגת נבואתו היתה עליונה וגדולה, והוא פה אל פה אדבר בו ומראה וכו' (במדבר יז, ח).
ולכן אין תיקון שלם נעשה במצוה ותפלה בלתי הצטרפות קדושת המחשבה שבמוח והכונה שבלב יען כי הם כנגד חו"ב וכל בירור יהיה ע"י עזר חו"ב, וכמ"ש במחשבה אתבריר כולא, ולכך ארז"ל תפלה בלא כונה כגוף בלי נשמה, וכן מצוה בלא כונה כגוף בלי נשמה, כי ע"י שלימות המחשבה והכונה נדחית ונפרדת הקליפה מן הקדושה שהיא הפרי, ובזה נשלם הבירור לעלות במקום הראוי לו, ועל כן ארז"ל נט"י צריכה כונה, יען כי חז"ל תקנו נט"י לאכילה בעבור להעביר הקליפה הנאחזת באצבעות ידיו של אדם האוכל, כדי שלא יתאחזו הקליפות באכילו, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות פרשת עקב יע"ש, ולכך לא תספיק המעשה של הנטילה לבדה לדחות את החיצונים אלא צריך שיצטרף עמה כונה ומחשה שהם כחדא נפקין וכחדא שריין.
א. בנט"י צריך שיתכוין הנוטל לנטילה המכשרת לאכילה, ולכן אין נוטלין מקוף ולא מקטן פחות משש שאין לו מחשבה וכונה, זאת ועוד אחרת אע"פ שנטל כדין וכיון לנטילה המכשרת עכ"ז צריך הוא לשמור טהרת ידיו במחשבתו וכונתו, שאם הסיח דעתו משמירת ידיו זמן מרובה אע"פ שאינו יודע שנגעו ידיו במקומות מטונפים עכ"ז צריך לחזור וליטול, באופן שצרי להיות משים דעתו וכונתו על טהרת ידיו כל משך סעודתו, והיינו מפני דעיקר גירוש הסט"א היתה על ידי כונתו, ולכך ראוי שלא יסיח דעתו מטהרה זו כל זמן שאוכל, ולז"א הכתוב לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב ייניך כי כבר רצה האלהים את מעשיך, והיינו בשמחה אותיות מחשבה ואמר על ידי המחשבה וע"י לב טוב שהוא הכונה רצה האלהים את מעשיך, כי מעשה לבדה בלתי צירוף כונה ומחשבה אינה עולה לרצון, ונקיט שם אלהים ע"ד שכתבתי לעיל כי מקום המחשבה והכונה הוא מוח ולב שמספרם מספר אלהים, וכלן גם התורה שנמשלה לאכילה ושתיה דכתיב לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי ג"כ הסח הדעת מזיק בהה דלכך צוה השי"ת רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדביר אשר ראו עיני ון יסורו מלבבך כל יי חייך, ואמרו פן תשכח קאי על המוח ששם השכחה ב"מ.
ב. כשם שהסח הדעת מעכב באכילה ושתיה לענין ברכה, כן שנוי מקום מעכב לעני ברכה, ומאחר דרבו הדעות בזה ואנו קי"ל סב"ל אפילו נגד מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו, לכן נזכיר פסק ההלכה מה שהעלו האחרונים לצאת י" הכלל של סב"ל, והוא שאם סעד במקום אחר שבירך המוציא ואכל פת, ובתוך סעודתו שינה מקומו אפילו שהלך לבית אחר ואפילו לא הניח שום אדם בשלחן, אם הסיח דעתו מלאכול אז יברך על דברים שאינם מחמת הסעודה אם ירצה לאכול, בין שאוכלם בבית השני בין שאוכלם במקומו הראשון לאחר שחזר אליו אח"כ, אבל דברים שהם באים מחמת הסעודה לא יברך עליהם בין בבית השני בין כשחזר למקומו בבית הראשון ואע"פ שהסיח דעתו, מפני דכל שהוא בתוך סעודתו לא חשיב גמר סעודה יען דהפת צריך שיברך עליו בהמ"ז במקומו, לפיכך כשהוא עומד ממקומו לילך למקום אחר אין עמידתו גמר סעודתו, אע"פ שהסיח דעתו מלאכול שהרי צריך הוא לחזור למקומו לברך גהמ"ז ולכך כאשר חוזר ואוכל דברים שהם באים מחמת הסעודה ע"ד סעודתו הראשונה הוא עשה כדי לסיים סעודתו, ולכך אין לברך עליהם בתחלה, וכ"ש כשחוזר ואוכל במקומו הראשון שהוא מקום סעודתו שאין לברך תחלה.
וכל זה איירי בעבר ושינה מקומו, אבל לכתחילה צריך ליזהר שלא לעקור מסעודתו ולגמור אותה במקום אחר עד שיברך בהמ"ז, אפילו אם הניח מקצת חברים על השולחן, יען דכל דבר הטעון לאחריו ברכה במקומו מפני חשיבותו, צריך לברך אחריו קודם שיעקר ממקומו, כי כמו שמועלת חשיבותו שלא לברך במקום אחר, כך מועלת חשיבותו לדבר זה שוא לברך קודם שיעקר ואע"פ שהוא אוכל ג"כ במקום השני ומברך שם דנמצא ג"כ מברך בהמ"ז במקום אכילה, עכ"ז מה מועיל בכך לאכילה הראשונה שהיתה טעונה ברכה במקומה לכתחילה קודם שיעקור משם משו חשיבות, אלא שאם כבר עקר אין צריך לחזור ולברך תחלה על מה שאוכל במקום השני, שבזה לא יתקן את אשר עיוות בעקירתו, אלא משום שצריך לברך במקום אכילה אוכל הוא מעט במקום השני כדי לברך אח"כ בהמ"ז, ועל כן תכתחלה לא יעקור בלא ברכה, ואפילו דאם הניח מקצת חברים אין זו עקירה אם היה עתיד לחזור אליהם, מ"מ כשהולך לגמור סעודתו בבית אחר הרי זה עוקר מחבורתו.
וזה אינו אלא בהיכא שלא היה בדעתו בתחילה כשבירך המוציא לגמור במקום אחר דאז הוי קביעות סעודתו מתחלה במקום זה, ולכך צריך לברך בהמ"ז במקום זה ולא במקום אחר, אבל אם מתחלה כשברך המוציא היה בדעתו לגמור בבית אחר מותר לברך במקום אחר, שהרי מתחלה לא קבע במקום זה כל סעודתו, וכמו שנוהגים הולכי דרכים שאוכלים דרך הילוכם ויושבים ומברכים במקום סיום אכילתם והיינו מפני שלכך נתכוונו מתחלה שלא לקבוע מקום לאכילתם במקום שברכו בו המוציא והתחילו שם לאכול.
בד"א כשעוקר ממקומו הראשון וגומר סעודתו במקום השני, אבל אם הולך למקום הב' ע"ד לחזור למקומו הראשון לגמור סעודתו אין זו עקירה אפילו לא הניח מקצת חברים, ומ"מ אסרו חכמים לעשות כן משום דחיישינן שמא ישכח מלחזור למקומו לכרך, ולא התירו לעשות כן אלא רק בהיכא שהולך לבית אחר ואוכל שם, דמאחר שאוכל שם אז ודאי לא ישכח הברכה ולא שכיח שיקום וילך לדרכו בלא ברכה כלל, ולכך אמרינן ודאי כשיקום אחר אכילה מבית השני יחזור למקומו הראשון כדי לברך, ומ"מ טוב שגם בכהאי גוונא יזהר לכתחלה להניח אחד על השולחן במקום הראשון כאשר הולך משם למקום השני, ואפילו אם לא נזדמן לו אדם שיאכל עמו שם יניח אדם אחר אע"פ שלא אכל עמו שם.
וכל זה כשהוא הולך לדבר הרשות, או אפילו לדבר מצוה אך היא מצוה שאינה עוברת, אבל לצורך מצוה עוברת כגון מצות לויה וכיוצא, או לבית הכנסת להתפלל עם הציבור אע"ג דאמרינן אם במקום שהולך בו אינו אוכל דאסרו חז"ל לעשות כן שמא ישכח מלברך לגמרי, עכ"ז כיון שהוא צורך מצוה עוברת מותר לו לכתחלה לילך למקום אחר לעשות המצוה ולברך בהמ"ז כשיחזור למקומו, ואפיו לא הניח מקצת חברים על השולחן, מפני שאין להניח מצוה עוברת משום חשש שמא ישכח ועיין בש"ע להגאון ר"ז ז"ל ושאר אחרונים.
ג. מיני מזונות שברכתן האחרונה היא מעין שלש, וכן פירות של ז' המינין וכן יין דברכתן ג"כ מעין שלש, דינם כפת לענין עקירת מקום דאסור לעקור ממקומו עד שיברך ברכה אחרונה, משום דיש אומרים כמו שהפת צריך ברכה במקומו כן אלו צריכין ברכה אחרונה במקומן, לפיכך לענין שנוי מקום אזלינן לקולא בספק ברכות ואמרנין דינם כמו שאמרנו לעיל גבי פת, והוא דאם עמד ממקומו הראשון והלך לחצר אחרת אין עמידתו נחשבת גמר סעודתו אע"פ שהסיח דעתו מלאכול, מפני שצריך לחזור למקומו לברך ברכה אחרונה ולכן כשחוזר ואוכל ושותה אפילו במקום אחר ע"ד סעודתו הראשונה הוא עושה לסיים סעודתו, וכ"ש אם חוזר למקומו הראשון ואוכל שאין צריך לברך ברכה ראשונה, אופילו לא הניח מקצת חברים.
ד. אוכלין ומשקין שברכתם האחרונה היא בורא נפשות רבות, אלו לכ"ע אין צריך לברך ברכה אחרונה במקום האכילה או השתיה, אלא רשאי לעמוד ממקומו קודם ברכה אחרונה ויברך הברכה אחרונה במקום אחר, לפיכך עמידתו ממקומו לילך זהו גמר סעודתו, וכשחוזר ואוכל במקום השני צריך לברכך ברכה ראשונה, ואע"ג דלא בירך עדיין ברכה אחרונה על אכילה דמקום הראשון, ואפילו שהיה בדעתו במקום הראשון ללכת למקום השני ולאכול שם עכ"ז מאחר דשינה מקומו מבית זה לבית אחר צריך לברך על מה שאוכל בבית השני, וכן נמי אם אחר שהלך לבית השני חזר למקומו הראשון ואכל צריך לברך על מה שאוכל: וכל זה אם שנוי המקום היה מבית לבית, אבל אם היה מחדר לחדר בבית אחר אם היה בדעתו מעיקרא לאכול בחדר הב' אין צריך לחזור ולברך, ואם לא היה בדעתו מעיקרא לאכול בחדר הב' אלא אח"כ נמלך והלך לחדר השני ואכל צריך לחזור ולברך.
ואפילו לא היה דעתו לאכול מעיקרא בחדר השני אם רואה מקום הראשון אינו חוזר ומברך, וכ"ש בחדר אחד מפינה לפינה דאינו חוזר ומברך אפילו לא היה דעתו מעיקרא על זאת, דהא הכא הוי תרתי לטיבותא שהם חדר אחד וגם רואה את מקומו הראשון וגם רואה את מקומו הראשון, מיהו יש חולקים בזה וס,ל דחשיב שינוי אפילו מפינה לפינה אם לא היה דעתו לכך וכ"ש אם אין רואה מקום הראשון, לכן לכתחילה יזהר שלא לשנות כלל, וצריך להזהיר המון העם בכל זאת כי ד"ז מצוי ושכיח אצל בני אדם שקמים בתוך הסעודה מעל השולחן הקבוע להם בחדר אחד, ונכנסים לחדר אחר בשביל איזה עסק ומוצאין שם פירות ואוכלים בלא ברכה דחושבים שפטורים הם מאחר שכבר ברכו על הפירות שבשלחן ובאמת זה הוי מחדר לחדר, דאפילו היה בדעתם מעיקרא על כך כל שאין רואין מקומם הראשון צריך לברך וכ"ש היכא דלא היה מעיקרא דעתם על כך.
ה. אע"פ שכתבנו לעיל כל דבר שברכה אחרונה שלו היא מעין שלש ודינו כפת הן לענין לברך במקום שקבע לאכול, הן לענין שינוי מקום וכנז"ל, היינו דוקא כשאוכל כזית שנתחייב בברכה אחרונה, אבל אם לא אכל כזית דינם הוי כדברים שרכה אחרונה שלהם בג"ר דאין טעונים ברכה אחרונה במקומן, ואפילו באוכל מהם כזית אם מתחלה לא כיון לקבוע מקו לאכילתו אלא שהיה אוחז אותם בידו ואוכל והולך, כדרך בני אדם שדרכם לפעמים לקחת פת הבאה בכיסנין או שאר פירות בידם ואוכלים דרך הילוכם בתוך הבית מחדר לחדר אין בזה דין שינוי מקום וה"ז מרך ברכה אחרונה במקום סיום אכילתו, דהא אפילו בפת כן נוהגים הולכי דרכיםם לאכול בדרך הלוכם ומברכים במקום סיום אכילתם ואין בזה חשש וכמ"ש לעיל.
ו. מי שאכל פת או שאר דברים דברכתן מעין שלש דאמרנו שאינו רשאי לכתחילה לילך לגמור סעודתו במקום אחר קודם שיברך ברכה אחרונה, הנה אם עבר ע"ד חכמים ויצא ממקומו ולא בירך, בין אם יצא במזיד בין בשוגג יחזור למקומו ויברך אם אין המקום רחוק כ"כ שיש חשש דעד שיחזור יתעכל המזון במיעיו, ואע"ג דכתבו הפוסקים ז"ל תקנה לזה שיאכל כזית פת במקום השני ויברך שם, אין תקנה זו ברורה לפו"ד יען כי יכנס בזה בספק בברכת המוציא, מיהו יש תקנה אחרת מוסמכת אליבא דכ"ע שיהיה אדם אחר אוכל כזית פת ויברך עליו המוציא ויכוון לפטור את זה, ואם א"א לו בכך צריך לחזור למקומו ויברך.
בד"א בהיכא דאפשר לו לחזור, אבל אם הולך בדרך ואין ממתינין לו, הנה זה אפילו יצא במזיד אין צריך לחזור מקומו, שהרי בדיעבד אם בירך במקום שנזכר קי"ל דיצא בכל גוונא ושעת הדחק כדיעבד דמי, וכן נמי אם מקום הראשון שאכל בו אינו נקי וא"א לו לנקותו עה, יכול לילך לחוץ ולברך אע"ג דאינו אוכל במקום הב', וגם בזה שהוא יוצא ממקום זה למקום השני מחמת הנקיות אם יזדמן לו במקום השני אדם שיאכל ויברך ויכוין עליו הנה מה טוב ומה נעים, ועיין חס"ל קפ"ד סע"ק א'.
ז. אפילו מחמת סיבה קטנה מותר לקום מכאן לכאן במקום אחד בתוך ד' אמות ולברך, יען דכל ארבע אמות חשובים מקום אחד בכמה דברים אבל חוץ לארבע אמות אין לברך בשביל סיבה קטנה אלא דוקא בסיבה גדולה והכרח רב המכריחו על כך, ועיין חיי אדם כלל מ"ז אות וא"ו והנזהר גם תוך ד' אמות תבא עליו ברכה.
ח. הנצרך לנקביו בתוך סעודתו אין זה חשיב הפסק, ואין צריך לברך כשחוזר ואוכל, וגם ברכה של נט"י אין צריך לברך משום דיש פלוגתא בזה וסב"ל, ורק יהרהר ברכת ענט"י בלבו.
ט. אם הפסיק בתוך סעודתו להתפלל אע"ג דלא חשיב הפסק לענין ברכה, מ"מ יטול ידיו בלא ברכה דנט"י, משום דאיכא פלוגתא בזה ואם אין לו מים יסמוך על המקילין.
י. אם אכל פירות בגן אחד והלך לגן אחר צריך לחזור ולברך אפילו אם הם סמוכים, ואפילו אם כשבירך תחלה היה דעתו על זה, וה"ה בגן אחד אם לא היה דעתו מתחלה על הכל, צריך לברך על כל אילן ואילן הנמלך לאכול ממנו, ואפילו אכל במזרחה של תאנה ובא לאכול במערבה צריך לחזור ולברך אם לא היה דעתו מתחלה לכך, ולאו דוקא מפירות הגן אלא כל שאוכל שם דברים שאינן צריכין ברכה במקומן דינא הכי.
בד"א כשהגן מוקף מחיצות, אבל אם אינו מוקף מחיצות אין דעתו מועלת לכל האילנות אלא הדבר תלוי ברואה את מקומו הראשון, שאם במקום השני רואה מקומו הראשון אינו מברך, ואם אינו רואה הן מחמת ריחוק הן מחמת איזה הפסק שיש ביניהם הרי זה מברך, ובסה"ק מקבציאל חקרתי בס"ד אם אינו רואה כל מקומו אלא מקצתו מאי, ואת"ל רואה מקצתו סגי ולא בעינן כולו, הנה אם רואהו כשהוא עומד ואינו רואהו כשהוא יושב מאי, והיכא דעומד ואוכל לא קמבעיא לן, אך מבעיא לן כשהוא יושב ואוכל ואינו רואהו, אי אמרינן כיון דאם יעמוד רואהו מהני, או"ד לא מהני ואת"ל כיון דאם עמד היה רואהו מהני, הנה אם היה עומד בתוך גומא ואינו רואהו, אבל אם היה עומד על שפת הגומא רואהו מאי, ושם הבאתי בס"ד מ"ש בגמרא דזבחים דף קי"ח כל ספיקות אלו גבי אכילת קדשים בראיית שילה, וספק הא' נפשט משם דמהני ראיה של מקצתו כי כן פשיטא ליה לרב פפא שם, ומ"ש בברייתא תנא רואה שאמרו רואה כולו וכו' אין הגרסה האמתית כן וכמ"ש צאן קדשים ושאר ספיקות דנ"ד הם בעיות דרב פפא ורבי ירמיה שם דנשארו בתיקו, ועיין מ"ש בחק נתן ז"ל בכונה דאת"ל דקאמר התם, וידוע דאיכא פלוגתא באת"ל אם פשיטותא היא אם לאו, ולכן כיון דהש"ס מסיק התם בתיקו כן ספיקות דנ"ד נשארו בספק ולא יברך, כיצד יעשה מביא אדם אחר שיברך ויכוין לפטרו ואז יאכל, ושם בסה"ק מקבציאל כתבתי דספיקות אלו כולם שייכים בדין המגילה בסי' תרצ"ח גבי כרכים המוקפים חומה דכפרים הנראין עמהם קורין כמותם ע"ש, ושם הבאתי מה שיש להקשות מגמרא דמגילה דף ג' ע"ב בשינוי דמשני רבי ירמיה כגון שישבת בנחל וכו', ועל בעיא דרבי ירמיה עצמו דבעי בגמרא דזבחים הנז', ושוב עשיתי חילוק נכון בין הא דמגילה להתם גזבחים הנז', ואסיקנא עכ"פ נ"ד גבי ברכות של הפירות דמי להם ממש להא דזבחים.
יא. גמר סעודתו ונטל ידיו מים אחרונים, וכן ה"ה אם אמר הב לן ונבריך אע"פ שלא נטל ידיו עדיין, הרי זה אינו יכול לאכול ולשתות עד שיברך בהמ"ז ואע"פ שיש בכל זה פלוגתא וכמה חלוקי דעות הנה זה הוא העיקר לדינא משום ספק ברכות, שאם לא נטל ידיו ולא אמר הב לן ונבריך אלא רק גמר בלבו שלא לאכול, או שסילק את השולחן או שאמר תנו וניטול ידינו ולא אמר ונבריך, אז לכ"ע מותר לאכול דברים הצריכים ברכה לפניהם כגון להביא פירות או משקין שלא בירך עדיין עליהם בתוך הסעודה ולברך עליהם, אבל דברים שבירך כבר עליהם בתוך הסעודה לא יאכל מפני הספק של הברכה דאיכא בזה פלוגתא ולא יכניס עצמו בידים בספק ברכות, וכל זה כשגמר בדעתו שלא לאכול, אבל אם אמר הב לן ונבריך והיה בדעתו להיות אוכל עד שיביאו לו מים ליטול ידיו הרי זה מותר לאכול לכ"ע ולא יברך ועיין חס"ל, ומי שסומך על שלחן אחרים אפילו אמר הב לן ונבריך לא הוי הסח הדעת אם לא רצה בעה"ב, דמסתמא דעתו תלוי ברצון בעה"ב, מיהו אם בעת שאמר כן הסיח דעתו בבירור שגמר בדעתו שאפילו בעה"ב לא ירצה בכך ויבקש ממנו לאכול ולשתות עוד הוא יעשה לו התנצלות ולא יאכל וישתה, ה"ז חשיב הסח הדעת, ואם אמר בעה"ב הב לן ונבריך ושתקו והסכימו כולם לדבריו חשיב הסח הדעת לכולם, אבל אם אחד מהם לא הסכים לדבריו והיה בדעתו לאכול עוד לא חשיב הסח הדעת לזה האדם ויוכל לאכול ולשתות.
יב. אם מנהג המדינה כשיש חבורה אוכלים ושותים ובא אחד מבחוץ ונכנס אצלם שמושיטין לו כל אחד כוס, לא יברך אלא על כוס ראשון דמסתא כשבירך דעתו על כל מה שיתנו לו, ומיהו טוב לכוין בפירוש מתחלה כשיברך לפטור כל כוסות שיתנו לו אח"כ.
פרשת שלח לך
ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תיראום, נ"ל בס"ד דידוע אוה"ע תגבורתם היא מכוח נצוצי הקדושה המעורבים בקליפה שלהם, כי הנ"ק הם חיותם וכוחם ולכן צוה השי"ת להכרית הכנענים, כמ"ש אבד תאבדון וכו' ולא תחיה כל נשמה, מפני שהיה בקליפה שלהם ניצוצי קדושהה רבים ועצומים ואם היו ישראל מטיבין עמהם ומקיימים אותם בעולם לא היו יכולים לברר נ"ק ההם ואדרבא היתה הקליפה מתחזקת יותר, אך ע"י שהיו ישראל מאבדים למטה ומכריתים אותם לקיים מצות השי"ת בזה היו יכולים לדוש ולאבד גם את הקליפה ולהוציא בלעה מפיה, וכתבנו בס"ד במ"א דהאומות עכו"ם והקליפות שלהם דומים ללחם שהבירור יוצא ממנו ונשלם ע"י ד' דישות, האחת כשדשין התבואה להוציא המוץ ממנה שהיא הקליפה שלה ובדישה זו נעשהה מדרגה א' בבירור נ"ק, והב' כשטוחנין החטים ברחיים לעשותם קמח ובזה נעשה מדרגה ב' בבירור נ"ק והג' בעת שלשין הקמח במים שצריך המגבל לדוש העיסה ולמעכה בידים ובזה נעשה מדרגה ג' בבירור נ"ק. והד' אחר שנאפה הלחם והאדם דש אותו בשיניו כשלועס אותו ובזה נשלם בירור נ"ק ממנו, וארבע מדרגות אלו של הבירור הם כנגד ארבע אותיות שם הוי"ה ולכן תקנו ארבע ברכות בבהמ"ז וכמו שבירור הלחם צריך להיות בדישות הנז' בידינו, כן בירור נ"ק מן אומה העכו"ם וקליפה שלא צריך שיהיה על ידינו בדישה שנדוש אותם עדי אובד, ולכך לא עשה השי"ת איבוד הכנענים בידי שמים שלא שלח להם מכות רעות במקומם עדי אובד אותם כאשר עשה להמצריים בארץ מצרים בעשר מכות, אלא גזר שיבואו ישראל לארצותם וילחמו בם ויאבדום בידים, כדי שבירור נ"ק מקליפתם יהיה ע"י ישראל שידושו אותם בידים כדרך שעושין בלחם, ובזה מכלה אותם במקומם בידי שמים כאשר עשה להמצריים שלא הצריך לישראל להלחם בם לז"א כי לחמנו הם כלומר רצה השי"ת לעשותם כדוגמת הלחם שצריך להיות בירור שללו בידי אדם בדישהה שעושה בו וכן אלו סר צלם הוא חלק הטוב מעליהם כאשר יוסר חלק הטוב שהוא ניצוצי הקדושהה מן הלחם שעי"כ וה' שם הוי"ה שהוא כנגד ארבע מדרגות של הבירור הנז"ל הוא אתנו לעזור אותנו במלחמה כדי להשלים בירור נ"ק על ידינו, ולכך אל תיראום עתה שהם נשארו קיימים ולא היה איבודם בידי שמים.
א. מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות פרשת עקב תכוין בהמשך זמן אכילתך, ולפחות כשאתה אוכל אותה הפרוסה של כזית אשר ברכת עליה המוציא כוונה קצרה דרך כלל וזו היא כי הנה ענין הבירור הוא ע"י ל"ב שיניים שהם כנגד ל"ב נתיבות חכמה המבררין הכל דבמחשבה אתבריר כלא, והם הטוחנין ומפררין את המאכל ועי"כ מתברר האוכל מתוך הפסולת כדרך הרחיים הטוחנות את ההבואה ואח"כ מתפרין הסובין והמורסן שהם הקליפות מן הקמח שהוא האוכל, משא"כ קודם שנטחן שהיו דבקים יחד בתכלית עכ"ל ועוד כתוב שם לכוין בשתי בחינות של בירור במאכל שאוכל, והוא הא' הוא בירור המאכל בעצמו הטוב שבו מן הסיגים המעורבים בו ע"י חטא אדה"ר, וגם עוד מה שהיה מעורב בהם מתחלת ברייתן מששת ימי בראשית, והב' הוא ענין תיקון נפשות המגולגלים הנמצאות במאכל ומשקה ע"ש, עוד כתוב שם וז"ל תכוין לבלוע ההמאכל אחר שנטחן כי שם באסטומכא הוא גמר הבירור, כי אז מתעכל המאכל והטוב שבו מתהפך לדם, והמזון הולך אל הכבד ומתפשט בכל העורקים והאיברים כנודע, והרע שבו יורד דרך בני מעים ויוצא לחוץ עכ"ל וכל אלו כוונות פשוטות הן וצריכות מאד אפילו לאדם פשוט, וצריך שכל אדם יודע ספר להרגיל עצמו בהם ובסה"ק מקבציאל כתבתי אע"ג דרבינו ז"ל כתב דהבירור צריך להיות ע"י ל"ב שיניים שהם כנגד נתיבות חכמה ונשנה דבר זה פעמים שלש בדבריו בשער טעמי המצות, עכ"ז אם ימצא אדם שנפלו שיניו ולא נשאר לו כי אם ארבע או שש אל תחשוב דחסורי מחסרא זה מן תיקון הנז', אלא אפילו בזה המעט הנשאר עושה התיקון משלם מאחר דמתחלה היו לו ל"ב שיניים וזה הנשאר מחילא דל"ב נתיבות חכמה קאתי, ודוגמה לזה תמצא בדין נט"י דמטהרין המים דשיורי טהרה משום דאתו משיעור שלם וכנז' בש"ע סי' ק"ס סעיף י"ג, דיש מתירים אפילו בנוטלין זא"ז וכו' מני שבאו משיורי טהרה יע"ש.
ב. אותם שיורי מאכל הנשאים בעצמות ובקליפין של הפירות אם יש בהם נצוצי קדושה יתבררו ע"י ברכה אחרונה שאומר האדם על שלחנו אע"פ שסופם לזרקם לאשפה, לפיכך יזהר האדם שלא יסיר מעל השולחן עצמות וקליפין אלא עד לאחר בהמ"ז כמ"ש המקובלים וכ"כ בחס"ל סי' ק"ף אות א', ולכך אזהרה שמענו שלא יוצא מעל השולחן דבר להאכיל לבהמה וחיה ועוף הטמאים קודם בהמ"ז וכנז' שם, ואותם בני אדם שדרכן לאכול תבשילין של בשר מעשה קדרה תחלה ואחר אכילתם יביאו פירות על שלחן, ואלו קשה להם להניח כלים של הפירות בהיותו השולחן מפוזר עליו עצמות של בשר וכיוצא, הנה יש לד"ז תקנה שיפרשו על השולחן מפה אחרת כדי שיתכסו העצמות ולכלוכי התבשילין ויסדרו על מפה הנקיה כלים של פירות שיבוא, ונמצא אח"כ מברכים בהמ"ז בהיות העצמות והקליפין עודם על השולחן ובזה יושלם בירורם.
ג. מאחר שבהמ"ז עושה תיקון גדול על השולחן וכאמור, לכך הזהירו חז"ל לשייר האדם פת על שלחנו בעת בההמ"ז, ובזוה"ק החמירו בזה ואסמכוה אקרא דלא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, ואם אכלו כל הפת קודם בהמ"ז ולא הרגישו אלא עד שעת בהמ"ז לא יביאו פת שלימה ויניחו על ההשולחן אלא יביאו פרוסה, ואם היה על השולחן פת שלימה מעת שירך המוציא לא יסירנה בשעת בההמ"ז ואדרבה עדיף טפי למעבד הכי להשאיר ככר אחד שלם על השולחן מעת שבירך המוציא, ולא אסרו בפת שלימה אלא רק אם יביאנה מחדש בעת הבמ"ז.
ד. צריך ליזהר שלא ישאר כלי ריק על השולחן בשעת בהמ"ז, כגון כפות כוסות וקערות וכיוצא, גם יזהר שלא להניח סכין על השולחן בעת בהמ"ז.
ה. אסור לאבד פירורין שיש בהם כזית, לכך יזהר שלא יפלו טיפות מים מן נט"י על פירורין שבשולחן כי ימאסו בכך, ואפילו אין בהם כזית אסור לאבדם ולהמאיסם דקשה לעניות ב"מ אפילובדבר מועט, ואזהרה זו צריכה יותר לנשים שהם מצויים בבית ועיניהם תהיינה משוטטות תמיד בקרקע הבית בעבור זאת ואשת חיל תכבד בידיה תמיד מקום האכילה אחר האכילה ותזרוק לתנור, ואל תסמוך על המשרת ואז עליה נאמר בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר, ולז"א אין הברכה מצויהה בביתו של אדם אלא בעבור אשתו יען כי תשגיח שלא לאבד פירורין קטנים, ואז בעלה שלל לא יחסר כי לא יחסר לחמו, ויזהרו לנפץ המפה של השולחן בתנור, ובליל שבת ינצו אותה במקום מיוחד לזה, ואחר שבת יכבדו מקום אשר נפצו בו ויזרקו לתנור, וכן תזהר האשה לכבד מקום שמצניעין בו הלחם ולכבדו ולזרוק לתנור, כי מוכרח שיהיה שם פירורין בעת הכנסה והוצאה, וכן יזהרו מוכרי הלחם בשוק לכבד סביבות הקופה שמוכרין בה הלחם כי יפלו פירורין הרבה כשמוציאין הלחם ממנה לשקול ללוקחים, ויזרקו העפר עם הפירורין שבו לתנור, ואזהרה זו צריכה יותר פה עירינו שהלחם הוא קל ואינו עב כ"כ יען דאינו מעשה פורי"ן (בערבי צמון) וע"כ יפול ממנו פירורין הרבה יותר מלחם מאפה הפור"ן, לכך צריך להזהיר המון העם בזה, ובפרט ברקיקין דא"א שלא יפול מהם פירורין.
ו. קודם בהמ"ז יזהר ליטול מים אחרונים לתוך הכלי כי מים אחרוני חובה אפילו אכל פת בלבד דיש בה טעם גדול ע"פ זוה"ק ודברי רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות פרשת עקב, וכתוב שם בעת נטילת מים אחרונים יחבר ד' האצבעות לבד והגודל לבד וישפיל אצבעותיו כלפי מטה.
ז. במאמר רז"ל הנז' שאמרו מים אחרונים חובה רמוז כמה כונות סודיות של מים אחרונים, ולכן טוב שהאדם קודם שיושיט ידו ליטול מים אחרונים יאמר הלכה זו מים אחרונים חובה, ושמעתי מעט"ר הרב מור אבי ז"ל שהיה מנהג עט"ר הרב מו"ר זקני רבינו משה חיים ז"ל לומר הלכה זו קודם נטילת מים אחרונים, ולפעמים היה סמוך על הלכה זו במקום ד"ת שאומרים על השולחן קודם בהמ"ז כשאין שהות לומר דברי תורה, כי זו הלכה מתורה שבע"פ, ודבר בעתו מה טוב.
ח. יזהר שיהיו מים האחרונים מעט ולא ירבה בהם כי המה חלק הסט"א, ואם ידיו מזוהמות הרבה מן התבשיל וכן פיו ושפמו שצריך להם מים הרבהה ברחיצתם, טוב שירחצם קודם נטילת מים אחרונים אדעתא לאכול עוד אח"כ, ויהיו אלו כמים אמצעים וכן יעשה, אחר שירחצם יאכל חתיכת ת מן השולחן כדי שלא תהיה נחשבת רחיצה ההיא למים אחרונים, ואחר שיאכל חתיכת הפת וכיוצא יטול מים אחרונים מעט ויברך בהמ"ז ועיין כף החיים סי' כ"ה אות ב'.
ט. כתבו האחרונים בשם המקובלים ז"ל כשנוטל מים אחרונים יאמר זה חלק אדם רשע מאלהים, ויכוין חלק אדם רשע ר"ת אח"ר דהוא הסט"א ועיין כף החיים, וכתבתי בסה"ק מקבציאל דהנוהג בזה יאמר דברים אלו בלחש, והמשכיל יבין.
י. אין נוטלין מ"א ע"ג קרקע אלא בכלי, ואם א"א למצוא כלי יטול ע"ג עצים או על הרצפה דאין רוח רעה שורה על הרצפה כמו ששורה ע"ג קרקע, וגם מים אמצעיים שנוטלין בין חלב לבשר ג"כ צריכין כלי.
יא. אין נוטלין בחמין שהיד נכוית בהם, וי"א צריך שיהיו צוננין ממש ונכון להזהר בזה, ויש מי שאומר שצריך שיהיו ראויים לשתיה שלא יהיו מרים או סרוחים, גם צריך שיהיו באים מכח גברא, ואם עבר ולא נטל מים אחרונים יטול אחר בהמ"ז, ואם אין לו מים יטול בשאר משקין ואפילו ביין כיון דאין לו ליטול בענין אחר.
יב. צריך ליטול עד פרק של האצבעות כ"כ הפסוקים ז"ל, ונ"ל שצריך ליטול עד פרק השלישי וראש פרק השלישי בכלל, דכן נראה מלשון רבינו הרש"ש ז"ל בסידור שכתב וכוין בנטילת י"ד פרקי ימין וכו' יע"ש, משמע דהנטילה היא לי"ד פרקים והכי מסתברא.
יג. המודד מלח והנוגע במלח חייב ליטול ידיו אח"כ, וכן אפילו בלא סעודה כשאוכל קישואין וכיוצא בדברים שדרכן להניח עליהם מלח באצבעותיו צריך ליטול ידיו אח,כ, דאע"ג דמלח סדומית אינו מצוי יש לחוש למין מלח שטבעו כמלח סדומית וכל אדם יחוש לעצמו לקיים דברי חכמים ועיין חס"ל ושאר אחרונים.
יד. יש מי שאומר אם אכל מאכל לח שאז ידיו מזוהמות בו, אז מן הדין כשירחץ ידיו מברך על רחיצת ידים, ואל נהגו העולם לברך כן אע"ג דהמצריכין ברכה זו הם גדולי עולם, דקי"ל סב"ל, מיהו צריך כל אדם להרהר ברכה זו בלבו.
טו. צריך להזהר שלא להפסיק בין מים אחרונים לבהמ"ז אפילו בד"ת, ורק פסוקים אלו יאמר אותם אחר מים האחרונים קודם בהמ"ז והם המזמור אלהים יחננו ויברכנו כולו וטוב לצייר במחשבתו בצורת המנורה, ואחריו יאמר אברכה את ה' בכל עת וגו' ויכוין לגרש הסט"א העומדת על השולחן, ואחריו פסוק סוף דבר הכל נשמע וגו', ופסוק תהלת ה' ידבר פי וגו' ופסוק ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה, ואח"כ וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה', ויכוין ס"ת זה על השולחן אשר נה"ר, ויברך בהמ"ז בעינים סגורות כתפלת העמידה, וישים יד שמאל כנגד החזה ויד ימין על יד שמאל ויברך בכונה, דהסט"א עומד שם לקטרג עליו אם לא יברך בכונה.
טז. ישתדל לברך על הכוס אם יש שנים עמו שאז יש להם זימון, אבל יחידי לא יברך על הכוס, וצריך שימסור לו הכוס אדם אחר כשאוחזו בשתי ידיו, וכן הוא יקבלנו בשתי ידיו, וקודם שיאמר וידבר אלי זה השולחן וגו' אז יקבל הכוס בשתי ידיו, ואחר שיקבל אותו בשתי ידיו יאחוז אותו ביד ימין בלבד, ואז יאמר וידבר אלי זה השולחן וגו' ויתחיל לעשות זימון ולברך.
יז. מנהג החסידים כשמברכין בהמ"ז על הכוס שיהיה הפת שבשלחן מונח לצד שמאל המברך, כדי שיהיה כוס של ברכה בימין שלו והפת בשמאלו, ויש טעם בדבר עד"ה.
יח. כוס בההמ"ז צריך הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ, גם צריך שיהיה חי, ויש בזה כמה דעות די"א הכונה הוא דבתחלת הברכה לא יהיה מזוג שלא ימזגנו אלא עד ברכת הארץ וי"א ההכונה הוא שימאלנו מן הצוחית או מהחבית לשם ברה ולא יהיה משיורי כוסות, וי"א הכונה שיהיה הכוס שלם, ומן הדין צריך להזהר בכל הסברות הנז' לקיים אותם ואחר שימזגנו בברכת הארץ יהיה מלא, אך לא יהי המלא כ"כ שיהי' נשפך ממנו, ואחר שיקבלנו בשתי ידיו משתי ידים שלהנותן ישאר ביד ימין בלבד בכל הברכה כולה, ולא תסייע השמאל לימין, גם צריך שיגביהנו מן השולחן טפח לפחות, ונותן עיניו בו בכל הברכה שלא יסיח דעתו ממנו, ואחר שישתהו ישייר מעט יין בו לשגרו לאשתו אפילו לא אכלה עמו.
יט. איטר יד כתבו הפוסקים יטלנו בימינו שהוא שמאל כל אדם, ונ"ל בס"ד ע"פ הסוד גם איטר יד יטלנו בימין דאיןן תלוי ביד ככהה, ועיין שלמי ציבור דף מ' הלכה י"ד בשם מהר"י צמח ז"ל גבי תפילין יע"ש.
כ. צריך שלא יהיה פגום שאם שתה ממנו פגמו, ואפילו שתה מן ההכד או מחבית קטנה הוי פגום, ולכתחילה צריך להזהר אפילו בחבית גדולה, וי"א גם במים פגומים פסולים למוג בההם כוס של המ"ז, וצריך להזהר בזה.
כא. כשיגיע לברכת הארץ באומרו וברכת את בתיבת את ימגנו במים שאינם פגומים, וכתב בחס"ל דאם היין חזק שצריך הרבהה מים וצריך נמי שיהיה ההכוס מלא, לכך ימגנו קודם בהמ"ז כדי שיהיה מלא ואח"כ בברכת ההארץ יוסיף למזגו במעט מים ע"ש, ונ"ל דיש לפקפק בה דההא איכא דס"ל שצריך להיות בתחלת הברכה חי שאינו מוג וזו הסברא נראית עיקר, דהא ברעיא מהימנא נקיט לה בסתמא ולשאר סברות נקיט להו בשם יש אורים ואם ימזגנו קודם ברכה נמצא חסר חי לסברא הנז', על כן אע"פ שצריך מים הרבהה ומוכרח שיהיה חסר חי לסברא הנז', על כן אע"פ שצריך מים הרבה ומוכרח שיהיה חסר בתחלת הברכה חסורן הניכר לעין לית לן בה מאחר שבברכת הארץ מוזגו ונעשה מלא, מיהו נ"ל עכ"פ צריך שיהיה בו בתחלת הברכה שיעור רביעית.
כב. כשימזוג הכוס בברכת הארץ יסתכל במים ההם אשר יתנם בכוס וכמ"ש רבינו ז"ל בשער טעמי המצות פרשת עקב, ומבואר שם שיכוין המוזג מים מספר תשעים כמנין תשעה יודי"ן שבארבע הויו"ת של ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן יע"ש, ויזהר ג"כ כשימזוג לא יטיף מי המזיג בקלוח אחד, אלא יפסיק הקלוח פעם ושתים כדי שתהיה המזיגה בשלשה פפעמים זא"ז, כ"כ בשם מעבר יבק ז"ל וכתבתי בסה"ק מקבציאל טעם לה בס"ד.
כג. כוס של בהמ"ז וכן של קידוש צריך שיהי שלם בשפתיו וכן בבסיס שלו שלא יהיה בו פגימה וחסרון כלל ובשעת הדחק מותר, ויש מי שפוסל אפילו בשעת הדחק, וההסדק אפילו בלא חסרון פוסל וכנז' בחס"ל אות ד'.
כד. מי שנותנין לו כוס של ברכת המוזן ואינו מברך מקצרין ימיו, מיהו האידנא שנהגו בכל תפוצות ישראל שככל אחד יברך בהמ"ז לעצמו ואינו יוצא י"ח בברכה שמברך בעל הכוס אין בזה חשש הנז' דהא כל אחד מברך בעצמו וממילא כל או"א יברך ג"כ לבעה"ב ויתקיים בו ואברכה מברכך ובטל טעם של מקצרין אך ודאי צריך לרדוף אחר מצוה זו גם בזה"ז כי יקרה היא מאד, ואן נותנין כוס של ברכה אלא לטוב עין שהוא שונא בצע ועושה חסד בממונו, שנאמר טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך.
פרשת קרח
ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים, הנה נודע דשלשה נסים היו נראים על המטה קצתו היה יוצא פרח וקצתו יציץ ציץ וקצתו יגמול שקדים, וצריך לדעת למה נראו בו שלשה נסים דדי באחד שיהיה כולו יגמול שקדים, ונ"ל בס"ד דידוע שלשה קליפות יש בסט"א שהם רע גמור, והם רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת שראה יחזקאל ההע"ה, וצריכין ישראל להתפרד מהם כדי שיהיו דבקים בקדושתו יתברך, ולכן מקיימים שלשה מצות בילד הנולד ביום השמיני ללידתו שהם מילה ופריעעה וטופי דמא כדי להפרידו מאחיזת שלשה קליפות הנז' ועיין על זה בעת חיים שער קליפת נוגה פר' ב' וג' יע"ש, ולכן תועלת הקרבנות היא גדולה מאד לישראל שע"י הקרבנות נדחין השלשה קליפות הנז', ולכן שלימות העבודה צריכה להיות בשלשהה, שהם כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם, וכן המינים של הקרבנות הם שלשה שהם פרים ואלים כבשים, וכן התמיד והקרב עמו הם שלשה, בשר בע"ח וסלת למנחה ויין לנסח רביעית ההין, ולכן ארז"ל הקרבנות עושין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, כי ע"י הקרבנות נדחין הקליפות הנז' וממילא יהיה דבקות לישראל בהקב"ה, ולכן קרח שדבק במחלוקת דבק בשלשה קליפות אלו, ובזה פירשתי מאמר רז"ל ויקח קרח לקח מקח חרע לעצמו, והיינו רע ר"ת רוח סערה ענן גדול, ויש לכל תיבה כולל אחד בו רמוז הג' שהוא אש מתלקחת דראשו א' וכיון דנדבק בשלשה קליפות הנז' נחלק על הכהונה שהיא עבודת הקרבנות שבהם נדחין שלשה קליפות הנז' כמו שאמרנו, ולכך כשבא עתה לעשות אות ומופת על הכהונה עשה לה אותות נסים בשלשה כנגד שלשה מדרגות שיש בעבודה שבהם מתבטלים שלשה קליפות הנז'ף ולכן השולחן שההוא דוגמת המזבח שמקריבין עליו קרבנות אין עושין עליו ברכת זימון פחות משלשה, דמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל שער טעמי המצות פרשת עקב וז"ל דע כי הסט"א עומד על השולחן כנז' בזוהר פ' תרומה ויכול אז לשלוט יותר משאר זמנים, ובפרט בהיות האדם יחידי ואין שם שלשה אנשים כדי לברך ברכת זימון כי ברכת זימון מסלק הסט"א משם כנז' בפרשת בלק בעובדא דההוא ינוקא וכו' עכ"ל ע"ש, ולפי האמור נמצא מובן היטב למה צרי שלשה בני אדם לברך זימון כדי לדחות הסט"א והרי היא ממש כמו ענין העבודה שצריך ג' מיני אדם לדחות הקליפות שהם כהנים לוים ישראלים, ובה יובן בס"ד ההטעם שפיר למה ארז"ל כל המברך בהמ"ז כונה אין בו לא אף ולא שצף ולא קצף, נקטו ג' לשונות אלו כנגד ג' קליפות הנז' ובזה מובן הטעם למ בהמ"ז מן התורה היא שלשה ברכות שהיא כנגד ביטול ג' קליפות הנז', ובזה מובן הטעם דיאן מניחים כלי ריקן על השולחן בעת בההמ"ז, והיינו כדי שלא יתאחזו הקליפות שם כי הם כלים ריקים ולכן כל דבר ריקן יהיה להם אחיזה בו יותר שדומה להם.
א. צריך להשתדל מאד לחזור אחר זימון כי הוא דבר גדול לסלק על ידי זה הסט"א ולדחותה וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל, וכשם שמצוה לחזור אחר שלשה כדי לעשות ברכת זימון, כך מצוה גדולה יותר ויותר לחזור אחר עשרה כדי לזמן בשם, ויאמר אחד מהם תחלה הב לן ונבריך למלכא עלאה קדישא וברשות מלכא עלאה קדישא נברך וכו', ובשבת אומר וברשות שבת מלכתא, וביו"ט יוסיף לומר וברשות יומא טבא אושפיזא קדישא, ובסוכות יוסיף וברשות שבעה אושפיסיןן עלאין קדישין, והמסובין עונין ברוך שאכלנו משלו, והמזמן חוזר ואומר ברוך, שאכלנו משלו וכו', ואם הם עשרה לא יאמר נברך לאלהינו בלמ"ד אלא אומר נברך אלהינו כמ"ש במקהלות ברכו אלהים וכו' ברכו עמים אלהינו וכו' בלא למ"ד, דרק אצל שיר והודאה נאמר בלמ"ד שירו לה' הודו לה'.
ב. אם טעה המזמן בעשה והעונים ולא הזכירו אלהינו אין יכולים לחזור, אבל אם עדיין לא ענו אחריו יחזור ויזמן בשם, ואם המזמן לא הזכיר השם והעונים הזכירו הוא עונה אחריהם ומזכיר השם מאחר שכבר הזכירו כולם, אבל אם הוא לא הזכיר השם והעונים ג"כ לא הזכירו הנה גם הוא כאשר ינה אחריהם לא יזכיר השם.
ג. בעלי בתים הדרים כל אחד בחדר בפ"ע ובימות הקיץ זה דרכם לקבוע כולם שלחנם בחצר או על גג לרוח היום וכל אחד אוכל על שלחן שלו, הנה אם הם ישבו מתחלה ע"ד להצטרף יחד הרי אלו מצטרפים לזימון, אבל אם לא ישבו מתחילה ע"ד להצטרף יחד יש להסתפק בה, אשר על כן כל כהאי טוב ליזהר שישבו מתחילה ע"ד להצטרף לברכת הזימון, ואז מברכים ברכת זימון לכ"ע ועיין אות היא לעולם מע' הזיי"ן דף קכ"ו.
ד. מי שאכל בחבורה שנתחייב בזימון אינו רשאי להקדים לברך לעצמו אפילו אם יש לו עסק רב, ואם עשה כן איסורא קעביד, ואם הוא נחפז לילך אם אפשר לו לרצותם שיפסקו ויזמנו עמו מוטב, ואם לאו מוכרח להמתין להם עד שיגמרו, וכן ארבעה או חמשה אין רשאין ליחלק שכולם נתחייבו בזימון, אבל ששה נחלקים כיון שישאר זימון לכל חבורה, אבל עשרה אין נחלקים כיון שנתחייבו בהזכרת השם, ואם הם עשרים יכולים ליחלק שיש בכל חבורה עשרה להזכיר השם.
ה. שלשה שישבו לאכול ואחד מהם אכל מיני מזונות או שאר פירות שנתחייב בברכה אחרונה, והשנים אכלו פת גמור יכולין לזמן עליו, אך טוב להשתדל שיפצירו בו לאכול פת ועיין חיים שאל ח"א.
ו. שלשה שישבו לאכול וקדם אחד מהם ובירך אע"ג דעבד איסור, מ"מ יכולים השנים לזמן עליו ויוצאין י"ח זימון והוא אינו יוצא, בד"א בהיכא דשלשתם אכלו פת, אבל אם השנים אכלו פת והשלישי אכל מזונות וכיוצא וקדם ובירך ברכה אחרונה, אינם יכולים השנים לזמן עליו.
ז. שנים שאכלו כאחד וגמרו ובא שלישי, כל שלא אמרו הב לן ונבריך או שלא נטלו ידיהם מים אחרונים חייבין ליתן לו לאכול כדי שיצטרף עמהם, אבל אם אמרו הב לן ונבריך או שנטלו ידיהם אינו מצטרף עמהם, ומיהו אם אמרו הבו נטול ידינו כיון דלא אמרו ונבריך מצטרף, ויש מי שכתב דאם נטלו ידיהם או אמרו הב לן ונבריך דאינו מצטרף מ"מ מצוה שיטלו ידיהם ויברכו ויאכלו מעט משום זימון, צא ולמד כמה חביבה מצות זימון וכנז' כל זה בחס"ל ז"ל יע"ש.
ח. שבעה אכלו פת, ושלשהה אכלו ירק, או פירות כזית, או ששתו רביעית מכל מין משקה חוץ מן המים מצטרפים לזימון, ודוקא שבעה או יותר אבל ששה לא דרובא דמנכר בעינן, והמצטרף צריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל ושתה, ואינו נפטר בבהמ"ז של אלו.
ט. שלשה שאכלו כאחד אין השנים חייבין להפסיק לאחד כדי לזמן אא"כ הוא אביהם או רבם, אבל האחד מפסיק לשנים בעל כרחו ויענה להם זימון ויפסיק מאכילתו עד שיאמרו הזן את הכל, ואח"כ חוזר לאכילתו, וכל זה הוא משורת הדין, אך מ"מ הואיל ויש אומרים שהאחד המפסיק לשנים צריך לחזור וליטול ידיו ולברך המוציא על כן טוב שלא יעשו כן להכריחו לפסוק בשבילם, אלא ימתינו עד שיגמור גם הוא ויברכו ביחד כדי שלא יכנס זה בספק מחלוקת דברכות לכתחילה.
י. אם הם ד' והפסיקו והשלשה בשביל האחד אין חוזרין לזמן על מה שיאכלו אח"כ שכבר פרח זימון מנייהו, אבל אם הם עשרה והפסיקו השבעה בשביל השלשה חוזרין השבעה לזמן אח"כ על מה שיאכלו מפני שהשלשה היו יכולים לזמן לעצמן ולא הוצרכו לאלו השבעה להצטרף עמהם כי אם בשביל הזכרת השם, ולכך יכולין אלו השבעה לזמן בלי הזכרת השם על מה שיאכלו אחר אותו הזימון.
יא. קטן שהגיע לעונת הפעוטות שהוא כבן תשע הנה מרן ז"ל פסק דמצטרף לזימון, ומור"ם כתב דנהגו שלא לצרפו עד שיהיה גדול ממש, ופה עירנו בגדאד נהגו כסברת מרן ז"ל, ומ"מ טוב שישתדלו לצרף גדול ממש היכא דאפשר.
יב. אלם ששומע ואינו מדבר אע"ג דהוא עונה זימון בהרהור וגם מברך בהרהור וקי"ל דהרהור מהני כדיבור במקום אונס, מ"מ כיון דאינו ראוי לבילה יש להסתפק בו, על כן לא יצטרף לזימון, ועיין אשל אברהם סי' קצ"ט סע"ק ח', אבל חרש המדבר ואינו שומע אם מכוין מצטרף לזימון.
יג. נשים אע"ג דאין מזמנין עליהם לכ"ע, מ"מ יש אומרים דחייבות לזמן לעצמן, וי"א שהוא רשות אם רצו מזמנות לעצמן, הנה כי כן ראוי שכל אדם ילמד לנשי בני ביתו שיהיו מזמנות לעצמן כשהם אוכלים בשלשה, אבל לא יזמנו בשם אפילו הם מאה.
יד. בני הבית שאוכלים יחד הגדול בוצע והוא עצמו מברך הזימון, ואם יש אורח בעה"ב בוצע ואורח מברך ועושה הזימון, ואם יש כהן מצוה להקדימו אם אין שם ת"ח, וכהן ת"ח מצוה להקדימו לת"ח שאינו כהן, רק אם הכהן רוצה לחלוק כבוד לת"ח ההוא רשאי ויאמר החכם ברשות הכהן, ויש אומרים שגם הלוי יש להקדימו על ישראל ולא נהגו בכך.
פרשת חקת
אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה, נ"ל בס"ד דידוע דאנחנו מברכים בהמ"ז לתועלת המלכות העליונה להמשיך לה אורות מוחין, וידוע כי המלכות נקראת באר, ותרגום ענו לה שבחו לה, וז"ש עלי באר המלכות לקבל שפע אורות מלמעלה, לכן אתם התחתונים ענו ר"ל שבחו להשי"ת בבהמ"ז לה לצורכה ולתועלתה ולא להנאתכם.
א. מפורש בדברי רבינו הארי ז"ל בשער טעמי המצות דף ס"א וז"ל גם צריך שתדע דאע"פ שנתבאר לעיל שבתוך הסעודה אם הוא בחול יתעצב אל לבו, ובפרט אם הוא ביחיד על החרבן כנז' בשם הזוהר, אמנם בבהמ"ז אדרבא צריך להראות שמחה יתירה בלבו, והטעם כי ענין האכילה הוא במלכות העליונה הנהנית משפע התפארת, ועל ידי מה שאנחנו מכוונים באכילתנו אנחנו ממשיכים לה השפע ומזון, וממה שאנחנו ממשיכים לה היא מחלקת ונותנת מזון אלינו, ולכך צריך לברך בהמ"ז בעין טובה ולא כצרי עין וכו' עכ"ל יע"ש, על כן כל אדם יזהר לברך בהמ"ז בשמחה ובטוב לב ובכונה גדולה, ואם אין לו כוס בידו יהיו ידיו אסורות זעג"ז על החזה, ועוצם עיניו ומברך בכונה וכמ"ש רבינו ז"ל.
ב. כתב רבינו הרש"ש ז"ל בסידור שלו וז"ל קודם בהמ"ז יכוין להכין עצמו לקיים מ"ע לברך בהמ"ז ביראה ובאהבה ובכונה עצומה ובשמחה רבה ובטוב לבב להמשיך שפע וברכה רבה ומוחין וחיות ומזון למלכותא קדישא דאצילות, וממנה לנו ולכל העולמות הקדושים, ויעצום עיניו ויאסור ידיו זעג"ז ימנית על השמאלית כיושב לפני המלך מלכו של עולם מלכותא קדישא דאצילות עוד כתוב שם יכוין שהוא מוכן לקיים מ"ע דאורייתא לברך אחר המזון שנאמר ואכלת ושבעת וברכת וכו', וע"י כונת הכנה זו אז יהיה כח בכונתו בברכה להעלות מ"ן ולהמשיך ארבע מוחין לבחי' י"ה וכו' וע"ש.
ובסה"ק מקבציאל כתבתי נוסח לומר קודם בהמ"ז ליקבה"ו וכו' הרי אנחנו באים לקיים מ"ע דאורייתא לברך ברכת המזון ככתוב בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך לתקן שורש מצוה זו במקום עליון, ויהר"מ ה' או"א שתהא חשובה ומקובלת ורצוייה לפניך ברכה ראשונה וברכה שנייה וברכה שלישית אשר נברך עתה על המזון, ותתן לנו כח ויכולת ועזר וסיוע להעלות מ"ן ולהמשיך ארבעה מוחין לישראל ורחל, וגם תהיה חשובה ומקובלת ורצוייה לפניך ברכה רביעית אשר נברך עתה ותתן לנו כח ויכולת ועזר וסיוע להעלות מ"ן ולהמשיך ארבעה אורות מוחין ליעקב ורחל, ויעלה לפניך כאלו כיווננו בכל הכונות הראויות לכוין בארבע ברכות אלו של המזון ויהי נועם וכו'.
ג. ארבע ברכות של בהמ"ז דינם כתפילת י"ח, ואין לענות בהם אפילו קדיש וקדושה וברכו וכן לשאול בבהמ"ז מפני היראה ומפני הכבוד דינו כתפלת י"ח, ואם ביתו סמוך לבית הכנסת או היו מתפללים מנין בתוך ביתו ושמע מודים ירכין ראשו לצד שהקהל משתחוים, ובשמעו קדיש וקדושה ישתוק וישמע כדין תפלת י"ח.
ד. צריך לישב בשעת בהמ"ז, ולא יברך עומד או מהלך אם אינו בדרך, וגם לא יהא מסב שהוא דרך גאוה אלא ישב באימה, ויש אומרים דגם ברכה מעין שלש צריך לאומרה מיושב, וטוב לזהר בכל הברכות.
ה. אסור לברך והוא עוסק במלאכתו, אפילו תשמיש קל כגון מנגב ידיו או לבוש מלבושו וכיוצא, ופה עירנו שיש חום הרבה בימות הקיץ ודרך העולם להניף בכלי שקורין מרווח"ה על הפנים ועל הגוף, צריכין להזהר שלא יניפו בידם בבהמ"ז בכלי זה דזה חשיב עסק, כי בהמ"ז ותפלת העמידה דינם שוה בעניינים אלה ואין הפרש ביניהם כי אם בדבר זה שהתפלה מעומד ובהמ"ז מיושב, והן בעוה"ר רבים מעמי הארץ מזלזלים בבהמ"ז לברך אותה במהירות מאד, ויש עוסק באיזה עסק בעת הברכה גם רומז בעיניו קורץ בשפתיו מולל באצבעותיו וכיוצא בזה, וצריך להוכיחם על זאת במוסר השכל ולשומעים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב.
ו. נוהגים להסיר הסכין מן השולחן בשעת בהמ"ז, והמדקדקים מסירים כל כלי ברזל כגון המזלג והמספריים של נירות, וכתבו אחרונים ז"ל דאין להקפיד על כל הנז"ל בשבת ויו"ט ובשער רוה"ק דף י"ב איתא בשם רבינו האר"י ז"ל מי שהוא משורש קין צריך להזהר להסיר הסכין לגמרי בעת בהמ"ז ולא יספיק לכסותו בלבד יע"ש, ולכך כל אדם צרי להזהר בה דאין אתנו יודע השרשים, וכן אנחנו נוהגים להסירו גם בשבת ויו"ט.
ז. בבהמ"ז ישמיע לאזניו מה שמוציא בשפתיו, ואע"ג דמר"ן ז"ל ס"ל אם לא השמיע לאזניו יצא בדיעבד, צריך להחמיר דאם יש לו עוד פת יחור ויאכל ויברך כראוי כדי שלא יכנס בספק ביטול מ"ע מן התורה, משום דיש אומרים אם לא השמיע לאזניו לא יצא ועיין חסד לאברהם סי' קפ"ה אות א'.
ח. יש אומרים אם אכל ולא שתה מים אם הוא תאב לשתות אינו חייב לברך בהמ"ז מן התורה אלא רק מדרבנן, לפיכך אם אכל ולא שתה מים והוא תאב לשתות ישתדל בכל כוחו להמציא מים ולהמתין עד שיביאו לו מים וישתה כדי שיברך בהמ"ז מן התורה ואם לא נמצא לו מים לשתות חייב בבהמ"ז מדרבנן.
ט. אם אכל פת ולא שתה מים משום דאינו תאב לשתות, או ששתה מים דבכל זה הוא חייב בבהמ"ז מן התורה, ונסתפק אח"כ אם בירך בהמ"ז או לאו, צריך לברך שלשה ברכות מפני שהם מן התורה וספיקא לחומרא, אבל הטוב והמטיב שהיא מדרבנן לא מברך מספק ואע"ג דאיכא דס"ל שיברך גם והא קי"ל סב"ל, וה"ה אם טעה באמצע בהמ"ז ואינו יודע היכן טעה או שנתנמנם ואינו יודע באיזו ברכה עומד דחוזר לראש משום ספק תורה, ורק בברכה רביעית אם הוא מסתפק בה לא יברך, מיהו אם לא אכל די שביעה דאינו חייב מן התורה בבהמ"ז, או אכל כדי שביעה אך היה צמא ולא שתה דג"כ אינו חייב בבהמ"ז מן התורה, הרי זה לא יחזור לברך מן הספק אפילו שלשה ברכות כיון דאינו חייב לברך אלא מדרבנן, ואם אפשר לו לאכול מחדש ולברך שפיר דמי. וכן האוכל פת הבאה בכיסנין ונסתפק אם בירך מעין שלש או לאו, וכן אם ספק לו אם אכל כזית פת או פחות וכן אשה שאכלה פת ושבעה ונסתפקה אם ברכה בהמ"ז או לאו, אם אפשר לאכול מחדש ולברך או לצאת בברכה של אחרים מה טוב, ואם לאו לא יברכו מספק.
י. אע"פ שאמרו דשלש ברכות צריך על הספק ג"כ, הנה אם נזדמן שאכל כדי שביעה ובירך בהמ"ז, ואחר שעה קטנה חזר ואכל כזית בלבד ושבע ממנו מפני כי היתה אכילתו השניה סמוכה לאכילה הראשונה, כגון סעודה שלישית של שבת ואכל אחריה סמוך לה סעודה רביעית, נסתפקו בדבר זה הפוסקים אם אכילה שניה נחשבת שביעה מן התורה כיון דבאמת שבע עתה בכזית זה, או"ד אין זו שביעה מפני שהשביעה באה מכח אכילה הראשונה הסמוכה לה שכבר בירך עליה בהמ"ז ולכך אינו מחוייב בשניה בבהמ"ז מן התורה, וכן ה"ה אם אכל כזית שאין בו כדי שביעה מעצמו ורק מחמת שאכל מאכלים אחרים עמו נעשה שבע אם חייב בזה מן התורה, ולא איפשטו הני ספיקי היטב לפיכך אם אירע לו בהני עובדי ספק בבהמ"ז שאינו יודע אם בירך אם לאו לא יחזור לברך אפילו שלשה ברכות, אלא ישמע בהמ"ז מאחרים שמברכים על אכילתם כראוי ויתכוין לצאת י"ח ויתכוננו גם הם להוציאו י"ח, ועיין ארעא דישראל מע' הבי"ת אות י"א ופרי מגדים סי' קפ"ד סע"ק ח' וחס"ל קפ"ד מחודש ג' ועוד אחרונים.
יא. נשים חייבות בבהמ"ז, והן בעון עתה רבות בנות אוכלות בלא ברכה מחמת חסרון ידיעה ועתידות הן ואביהן ובעליהן ליתן את הדין, וראוי לכל אדם ללמד את בתו בנעוריה בית אביה נוסח ברכת הנהנין ובהמ"ז לפחות נוסח הקצר הכתוב בספרים, ואם לא למדה בבית אביה חייב בעלה ללמדה וכנזכר כל זה בחס"ל, ואנא עבדא פה עירנו יע"א הדפסתי נוסח הקצר של בהמ"ז שבו מזכירין מעין המאורע בשבת ויו"ט ור"ח, לחלקו לנשים בחנם, ורבות בנות באות ולוקחות נוסח זה הנדפס מביתנו, וגם עם נוסח הנז' הדפסתי נוסח קצר ביותר לאותם המתעצלים ביותר ואין יודעים ללמוד אשורית דלפחות יאמרו זה במקום בהמ"ז והוא בריך רחמנא מרן מלכא דעלמא מריה דהאי פיתא בריך רחמנא דזן לכולא, ונוסח קצר זה יכולים ללמדו בע"פ אחר הרגלם בו.
יב. יש בני אדם שדרכם לאכול לאט לאט ואין אוכלים שיעור כזית שלם שהוא תשעה דרה"ם בתוך אכילת פרס, שהוא שיעור אכילת שלש ביצים שהם נ"ד דרה"ם, ולכן צריך להזהירם מאד בד"ז שלא לשהות באכילת כזית שיעור אכילת פרס, ואחר שיאכלו כזית כראוי אז יסיימו אכילתם כרצונם לאכול לאט לאט, יען כי רבים מן הפוסקים ז"ל דס"ל אם שהה באכילת כזית שהוא שיעור החיוב יותר מכדי אכילת פרס אין מברך בהמ"ז ולא שום ברכה אחרונה, וסברה זו עיקר אע"פ דיש חולקין, ובפרט דקי"ל סב"ל ועיין זכור לאברהם ח"ג בריש קונטריס אחרון, ונכתוב עוד בענין זה לקמן בע"ה בפרשה אחרת.
יג. אם אכל והקיא והוא מסופק אם נשאר במעיו כזית ממה שאכל, ה"ז נכנס בבית הספק ולא יברך בהמ"ז אלא עד שיאכל עוד אם אפשר לו לאכול, ואם לא אפשר לו ישמע ברכה מאחרים ויתכוין לצאת י"ח, ואם גם זה לא אפשר יברך בהמ"ז בלי שם ומלכות רק יהרהר שם ומלכות ולא יוציא מפיו, ודין זה לאו דוקא בבהמ"ז אלא ישנו גם באוכל או שותה יין והקיא דדינא הכי כאשר כתבנו ועיין אחרונים.
יד. בברכה ראשונה יתחיל כך בא"י אמ"ה האל הזן אותנו ואת העולם כולו בטובו וכו' וכן הוא בסידור רבינו הרש"ש ז"ל דגרס האל וכו' וכשאומר פותח את ידיך יכוין ר"ת פא"י בגי' יאהדונה"י ויכוין ס"ת חת"ך ובא"ת ב"ש סא"ל בגי' יאהדונה"י, ובתיבת ומשביע יכוין שהוא בגי' חת"ך, וכשאומר לכל חי רצון יכוין שימשך שפע ומזון וברכה רבה לכל העולמות וכשחותם ברכה ראשונה בשבת יוסיף לכוין בהזכרת השם של הברכה בהוי"ה דמילוי יודי"ן שהוא יו"ד ה"י וי"ו ה"י, ועוד יכוין במילוי היו"ד כזה יו"ד וא"ו דל"ת וכנז' בסידור רבינו הרש"ש ז"ל.
טו. בברכה שניה יתחיל נודה לך וכו', ובסידורים ושמחת הרגל כתוב ועל חיים ומזון שאתה זן ומפרנס אותנו, אך בחס"ל כתב כך ועל חיים שחוננתנו ועל המזון שאתה זן וכו' ונראה גרסה זו יותר נכונה, ויאמר על הכל בלא וא"ו, ובחתימה דברכה שניה יוסיף בשבת לכוין בהזכרת השם בהוי"ה דמלוי ס"ג כזה יו"ד ה"י וא"ו ה"י, ועוד יכוין במלוי ה"י יו"ד וכנז' בסידור הרש"ש ז"ל.
טז. ברכה שלישית יתחיל רחם ה' אלהינו וכו', וגם יזהר לומר רענו זוננו, ולא כמ"ש רועינו זוננו, גם יאמר ונא אל תצריכנו ה' אלהינו לידי מתנות בשר ודם וכו', יהי רצון שלא נבוש וכו', וברצה והחליצנו יאמר נשבות בו וננוח בו ונתענג בו, ויאמר וגם שאכלנו ושתינו ולא יאמר ואף, ואפילו בשבת צריך לומר קודם החתימה של הברכה ותבנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו בא"י בונה ירושלים, ואע"ג שיש גורסין בונה ברחמיו, שב ואל תעשה עדיף ולא יאמר ברחמיו וכנז' באחרונים, ובחתימת ברכה זו בשבת יוסיף לכוין בשם של החתימה במלוי אלפין שהוא יו"ד ה"א וא"ו ה"א ועוד יכון במלוי וי"ו יו"ד וי"ו וכנז' בסידור רבינו הרש"ש ז"ל, ואחר חתימה זו דבונה ירושלים יענה אמן אחר ברכת עצמו מפני שהוא סיום ברכות דאורייתא, כי ברכה רביעית היא דרבנן.
יז. ברכה רביעית יכוין בה שהוא מוכן לקיים מצוה דרבנן לברך ברכה ד' וע"י כונת הכנה זו אז יהיה כח בכונתו בברכה זו להעלות מ"ן ולהמשיך ארבע אורות מוחין לבחי' יעקב ורחל וכנז' בסידור רבינו הרש"ש ז"ל, וכשמתחיל בברכה זו בשבת יוסיף לכוין בשם של הברכה בהוי"ה דמילוי ההי"ן שהוא יו"ד ה"ה וא"ו ה"ה ועוד יכוין במילוי ה"י יו"ד וכנז' שם, ונוסח האמיתי לומר הוא הטיב לנו הוא מטיב לנו הוא ייטיב לנו, הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו, וזה הנוסח הוא ע"ד היה הוה ויהיה ולא יאמר הנוסח שהוא מסודר ע"ד מלך מלך ימלוך וכן הוא בסידור רבינו הרש"ש ז"ל, ושם תמצא כונות בכל תיבה ותיבה של ברכה זו משא"כ בשאר ברכות ומזה תבין מעלת ברכה זו, ואם מחמת המהירות מחסר אחת מהן או מבליע ה"ז מאבד טובה הרבה, והנזהר תבוא עליו ברכת טוב.
יח. כשאומר המברך הרחמן אז כל היושב חייב לענות אמן אחר כל בקשה ובקשה דהרחמן כמ"ש חס"ל רט"ו אות ד', ואע"ג דאין אסור להפסיק בתחינות אלו דהרחמן מ"מ אסור להפסיק בשיחת חול, והמברך על הכוס חל עליו החיוב טפי שלא יפסיק בין בהמ"ז לברכת בפה"ג דכוס, ועיין מש"ז סי' קפ"ט ומים החיים סי' ה' יע"ש ועוד אחרונים, וכשאומר הרחמן יברך כל א' וא' ממנו אם יש עכו"ם יושבים שם יאמר כל אחד ואחד ממנו בני ברית, וכשאומר הרחמן הוא יטע תורתו וכו' יוסיף לומר ויהיו כל מעשינו לש"ש והאורח יזהר לברך את בעה"ב כי זו היא תקנת חז"ל וכל המברך מתברך, ואם הבעה"ב אינו עושה הסעודה לאורחים בביתו יאמר האורח הוא יברך את בעל הסעודה הזאת, ואם בעלי הבית הם רבים שהם אחי ושותפי בסעודה זו יאמר יברך את בעלי הסעודה הזאת ויאמר בבנים שיחיו ובנכסים שירבו ועיין כף החיים, ובסעודת חתן יברך החתן והכלה, ובסעודת מילה יברך הילד הנימול כשם וכו' גם כשאומר הרחמן הוא יפרנסנו בכבוד ולא בבזוי וכו' לא יאמר בהיתר ולא באיסור, דהא ודאי הקב"ה יפרנסנו בהיתר ולא באיסור ואיך יאמר כן בדרך בקשה לבקש מהשי"ת על דבר זה, וכן נמי יזהר בבקשה של הפרנסה שאומרים בר"ה וביוה"כ.
יט. בארבע סעודות שבת וכן ביו"ט וחה"מ ור"ח אומרים מגדול בו"ו, וכתב בחס"ל בשם הרב רבי דוד פאדרו ז"ל שגם בסעודת מילה ראוי לומר מגדול בוא"ו ע"פ הסוד יע"ש, ובספר כ"מ כ"י איתא שגם בסעודת פורים יאמר מגדול בוא"ו בשביל אותה הארה המתגלית ביום ההוא שהיא תמידית כל היום כולו, ובסיום הכל יאמר פסוק עושה שלום במרומיו וכו', ויכוין בר"ת עושה במרומיו להוי"ה של ע"ב דיודי"ן, וכנז' בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער המצות פרשת עקב.
כ. בשבת אומר בברכה ג' רצה והחליצנו, ופירוש החליצנו הוא ר"ל זרזינו, וביו"ט וחוה"מ ור"ח אומר כאן יעלה ויבא ואינו מכיר שבת ביעלה ויבא, ואם טעה ולא הזכיר של שבת בסעודת הלילה או סעודה הראשונה של היום, אם נזכר כשאמר בא"י קודם שאמר בונה ירושלים יסיים למדני חוקיך ויזכיר רצה והחליצנו, ואם נזכר אחר שאמר בונה ירושלים קודם שהתחיל ברכה רביעית של הטוב והמטיב אומר שם נוסח זה בא"י אמ"ה שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית בא"י מקדש השבת, ואם אינו יודע נוסח ברכה זו יחזור לראש בהמ"ז די שיזכיר מעין המאורע מאחר שאינו יודע לתקן החסרון, אלא דאם ידע לומר ההתחלה והסיום סגי אף שאינו יודע הנוסח כולו כראוי, ואם חל יו"ט בשבת והוצרך לומר נוסח זה אז יאמר אותו כך בא"י אמ"ה שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית וימים טובים לששון ולשמחה את יום חג פ' הזה בא"י מקדש השבת וישראל והזמנים, והא דסגי בהך ברכה דוקא כשזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב, אבל אם לא נזכר עד שהתחיל ברכת הטוב והמטיב אפילו לא אמר עדיין אלא רק תיבת ברוך חוזר לראש בהמ"ז.
ואם טעה בסעודה שלישית של שבת יש פלוגתא די"א חוזר כדין סעודה ראשונה ושניה וי"א דאינו חוזר, ואע"ג דשורת הדין מחייבת דסב"ל ואינו חוזר, מ"מ כיון דעפ"י הסוד קי"ל אין הפרש בחיובא בין סעודה ג' לבין שתי סעודות דשוים הם בחיוב, לכך צריך להורות גם בסעודה שלישית חוזר, מיהו בסעודה אחרת שסועד ביום אחר סעודה דשחרית שבירך בה המוציא ובהמ"ז כ"ע מודו דאם טעה בה אינו חוזר, ועיין ברכ"י ומחב"ר ועקרי הד"ט סי' י"ג אות י"ד.
כא. אם טעה ביו"ט אע"ג דכתבו הפוסקים דחוזר כדין טעה בשבת וכ"כ מר"ן ז"ל, מ"מ כיון די"א דאין לחזור ביו"ט קי"ל סב"ל ואינו חוזר ביו"ט, חוץ מליל א' דפסח וליל א' דסוכות, ועיין חס"ל סי' קפ"ט ומ"ש שם בשם משה ידבר סי' א' יע"ש
כב. היה אוכל ויצא שבת מזכיר של שבת בבהמ"ז דאזלינן בתר התחלת הסעודה ואע"ג די"א בתר השתא אזלינן לא קי"ל הכי, וכן המנהג פשוט להזכיר של שבת, ומיהו ידלג תיבת הזה, ואם טעה ולא הזכיר אינו חוזר, וה"ה ליו"ט דאזלינן נמי בתר התחלת הסעודה, אבל בר"ח וחנוכה אע"ג דגם בזה איכא פלוגתא מורינן בהם דלא יזכיר, ואם התפלל ערבית באמצע הסעודה אפילו בשבת אינו מזכיר
והא דאמרינן בשל שבת דאם נמשכה סעודה מזכיר, מ"מ אם נתעכל המזון שאכל בשבת אינו מזכיר, ואם נזדמן ר"ח במוצאי שבת אינו מזכיר אלא של שבת דהוי תרתי דסתרן, ובברכה אחרונה שמברך על כוס של בהמ"ז אינו מזכיר של שבת, וכן אם בבית החתן נמשכה הסעודה עד ליל שמיני אינו מברך שבעה ברכות עלל הכוס של בהמ"ז וכנז' בחס"ל סי' קפ"ט אות ז'.
