אנו נמצאים בשבוע האחרון של ימי בין המצרים ,
שבוע בו צריך יותר להעמיק באהבת חינם ,
באהבת עם ישראל כל אחד כפי שהוא , דתיים, חרדים, חילונים וכו'
בית המקדש נחרב על שנאת חינם ויבנה על אהבת חינם , מידה כנגד מידה ,
לכן בכדי לקרב את הגאולה ובניין בית המקדש הנצחי חשוב שנשתדל כל אחד מאיתנו לאהוב אחד את השני בלי תנאים , אלא סתם כי אנחנו עם אחד, כי אנחנו הבנים כולם של ה' יתברך, וה' ברא כל אחד שונה ולא אותו הדבר כדי שנלמד לקבל כל אחד גם אם השוני שלו . גם אם הוא לא כמונו ..
יש סיפור יפה שזה בדיוק המקום לספר אותו –
היה פעם איכר אחד ושמו מתן, שגר בבית קטן עם רעפים אדומים שהיה מוקף בעצים ירוקים.
היה לו שכן בשם נוח, שגר קרוב אליו, גם כן בבית קטן עם רעפים אדומים מוקף בעצים ירוקים.
מתן ונוח היו חברים טובים הרבה שנים, עוד מאז שהיו ילדים.
תמיד תמיד הם עזרו זה לזה.
מתן היה עוזר לנוח לקטוף את המשמשים שבגנו כשהגיעה עונת הקטיף, נוח היה עוזר למתן לגזוז את הצמר מן הכבשים כשהגיע זמן הגז. מתן היה עוזר לנוח לחלוב את הפרות שלו, נוח היה עוזר למתן לקצור את החיטה בשדה שלו.
ובערבים היה מתן מזמין את נוח לשתות אתו תה על המרפסת, ונוח היה מזמין את מתן לטעום את ריבת הדובדבנים שהכין בעצמו. אף פעם אף פעם הם לא רבו.
עד שיום אחד מצא מתן עגל קטן. "זה העגל שלי",
אמר מתן בשמחה, אך נוח שעמד שם אמר:
"לא, זה העגל שלי. אני בטוח שהפרה שלי המליטה אותו, הוא דומה לה מאוד."
"לא נכון", אמר מתן. "העגל הוא שלי. הוא דומה לפרה שלי".
"הוא שלי", צעק נוח. "שקרן!" צעק מתן.
"גנב!" צעק נוח.
"לעולם לא אדבר איתך", צרח מתן. "לא צריך", צעק נוח. ונוח הלך הביתה וגם מתן הלך הביתה, ומאותו יום מתן ונוח לא דיברו זה עם זה.
מתן לא עזר לנוח לקטוף את המשמשים, ונוח היה צריך לקטוף אותם לבדו.
נוח לא עזר למתן לגזוז את הצמר מן הכבשים, ומתן היה צריך לעשות לבדו. נוח היה צריך לחלוב את הפרה לבדו, ומתן היה צריך לקצור את החיטה לבדו.
הם לא שתו תה ביחד ולא אכלו יחד ריבת הדובדבנים, וכאשר היו נפגשים במקרה, הם היו מפנים את הגב זה לזה.
עברו ימים רבים, והנה יום אחד- "טוק טוק " נשמעו דפיקות בדלת ביתו של מתן. מתן פתח את הדלת וראה איש שהחזיק על הכתף ארגז כלים.
"מי אתה?" שאל מתן. "אני אליהו," אמר האיש, "אליהו הנגר. אני מחפש עבודה. אולי יש משהו שאתה צריך לתקן?"
מתן הזמין את אליהו הנגר להיכנס לביתו ולאכול אתו ארוחת בוקר- לחמניות שאפה בעצמו עם חמאה ודבש, וכוס גדולה של חלב שחלב בבוקר מן הפרה.
בזמן שאכלו ושתו אמר מתן: "אולי יש איזו עבודה בשבילך. הבט מבעד לחלון, אתה רואה?
בדיוק בגבול בין האדמה שלי לאדמה של שכני נוח זורמת תעלת מים עמוקה. היא לא הייתה שם לפני שבוע. נוח, השכן שלי, חפר אותה עד הברכה שבראש הגבעה, והוא הזרים את המים לתעלה כדי שיהיה גבול מפריד בינינו. אבל אני רוצה לעשות משהו עוד יותר טוב: אני רוצה שתבנה בשבילי גדר עץ גבוהה לאורך התעלה, כדי שלא אראה את נוח אף פעם- לא אותו ולא את ביתו. האם תוכל לעשות זאת? "כן", אמר אליהו הנגר. "אוכל לעשות זאת אם רק תיתן לי קרשים ומסמרים". "יש לי הרבה קרשים ומסמרים במחסן," אמר מתן. "קח כמה שאתה צריך. אני צריך לרכוב עכשיו לעיר לקניות, ועד שאחזור אני מקווה שתגמור את העבודה"
וכך מתן עלה על סוסו ורכב העירה, ואלו אליהו הנגר הוציא מן המחסן את כל הקרשים והמסמרים והביא אותם ליד תעלת המים. הוא פתח את ארגז הכלים והחל לעבוד. הוא מדד, ניסר ודפק עוד ועוד מסמרים, וחיבר קרש אל קרש. שעות רבות הוא עבד, והנה לפנות ערב, בדיוק כשמתן חזר מן העיר, סיים אליהו הנגר את עבודתו. וכאשר מתן ירד מן הסוס וקרב אל אליהו הנגר, פתאום עיניו נפקחו ונעשו גדולות מאוד, וגם הפה שלו נפתח רחב רחב , אך הוא לא יכול להוציא מילה מפיו.
לא הייתה שם בכלל גדר גבוהה! היה שם גשר!!
גשר מעל לתעלה, מגדת התעלה האחת אל גדת התעלה השנייה. גשר גדול ויפה עם מעקה נאה מעץ.
ומי זה שבא מולו על הגשר כשידו מושטת קדימה, אם לא השכן נוח, והוא אומר: "מתן, אתה באמת חבר טוב. טוב שבנית את הגשר. אני כה שמח ששוב נוכל להיות חברים. "ומתן חבק את נוח ואמר לו: "העגל הוא באמת שלך. ידעתי זאת כול הזמן, וגם אני שמח ששוב נוכל להיות חברים."
אליהו הנגר החל לאסוף את כלי העבודה שלו לתוך ארגז כלים, ואז הוא שם את ארגז הכלים על כתפו והחל ללכת משם.
"חכה", אמר מתן. "השאר איתנו, יש לי עוד עבודות בשבילך לעשות". אליהו הנגר חייך ואמר: "הייתי נשאר ברצון, אך אינני יכול. אני צריך ללכת- יש לי עוד הרבה הרבה גשרים לבנות". והוא הלך משם..
שנזכה בעזרת ה' לבנות כמה שיותר גשרים , ולאהוב אחד את השני בלי שם תנאים , פשוט לאהוב, ובכך נקרב את הגאולה כמה שיותר !
שבוע מבורך לכל עם ישאל !!