פרשת השבוע לילדים פרשת דברים
לפני מותו של משה רבנו, הוכיח את עם ישראל על חטאים שחטאו כדי שישובו בתשובה.
היה למשה רבנו אכפת מהם, ולא רצה להפטר מהעולם בלי להוכיח את בניו האהובים – בני ישראל.
אנחנו לומדים הרבה מצורת ההוכחה של משה: באהבה, בעדינות, מתוך כבוד ואכפתיות. את החטאים הזכיר רק ברמז דק, וכך התקבלו דבריו חזק בליבות השומעים.
כשרוצים להוכיח אדם, צריכים לעשות זאת בחכמה ובזהירות, בצורה הכי יפה ועדינה, כדי שירגיש שלא מחפשים בו חסרונות אלא רק רוצים בטובתו ולכוון אותו לדרך הנכונה. ואם לא נזהרים – עלולים לפגוע בו, ובמקום לתקן – לקלקל.
דברי משה, שהיה כאב מסור לישראל ומסר נפשו בשבילם, הדריכם בכל הדרך ממצרים, ושימש כדוגמה אישית – פעלו את פעולתם, ולא היה אחד מבני ישראל שהתנגד לקבלם.
הסיפור שלי על פרשת השבוע
ישבנו סביב לוח המשחק האסטרטגי בבית של דן כשאנו מסדרים את החיילים הקטנים במשבצותיהם. היינו שניים נגד שניים ובשקט תכננו את המיקום ואת הצעדים שנעשה.
קול צעדים גס נשמע במסדרון הסמוך וקטע את לחשושנו. הנעליים שהיו שייכות לאחיו הקטן של דן, נכנסו לתוך החדר ונעצרו קרוב-קרוב למשחק.
"קצת אחורה", ביקש דן.
"לא בא לי!" ענה האח, וכדי להרגיז צעד פסיעה אחת קדימה והפיל חייל אחד לבן.
"אתה עף מפה הרגע!" הרים דן את קולו "אם לא—"
בום! הרגל של מאיר, האח הקטן, נשלחה אל לוח המשחק ופיזרה את החיילים לכל עבר. כעת כולם כבר לא נשארו אדישים, ומאיר זכה לממטר גערות וגידופים.
אבל מי שעשה זאת חזק מכולם – היה דן, כמובן שכעס והתבייש נורא בהתנהגות של אחיו.
אבל לא היה נראה שמאיר מתכוון לעזוב את הזירה. הוא ב"דווקא" נשאר שם, וכשניסינו להעמיד את המשחק שוב, פרק אותו מיד.
ההורים לא היו בבית באותה שעה, ודן רץ לקרוא לאחיו הגדול שיעזור לו לסלק את מאיר. הלה נכנס לחדר והמטיר על פניו של מאיר שתי סטירות הגונות. אחר כך הוסיף צרור של הוכחות ואזהרות אם לא ישמע בקולו.
נראה לכם שזה עזר?
לא רק שלא עזר. זה רק גרם למאיר, שלפני כן עוד התלבט, להחליט שהוא יושב על הלוח ולא עוזב אותו לעולם.
היינו עצבניים במידה שלא תתואר, וכבר ממש איבדנו עשתונות.
ואז נפתחה דלת הבית ואמא של דן נכנסה עם שקיות רבות. היא שמעה את הצעקות שבקעו מהחדר האחרון ורצה לראות מה קרה.
"הו, אמא!" נשם דן לרווחה. "תעזרי לי להוציא את החיה המזיקה הזאת מכאן"!
"דבר ראשון לא מדברים ככה על אח חמוד כמו מאיר", היא אמרה, "בוא צדיק, בטח השתעממת פה לבד. נחפש לך משחק שאתה אוהב"
תתפלאו, אבל לא לקחה יותר משניה עד שמאיר נעמד ויצא כמו ילד טוב מהחדר.
"הוא באמת ילד טוב, והיה זקוק לקצת יחס" הסבירה לנו אחר כך האם בשקט, "תלוי איך מדברים. כשצועקים ומוכיחים בצורה לא יפה, קשה להקשיב וליישם, וכשהדברים נאמרים ברכות ובאהבה צפוי שיתקבלו על הלב".
לפני שיצאנו מביתו של דן נכנסנו לחדר השני. מאיר ישב על המיטה מקולח ומפוג'ם והסיע מכוניות משטרה. פתאום ראינו עד כמה הוא באמת חמוד וטהור. ביקשנו ממנו סליחה ונתנאל אפילו נתן לו נשיקה. הוא אמר שבסדר גמור, הוא ממש סולח לנו.
כשיצאנו משם, הרגשנו ילדים קצת יותר גדולים ומבינים.
