פרשת השבוע ויגש | חנוכה
הנה חנוכה עובר החופש נגמר…, אבל את האור צריך להמשיך ולהאיר בכל יום יום…
עלון פרשת השבוע של מוסדות ברסלב ישיבת "נצח מאיר" להדפסה והפצה לזיכוי הרבים >> פרשת השבוע ויגש
בס"ד, ירושלים עיה"ק תו"ת בב"א. יום ו' עש"ק לסדר פרשת השבוע ויגש
לכבוד…אחדשה"ט! בעזהי"ת אכתוב לך משהו הקשור לפרשת השבוע,
פרשת ויגש – חנוכה
וזהו (בראשית מד-יח) "ויגש אליו יהודה ויאומר בי אדוני". כי כל יהודי ויהודי, כל אחד מאתנו – צריך לחיות ולהרגיש את האלוקות שבו, בתוכו ובקירבו בוערת כאש, וחיה ודומיננטית באופן קבוע ותמידי [כמו נרות חנוכה שכולם אוהבים והנהנים מאור החנוכיה והואר הולך ומוסיף ובוער מיום ליום..], כך צריך כל אחד לבעור להרגיש ולחוש את יהדותו (אידישקייט) פועמת כל הזמן בלבו, וחושבת במוחו.
ונוכחות ה' בחייו הם חלק בלתי נפרד ממנו, וחלק טבעי ביותר. דהיינו שירגיש כל הזמן נוכחות ה', והשם אוהב אותו, ושהאדם יהי מכבדו בכל לבו ובכל מעשיו, ומשתוקק לעשות רצונו יתברך, ודבוק בו כדבק ממש, ומתקיים ללא הפסק מצוות וחיוב דאורייתא, כמו שכתוב (דברים י-כ) ובו תדבק. ופירשו הקדמונים שעיקר הדביקות בו יתברך- היא ברגש ובלב. (ר"א. ספורנו).
והרמב"ן כתב (לקמן יא-כב) וז"ל יתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר את השם ואהבתו תמיד, לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו, ולבו איננו עמהם, אבל הוא לפני ה'. ויתכן באנשי מעלה הזאת, שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, (פירוש קשורה ודבוקה בה'), כי הם בעצמם מעון לשכינה.
וזה בחי' מש"כ מו"ז מור"ם זצ"ל בתחילת השו"ע וז"ל (תהלים טז-ח) שויתי ה' לנגדי תמיד – הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו, והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול.
ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו והא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך, כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו (ישעיהו ו-ג) עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר (ירמיה כג-כד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו?! (נאום ה' – מיד יגיע אליו היראה וההכנעה ופחד ה' יתברך, ובשתו ממנו תמיד. ע"כ.
ודרשו בספרי (דברים יא-כב, שם ל-כ) ולדבקה בו – למוד דברי אגדה (ובזמנינו גם ספרי מוסר וחסידות) שמתוך כך אתה מכיר מי שאמר והיה העולם. ובהנהגות רבי מאיר פאפירש זצ"ל כתב שבכלל הדביקות בה' לומר על כל דבר "אם ירצה ה' ", ועל כל דבר הצלחה ורווח יאמר "בעזרת ה'".
ואיתא בצוואת הריב"ש שכל אדם צריך לעבוד את ה' בכל המצבים והבחינות, שהכל הוא צורך גבוה, מפני שהשי"ת רוצה שיעבדו אותו בכל האופנים, והכוונה כי לפעמים אדם הולך ומדבר עם בני אדם, ואז אינו יכול ללמוד, וצריך להיות דבוק בהשי"ת במחשבתו, ולייחד ייחודים.
וכן כשאדם הולך בדרך ואינו יכול להתפלל וללמוד כדרכו, וצריך לעבוד אותו באופנים אחרים – אל יצטער עצמו בזה כי השי"ת רוצה שיעבדוהו בכל האופנים, פעמים באופן זה ופעמים באופן זה. ובכל דבר שיעשה יחשוב שהוא עושה נחת רוח לבוראו יתברך ולא לצורך עצמו. ואל יאומר בלבו שהוא גדול מחבירו, שהוא עובד בדביקות יותר כי במה הוא חשוב יותר מהתולעת שעובד בכל שכלו להשי"ת.
וכשלומד תורה- צריך לנוח ולהפסיק מעט בכל שעה, כדי לדבק עצמו בו יתברך (וע"ש שכשאדם במדריגה קטנה- אז טוב להתפלל מתוך הסידור, אבל כשהוא דבוק בעולם העליון – אז יותר טוב לסגור עיניו כדי שלא יבטל אותו הראיה מלהיות דבוק בעולם העליון.
וזהו כל ומפתח להצלחה בחיים הרוחניים והגשמיים לכל אחד ואחד בכל שעה ושעה בכל מצב ואירוע על כל מה שיעבור על כל אחד.., וזה מרומוז בפרשת השבוע "ויאמר יהודה בי אד–ני". שכל יהודי צריך להיות במדריגה כזו שתמיד דבוק בהשי"ת, ויכול לומר שאלוקות לוהטת בקירבו אד-ני בי.
יהי רצון שנזכה לכך
