בראשית הוא הרצון – הן בעבודת השם והן בשאר הנושאים | פרשת בראשית

וזהו (בראשית א-א) "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, והארץ היתה תוהו ובוהו"… הרבה אנשים יש להם רעיונות נפלאים של מפעלים רוחנים או גשמיים אדירים, אלא שבין הרעיון להקמתו יש כברת דרך ארוכה ולא פשוטה עם הרבה מניעות ומכשולים בדרך שעליהם יש להתגבר והרבה אנשים היו להם רעיונות ותוכניות שהיו כעורבא פרח, וכמחשבה טסה ועוברת דרך המוח נכנס מפה ויצא מהר משם, ויש כאלה שחשבו הרבה על כך אבל לא מעבר לכך.

בראשית הוא הרצון – הן בעבודת השם והן בשאר הנושאים | פרשת בראשית

ויש כאלה שהעלו הדברים על הכתב, ואפילו סיפרו לאחרים והתעוררו גם הם לעזור לו, אבל הדברים נעצרו מהר מאד ולא הגיעו לידי ביטוי מעשי, ויש שהתחיל משהו ואפילו מעבר לכך אבל גם כן נפסק באיזשהו שלב. ויש שזכו להקים ממש ממש, אבל הדבר לא החזיק מעמד זמן רב (כי כידוע לתחזק ולקיים מפעל לאורך ימים, הרבה יותר קשה מאשר להקימו).

אבל להקים ולתחזק צריך הרבה רצון והרבה אמונה ברעיונות ובאידיאל שמאחוריו, והרבה סייעתא דישמיא, ולהשקיע הרבה מאד זמן כח מח, והרבה התלהבות וכו' וכו', וצריך גם תמימות וגם חכמה בסיסית, המצוי בעיקר אצל הנערים ואנשים הצעירים, או אנשים מבוגרים עם רוח צעירה.

וזה בחי' "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, והארץ היתה תוהו ובוהו" כלומר כביכול השי"ת שברא את העולם מאין מוחלט וגמור ומתוהו ובוהו, וברא עולם נפלא עם מילי מיליארדים פרטים ונבראים וכו'. הכל היה ע"י בחי' 'ראשית' וזהו "בראשית ברא", כלומר עם בחינת ראשית ברא, האציל ויצר ועשה את כל העולמות והעולם הזה, ובחינת בראשית הוא הרצון הכביר הבראשיתי המלא התלהבות והתלהטות לדָבָר כביכול. וכן כל אדם הרוצה להצליח ובפרט בעבודת ה' צריך להתמסר לדבר (הן הצלחה בעסק התורה, הן בלימוד גפ"ת הן בשאר הלימודים, הן בשאר עניני עבודת ה') עם כל כוחותיו ורצונותיו, ומחשבותיו עד כדי בחינת טירוף ושגעון בעיני הבריות, וכמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים וז"ל "לולא המשתגעים היה העולם נשאר חרב". ע"כ.

וכמ"ש שלמה המלך על עסק התורה (משלי ה-יט) באהבתה תשגה תמיד. וכתיב (יהושע א-ח) והגית בו יומם ולילה. ובודאי שאם ברוחניות עסקינן ורוצה להתקרב להשי"ת ולעבדו בכל כוחו, צריך יראת שמים ופחד מהדר גאונו בבחי' (תהלים קיא-י) ראשית חכמה – יראת ה' (ולא כעושה ישות מעצמו, ישות נפרדת, שאז התורה היא סה"כ אמצעי לכבודו ולתאוותו בבחינת קרדום לחפור בו (אבות פ"ד מ"ה), שאזי פשוט שאינו עובד את ה' כי אם עובד את עצמו, ועובד על עצמו ועל אחרים, והיא לא תצלח בסופו של דבר. וגם לא לרצון תהיה.

וזה בחי' מ"ש הרמב"ם ז"ל (ה' ת"ת פ"ג ה"ו) מי שנשאו לבו לקיים מצות תלמוד תורה כראוי לה ולהיות מוכתר בכתרה של תורה – לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחד, וכתב (שם ה י"ב) אין ד"ת מתקיימים במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלה שלומדים תורה מתוך עידון, ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד, ולא יתן שנת לעיניו לעפעפיו תנומה. אמרו חכמים דרך רמז (במדבר יט-יד) זאת התורה אדם כי ימות באוהל – אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמה.

ועוד אמר שלמה המלך (קהלת ב-ט) אף חכמתי – עמדה לי – תורה שלמדתי באף – עמדה לי. יהי רצון שלא נתפנק ונתמסר לתורה ולעבודת ה' כראוי.

בברכת התורה וכטו"ס שמעון יוסף הכהן ויזנפלד