אשרי תמימי דרך

על פי התורה של רבינו נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן חלק א')

מאת הרב שמעון יוסף הכהן ויזנפלד שליט"א

ראש ישיבת ברסלב מאיר

אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' (תהלים קי"ט):

דע, כי על ידי התורה נתקבלים כל התפילות וכל הבקשות, שאנו מבקשים ומתפללים.

כי הסיבה שבשבילה אין נתקבלים התפילות והבקשות היא מחמת שאין לדיבורים חן, ואין נכנסין בלב של זה שמבקשין ממנו, כאילו אין בליבו מקום שיכנסו הדברים בליבו, מחמת שאין למבקש חן שיכנסו הדברים בליבו של זה שמבקשין ממנו, כי אילו היו דבריו דברי חן, שהם דיבורים עם מתיקות רוחנית, בודאי היו מוצאין מקום בלב המתבקש.

כי אפילו בדבר גשמי שבמציאות אין מקום, אמרו חז"ל (עירובין פב:) רווחא לבסימא שכיח, ופרש"י: המעיים מתרווחין לפנות מקום לדבר המתוק.

ק"ו לדבר רוחני כהדיבור, שבוודאי יש מקום עבורם אפי´ בלב הגשמי של בשר ודם, וקל וחומר בלב העליון.

ומה שאין מתקבלין דבריו, הוא מחמת עוביות דיבוריו או עוביות מעשיו, (כמבואר לקמן ד"ה כי עכשיו) כי כשאין חן בדיבוריו, אע"פ שבמציאות יש מקום בלב המתבקש – הם אינם יכולים ליכנס, דהוה כמי שרוצה להכניס חפץ עב בפתח דק, שאע"פ שבחדר יש מקום עבור החפץ, מכל מקום אינו יכול לעבור דרך הפתח, וכשאין בו חן מחמת מעשיו הרעים אע"פ שידבר דיבורים יפים – לא יועיל לו, דהוה 'כנזם זהב באף חזיר' שאין כל חן להרכבה ההיא, ולכן אע"פ שלו [זה האדם המבקש] יהיה 'נדמה' שדבריו יוצאים מעמקות הלב – לא יתקבלו דבריו.

כי אע"פ שאמרו (ברכות ו:) דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב, היינו מחמת שדברים היוצאים מן הלב יש להם חן אמיתי, אבל כל זמן שאין מעשיו תואמים דבריו ואינו (יבמות סג:) 'נאה דורש ונאה מקיים' אע"פ שידבר בהתלהבות או בתחנונים – אין דבריו נחשבים כלל לדברים היוצאים מן הלב באמת, ובודאי לא יהיה לו כל חן, כי יאמרו לו, עכ"פ בליבם, (עיין ב"מ קז:) 'קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים', היינו אע"פ שיהיו דבריו דברי אמת וצדק, מכל מקום לא יתקבלו דבריו, כי לא יהיה בהם חן.

והחן והחשיבות של ישראל נתעלה ונתרומם בפני כל מי שצריכין, הן ברוחני הן בגשמי

הנה מבואר בהמשך התורה שכך הוא שיעור הדברים, ע"י התורה נתעלה החן והחשיבות של ישראל, ועי"ז נתקבלין כל התפילות והבקשות, וחדא מילתא הוא בכמה שלבים כמב"פ.

והנה כביכול גם כלפי מעלה צריכים למצוא חן בבחי´ (בראשית ו) "ונח מצא חן בעיני ה´ " וכמשחז"ל (סנהדרין קח.) אף על נח נחתך גזר דין, אלא שמצא חן, שזה בחי´ שפרש"י (בראשית ז, ב) שנח היה עוסק בתורה, וכמו שאנו מבקשים בברכת המזון, "ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם" (עיין משלי ג), וכן הוא משום דמלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא (עי´ ברכות נח.).

ועכ"פ נמצא מבואר שע"י התורה זוכים לחן שזה בחי´ משחז"ל (כתובות יז.) כי סמכו רבנן לר´ זירא שרו ליה הכי "לא כחל ולא שרק ולא פירכס ויעלת חן", וכמ"ש (במדבר רבא יא, ו) ויחונך בתלמוד תורה, וכה"א (משלי ד) תתן לראשך לוית חן, וכדאיתא בס´ המידות (חידושין דאורייתא, טו) כשמגלה איזהו טעם מטעמי התורה עי"ז רוח הבריות נוחה הימנו שזה בחי´ לימוד תורה בכח וביגיעה שע"י זוכין לחן, וזה בחי´ מש"כ (שם, חן יג) עסק התורה בדרך נותנת חן, בדרך דייקא בחי´ תורה בכח בחי´ אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה´.

וזה בחי´ משחז"ל (כתובות סא.) דאכלה כוורי הוו לה בני חינני, כי בדגים מגולגלים תלמידי חכמים הצדיקים שעסקו בתורה וזכו לחן, כנודע, ע"כ הוו לה בני חינני.

וע"כ מי שעושה פעולות ומשתדל לזכות לתורה זוכה לחן, וכדאיתא בס´ המידות (חן, ה) מי שמפזר מעותיו בשביל לקנות לעצמו רב ללמוד ממנו עי"ז ימצא חן, וזה בחי´ מש"כ (ירמי´ה לא) כה אמר ה´ מצא חן במדבר כי כלל ישראל זכו לחן במדבר דייקא ששם קיבלו את התורה, וזה בחי´ (קהלת י) דברי פי חכם (העוסק בתורה) חן, וכמ"ש על העוסק בתורה (משלי ג) חיים לנפשך וחן לגרגרותיך, היינו לקנה שמשם יוצא הדיבור, כי זוכה לדברי חן.

כי עכשיו בעוונותינו הרבים חן וחשיבות האמיתי של ישראל נפל, כי עכשיו עיקר החשיבות והחן הוא אצלם.

כי בודאי "עוונותינו הרבים" הם שגרמו לנו מה שגרמו, ועל ידם נפל חיננו וחשיבותנו, ואין דברינו נתקבלים מחמת זה, וכמב"פ שהיצר הרע רוצה לעשות את האדם משוגע ממש, ומעשה שטן הצליח ועי"ז נפלה המלכות דקדושה והוה מה דהוה, וזה בחי´ משחז"ל (מדרש שמואל ה) עשר קרנות הן, וכולם היו נתונות בראשן של ישראל, וכיון שחטאו ישראל ניטלו מהם וניתנו לאומות העולם הה"ד (איכה ב) גדע בחרי אף כל קרן ישראל ע"כ.

ולעתיד לבוא כשתחזור המלכות דק´ למקומה, ויהיה אור הלבנה כאור החמה, יחזור חננו קרננו וחשיבותנו למקומו כבתחילה, וכדמסיק (שם) ואימתי הקב"ה מחזירם למקומם לכשיתרומם קרנו של מלך המשיח 'ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו' וכמחז"ל (מדרש שו"ט, תהילים קמו) ה´ זוקף כפופים, ומי הם הכפופים אלו ישראל שגלו לחוץ לארץ שמיום שגלו מירושלים לא זקפו קומתם, אלא הם כפופים לעיני שונאיהם והם מהלכין עליהם עיי"ש, כי אין לנו שום חשיבות כלל,  וכמ"ש חז"ל (ברכות נח:) מיום שחרב בית המקדש נגזרה גזירה על בתיהם של צדיקים שיחרבו, ואמרו (מגילה יב:) מיום שגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו, וזה בחי´ משחז"ל (סוטה מח.) מיום שחרב בית המקדש בטל הנופת צופים, שזה בחי´ נפילת המתיקות והחן והנועם היהודי שהיה לנו, וכדאיתא בזוה"ק (בשלח, דף נח.) מההיא זימנא דאתחרב בי מקדשא לא אתעטר קב"ה בעטרוי וההיא נועם מתטמר ואתגניז, כלומר עיקר הנועם והחן שהיה לנו מדרכי נועם שיש בתורתינו הק´ נעלם, וע"כ אין תפילותינו נתקבלות, וכמ"ש חז"ל (ברכות לב:) מיום שחרב ביהמ"ק נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים.

וכיון שמלכות דקדושה נפלה, קמה מלכות דס"א, מלכות הרשעה (כמבואר לקמן), ועכשיו עיקר החשיבות והחן אצלם, עד שגם בעינינו מצוי חֵנם כמ"ש חז"ל (שבת לג:) פתח רבי יהודה ואמר כמה נאים מעשיהם של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים, תקנו מרחצאות, והרשב"י הקדוש שהעמידנו על אמיתת רשעותם, ושכֹל חֵנם הוא חן של שקר, וכמ"ש (שם) נענה רשב"י ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקים להושיב בהם זונות, מרחצאות לעדן בהם עצמן גשרים ליטול מהם מכס, וע"כ היה מוכרח לברוח ולהחבא במערה, אבל אעפ"כ  גם עכשיו בגלותינו המר הזה ע"י התורה שלומדים בכח נתעלה החן והחשיבות של ישראל וכמב"פ.

אבל על ידי התורה נתעלה החן והחשיבות של ישראל, כי התורה נקראת (משלי ה) "אילת אהבים ויעלת חן" שמעלה חן על לומדיה (ערובין נ"ד:).

וע"כ עכשיו כל תקוננו ותקוותנו שיקבל תפילתנו הוא דייקא ע"י לימוד התורה בכח, ובפרט ע"י לימוד הלכות בעיון כנ"ל, שזה בחי´ משחז"ל (ברכות ח.) מיום שחרב ביהמ"ק אין לו לקב"ה אלא ד´ אמות של הלכה בלבד, היינו ע"י שמתיגעין בתורה הרבה ומכניסים בה כל הכוחות עד שמבינים בה היטב רצון השי"ת, עד שיכול לעשות עובדא דקדושה בשלימות כרצונו יתברך, שעל דרך זה צריך להיות עיקר לימודו בכל מקום, וכמבואר בדברי רבינו ז"ל במאמר חדי ר´ שמעון (ח"א ס"א) שצריכים לראות שמכל הלימודים שלומדים בתורה – לקבל ולהוציא מהם משפטי אמת, דהיינו הנהגות ישרות, הן לעצמו, הן לאחרים שמתנהגים על ידו, כל אחד ואחד כפי בחינתו, כפי הממשלה והרבנות שיש לו, עיי"ש.

כי מכל לימוד שלומדים יש הלכה נסתרת שצריכים לגלותה, ולזה זוכים ע"י שעוסקים בתורה בכח, וע"י אמונת חכמים וכמבואר במאמר הנ"ל שעי"ז זוכים לדעת היאך להתנהג בכל דבר ובכל מצב שזה העיקר.

כי דרך היצה"ר שהוא הוא הרוצה להשפיל החן והחשיבות של ישראל ולהפיל המלכות דק´, דרכו להתלבש במצוות ולהטעות את האדם ולומר על רע שהוא טוב ועל טוב שהוא רע, ולומר על מצוה שהיא עבירה ועל עבירה שהיא מצוה, אבל ע"י שעוסקים בתורה בכח עד שיודעים היטב האיסור והמותר, ויודעים רצון השי"ת שבכל דבר ובכל מצב בזה מכניעים אותו ונותנים כח למלכות דק´ שהיא הנ´ להתחבר עם הח´, ועי"ז נעשה חן וכל תפילותנו ובקשתינו נתקבלים.

כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר, ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר, להתקרב להשם יתברך על ידי אותו הדבר

לכאורה בהשקפה ראשונה, זה עניין פלא, מה קשר יש לדברים אלו עם הנאמר לעיל, כי לכאורה זה עניין חדש לגמרי, ובמקום מילת "כי" המקשרת, הל"ל "והנה" וכדומה.

אלא שהעניין הוא כך, שלעיל ביאר רבינו (והוא מחז"ל) שע"י התורה נעשה חן, ועכשיו מבאר רבינו ז"ל ביתר פרטיות איך נעשה חן ע"י התורה, וקאמר שנעשה ע"י התקשרות ה-´ח´ וה-´נ´, דהיינו ע"י שמסתכלין בשכל של כל דבר, כי השכל הנ"ל הוא ח´ כמב"פ, וא"א להסתכל בו כ"א כשהמלכות דק´ המכונה נ´ על תיקונה, ותיקון המלכות דקדושה  הוא ע"י לימוד התורה בכח כמב"פ.

וחיובנו התמידי הוא להסתכל בהשכל של כל דבר ממש דהיינו בין על השכל של כל חפץ דומם, צומח חי ומדבר, בין על השכל של כל השינויים והמאורעות המתהווים בהם, שבודאי בכל דבר יש לימודים ורמזים נפלאים להתקרב על ידם לעבודתו  ית´, כי כולם בחכמה עשית, וכמ"ש (משלי ג)  'ה´ בחכמה יסד ארץ', ובכל חלק קטן מהבריאה יש שכל אלוקי שצריכים לגלותו כדי להתקרב להשי"ת ע"י אותו השכל, ולזה צריך הסתכלות.

כי נודע ההבדל בין ראיה להסתכלות, כי הראשון הוא בהעברה בעלמא, והשני הוא בעיון. וכאן שמדובר בהסתכלות שכלית ר"ל שצריכים להתבונן ולעיין בכל דבר בעיון עמוק עמוק שזה בחי´ המוב"פ שצריכים התקשרות אל החכמה והשכל שבכל דבר, כי בכל דבר שהקב"ה עושה יש בו לימוד לפרט ולכלל לשעה ולדורות, וכולם מקשרים ומקרבים את האדם להשי"ת אם זוכה להתבונן בהם כראוי.

כי לית אתר פנוי מיניה וכל העולם כולו מלא אלוקות וכמ"ש חז"ל (ירושלמי תענית פ"א ה"א) אם יאמר לך אדם היכן אלוקיך, תאמר לו בכרך גדול שברומי, שנא´ אלי קורא משעיר. ובכל הבריאה כולה בכל חלק קטן שבה, יש חיות אלקות שצועק התקרבות לעבודתו, כי למען זה נבראו. כי כשם שבבני אדם כל אחד יש בו נקודה טובה מה שאין בחברו שצריכים ללמוד ממנו בבחי´ ומקבלין דין מן דין וכמ"ש חז"ל (תענית כ"א:)  לא מצית למעבד כעובדא דאבא אומנא (עין ליקו"מ ח"א לד), כן בכל אחד מחלקי הבריאה יש שכל פרטי מיוחד שצועק אלוקות והתקרבות להשי"ת מה שאין בחבירו.

וזה בחי´ משחז"ל (עירובין ק:) אלמלא נתנה תורה היינו למדין גזל מנמלה, עריות מיונה. וכדאיתא בזוה"ק (תולדות קמה:) כל מה דעביד קב"ה בארעא כלא הוא ברזא דחכמתא, וכלא לאחזאה חכמתא עלאה לבני נשא בגין דילפון מההוא עובדא רזין דחכמתא. וכמבואר במאמר ויהי הם מריקים את שקיהם (ח"א יז) שיש בכל דבר רצון השי"ת הן בכלל הבריאה דהיינו מה שהשי"ת רצה לברוא את העולם בכלל וכן בפרטי הבריאה בכל דבר ודבר בפרט יש רצון השי"ת דהיינו שהשי"ת רצה שזה הדבר יהיה כך, בתמונה הזאת, ובכח הזה, ובטבע הזה, ועיי"ש היאך שהצדיק האמיתי מחפש מבקש תמיד אחר אלו הרצונות ומשיג ומוציא אותם ע"י ההתפארות שמוצא בישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות עיי"ש.

וכל אדם כפי התקרבותו לצדיק האמת ולתורתו זוכה להסתכל לשכל שבכל דבר, כי אי אפשר להסתכל להשכל שיש בכל דבר כי אם  ע"י מלכות דקדושה  דהיינו האמונה הקדושה בה´ ובצדיקי האמת, וכמב"פ, ומי שזוכה להסתופף בצילם הקדוש אע"פ שלא זכה לראות בעיני השכל ממש, השכל שיש בכל דבר, עכ"פ רואה הדבר ממש ע"י האמונה שמאמין שיש שכל גדול בכל דבר הצועק התקרבות להשי"ת ולפי זה משתדל ומתאמץ לראות לעובדא ולמעשה שכל דבר ומאורע יקרבהו להשי"ת וכפי מה שנכנס יותר בעבודה הקדושה הזאת מן השמים מסייעים אותו שיתקרב להשי"ת על ידי כל דבר ומאורע וכשמחז"ל (מכות י:) בדרך שאדם רוצה ללכת בו מוליכין אותו ושום דבר ומאורע לא יפילהו וירחקהו, כי זהו לימוד נפלא שלומדים אך ורק בביהמ"ד של צדיקי האמת, שהם ורק הם יודעים ורואים בעיני שכלם הטהור השכל הפרטי שיש בכל אחד מחלקי הבריאה ומגלין לנו כפי כוחינו הלימוד הקדוש הזה לעובדא ולמעשה.

וזה העניין המבואר במאמר ויהי מקץ (ח"א נד) שכל העולם הזה הוא התלבשות מדרגות התחתונות של הקדושה וכל יום יש בו מחשבה דיבור ומעשה, והקב"ה מצמצם אלוקותו מאין סוף עד אין תכלית עד נקודת המרכז של עולם הגשמי שעומד עליו ומזמין לו מחשבה דיבור ומעשה לפי היום לפי האדם לפי המקום, ומלביש לו בזאת המחשבה דיבור ומעשה שמזמין לו רמזים כדי לקרבו לעבודתו,

והגדלת השכל בזה צריך להיות במידה שלא יצא מגבול הקדושה, שזה בחי´ העניין המבואר כאן ושם, שצריכים לראות להתקרב להשי"ת דייקא ע"י ההתבוננות הזאת ולא להיפך ח"ו, ועיי"ש שמבואר כמה ומתי ואיך יש לעסוק בזה, ושהמון עם שאין להם זה השכל להעמיק בכל זה נעשה אצלם כל זה ממילא ע"י שינה וציצית ותפילין וכו´ עיי"ש ; ועכ"פ מצידנו אנו חייבים לראות בכל הבריאה כולה ובכל ההוויות והשינויים המתהווים בה רק התקרבות להשי"ת ולתורתו שזהו השכל הפנימי המשותף שיש בכל דבר, שזהו אור השכל המלובש בכל מיני לבושים שהן כל הדברים הנמצאים, ועבודה הזאת צריכה להיות תמידית וכמב"פ בלשון "צריך תמיד להסתכל", כי כל זמן שהאדם חי על פני האדמה חייב להשתמש עם שכלו אך ורק להתקרב להשי"ת שזוהי המטרה שבשבילה נוצר, וכפי מה שהאדם משתדל ומתאמץ בזה כן זוכה שיאיר לו שכלו בכל הדברים וכן זוכה להתקרב להשי"ת. וכנ"ל.

כי השכל הוא אור גדול ומאיר לו בכל דרכיו, כמו שכתוב (קהלת ח): "חכמת אדם תאיר פניו":

כלומר תאיר לפניו בכל דרכיו. ומב"פ שלזה השכל משיגים בשלימות רק ע"י לימוד התורה ; וזה בחי´ (יהושע א) למען תשכיל בכל אשר תלך הנאמר אצל לימוד התורה כי באמת התורה היא שורש כל השכליים ושורש כל הבריאה וכמ"ש חז"ל (ב"ר א, א)  ואהיה אצלו אמון – אומן, התורה אומרת אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא דפרטראות ופנקסאות יש לו לדעת היאך הוא עושה חדרים, האיך הוא עושה פשפשין, כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם, והתורה אמרה בראשית ברא אלקים ואין ראשית אלא תורה המד"א ה´ קנני ראשית דרכו, וכמ"ש (תנחומא בראשית, א´) שהעולם לא נתייסד אלא על התורה, והיא שורש האור שבכל השכליים, שזה בחי´ האור הגדול שיש בתורה הקדושה, וכמשחז"ל (תענית ז.) אין אור אלא תורה, ואמרו (מגילה טז:) ליהודים היתה אורה, זו תורה, וכמשחז"ל (ב"ר ג, ה)  ה´ פעמים כתיב כאן תורה, כנגד ה´ חומשי תורה, והיא היא עיקר האור המאיר לאדם בכל דרכיו וכמ"ש חז"ל (במדבר רבה, יד, כב) למה נקראת התורה אור שהיא מאירה לאדם מה יעשה, וכמ"ש (שו"ט משלי, טו) מאור עינים ישמח לב, אלו ד"ת שהן מאירים עיניו של אדם, וכמ"ש (ירושלמי חגיגה א, ז) הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה מחזירן למוטב, והעיקר הוא להשתמש עם האור הקדוש הזה. וללכת בדרכו לטוב לנו כל הימים וכמ"ש חז"ל (כתובות קיא:) כל המשתמש באור תורה, אור תורה מחייהו, מחייהו דייקא, כי על ידו עיקר החיים, וכמב"פ שאור השכל נקרא ח´ לשון חיות.

וזה בחינת יעקב כי יעקב זכה לבכורה שהוא ראשית, שהוא בחינת חכמה (תקונים תקון י"ד, זהר משפטים קכ"א:), כמו שכתוב (תהלים קי"א): "ראשית חכמה" (בראשית כ"ז):  "ויעקבני זה פעמים" ותרגום אונקלוס: וחכמני, וזה בחינת שמש כי השכל הוא מאיר לו בכל דרכיו כמו השמש וזה בחינת (משלי ד): "ואורח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום":

וכל זה זכה ע"י שהי´ עוסק תמיד בתורה בכח, וכמ"ש חז"ל (תנחומא ב. וישלח, ט)  אין לך בן אדם שנתייגע בתורה כאבינו יעקב, יוצא מבית מדרשו של שם, והולך לבית מדרשו של עבר, ומבית מדרשו של עבר לבית מדרשו של אברהם, וכמ"ש (ב"ר ס"ח, יד)  וישכב במקום ההוא. כאן שכב אבל כל י"ד שנה שהיה טמון בבית עבר לא שכב, וכמ"ש (שם צה, ג) "ואת יהודה שלח להורות לפניו" להכין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה ובכל מקום שהי´ יעקב יושב הי´ עוסק בתורה, ומבטן עד זיקנה, כל ימי חייו חשק ובער לבו ללמוד תורה וכמ"ש חז"ל (ב"ר סג. ו) ויתרוצצו הבנים בקרבה, בשעה שהיתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת.וזה בחי´ מה שיעקב אבינו נולד מהול כמשחז"ל (אבות דר´ נתן ב´ ה)  וכמובאר בספר המידות (מוהל, ה) שמי שנולד מהול בידוע שכוח המדמה שלו טוב ויפה עיי"ש. שזה בחי´ השכל הישר דקדושה המאיר לו, דרך ישר בכל דרכיו שזוכים ע"י עסק התורה.

וזה בחי´ משחז"ל (סדר עולם רבה, א)  יעקב אבינו שימש את שם חמשים שנה והי´ עוסק בתורה כל ימיו כמ"ש חז"ל (יל"ש, תולדות קי)  ואמרו (יומא כח:)  יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה וכיון שהיה מסתכל אל השכל שיש בכל דבר כדי להתקרב להשי"ת, ע"כ זכה לבכורה כמ"ש (ב"ר פד) היה יעקב מבקש להקריב ולא היה יכול מפני שלא היה בכור, כיוון שלקח יעקב את הבכורה התחיל להקריב, כי זו היתה כוונתו בכל עסקיו, דהיינו רק להתקרב להשי"ת ולעבודתו, ולזה זכה ע"י שעסק בעבודת ה´ ובתורה בתמימות ופשיטות בבחי´ (תהלים קיט)  אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה´, כמ"ש (בר"א כה)  יעקב איש תם. וכמשחז"ל (אסתר רבה א)  שיעקב אבינו היה ראש לתמימים.

וע"כ זכה לחכמה בחינת ח´ לשון חיות, דהיינו שזכה לחיות חיים טובים דקדושה, כמ"ש חז"ל (תנא דבי אליהו רבה, ה) מפני מה זכה יעקב לחיים שלא בצער ושלא ביצה"ר בעוה"ז מפני שהיה יושב בבית המדרש מקטנותו ועד זקנותו שזה בחי´ משחז"ל (תענית ה:) יעקב אבינו לא מת, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים כי בזכות תורתו חי לנצח, וזה בחי´ משחז"ל (שה"ש ג) כל תורה שישראל עושין בעוה"ז בזכות יעקב, כי גם עצם קבלת התורה ע"י כלל ישראל היא בזכותו כמ"ש (תנחומא עקב, ו) שני לוחות אבנים בזכותו של יעקב.

וזה בחינת חית-לשון חיות (עיין זוהר פנחס רמ"ה:  ובתיקונים תיקון ס"ה) כי החכמה והשכל הוא החיות של כל דבר, כמו שכתוב (קהלת ז): "החוכמה תחיה" וכו'

אך מחמת שאור השכל גדול מאוד, אי אפשר לזכות אליו כי אם על-ידי בחינת נון שהוא בחינת מלכות, כמו שכתוב (תהלים ע"ב):  "לפני שמש ינון שמו", ופרש רש"י: 'לשון מלכות'.

וזה בחינת לבנה, כי הלבנה אין לה אור מעצמה כי אם מה שמקבלת מהשמש (זהר ויחי רל"ח) וזהו בחינת מלכות, דלית לה מגרמה כלום, אלא מה שמקבלת מן החית, שהיא בחינת חכמה, בחינת שמש כנ"ל, ונעשה  "אור הלבנה כאור החמה":

אבל מי שאינו מקשר עצמו אל השכל והחוכמה והחיות, שיש בכל דבר, זה בחינת עשו שביזה את הבכורה, כמו שכתוב (בראשית כ"ה): "ויבז עשו את הבכורה"; דהינו השכל כנ"ל, בחינת (משלי י"ח): "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות ליבו"

וזה בחינת מלכות הרשעה, בחינת לבנה דסטרא אחרא, שעליה נאמר (ישעיהו כ"ד): "וחפרה הלבנה" וכו' (עיין תיקון ח)

וזה בחינת יצר טוב ויצר הרע כי היצר טוב נקרא "מסכן וחכם" (קהלת ד), (עיין רש"י ועיין זוהר וישב קע"ט ובמ"ר קהלת ובנדרים ל"ב:), בחינת מלכות, שהיא בחינת עניה ודלה דלית לה מגרמה כלום כי אם מה שמקבלת מחכמה ויצר הרע נקרא "מלך זקן וכסיל" (שם), בחינת מלכות דסטרא אחרא, שאינה חפצה בחכמה ושכל, בחינת "לא יחפץ כסיל בתבונה" וכו', כנ"ל

וצריך כל אחד לתן כח לבחינת מלכות דקדושה להתגבר על מלכות דסטרא אחרא וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות ה): 'לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע' ועל-ידי מה נותן כח למלכות דקדושה? על- ידי התורה, שהוא עוסק בכח (כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, שם: 'לעולם ירגיז וכו'-אי אזיל- מוטב, ואם לאו-יעסוק בתורה') וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (קדושין ל:): 'אם פגע בך מנול זה, משכהו לבית-המדרש'. כי על-ידי התורה נותן כח למלכות דקדושה.

והנה מב"פ שהתורה שעל ידה נתקבלין כל התפילות וכל הבקשות היא התורה הנלמדת בכח, וכמשחז"ל (קדושין ל:)  אם פגע בך מנוול זה משכיהו לבית המדרש, ומפשטות דברי רבינו נחמן מברסלב ז"ל משמע שהוא הלימוד הנלמד דוקא כשאין לו חשק ללמוד וליבו משיאו להבלי העולם הזה, ודווקא אז מתגבר לשבור תאוותיו ורצונותיו ומתעמק בלימוד התורה להבינה היטב, ואזי מקבל חיות נפלא מחוכמת התורה. ונעשה אור הלבנה כאור החמה וכשזה קם זה נופל ונתחברין ה-נ´ וה-ח´ ונעשה חן  ואזי בודאי מוצא חן בעיני שמים, מאחר שהכניע מלכות הרישעה והיצה"ר שבקרבו ע"י לימוד התורה. וכן אזי מוצא חן בעיני הבריות וכמשחז"ל (חגיגה יב:) הלומד תורה בלילה מושכין עליו חוט של חסד ביום, וכמבואר במאמר מרכבות פרעה (ח"א לח, ד)  דהאי לימוד בלילה היינו הלימוד בצער ובעניות ודחקות עיי"ש, דהיינו הלימוד בשבירת תוקף המניעות וק"ו כשלומדים כשיש מניעות רוחניות ונפשיות דהיינו מניעת המח שהיא היא עיקר המניעה, דהיינו כשחסר לו הרצון ללימוד והוא מוסר נפשו עליו.

וכן מצינו בכל מקום ששלימות התורה דורש כוחות אדירים ומסירות נפש כשחז"ל (ברכות סג:) עה"פ (משלי ל) כי מיץ חלב יוציא חמאה, במי אתה מוציא חמאה של תורה, במי שמקיא חלב שינק משדי אמו, היינו שמוסר כל בריאות גופו וכל כוחותיו למען לימוד התורה. וכמשחז"ל (ע"ז ה:) תנא דבי אליהו לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי, וכמ"ש (שמ"ר מא, ח)  כל מי שאינו משים לחייו כאבן הזה אינו זוכה לתורה, ויליף לה מדכתיב לוחות אבן, וכמ"ש (ויק"ר יט, א) דברי תורה צריכים השחרה והערכה עיי"ש.

וכדאיתא בספרי (האזינו, שו) א"ל משה לישראל שמא אין אתם יודעים כמה צער נצטערתי על התורה, כמה עמל עמלתי בה וכמה יגיעה יגעתי בה, נפשי נתתי עליה דמי נתתי עליה, וכשם שלמדתי אותה בצער כך תהיו מלמדים אותה בצער, וכמשחז"ל (שהש"ר ו, יד) שבטו של נפתלי ע"י שהיו עוסקים בתורה בצער נטלו שכר אלף, אבל שבטו של יששכר ע"י שהיו למדין תורה שלא בצער נטלו שכר מאתיים, וכמ"ש (עירובין כא:) שחורות כעורב במי אתה מוצאן במי שמשכים ומעריב עליהן לבית המדרש, רבה אמר במי שמשחיר פניו עליהן כעורב, רבא אמר במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב. כי הא דרב אדא בר מתנא הוה כאזיל לבי רב אמרה ליה  דביתהו ינוקי דידך מאי אעביד להו אמר לה מי שלימו קורמי באגמא.

וע"י תורה שכזו שלומדים בכל הכוחות דהיינו שמכניס כל כוחו באותיות התורה ולומדה בכל המצבים הכי קשים מחמת מניעות גשמיות או רוחניות נתקבלין כל התפילות וכל הבקשות כנ"ל וכמשחז"ל (סוטה מט.) כל ת"ח שעוסק בתורה מתוך הדחק תפילתו נשמעת, וכ"ש כשמתייגע בה עד שזוכה להבין בה דבר מתוך דבר ולחדש בה לשם שמים שאזי זוכה ליישוב הדעת ולעורר רחמים אצלו ית´ עד שזוכה שהשי"ת בעצמו יתפלל עליו ואזי זוכה לישועה גדולה בשלימות כמבואר במאמר "עזי וזמרת יה" (ח"א קה).

ואזי מקבלת המלכות, שהיא בחינת נ, חיות מן החכמה, שהיא בחינת ח, ונתחבר ונתקשר הח והנ, ונעשה אור הלבנה כאור החמה:

וכשזה קם, זה נופל (רש"י בראשית כ"ה פסוק כ"ג), ואזי נופל ונתבטל מלכות הרשעה, כמו שכתוב (הושע י"ד): "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם, ופשעים יכשלו בם" הינו על-ידי דרכי ה', הינו התורה, על- ידי-זה הצדיקים, שדבקים במלכות דקדושה, הם נתחזקים ומקבלים כח על-ידי-זה "ופשעים יכשלו בם" בחינת מלכות הרשעה, בחינת היצר הרע, שנופל ונכנע על-ידי התורה, כנ"ל.

ועל-ידי-זה נתקבלים כל התפילות והבקשות, כי עיקר מה שאין נתקבלין הבקשות הוא מחמת שאין להדברים חן, ואין נכנסין בלב של זה שמבקשין ממנו, כאילו אין בליבו מקום שיכנסו הדברים בליבו, מחמת שאין להמבקש חן, שיכנסו הדברים בליבו של זה, שמבקשין ממנו

והנה לכאורה קשה להבין הלשון "נתקבלין כל התפילות והבקשות" (שאנו מבקשין ומתפללין) שלכאורה היינו תפילה הינו בקשה ומהו כפל הלשון, וכן קשה למה מתחילה הקדים לשון תפילה, ואח"כ הקדים לשון בקשה, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר, כי במאמר זה ל' תפילה מיוחד כלפי השי"ת, ובקשה כלפנו בני אדם, וכן משמע ממה שכתב אח"כ כי עיקר מה שאין נתקבלין הבקשות הוא מחמת שאין להדברים חן ואין נכנסים בלב של זה שמבקשים ממנו וכו' שגם שם משמע שלשון בקשה מיוחד כלפי בני אדם, ולכן בתחילה הקדים רבנו ז"ל ל' תפילה ללשון בקשה.

כי כן צריך להיות הסדר שכל ישועה שצריך האדם בין גשמית בין רוחנית, קודם כל צריך להפנות השתדלות כלפי השי"ת כמבואר במאמר "להמשיך שלום" (ח"א יד, יא) שצריך להרגיל את עצמו להתפלל על כל מה שחסר לו בכל עת הן פרנסה או בנים או חולה ח"ו בבית וצריך רפואה על כולם יהיה עיקר עצתו רק להתפלל להשי"ת. ויאמין בהשם שהקב"ה טוב לכל הן לרפואה הן לפרנסה הן לכל הדברים, ויהיה עיקר השתדלותו בתר קב"ה ולא ירדוף אחר תחבולות רבות, כי רובם אינם מועילים כלום ומעט דמעט המועילים אינו יודע מהם ואינו יכול למוצאם אבל לקרוא להקב"ה זה טוב ומועיל לכל דבר שבעולם וזה יכול למצוא תמיד כי הוא ית' בנמצא תמיד.

וע"כ בתחילת דבריו הקדים רבינו נחמן מברסלב – על מעלת וחשיבות התפילה, כי כן צריך להיות וכנ"ל ואח"כ שינה הסדר וכתב "שאנו מבקשים ומתפללים" משום שבמציאות בעוה"ר כך אנו עושים שפונים קודם כל לעזרת בשר ודם והופכים היוצרות אשר לא כדת.  

אבל על-ידי התורה, שעל-ידי-זה נתחברין ונתקשרין הנ והח כנ"ל, ונעשה חן, ועל כן נקראת התורה (משלי ה):"יעלת חן", ואזי זוכה שדבריו הם דברי חן, ואזי נתקבלין דבריו ובקשותיו, כמו מי שמדבר דברי חן, שנכנסין הדברים בלב המתבקש, דהינו זה שמבקשין ממנו

ומכיון שע"י התורה נתקבלין כל התפילות שאנו מתפללין לפני השם ית' וכל הבקשות שאנו צריכים משרים ומכל אדם בעלויא בבחי' (שופטים ד) את האיש אשר אתה מבקש.

ע"כ בודאי רצוי וראוי לקבוע זמן לתלמוד תורה לפני כל התפילות ואחריהן, וכל כשמזדמן שצריך ללכת לאיזה שר או פקיד או צריך סתם טובה מבשר ודם טוב שילמוד קודם תורה בכח ובפרט ראוי ללמוד פוסקים כנ"ל וכמבואר במאמר "וישב" (ח"א סב ב) שע"י לימוד הפוסקים זוכים להתפלל כראוי בכל לבבו, וכמ"ש חז"ל (תדע"ר ב) אל יעמוד בתפילה עד שיאמר הלכה אחת וכנ"ל,.

וכמבואר בשיחות הר"ן (ס' כט) גודל החיוב  המוטל על כל א' מישראל ללמוד בכל יום ויום שיעור פוסק ולא יעבור, ואפילו בשעת הדחק שאין לו פנאי או שהוא בדרך אעפ"כ עכ"פ ילמד איזה סעיף שולחן ערוך  באיזה מקום שהוא, כי ע"י לימוד הפוסקים מבררין הטוב מהרע שהוא כלל כל התיקונים, וכן צריך ללמוד ספרי הצדיקים האמתים שכל עצה ועצה שהן נותנים וכל שיחה וכל דיבור שאמרו היא הלכה פסוקה לעובדא ולמעשה.  

וזה בחינת "ת" הינו על-ידי שנתחברו ונתקשרו החי"ת והנו"ן ונעשה בחינת חן-על-ידי-זה נעשה בחינת ת"ו, שהוא לשון חקיקה ורשימה, כמו שכתוב (יחזקאל "ט): "והתוית ת"ו", כי על-ידי החן נחקק ונרשם מקום בלב המתבקש לקבל הבקשה, כי על-ידי החן נתקבלו דבריו נמצא, שבחינת הח"ן חקק מקום בלב זה שמבקשין ממנו, כדי שיכנסו דבריו בליבו, ויקבל בקשתו והחקיקה ורשימה זה בחינת ת"ו כנ"ל וזהו (קהלת ט): "דברי חכמים בנחת נשמעים" נחת דיקא, הינו בחינת חן הנ"ל והת הנ"ל, ועל-ידי-זה נעשה אותיות נחת, ואז נשמעים דבריו, ונתקבל בקשתו כנ"ל:

וזה בחי´ משחז"ל (ברכות ו.) הרחב פיך ואמלאהו, בדברי תורה כתיב, כלומר שע"י שעוסק בתורה ממלאין כל בקשותיו, ולכן אמרו (שם יד.) כל המשביע עצמו על דברי תורה שזה בחי´ תורה בכח וכמ"ש חז"ל (שם סג.) אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באוהל, זוכה לה ולסגולותיה ובודאי אינו שומע בשורות רעות כי נתקבלין כל תפילותיו.

וזה בחי´ מה דאיתא בזוה"ק (מקץ, דף רב:) מאן דבעי דקב"ה יקבל צלותיה ישתדל באורייתא דאיהי עץ חיים וכדין תאוה בה. וכמ"ש במדרש תנחומא (אמור טז) בזכות התורה שאתם עוסקים בה הייתי מקשיב ושומע תפילתכם, וע"כ כל מה שאדם מתרחק יותר מן התורה כן מתרחקת האפשרות מלהתקבל תפילתו, שזה בחי´ (משלי כח) מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה וכמ"ש חז"ל (מדרש משלי כח) כל שאין חביבין עליו דברי תורה גם תפילתו תועבה, אבל כיון שלומד את התורה  מביא טובה לעולם ויכול לבקש רחמים ולהתפלל לפני הקב"ה כמ"ש חז"ל (תדא"ר, יח) ובפרט כשלומד בעיון שזה בחי´ תורה בכח, כדאיתא בספר המידות (לימוד סב) ע"י לימוד בעיון יוכל להתפלל, ובודאי שאז תפילתו תתקבל כנ"ל וכמ"ש חז"ל (ויק"ר לא, ה) כל מי שיגע בתורה בטוח שגוזר ואחרים מקיימים.

ועל כן יעקב שהוא בחינת השכל כנ"ל, על כן זכה לחן, כמו שכתוב (בראשית ל"ג): "כי חנני אלקים" וכו'; ועל כן ברך את השבטים בחן, כמו שכתוב (שם): "הילדים אשר חנן" וכו';

וע"י שעסק בתורה בכח כל ימיו עי"ז נתן כח למלכות דק´ שזה בחי´ האמונה הק´ בחי´ היצר טוב, בחינת נ´, להתגבר על מלכות דס"א, מלכות הרשעה, בחי´ היצה"ר, שזה בחי´ משחז"ל (תדא"ר ה הנ"ל) שזכה לחיים שלא ביצר הרע.

וע"כ יעקב אבינו נקרא איש אמונות כמשחז"ל (ב"ר פב) כי העמיד האמונה הק´ והמלכות דק´ על תיקונה ועי"ז זכה לחבר הח´ הנ"ל והנ´ הנ"ל שעל ידם זכה לחן כמ"ש (ברא´ לג) כי חנני אלקים, וכמ"ש (שם) ויחן את פני העיר היינו שמצא חן בעיני העיר וכמבואר בדברי רז"ל (ב"ר עט, ו) ובס´ המידות (חן ח"ב, א),  וע"כ בירך את השבטים בחן כמ"ש (בר"א לג) הילדים אשר חנן וכו´ ובנימין לא היה אז וע"כ ברכו יוסף בחן כמ"ש (שם מג)  אלוקים יחנך בני.

ובנימין לא היה אז על כן ברכו יוסף בחן כמו שכתוב (שםמג): "אלקים יחנך בני" (עיין ב"ר וישלח פ' ע"ח מקץ פ' צ"ב): ודוקא יוסף היה יכול לברכו בחן, כי יוסף היה כלול ביותר מבחינת יעקב, כמו שכתוב (שם ל"ז): "אלה תולדות יעקב- יוסף";

ודוקא יוסף היה יכול לברכו כי הוא היה כלול ביותר מבחי´ יעקוב כמב"פ, שזה בחי´ מה שיוסף היה יכול לברכו כי הוא היה כלול ביותר מבחי´ יעקב כמב"פ, שזה בחי´ מה שיוסף הצדיק יצא מהול כאביו, כמשחז"ל (אדר"ן ב, ה) ודמותו היה דומה לדמות אביו כמשחז"ל (ב"ר פד, ז) וזכה ל-ח´ בחי´ חכמה וכמ"ש (בראשית מא) ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך, וע"כ זכה לבכורה שהוא ראשית בחי´ חכמה כמ"ש ראשית חכמה, וכמשחז"ל (ב"ב קכג.) יעקב נטל הבכורה מראובן ונתנה ליוסף כמ"ש (דה"א ה) ובני ראובן בכור ישראל, כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף.

כי הוא היה עיקר תולדותיו כי יעקב ויוסף כחדא חשיבי, (עין זוהר וישלח קע"ו: וישב קפ"ב) ועל כן נאמר ביוסף (דברים ל"ג): "בכור שורו הדר לו" 'בכור' הוא בחינת השכל כנ"ל וזהו 'שורו'-לשון הסתכלות, כי צריכין להסתכל בהשכל שיש בכל דבר כנ"ל

וכל אדם כפי התקרבותו לצדיק האמת ולתורתו זוכה להסתכל לשכל שבכל דבר, כי אי אפשר להסתכל להשכל שיש בכל דבר כי אם  ע"י מלכות דקדושה  דהיינו האמונה הקדושה בה´ ובצדיקי האמת, וכמב"פ, ומי שזוכה להסתופף בצילם הקדוש אע"פ שלא זכה לראות בעיני השכל ממש, השכל שיש בכל דבר, עכ"פ רואה הדבר ממש ע"י האמונה שמאמין שיש שכל גדול בכל דבר הצועק התקרבות להשי"ת ולפי זה משתדל ומתאמץ לראות לעובדא ולמעשה שכל דבר ומאורע יקרבהו להשי"ת וכפי מה שנכנס יותר בעבודה הקדושה הזאת מן השמים מסייעים אותו שיתקרב להשי"ת על ידי כל דבר ומאורע וכשמחז"ל (מכות י:) בדרך שאדם רוצה ללכת בו מוליכין אותו ושום דבר ומאורע לא יפילהו וירחקהו, כי זהו לימוד נפלא שלומדים אך ורק בביהמ"ד של צדיקי האמת, שהם ורק הם יודעים ורואים בעיני שכלם הטהור השכל הפרטי שיש בכל אחד מחלקי הבריאה ומגלין לנו כפי כוחינו הלימוד הקדוש הזה לעובדא ולמעשה.

וזה העניין המבואר במאמר ויהי מקץ (ח"א נד) שכל העולם הזה הוא התלבשות מדרגות התחתונות של הקדושה וכל יום יש בו מחשבה דיבור ומעשה, והקב"ה מצמצם אלוקותו מאין סוף עד אין תכלית עד נקודת המרכז של עולם הגשמי שעומד עליו ומזמין לו מחשבה דיבור ומעשה לפי היום לפי האדם לפי המקום, ומלביש לו בזאת המחשבה דיבור ומעשה שמזמין לו רמזים כדי לקרבו לעבודתו,

והגדלת השכל בזה צריך להיות במידה שלא יצא מגבול הקדושה, שזה בחי´ העניין המבואר כאן ושם, שצריכים לראות להתקרב להשי"ת דייקא ע"י ההתבוננות הזאת ולא להיפך ח"ו, ועיי"ש שמבואר כמה ומתי ואיך יש לעסוק בזה, ושהמון עם שאין להם זה השכל להעמיק בכל זה נעשה אצלם כל זה ממילא ע"י שינה וציצית ותפילין וכו´ עיי"ש ; ועכ"פ מצידנו אנו חייבים לראות בכל הבריאה כולה ובכל ההוויות והשינויים המתהווים בה רק התקרבות להשי"ת ולתורתו שזהו השכל הפנימי המשותף שיש בכל דבר, שזהו אור השכל המלובש בכל מיני לבושים שהן כל הדברים הנמצאים, ועבודה הזאת צריכה להיות תמידית וכמב"פ בלשון "צריך תמיד להסתכל", כי כל זמן שהאדם חי על פני האדמה חייב להשתמש עם שכלו אך ורק להתקרב להשי"ת שזוהי המטרה שבשבילה נוצר, וכפי מה שהאדם משתדל ומתאמץ בזה כן זוכה שיאיר לו שכלו בכל הדברים וכן זוכה להתקרב להשי"ת. וכנ"ל.

וזהו "הדר לו" תרגם אונקלוס:  "זיו ליה לשון אור" כי השכל מאיר לו בכל דבר; אפילו במקום שהיה אפל וחשוך, מאיר לו השכל, כשזוכה להסתכל על השכל שיש שם בכל דבר ומקרב אותו להשם יתברך.

וכל זה זכה יוסף ע"י שתיקן את מלכות דקדושה בחי´ נ´ בשלימות שזה בחי´ מה שפטפט ביצרו ותיקן בריתו בשלימות, וכל זה זכה ע"י שהיה עוסק בתורה ביותר שזה בחי´ משחז"ל (ב"ר פד) כל הלכות שמסרו שם ועבר ליעקב, יעקב מסרן ליוסף, ועי"ז זכה להסתכל ביותר אל השכל והחכמה שיש בכל דבר שזה בחי´ מה שזכה לפתור כל החלומות בדייקנות שלמה כרצונו יתברך.

וזה פרוש מה שאמר רבה בר בר חנה (בבא בתרא עג:) האי גלא דמטבע לספינתא מתחזי כי צוציתא דנורא חורתא ברישא: פירש רשב"ם: אש לבנה ומלאך מזיק הוא ומחינן ליה באלותא דחקיק עליה "אהיה אשר אהיה":

גלא-הוא היצר הרע: דמטבע לספינתא- הוא החן והחשיבות, לשון ספון וחשוב (מו"ק כ"ח מאן חשיב מאן ספון), כי היצר הרע רוצה להטביע ולהשפיל, חס ושלום, בחינת החן והחשיבות של ישראל, בחינת מלכות דקדושה:  ומתחזי כי צוציתא דנורא חורתא ברישא-כי מתחלה היצר הרע מתלבש עצמו במצוות ומטעה את האדם כאלו מסיתו לעשות מצוהצוציתא דנורא חורתא- אש לבנה, אעפ"כ מלאך מזיק הוא ומחינן ליה באלותא דחקיק עלה אהיה וכו',

ע"י שהיצה"ר מצליח להכשיל האדם באיזה עבירה ופגם עי"ז מאבדין כל החן היהודי, והיצה"ר ביודעו שבהסתה בצורה גלויה וישירה, האיש הישראלי לא ישמע ולא יאבה לו, ע"כ מתחילה מתלבש עצמו במצוות ומטעה אותו כאילו מסיתו לעשות דבר מצוה, ועי"ז דייקא מכשילו ומפילו ברישתו, ומאבד חנו, ואין דבריו נתקבלין,

כי זה כלל גדול בתורה שאין שום דבר כלל בעולם שיהיה רשות, כי כל מעשה ותנועה שאדם עושה וכל דיבור שאדם מדבר וכל מחשבה שאדם חושב, יש בזה או מצוה או מצות היצר (עבירה)

כי אפילו מה שנקרא בלשון המושאל דבר הרשות כמנוחה, אכילה, שתיה, ההליכה, השיחה וכו´ וכל צרכי הגוף (עיין או"ח סי´ רלא) אם הם לשם שמים, דהיינו לצורך עבודת ה´ או לצורך דבר הגורם לעבודתו ית´ באמת הרי הם מצוה בבחי´ משחז"ל (מנחות צט:) לפעמים ביטולה של תורה זה קיומה, ואם אינם לשם שמים בוודאי שהם רק מצות היצר ופגם גדול לנשמתו.

ואי אפשר לאיש הישראלי בשום אופן לדעת מהי מצוה אמיתית ומהי מצות היצר

(ובפרט אם כבר חטא ופגם בודאי אי אפשר  לו לדעת הנ"ל, כי ע"י כל חטא ופגם האדם נעשה פתי שוטה ומשוגע ממש. כי אין אדם עובר עבירה אלה אםכן נכנס בו רוח שטות), ועל כרחך כפי העבירות והפגמים שעבר כן נתבלבל ונטרפה דעתו עד שאינו יודע מהי מצוה ומהי עבירה, ואינו יכול להסתכל ולהתבונן כלל בשכל של כל דבר כדי שיאיר לו השכל להתקרב להשי"ת,

כי ע"י התבוננותו – במקום להתקרב יכול להתרחק יותר ויותר ח"ו, ואין עצה להנ"ל כי אם  ע"י עסק התורה בכח, דהיינו שיקבע במסמרים נטועים שיעורים קבועים בלימוד התורה ויקיימם אפילו בשעה שהוא טרוד ביותר ואפילו כשאין לו שום חשק ללכת ללמוד ויכניס כל כוחותיו וחושיו בשעת הלימוד ואזי יוכל להסתכל בשכל שיש בכל דבר ולדעת על פי  תורתנו הקדושה מהי מצוה אמיתית ומה לא.

ואזי ימשיך חיות מן החכמה העליונה בחי´ שמש שהיא בחי ח´, למלכות דקדושה בחי´ לבנה, בחינת נ´, היינו למלכות שיש ליצר טוב שבקרבו, שמולך ומושל ברוחו ומקבל עול מלכות שמים בתמימות ובפשיטות ואזי נתחבר ונתקשר הח´ והנ´ ונעשה אור הלבנה כאור החמה, וע"י התחברות הנ"ל נעשה חן ונתקבלים כל התפילות שאדם מתפלל לפני השי"ת, וכל הבקשות שאדם צריך ומבקש מבני אדם בין ברוחניות ובין בגשמיות העוזר לרוחניות

הינו שעיקר הכנעתו של היצר-הרע הוא על-ידי התורה, שהיא כולה שמותיו של הקדוש- ברוך-הוא(עיין זוהר פקודי רכ"ו:) כי הלוחות, ארכן וי"ו ורחבן וי"ו (בבא בתרא יד) וזהו בחינת אלותא, דהינו מקלות דחקיק עלה אהיה וכו', הינו שמות, בחינת התורה, שהיא בחינת וי"ו, והוי"ו הוא צורת מקל, והיא כולה שמותיו של השם יתברך.

הינו שהתורה הקדושה היא מכניעה  את היצר הרע שרוצה לעשות את האדם משוגע ממש, חס ושלום, כי בעל-עברה הוא משוגע, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סוטה ג:) 'אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח-שטות'. וכמו שהמשוגעים צריכים להכותם ולשום עליהם שמות, כמו כן ממש התורה שעוסקין הוא בחינת מקלות ושמות, שבזה מכין ומכניעין את היצר הרע ומגרשין מן האדם את השיגעון והרוח שטות שנכנס בו, בחינת 'ומחינן ליה באלותא, דחקיק עליה שמות' וכו', כנ"ל:

וכמ"ש רבינו נחמן מברסלב במאמר ראיתי מנורת זהב (ח"א ח, ו-ז) שע"י לימוד הפוסקים עי"ז מפרישין ומבררין הטוב מהרע, ומגרשין ומבטלין הרע מכל הד´ יסודות שהם כלל כל המידות שזה עיקר תיקון האדם ועי"ז נגמר ויוצא מכח אל הפועל הדבר שהתפלל עליו ונתמלא בקשתו, וכמבואר במאמר ימי חנוכה (ח"ב ב) עיקר שלימות התפילה הוא ע"י אמת ולזה זוכים ע"י לימוד הלכות. וזה בחי´ מש"כ בס´ המידות (אמת מג) ע"י אמת תפילתו נתקבל, ואין אמת אלא תורה כמ"ש (משלי כג) אמת קנה ואל תמכור כמ"ש חז"ל (ברכות ה:) כי תורה ותפילה קשורים זה בזה, והם מחזקים זה את זה ומאירים זה לזה כמבואר במאמר אמור אל הכהנים (ח"א ב, ו) וכמ"ש רבינו ז"ל בס´ המידות (לימוד סד) ע"י ביטול תורה יבוא לביטול תפילה והוא הדין להיפך, וכמ"ש חז"ל (נדה ע:) הא בלא הא לא סגי.

וע"כ צריכים להתפלל דייקא בהתקשרות לצדיקים כמבואר במאמר אמור (ח"א ב, ו) ובמאמר תהומות יכסיומו (ח"א ט, ד) ובכ"מ, ואז תפילתו מתקבלת כמבואר בס´ המידות (צדיק, קלב) התפילה שאדם מתפלל בהתקשרות הצדיקים הוא נענה כי הצדיקים הם מקושרים ביותר עם התורה והם ממש התורה וכל מעשיהם ודיבורם הם כולו תורה וכמ"ש חז"ל (מכות כב:) כמה טפשאי הני אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי קמי גברא רבה.

וע"כ גם המקום שבו עוסקים בתורה הוא מסוגל יותר לקבלת התפילה שזה בחי´ משחז"ל (ברכות ח.) רבי אמי ורבי אסי אע"ג דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריה לא מצלו אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי, וע"כ מסוגל לתפילה הלימוד שלפניה שזה בחי´ משחז"ל (ירושלמי ברכות פ"א ה"א) קורין את שמע בבית הכנסת – כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה, שאז היו קורין שמע כעין שאנו קורין היום "אשרי" לפני תפילת מנחה,

וזה בחי´ משחז"ל (ברכות לא.) אין עומדים להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה, וכמ"ש (תדא"ר, ב) אל יעמוד בתפילה עד שיאמר הלכה אחת או פסוק אחד

וזהו: "אשרי תמימי דרך" אשרי – לשון הסתכלות, תמימי דרך -בחינת (בראשית כ"ה): "יעקב איש תם"; שהוא בחינת השכל כנ"ל הינו לזכות להסתכל על השכל שיש בכל דבר, שהוא בחינת "יעקב איש תם"- זה זוכין על ידי התורה:

וזהו: ההולכים בתורת ה' כי על ידי שלומד תורה בכח, על ידי זה נותן כח למלכות דקדושה בחינת נו"ן, לקבל מן השכל, שהוא בחינת חי"ת, ואזי נעשה חן ונתקבלים דבריו כנ"ל, ואזי נתעלה החן והחשיבות של ישראל, וכל התפילות והבקשות נתקבלים: