גאוה | אם הכל מאת השם למה להתגאות ?

בס"ד. ירושלים עיה"ק תו"ת בב"א, יום ו' עש"ק לסדר וירא לכבוד... אחדשה"ט! בעזרת השי"ת אכתוב לך משהו הקשור לפרשת השבוע,

וזהו (בראשית יח-כז) "ויען אברהם ויאמר הנה נא הואלתי לדבר, ואנכי עפר ואפר".

גאוה | פרשת השבוע וירא

ופרש"י ואנכי עפר ואפר, וכבר הייתי ראוי להיות עפר על ידי המלכים,
ואפר על ידי נמרוד, לולי רחמיך אשר עמדו לי. ומקורו בחז"ל בבראשית רבא (מט-יא),
ושם הגירסא אמר אברהם אילו הרגני נמרוד לא הייתי שוכן עפר, ואילו שרפני לא הייתי אפר.

וממשיך המדרש אתה אמרת "ואנכי עפר ואפר, חייך שאני נותן לבניך כפרה בהם שנאמר (במדבר יט-יז) ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ואסף איש טהור את האפר. וכמ"ש חז"ל (סוטה יז.) דרש רבא בשכר "ואנכי עפר ואפר" זכו בניו לשתי מצוות אפר פרה ועפר סוטה, ושואלת הגמרא והאיכא נמי עפר כיסוי הדם! ומתרצת הגמ' התם – הכשר מצוה איכא, הנאה ליכא, ולא נחשב לשכר,

ובמס' חולין (דף פט.) מבואר להדיא שהשכר הוא על הענוה, כמ"ש שם, אמר להם הקב"ה לישראל חשקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטים עצמכם לפני, נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני "ואנכי עפר ואפר",

נתתי גדולה למשה ואהרן, אמרו (שמות טז-ח) ונחנו מה . נתתי גדולה לדוד, אמר (תהלים כב, ו) ואנכי תולעת ולא איש. ע"כ.

וכן הוא במדרש הגדול (כאן) בוא וראה כמה היא ענותנותו של אברהם אבינו, שהרי הבטיחו הקב"ה בכל העולם, והוא אומר ואנכי עפר ואפר, והיינו דתנן (אבות פ"ה מי"ט) כל מי שיש בו ג' דברים הללו, הרי זה מתלמידו של אברהם אבינו, עין טובה, ונפש שפלה ורוח נמוכה,
וכן הוא בפסיקתא רבתי (פ"ז) ושפל רוח יתמוך כבוד (משלי כט-כג) זה אותו אדם גדול בענקים (יהושע יד-טו) שהיה גדול מן אדם הראשון, שהשפיל עצמו ואמר אנכי עפר ואפר, לפיכך קרא אותו הקב"ה "אדם גדול בענקים".

והנה גדר מידת ענוה הוא, שאפילו יהיו לו מעלות רבות ואמיתיות מכל מקום לא יחשיב את עצמו, ויחשוב שמגיע לו משהו, לא תהילה ומחמאות מאחרים, ולא כבוד בדיבור ובמעשה מאחרים, שאפילו יהי' במדריגה גדולה וקרובה לשלימות עדיין הוא מלא חסרונות, ועדיין שוגה וטועה, והרי (קהלת ז) אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה [רק] טוב, ולא יחטא. ואין לך חכם שלא יטעה ולא יצטרך ללמוד מחבריו ומתלמידיו.

ואם קיבל כשרונות ויכולות ומעלות ומתנות מה' – הרי טוב להודות לה', ומה מגיע לו על כך?! וזה נוגע לחכמתו עושרו וגבורתו, שהכל מאת ה', והרי כל אדם אחר שהיה מקבל המעלות והמתנות הנ"ל, ג"כ היה חכם ועשיר וגיבור כמוהו.

ולמה יתגאה לב האדם?

אם בעושר (ש"א ב-ז) ה' מוריש ומעשיר. ואם בכבוד – הלא לאלקים הוא שנאמר (דבה"י א כט, יב) והעושר והכבוד מלפניך ואיך יתפאר בכבוד קונו?! ואם בחכמה – הרי (איוב יב-כ) מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח, נמצא כי הכל שוה לפני המקום, כי באפו משפיל גאים, וברצונו מגביה שפלים, וע"כ השפל עצמך וינשאך המקום ב"ה.

וזה בחי' מ"ש דוד המלך ע"ה (שמואל ב-ו) והייתי שפל בעיני, ואמרו חז"ל (סוטה ה.) כמה גדולים נמוכי רוח, שבזמן שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה, שכר עולה בידו. מנחה – שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפילה עליו, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם שנאמר (תהילים נא) זבחי אלקים – רוח נשברה,

וכמבואר כ"ז באגרת הרמב"ן ומס"י פכ"ב. והוא פלא עצום איך אנשים בדור שלנו שהם כלום בתורה וקדושה וכו' לעומת הדורות הקודמים והם מלאי חטאים ועוונות ופגמים וטועים יום יום, ומבולבלים, והיישוב הדעת אמיתי רחוק מהם, וקל וחומר בעלי תשובה (עם כל המשתמע מכך.. והפרטים רבים וחמורים), איך בכל זאת מתגאים ללא הרף, ואיך יעלה על הדעת להתגאות?!