פרשת השבוע לילדים ויקרא
בפרשת ויקרא מפורטים כל סוגי הקרבנות שהאדם מביא וביניהם את קרבן החטאת – למחילה על העבירות.
חסד גדול עשה עמנו בורא העולם כשנתן אפשרות לאדם לעשות תשובה ולנקות מעליו שמץ של עוון.
בימנו – אדם שחוטא מתחרט על מעשיו ומתפלל ל-ה' שיסלח לו, אך בזמן שבית המקדש היה קיים וטרם חוברה התפילה על ידי חכמינו, היתה אפשרות לאדם החוטא להקריב קרבן חטאת בבית המקדש.
כמה טובה היא ההרגשה של מחילה, כשהאדם יודע בוודאות שנסלח לו על חטאו, כמה טוב לאדם להרגיש טהור וזך מעוון!
הסיפור שלי על פרשת השבוע
שלום ילדים, שמי אליהו.
ביום ראשון שוב הלכנו לדודה חדווה.
אני לא אוהב ללכת אליה. גם לא את הבית שלה בו כל החפצים עומדים ישר כמו חיילים במסדר. "זה בגלל שאת מפחד" מתנדבת אלישבע להסביר לי.
מה לעשות שזה נכון? כשמגיעים לבית של דודה חדווה היא סוקרת אותנו מכף רגל ועד ראש בסבר פנים חמור ובודקת שאנו נקיים מספיק כדי לעבור את מפתן הדלת, ואז היא שואלת: "איפה השלום שלכם?" השלום שתמיד נעלם עם דפיקות הלב המואצות.
אחר כך הולכים כמו בובות תיאטרון לסלון הקטן ואוכלים בדומיה עוגיות קינמון שמעולם לא אהבתי. וגם מחמיאים בקול מתון. אם זזים קצת, מיד פוגשים במבטה המתרה של הדודה ובמקרה הרע לגערה.
אבל ככה זה, פעם בחודש יוצאים לבקר את הדודה ולגרום לה קצת טוב בלב, כך אומרת אמא.
ביום הראשון שעליו אני מספר הייתי מעט "מצוברח" ולא היה לי כח לבוא. הודעתי לאמא שאני לא מצטרף. היא הסבירה לי שוב ושוב כמה זה חשוב שאנו מגיעים לבקר את הדודה הבודדה ועד כמה היא יכולה להיפגע אם אהיה חסר. לבסוף גם אמרה שהבחירה היא שלי ושאני יודיע לה מה החלטתי.
כשיצאו כולם שאלה אמא: "אליהו, אתה בא?"
"נו, טוב… אבל רגע אחד!" הלכתי לחדר, נטלתי מהמגירה את הדיו הנמחק ושמתי בכיס. למי שלא יודע- הדיו הזה בצבע כחול, מתיזים ממנו על כל סוג של בד ולאחר כמה דקות מתאדה.
לא יודע מה בדיוק חשבתי כשלקחתי אותו מהמגרה, אבל היה בי הרבה כעס וקצת נקמה על הסיוט החודשי.
כשכולם ישבו בשקט אצל דודה חדווה אני זעתי בחוסר נוחות. נעמדתי כל כמה שניות ותנועותיי לא השביעו את רצונה.
כשהלכו כולם למטבח לראות את השטיח החדש נשארתי לבדי בסלון.
הוצאתי את הבקבוק הקטן מכיסי והתחלתי להתיז על הוילון. מה אומר לכם, זה עשה לי טוב – תארו לכם שאני מעז להתיז בחופשיות בבית של דודה חדווה ועוד בצבע כחול?…
פתאום, לא יודע איך זה קרה, נכנסה הדודה לסלון. משראתה את הכתמים הכחולים פלטה זעקה איומה וקרסה על הספה הקרובה. בכמה רגעים שאחר כך התקשתה לדבר.
אמא ואחיי החליפו צבעים, ועד שהצליחו להסביר לה שזהו דיו מחיק, התאדה הדיו ונעלם. רק פציעה נוראית נותרה בליבה של דודה חדווה המסכנה.
גם אני נפצעתי ;הרגשתי נורא. אפילו שלום לא העזתי לומר בצאתי.
אמא בקשה שאבוא אליה להתנצל או לפחות להרים טלפון אך אני לא העזתי.
כמה ימים שהמחשבות אודות הדודה האומללה נסרו את ליבי, החלטתי לעשות את המעשה הנועז ופשוט לבקש סליחה.
ערב אחד הגעתי אליה עם אמא והתנצלתי. סיפרתי שלא התכוונתי להרע לה וזה היה רק תעלול קטן שאני עושה הרבה.
"אתה ילד טוב" היא אמרה, "חשבתי על זה הרבה ועכשיו אני רגועה. אתה יכול להיות בטוח שאני סולחת" והגישה לי סוכריה ללא סוכר. סוכריה מדודה חדווה!
"תודה!" הייתי מאושר. איזו הרגשה טובה מרגיש אדם שנסלח לו והוא יודע זאת בוודאות, הלוואי ותמיד היינו יודעים שנמחלו לנו כל עוונותנו!
