איך מתאבלים על החורבן ?

איך מתאבלים למעשה על החורבן?

אפשר לדבר הרבה על חסרון הבית המקדש, חסרון ירושלים,
ולקרוא מדרשים על מה שהיה בזמן בית המקדש, וללמוד דברים
על החורבן, בנביא, במדרשי חז"ל ובספרים שיצאו בדורות
האחרונים.

אבל צריך לזכור העיקר, כי העיקר הוא לעמוד לפני ה' ולקונן
לפניו, לקונן על המצב של עם ישראל, בכלליות עם ישראל
ברוחניות – 'בחורים טחון נשאו, ונערים בעץ כשלו', כשל כח
הסבל לעמוד בניסיונות הדור, וכן מה שעובר על עם ישראל
בגשמיות. ובעיקר לקונן על החורבן הפרטי (דהיינו : הריחוק של כל אחד ואחד מהישועה האמיתית והיא קירבת השם יתברך), על הריחוק מהתגלות, אור השכינה בלב ובמח, וכו' וכו'. אך שהכל יהיה מול ה'. לא במחשבה, לחשוב על הצרות ועל
הקשיים, וגם לא בשיחות עם אנשים לתאר את המצב הקשה,
כי המחשבות והשיחות רק מגבירים את העצבות ומחזקים את

החושך, ואין שום היתר להיות בעצבות ודכאון גם לא בתשעה
באב.

כל הענין של תשעה באב, שאנו מצווים להתאבל, הוא
בשביל שנתחבר לאור הגאולה, שנמשיך את אור ה' אלינו בתוך
הגלות, וזה לא יקרה אם רק נדבר ונחשוב על הגלות, ונשאר
בקריאת ספרי חורבן ושואה.

החיבור הזה יכול לקרות רק אם נעשה פעולה אמיתית ומעשית
של אבילות, וזה יהיה כאשר נשב מול ה', ונאמין שהוא נמצא
לנגדנו ומקשיב לנו, ונתחיל לקונן לפניו בכח הדיבור, נתחיל לדבר
עם הפה (ונאמין בכוח התפילה כמו שהרבה פעמים רואים שיש כוח לתפילה ובכל זאת מתייאשים ממנה), לדבר על הקושי, על הריחוק, ונזכיר את הצרות, את החורבנות, את השואה הרוחנית שנעשה היום בכלליות ובפרטיות בעומק הנפש,

קרירות נוראה של ניתוק מהשראת השכינה וכו' וכו'.
לדבר ולדבר, לא רק באופן של תפילה, אלא גם באופן של קינה, לספר
את המציאות, להמציא דיבורים של 'עד מתי', 'איכה – איך זה
קורה לעם ישראל, וכי זה מה שאתה רוצה'?!

ואם אין דיבורים,
אפשר לחזור על דיבור אחד כמה פעמים, שוב ושוב, עד שיתחדש
עוד דיבור חדש, וגם את זה לומר לה' כמה פעמים, אפשר גם
לקחת מגילת איכה, לומר לה' את הפסוקים, לעצור באיזה פסוק
ולומר זאת כמה פעמים.

אך העיקר לזכור כל הזמן שאנו עושים זאת לפני ה', וכך
אפשר לחוש תוך כדי האבילות את מה שאמרו חז"ל 'כל
המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה' – 'יזכה'
לא נאמר אלא 'זוכה', כי אפשר תוך כדי האבילות
להרגיש קרבה, געגועים נעימים שממקד
אותנו להבין מה אנו רוצים באמת – הנה אלקינו זה קיוינו לו ויושיענו'.

ראיתי כתוב בספרים שעיקר האבילות הוא על חורבן הדעת, מה
משמעות הדברים, ומה זה קשור לכך שאנו נמצאים בגלות?
השי"ת ברא את האדם באופן שהוא צריך בית לחיות בו, אדם לא
יכול לחיות ברחוב, וזאת מחמת שהאדם יש לו דעת, ומי שיש
לו דעת, אזי כאשר יש לו מקום פרטי משלו, הוא מרגיש רגוע
ומיושב, כאשר אין לו בית, הוא מבולבל ודואג, המח שלו לא
במקום, ואזי אין לו חיים.

אבל האמת שהבית הוא רק משל, כי יכול להיות שאדם יש לו בית
מפואר עם כל מה שצריך, אבל המח שלו מבולבל ולא במקום,
ולעומת זאת יכול להיות שאדם אין לו בית אך המח שלו מיושב,
והוא חי כמו שצריך. כי הבית האמיתי של האדם הוא הדעת, וכמו
שכתוב בפסוק 'בחכמה יבנה בית ובדעת חדרים ימלאו'.

כשהיה בית המקדש, אזי הבית המקדש היה הבית החם שלנו, שם
האדם היה מרגיש שהוא חוזר למקור שלו, הדעת שלו במקום,
הוא רואה את ה' ויודע אותו לפי השגתו, כי זהו המקום הטבעי
של היהודי, שיש לו בראש מחשבות מהשי"ת, ולכן לא אמר אדם
לעולם בירושלים 'צר לי המקום'.

כיום כאשר נחרב הבית, אזי הדעת שלנו התפזר, המח שלנו
מבולבל לגמרי, וככל שמוסיפים לפגום ח"ו ולפזר את המחשבה
בתאוות ורצונות לא טובים אזי המח מתפזר יותר ויותר, ואדם
מרגיש לא במקום.

וכל התפילות שאנו מתפללים על קיבוץ גלויות אנו מבקשים
בעיקר בפרטיות על קיבוץ חלקי המח שלנו הפזורים בכל רחבי
העולם, להחזירם למחשבה אחת ברורה של אמונה וקרבת ה'.
ועל כך מקונן ירמיה הנביא 'תשפכנה אבני קודש בראש כל
חוצות', כי נשמות ישראל שפוכות ומתגלגלות ברחובות ואין
מי שיאסוף אותם. אנו לא כל כך שמים לב לכך, כי נדמה לנו
הדבר שרוב האנשים חיים פחות או יותר בבתים, אבל הצדיקים
האמיתיים שיש בהם דעת, הם רואים את נשמות ישראל כמו
בתמונות שלפני השואה, יהודים יקרים שוכבים בצידי הרחוב
נפוחי בטן, עם עיניים בחוץ וכו', המח לא במקום.

הצדיקים נקראים 'ראש בית' כי הם מאספים אותנו לתוך בית
הדעת, לדעת באמת מהשי"ת. כל דיבור שלהם הוא בבחינת 'בית
המקדש' ממש, דיבור המכיל בתוכו את אור השכינה, אלא שאין
אנו מרגישים הטעם הזה, מחמת שאין אנו יודעים מהו טעם
של דעת, מרוב שאנו מגושמים, ועל כך בעיקר יש לנו לבכות
ולהתאבל לפני ה', שיחזיר לנו האור של הצדיקים, שנזכה לקבל
הרגש בדבריהם הקדושים. [ועיין עוד בליקו"מ תנינא סימן סז]

מתוך העלון השבועי – עלה לתרופה