סיפורי צדיקים.

מעשה בדמא בן נתינה כבוד הורים ופרה אדומה.

בזמן בית המקדש היו לכהן הגדול בגדים מפוארים ועל חזהו היה בגד מיוחד שנקרא חושן , בו היו קבועות ארבע שורות של אבנים יקרות, לכל אחד משבטי ישראל אבן יקרה ומיוחדת.

והנה קרה שאבדה אבן יקרה מבגדי הכהן הגדול, לקחו חכמי ישראל כסף רב ומטבעות זהב והלכו לקנות אבן יקרה אחרת במקומה.

בהרבה מקומות שאלו: "מי יודע, איפה אפשר לקנות אבן יקרה, גדולה ויפה כמו זאת שאנו צריכים בשביל בגדי הכהן הגדול? ולא ידעו האנשים.

אך לבסוף פגשו באיש שאמר להם: "בעיר אשקלון גר איש עשיר מאוד ושמו דמא בן נתינה, ולו אבנים יקרות ומרגליות, היפות ביותר בכל הארץ."

הלכו החכמים לעיר אשקלון אל ביתו של דמא בן נתינה ודפקו על הדלת. יצא דמא ואמר להם: "שלום עליכם, חכמי ישראל! מה רצונכם אצלי? "ענו לו החכמים: "שמענו שיש לך אבנים יקרות יפות ואנו רוצים לקנות אצלך התסכים למכור לנו? הנה הבאנו אתנו מטבעות זהב. ניתן לך מאה מהם בעד אבן יקרה. ותארו לו בדיוק לאיזו אבן הם מתכוונים.אמר דמא בן נתינה: "טוב, אני מסכים. היכנסו לביתי וחכו רגע ומיד אביא לכם "

הלך דמא להביא את האבנים היקרות מן התיבה שבה שמר אותן והנה התיבה סגורה והמפתחות אינם! נכנס דמא לחדר אחר לחפש את המפתחות ושם ראה כי אביו ישן על המיטה והמפתחות לתיבה מונחים תחת הכר שלו.

חשב דמא בן נתינה: "אם אוציא את המפתחות מתחת לכר, הרי יתעורר אבא. אולי ייבהל ויצטער כאשר יתעורר לפתע. לא, אסור להעיר את אבא משנתו הטובה!"

חזר אל החכמים ואמר להם: "לא אוכל למכור לכם את האבן היקרה, כי המפתחות לתיבה שבה הן שמורות מונחים מתחת לראשו של אבא והוא ישן."

חשבו החכמים שאולי הוא אומר כך מפני שהוא רוצה יותר זהב תמורתה. אמרו לו: "אם תמכור לנו את האבן ניתן לך 200 מטבעות זהב במקום המאה שהבטחנו!"

ענה דמא: "לא! אסור להעיר את אבא."

אמרו לו החכמים: "אנו זקוקים מאוד לאבן היקרה. ניתן לך 300 מטבעות זהב!"

לא הסכים דמא בן נתינה. ואף כאשר הציעו לו 1000 מטבעות זהב לא שינה את דעתו, אלא אמר: "לא אעיר את אבא בעד כל הזהב שבעולם!"

ראו החכמים שבאמת לא ימכור להם והלכו משם עצובים.

זמן קצר לאחר מכן התעורר האב משנתו. לקח דמא את המפתחות, פתח את התיבה, הוציא את האבן היקרה והלך מהר אחרי חכמי ישראל. כאשר הגיע אליהם ונתן להם את האבן היקרה שביקשו, שמחו שמחה גדולה ורצו לתת לו 1000 מטבעות זהב, כפי שהבטיחו לו לאחרונה, אבל דמא לא קיבל.
"תנו לי מאה" – אמר להם – "כפי שהבטחתם לי בתחילה. איני רוצה להרוויח מזה שכיבדתי את אבי!"

אמרו החכמים: "צאו וראו איך דמא בן נתינה מכבד את אביו, כי ממנו אפשר ללמוד!"

לאחר שנה, נתן ה' לדמא את שכרו על המצווה הגדולה, ונולדה לו פרה אדומה בעדרו פרה מסוג מיוחד הנדרשת לעבודת בית המקדש השווה כסף רב. הגיעו החכמים ושילמו לו ישראל בעדה כאותו סכום כסף שהפסיד בשעתו.

ארֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמאלָהּ עשֶׁר וְכָבוֹד".

בוא וראה, "ארֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ" – היינו מי שהולך בימין התורה ועוסק בה לשמה, יש לו אריכות ימים לעולם הבא, שהוא זוכה שם לכבוד התורה, שהוא כבוד וכתר להתעטר על הכל, כי כתר התורה רק בעולם הבא הוא. "בִּשְׂמאלָהּ עשֶׁר וְכָבוֹד" – בעולם הזה, שגם מי שלא עסק בה לשמה, זוכה בעולם הזה לעושר וכבוד.

רבי חייא, כשבא מבבל לארץ ישראל (עם סיום הגלות), קרא בתורה עד שפניו היו מאירות כשמש, וכשהיו עומדים לפניו כל אלו שלמדו תורה, היה (מסתכל בפניהם) ואומר, זה עסק בתורה לשמה, וזה לא עוסק בה לשמה. והיה מתפלל על אותו שעוסק בה לשמה, שיהיה כך תמיד ויזכה לעולם הבא, והתפלל על אותו שלא עסק בתורה לשמה, שיבוא לעסוק בה לשמה ויזכה לחיי עולם.

יום אחד ראה תלמיד אחד שהיה לומד תורה ופניו מוריקים. אמר, ודאי תלמיד זה מהרהר בחטא. החזיק אותו לפניו, והמשיך עליו דברי תורה, עד שרוחו נתיישבה עליו. מאותו יום ואילך שם לב על עצמו, שלא ירדוף אחרי הרהורים רעים ויעסוק בתורה כראוי.

אמר רבי יוסי, כשאדם רואה הרהורים רעים באים אליו, יעסוק בתורה ואז יעברו ממנו. אמר רבי אלעזר, כשאותו יצר הרע בא לפתות את האדם, ימשוך אותו (האדם את היצר הרע) אל התורה, וכך ייפרד ממנו. שכן למדנו, כאשר היצר הרע עומד לפני הקב"ה להשטין על העולם על מעשיהם הרעים של בני האדם, הקב"ה מרחם על העולם, ונותן עצה טובה לבני האדם להינצל ממנו, עד שאינו יכול לשלוט עליהם ועל מעשיהם.

ומהי העצה? להשתדל בתורה ויינצלו ממנו. מנין לנו זה? שכתוב בפסוק "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר", ומה כתוב אחרי זה? "לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע, מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נָכְרִיָּה".

אשרי חלקם של ישראל, שהם מתדבקים בקב"ה כראוי, ונותן להם עצה טובה להינצל מכל הצדדים הרעים שבעולם, משום שהם עם קדוש, נחלתו וחלקו, ולען נותן להם עצה בכל. אשריהם בעולם הזה ובעולם הבא!

(וישב, דף ק"צ).