ברכות השחר הלכות למעשה
ברכות השחר
מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר שֶׁהוּא אוֹר הַנּוֹצֵץ מִן הַשֶּׁמֶשׁ בַּמִּזְרָח, אסור לְאָדָם לְהַתְחִיל בִּמְלָאכָה אוֹ לְהִתְעַסֵּק בַּעֲסָקָיו אוֹ לֵילֵךְ בַּדֶּרֶךְ קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר, צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו. צֶדֶק, זוֹ תְפִלָּה שֶׁמַּצְדִּיק לְבוֹרְאוֹ וַהֲדַר (ואחר כך אחרי שהמשיך עליו ברכות ה') וְיָשֵׂם פְּעָמָיו לְדַרְכֵי חֶפְצוֹ (לעסקיו וצרכיו) (סִימָּן ע' פ"ט).
תניא במנחות (מג ב) שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום. וסמכו לזה מקרא ד"ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך?", עיין שם.
והטור כתב בשם הגאונים, שדוד המלך תיקן את סדר ברכות השחר, שהיו מתים בכל יום מאה אנשים מישראל, ולא היו יודעים על מה. עמד ברוח קדשו והבין, ותיקן מאה ברכות ונעצרה המגפה. ולזה אמר דוד: "נאום הגבר הוקם על" (שמואל ב כג א), ד"על" בגימטריא "מאה".
בגמרא נסדרו כל ברכות השחר איש על מקומו. כיצד? כשיעור משינתו לעמוד ממיטתו יאמר "אלהי נשמה עד המחזיר נשמות…". כשישמע קול התרנגול מברך "הנותן לשכוי בינה", ד"שכוי" הוא "לב" בלשון הקודש, ובלשון ערבי הוא תרנגול. והבינה הוא בלב, ועל ידי זה מבחין בין יום ללילה. ועל שגם התרנגול משיג זה, לכן תקנו ברכה זו בעת קריאת התרנגול. וכו' עיין בפנים.
ברכות השחר – מאמר ענייני
הוא מפני שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, וכל ברכות השחר הם הנאה לאדם, ועיקר הנאת האדם הוא ביום שיש אורה ועושה כל חפציו. לפיכך צריך לברך על זה.
ובגמרא (ברכות ס ב) הגירסא: "אשר נתן לשכוי בינה", עיין שם. וברמב"ם וטור ושולחן ערוך הגירסא: "הנותן לשכוי בינה". וכן נראה עיקר, דכל הברכות נוסחתן בהוה ולא בעבר, כמו: "יוצר המאורות", "נותן התורה", "בורא פרי האדמה", וכן כולם.
והטעם משום דהקדוש ברוך הוא פועל בכל עת ובכל רגע, לא כאומן בשר ודם שרק עשה המלאכה, ואחר כך עומדת מאליו וסרה השגחתו מזה. אבל הקדוש ברוך הוא לא יסור פעולותיו והשגחתו בכל עת ובכל רגע, כדכתיב: "לעושה אורים גדולים".
הלכות ברכות השחר למעשה
בקיצור שולחן ערוך סעיף ה' מובא שהַנֵּעוֹר כָּל הַלַּיְלָה מְבָרֵךְ בַּבֹּקֶר כָּל בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר, חוּץ מִבִּרְכַּת עַל נְטִילַת יָדַיִם שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ. וּבִרְכַּת אֱלֹהַי נְשָׁמָה וְהַמַּעֲבִיר שֵׁנָה וְכֵן בִּרְכוֹת הַתּוֹרָה, יֵשׁ סָפֵק אִם יְבָרֵךְ אוֹ לֹא, וּלְכָךְ יֵשׁ לוֹ לְהַדֵּר לִשְׁמֹעַ אוֹתָן מִפִּי אֲחֵרִים וְלַעֲנוֹת אָמֵן (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ו' סָעִיף ט).
ערוך השולחן סימן מו – יג כותב שרבינו הבית יוסף בסעיף ח: כל הברכות האלו אם לא נתחייב באחת מהן, כגון שלא שמע קול תרנגול, או לא הלך, או לא לבש, או לא חגר – אומר אותה ברכה בלא הזכרת השם. עד כאן לשונו.
ורבינו הרמ"א כתב: ויש אומרים דאפילו לא נתחייב בהן – מברך אותן. דאין הברכה דווקא על עצמו אלא מברכין שהקדוש ברוך הוא ברא צרכי העולם. וכן המנהג ואין לשנות (שכן מברכים). עד כאן לשונו. ואין זה דומה למה שאין מברכים בתשעה באב ויום הכיפורים "שעשה לי כל צרכי", משום דכל ישראל אסורים אז במנעלים.
ולכן נראה לי ברור דלדעת רבינו הרמ"א גם אם לא יישן כל הלילה – יאמר ברכת "אלהי נשמה" וברכת "המעביר שנה מעיני". וראיתי מי שכתב דבניעור כל הלילה לא יאמר שני ברכות אלו (אליה רבה סעיף קטן י"ב). ולא נראה לי ! דוודאי לפי דעת רבינו הבית יוסף אין לומר. אבל לרבינו הרמ"א דעל מנהגו של עולם מברכין, אם כן הכא נמי כן הוא. ולכן לא דיברו הפוסקים בזה.
וכל ברכות השחר יכול לברך בפשיטות גם קודם אור היום.
(וראיתי בשערי תשובה סעיף קטן י"ב שגם דעת האר"י ז"ל לברכם גם כשניעור כל הלילה. וכן האבל יכול לברך "שעשה לי כל צרכי" מפני שמברך על מנהגו של עולם.)
בסעיף ו' כָּל בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר אִם לֹא אֲמָרָן קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל, יָכוֹל לְאָמְרָן לְאַחַר הַתְּפִלָּה. חוּץ מִבִּרְכַּת עַל נְטִילַת יָדַיִם (מִכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים דִּנְטִילַת יָדַיִם שַׁחֲרִית נִתְקְנָה מִשּׁוּם הַתְּפִלָּה, אִם כֵּן לְאַחַר שֶׁהִתְפַּלֵּל אֵין עוֹד מָקוֹם לִבְרָכָה זֹאת), וְחוּץ מִבִּרְכַּת אֱלֹהַי נְשָׁמָה (שֶׁכְּבָר יָצָא בְּבִרְכַּת מְחַיֵּה הַמֵּתִים).
ודע דגם סומא חייב לברך ברכות אלו, וכן ממזר וטומטם ואנדרוגינוס. ורק לא יברכו "שלא עשני אשה" כמובן. ויש אומרים שסומא לא יברך "פוקח עורים" (מגן אברהם סעיף קטן י"ד). וכמדומה שלא נהגו כן, שמברכין על מנהגו של עולם, וכמו שיתבאר לפנינו לדעת רבינו הרמ"א.
וכל ברכות השחר יכול לברך בפשיטות גם קודם אור היום.
(וראיתי בשערי תשובה סעיף קטן י"ב שגם דעת האר"י ז"ל לברכם גם כשניעור כל הלילה. וכן האבל יכול לברך "שעשה לי כל צרכי" מפני שמברך על מנהגו של עולם.)
צָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּכָל יוֹם (שֶׁעֲשָׂאַנִי יְהוּדִי) [שֶׁלֹּא עָשָׂנִי גּוֹי] הגה: וַאֲפִלּוּ גֵּר יָכוֹל לְבָרֵךְ כֵּן (דִּבְרֵי עַצְמוֹ) אֲבָל לֹא יֹאמַר שֶׁלֹּא עָשָׂנִי גּוֹי, שֶׁהֲרֵי הָיָה גּוֹי מִתְּחִלָּה (אַבּוּדַרְהַם) שֶׁלֹּא עָשָׂנִי עָבֶד, שֶׁלֹּא עָשָׂנִי אִשָּׁה, וְהַנָּשִׁים מְבָרְכוֹת: שֶׁעָשָׂנִי כִּרְצוֹנוֹ.
באר היטב: אשה. בב"ח משמע דלפי מ"ש בסעיף ה' גבי מתיר אסורים וכו' ה"ה הכא אם בירך שלא עשני אשה בראשונה לא יברך שוב על עכו"ם ועבד ע"ש וט"ז כ' דלא דמי להדדי ע"ש: לברך. פי' שיאמר שעשני גר מ"א ונ"צ וט"ז. ובשכנה"ג כ' שהיותר נכון שיברך שהכניסני תחת כנפי השכינה ע"ש ושל"ה והב"ח ופר"ח פסקו שאין לברך ברכה זו כלל רק השנים עבד ואשה ע"ש. וכ"פ בתשו' מטה יוסף ח"ב סי' ח' והיד אהרן העלה להלכה דגר יוכל לברך שלא עשני גוי דהכוונה שלא עשני שאשאר גוי ע"ש:
נָשִׁים מְבָרְכוֹת בִּרְכַּת הַתּוֹרָה: באר היטב התורה. דהא חייבת ללמוד דינין שלהם ועוד דחייבת לומר פרשת הקרבנות כמו שחייבת בתפלה אם כן קאי הברכה ע"ז. ב"י:
