סוד בגדי הכהן הגדול ומה לומדים למעשה בעבודת השם לכל אדם מישראל, איך וכמה חשוב לשמור על הבגדים מכובדים ונקיים בפרט בזמן התפילה… מאת ראש ישיבת ברסלב מאיר – פורים שמח לכלללל ישראל בכל אתר ואתר

בס"ד, ירושלים עיה"ק תו"ת בב"א, יום ו' עש"ק לסדר פרשת השבוע צו.

בגדים :

ברסלב פרשת השבוע צו, פורים שמח

לכבוד… אחדשה"ט! בעזרת השי"ת אכתוב לך משהו הקשור לפרשת השבוע,

וזהו (ויקרא ו-ג,ד) "ולבש הכהן מדו בד, ומכנסי בד ילבש על בשרו.. ופשט את בגדיו, ולבש בגדים אחרים, והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה".

ופרש"י (והוא מחז"ל במס' יומא כו.) אין זו חובה, אלא דרך ארץ, שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהם תמיד, בגדים שבישל בהם קדירה לרבו – אל ימזוג בהן כוס לרבו. ע"כ.

הרי שיש תורה שלימה בעניני הבגדים ולבישתם, ובפרט אצל עובדי ה' ובעניני עבודת ה'.

[והדברים נוגעים לענינים עליונים, וגם כביכול כלפי מעלה, וכמ"ש (תהלים צג-א) ה' מלך גאות לבש, לבש ה' עוז התאזר. וכתיב (שם קד-א) ה' אלקי גדלת מאד, הוד והדר לבשת.]

שזה בחי' מש"כ אצל עובדי ה' (תהלים קלב-ט) כהניך ילבשו צדק, וכתיב בהם (שם, טז) וכהניה אלביש ישע, וכתיב (דברי הימים ב-ו, מא) כהניך ה' אלקיך ילבשו תשועה.

ואכן הבגדים משפיעים בכמה אופנים ניגלים ונסתרים על לובשיהם, ועל כן אכן ישנה תורה שלימה הלכתית שכל יהודי מצווה עליה, וכמ"ש (דברים כב-ה) לא יהיה כלי גבר על אשה, ולא ילבש גבר שמלת אשה, כי תועבת ה' אלקיך כל עושה אלה, וכתיב (שם יא) לא תלבש שעטנז, צר ופשתים יחדיו.

וכן כתוב (ויקרא יח-ג) ובחוקותיהם לא תלכו. ובכלל איסור הליכה בחוקות הגוים – הוא, שלא ילבש ישראל מלבוש המיוחד להם, אלא יהי' מובדל מהם, וידוע במלבושיו (ראה רמב"ם ה' ע"ז פי"א ה"א. טור ושו"ע יורה דעה סי' קעח, ס"א), וכן דרשו חז"ל (סיפרי דברים – פיסקא פא) על הפסוק (דברים יב-ל) השמר לך פן תנקש אחריהם, שמא תמשך אחריהם, או שמא תדמה להם, או שמא תעשה כמעשיהם ויהיו לך למוקש, שלא תאמר הואיל והם יוצאים (מלובשים) באבטינא ובארגמן ובתלוסין (כולם מיני מלבושים) אף אני כן. ע"כ. ומקרא מלא כתיב (צפניה א-ח) והיה ביום זבח ה', ופקדתי על השרים.. ועל כל הלובשים מלבוש נכרי. (ראה בספר המצוות להרמב"ם, לא תעשה ל'. וספר החינוך מצוה רסב, ועיי"ש ברש"י ואבע"ז ורד"ק). ובפרט  בכל מה שנוגע לבגדי כהונה ועובדי ה', וכמ"ש חז"ל (יומא עב.:) אמר ר' חמא בר' חנינא, מאי דכתיב (שמות לה-יט) את בגדי השֹרד לשרת בקודש? אלמלא בגדי כהונה לא נשתייר משונאיהם של ישראל שֹריד ופליט. ואמרו (זבחים פח:) מה קרבנות מכפרים, אף בגדי כהונה מכפרין,

כתונת- על שפיכות דם,

מכנסיים – על גילוי עריות,

מצנפת – על גסֵי הרוח,

אבנט – על הרהור הלב,

חושן – על הדינין,

אפוד – על עבודה זרה,

מעיל – על לשון הרע,

ציץ – על עזות פנים.

(ואמרו עוד במס' יומא ז. על מה הציץ מרצה? על הדם ועל הבשר בין בשוגג בין במזיד, עיי"ש). ונפסק בשולחן ערוך (או"ח סי' צא ס"ו) וז"ל דרך החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהם עטופים. וכתב מור"ם זצ"ל שבעת שלום יש להתקשט בבגדים נאים להתפלל.

ועוד איתא (שם סי' צח-ס"ד) התפילה היא במקום "הקרבן",

ולכך צריך להזהר שתהא דוגמת הקרבן, בכוונה, ומעומד, וקביעות מקום, ושלא יחוץ דבר בינו ובין הקיר, וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפילה כעין בגדי כהונה, אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה. ע"כ.

ואיתא בדברי רבינו ז"ל (ספר המידות, תשובה טו) שהמלבושים שעושים לצדיק, כל מלבוש יש לו סגולה בפני עצמו לכפר, וכ"כ (שם, בושה ה) כתונת של צדיקים מכפרת על שפיכות דמים.

ועיי"ש עוד (בגדים א) בגדי אדם מרמזים על מידותיו של אדם. ואיתא בספרים הקדושים בשם הזוהר הקדוש שגם בעת עסק התורה, ראוי ללבוש בגדים מכובדים, וכן נוהגים בהרבה ישיבות חסידיות ללבוש מעיל ארוך וכובע בשעת עסק התורה, ואשרי חלקם בזה, וגודל חיוב מצוות ציצית וסגולותיה ומעלותיהן הרבות מפורסמים. ואשרי הזוכה להתעטף תמיד בענוה קדושה וטהרה.

בברכת התורה וכטו"ס שמעון יוסף הכהן ויזנפלד

בְּחִינוֹת פּוּרִים

וְזֶה בְּחִינַת מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר, וְהָמָן, בְּחִינוֹת פּוּרִים, בְּחִינַת גּוֹרָל שֶׁהִפִּיל הָמָן, בְּחִינַת עמֶר שְׂעוֹרִים. כִּי הָמָן בְּחִינַת הָעֲבוֹדַת  אֱלִילִים, כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁעָשָׂה עַצְמוֹ עֲבוֹדַת אֱלִילִים  (מְגִילָה י:)  , וּבִשְׁבִיל זֶה הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל בַּחֹדֶשׁ שֶׁמֵּת בּוֹ  משֶׁה  (שָׁם י"ג:)  , כִּי משֶׁה הוּא מְבַטֵּל הָעֲבוֹדָה זָרָה, וּבִשְׁבִיל זֶה נִקְבַּר מוּל בֵּית פְּעוֹר, כְּדֵי לְבַטֵּל הָעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁבַּפְּעוֹר, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ  רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנם לִבְרָכָה  (סוֹטָה יד.)  (ז)  . כִּי  משֶׁה  גִּימַטְרִיָּא  חֲרוֹן-אַף  (ח)  , (ז) וע"ש בתוס'. (ח) כמובא במגלה עמוקות אופן קלז:  כִּי הוּא מְבַטֵּל  חֲרוֹן-אַף שֶׁל הָעֲבוֹדָה זָרָה, כִּי הוּא קִבֵּל הַתּוֹרָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת יָדַיִן וְרַגְלַיִן כַּנַּ"ל, שֶׁעַל יְדֵיהֶם נִתְבַּטֵּל הָעֲבוֹדַת אֱלִילִים כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן  הִפִּיל פּוּר בַּיֶּרַח שֶׁמֵּת בּוֹ משֶׁה, כִּי חָשַׁב כִּי כְּבָר מֵת משֶׁה הַמְבַטֵּל כּחַ הָעֲבוֹדַת אֱלִילִים, וְאֵין עוֹד מִי שֶׁיּוּכַל לְבַטֵּל כּחַ הָעֲבוֹדַת  אֱלִילִים:

 

אֲבָל מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר הָיָה לָהֶם כּחַ לְבַטֵּל הָעֲבוֹדַת אֱלִילִים שֶׁל הָמָן, וּבִשְׁבִיל זֶה בִּימֵיהֶם קִבְּלוּ יִשְׂרָאֵל הַתּוֹרָה מֵחָדָשׁ, כְּמַאֲמַר  חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה  (שַׁבָּת פח.)  : "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ" 'קִיְּמוּ מַה שֶּׁקִּבְּלוּ כְּבָר'. וְזֶה:  קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ. קִיְּמוּ  זֶה בְּחִינַת רַגְלַיִן,  וְקִבְּלוּ  זֶה  בְּחִינַת יָדַיִן, וְהוּא בְּחִינַת הַתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ כַּנַּ"ל.(ליקו"מ י)

וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים

עִקַּר הִתְגַּלּוּת אֱלקוּתוֹ וּמַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ הוּא עַל-יְדֵי צְדָקָה. וְעַל-כֵּן בְּפוּרִים, שֶׁאָז נִתְגַּלָּה אֱלקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּהִתְגַּלּוּת נִפְלָא, עַל-כֵּן מַרְבִּין אָז בִּצְדָקָה וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים (פורים ה"ד אות ג).

שָׁמַעְתִּי מֵאַדְמוּ"ר רַבִּי נָתָן זְצוּקַ"ל מֵעִנְיַן פּוּרִים שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל מִתְּחִלָּה הָיוּ כָּל הַתְחָלוֹת מִפֶּסַח וְעַכְשָׁיו וכו' וְלא סִיֵּם, וְשָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ זַ"ל שֶׁאָמַר וְעַכְשָׁיו יֵשׁ רַבֵּנוּ זַ"ל שֶׁכָּל הַתְחָלוֹת מֵאִתּוֹ (נְתִיב צַדִּיק יא).

אות א-תשיח

רַבִּי אַהֲרן, הָרַב מִבְּרֶסְלֶב הָיָה יוֹשֵׁב לִסְעֻדַּת פּוּרִים עִם בְּנֵי-הָעִיר כְּדֶרֶךְ הָרַבָּנִים. פַּעַם, בְּאֶמְצַע הַסְּעוּדָה, כְּשֶׁשָּׁמַע מֵאֲנָשִׁים גּדֶל הַשִּׂמְחָה שֶׁהָיָה אָז בְּבֵית מוֹהַרְנַ"תְּ עִם תַּלְמִידָיו הָעוֹבְדֵי ה' הַגְּדוֹלִים, הִתְפַּעֵל וְשִׁבַּח אֶת מוֹהַרְנַ"תְּ וְהִפְלִיג מְאד בְּשִׁבְחוֹ.

בְּהַמְחָאַת כַּף וְרִקּוּדִין

עַל-יְדֵי שִׂמְחַת פּוּרִים בְּהַמְחָאַת כַּף וְרִקּוּדִין. עַל-יְדֵי-זֶה מַמְשִׁיכִין בְּחִינַת קַבָּלַת הַתּוֹרָה בְּנִגְלֶה וְנִסְתָּר שֶׁהִיא בְּחִינַת הֶאָרָה הַנִּפְלָאָה שֶׁל מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר. וְזוֹכִין לְקַיֵּם מִצְוַת סְפִירַת הָעמֶר כָּרָאוּי שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה מַכְנִיעִין קְלִפּוֹת הָמָן עֲמָלֵק יִמַּח שְׁמָם וְנִתְבַּטֵּל הַגַּאֲוָה וְהָעֲבוֹדָה זָרָה וְהַכְּפִירוֹת וְנִמְשָׁךְ אֱמוּנָה גְּדוֹלָה וְחָכְמָה דִּקְדֻשָּׁה וְחַיִּים וַאֲרִיכוּת יָמִים. וּמַמְתִּיקִין כָּל הַדִּינִים וְנִתְבַּטְּלִין כָּל הַגְּזֵרוֹת מִיִּשְׂרָאֵל אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן:

קיצור ליקוטי מוהר"ן ואלה המשפטים-י אות ח

'לא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה'

כְּשֶׁכָּתַבְתִּי לְפָנָיו הַתּוֹרָה וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים (סִימָן י' חֵלֶק רִאשׁוֹן מִלִּקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן) הַמַּתְחֶלֶת: כְּשֶׁיֵּשׁ דִּינִים חַס וְשָׁלוֹם, עַל יִשְׂרָאֵל, עַל-יְדֵי רִקּוּדִין וְהַמְחָאַת כַּף נַעֲשֶׂה הַמְתָּקַת הַדִּינִים וְכוּ', אָמַר לִי: כָּךְ אָמַרְתִּי, שֶׁעַכְשָׁו נִשְׁמָע גְּזֵרוֹת חַס וְשָׁלוֹם, עַל יִשְׂרָאֵל  וְהִנֵּה הוֹלְכִים וּמְמַשְׁמְשִׁים לָבוֹא יְמֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה (כִּי הַתּוֹרָה הַזּאת נֶאֶמְרָה סָמוּךְ לְפוּרִים) וְיִהְיוּ יִשְׂרָאֵל מְרַקְּדִים וְיִמְחֲאוּ כַּף וְעַל- יְדֵי-זֶה יַמְתִּיקוּ הַדִּינִים וְחָזַר וְכָפַל דְּבָרָיו וְאָמַר בְּפֶה מָלֵא כָּךְ אָמַרְתִּי וְכַוָּנָתוֹ הָיְתָה לְהָעִיר לְבָבֵנוּ שֶׁנֵּדַע וְנָבִין שֶׁכָּל דִּבְרֵי תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה אַף-עַל-פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עַמְקוּת גָּדוֹל וְנוֹרָא מְאד מְאד וְרָזִין עִלָּאִין וְסוֹדֵי סוֹדוֹת עֲמֻקִּים וּרְחָבִים מִנִּי יָם בְּכָל דִּבּוּר וְדִבּוּר, אַף-עַל-פִּי-כֵן עִקָּר כַּוָּנָתוֹ שֶׁנִּשְׁמַע וּנְקַבֵּל דְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים בִּפְשִׁיטוּת לִשְׁמר וְלַעֲשׂוֹ וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תּוֹרָתוֹ בִּפְשִׁיטוּת וּבִתְמִימוּת כְּמוֹ לְמָשָׁל הַתּוֹרָה הַקָּדוֹשׁ הַזּאת שֶׁנֶּאֱמַר שָׁם שֶׁעַל-יְדֵי הַמְחָאַת כַּף וְרִקּוּדִין נִמְתָּקִין הַדִּינִים, הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ כִּפְשׁוּטוֹ, שֶׁיְּחַזְּקוּ עַצְמָן לִשְׂמחַ בִּימֵי שִׂמְחָה, כְּגוֹן פּוּרִים וַחֲנֻכָּה וְיָמִים טוֹבִים אוֹ חֲתֻנָּה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה כָּל מִינֵי שִׂמְחָה שֶׁל מִצְווֹת שֶׁיְּחַזְּקוּ עַצְמָן בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה עַד שֶׁיִּזְכּוּ לְהִתְעוֹרֵר לְרִקּוּדִין וְהַמְחָאַת כַּף, וְעַל-יְדֵי-זֶה יַמְתִּיקוּ הַדִּינִים כִּי כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה לא בַּשָּׁמַיִם הוּא לֵאמר, שֶׁאֵין מִי שֶׁיָּכוֹל לִזְכּוֹת לָזֶה לְהַמְתִּיק הַדִּינִים עַל-יְדֵי הַמְחָאַת כַּף וְרִקּוּדִין כִּי-אִם גְּדוֹלִים בְּנֵי עֲלִיָּה רַק כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יֵשׁ לוֹ כּחַ הַזֶּה כְּשֶׁיְּקֻיַּם הַדְּבָרִים כִּפְשׁוּטָן בֶּאֱמֶת וּבִתְמִימוּת וְכֵן בְּכָל הַדְּבָרִים הַנֶּאֱמָרִים שָׁם בְּהַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה הַנַּ"ל וְכֵן כָּל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּכָל תּוֹרָה וְתוֹרָה כִּי 'לא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה' (אָבוֹת א-יז)

שבחי הר"ן ושיחות הר"ן שיחות הר"ן אות קלא

תוקף הנס של פורים

כי עיקר הנס של פורים הוא להכניע עמלק שהוא עיקר הכפירות והאפיקורסות כמבואר במקום אחר (ליקוטי תנינא סימן יט), ולגלות אמונת חידוש העולם כמבואר בדברי רבינו ז"ל (שם) על פסוק ויהי ידיו אמונה הנאמר במלחמת עמלק, שעיקר מפלת עמלק הוא על ידי התגלות האמונה הקדושה, ועל כן היה עיקר מפלת המן עמלק על ידי נידוד השינה, שהוא בחינת בירור המדמה, שעל ידי זה נתגלה האמונה הקדושה כנ"ל שזהו עיקר מפלת עמלק והמן כנ"ל, ועל ידי כל זה זוכין לאור הציצית כנ"ל, וזהו (שם ט) ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת, זה בחינת ציצית שיש בהן תכלת שהם עיקר תיקון ונוי כל המלבושי כבוד, היינו שאז נתגלה על מרדכי אור הציצית שהוא בחינת לבוש מלכות תכלת וחור וכו', כי על ידי התפלה בבחינת דין הנ"ל, על ידי זה הוא מפלת המן, ונתגלה האמונה הקדושה וכו', עד שזוכין לחוט של חסד הנ"ל שהוא בחינת אור הציצית שהוא בחינת לבוש מלכות תכלת וחור וכו' כנ"ל וזהו (שם) ליהודים היתה אורה ושמחה וכו', והעיר שושן צ הלה ושמחה, בחינת תוקף השמחה של הפורים, כי עיקר השמחה נמשך מבחינת חוט של חסד הנ"ל, שהוא בחינת לבוש מלכות תכלת וכו', בחינת ציצית כי החוט של חסד הנ"ל הוא בחינת הניגון שלעתיד, שמשם כל השמחות כנ"ל, וזהו שאמרו רז"ל (מגילה יג) אסתר חוט של חסד משוך עליהם, כי זכתה לחוט של חסד הנ"ל כנ"ל:

ליקוטי הלכות אורח חיים הלכות ציצית הלכה ה אות כה

צו את בני ישראל

אין צו אלא עבודה זרה וכו' עיין שם. היינו שהקרבנות מכניעין ומבטלין העבודה זרה של ת אות ממון הוא עיקר העבודה זרה. כי כל העבודה זרה הם בממון כנ"ל. וזה שאמרו ר"ל (ת"כ) על פסוק צו את אהרן וכו' הנאמר בפרשת העולה. אין צו אלא זירוז מיד ולדורות. ביותר צריך לזררז במקום שיש חסרון כיס. היינו כנ"ל. כי הקרבנות הם חסרון כיס. שזהו בחינת שבירת תאות ממון על ידי שמחסרים ממונם בשביל השם יתברך שקונים קרבנות מממונם. שזהו עיקר שבירת תאוות ממון כשמוציאין הממון על דבר שבקדושה. כמבואר בהתורה צוית צדק הנ"ל. וזה צו וכו' ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס. שהוא בחינת שבירת תאוות ממון שזוכין על ידי הקרבנות שהם נדבת לב בחינת צדקה. כי על שבירת תאוות ממון בחינת חסרון כיס בשביל דבר שבקדושה. צריכין לזרז על זה ביותר מאד מאד. כי להוציא מתאוות ממון קשה ביותר מכל התאוות כנ"ל. נמצא שצו הנאמר בקרבנות מרמז על שבירת תאוות ממון. שזהו בחינת אין צו אלא זירוז ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס כנ"ל. וזהו בעצמו בחינת אין צו אלא עבודה זרה. כי שבירת תאוות ממון הוא ביטל העבודה זרה. כי כל העבודה זרה הם בתאות ממון כנ"ל:

ליקוטי הלכות אורח חיים הלכות תפלה הלכה ד אות טו